אקסטזה טוטאלית

הנאציזם היה רעיל, פשוטו כמשמעו. הוא ייצר חומר כימי שעדיין נוגע לנו כיום: רעל שלא ייעלם במהרה. הנאצים הקפידו לטפח תדמית של אנשים מסודרים ומכובדים, והוציאו אל הפועל מדיניות מחמירה נגד סמים שגובתה באידיאולוגיה, בתעמולה רבת רושם ובעונשים דרקוניים — ועל אף כל זאת, בשנות שלטונו של היטלר הפך חומר רב עוצמה, ממכר ומזיק במיוחד למוצר פופולרי: כדורים בשם המסחרי פֶּרווִיטִין (Pervitin). בדרך חוקית לגמרי עלה החומר הזה לגדולה ברייך הגרמני בשנות השלושים של המאה העשרים, ובהמשך גם בארצות אירופה הכבושות. הכדורים היו ל"סם של העם" (Volksdroge). הם היו מקובלים בכל מקום, והיה אפשר להשיגם ללא מרשם בכל בית מרקחת. רק משנת 1939 חויבו הכדורים במרשם רופא, ומשנת 1941 הוחלו עליהם הקריטריונים של חוק האופיום של הרייך.

הרכיב הפעיל של הפֶּרווִיטין, מֶתאַמפֶטַמין, הוא כיום חומר בלתי חוקי ברוב ארצות העולם, ובמקומות שבהם ניתן להשיגו הוא כפוף לתקנות מחמירות.1 ואולם מאה מיליון הצרכנים שלו, והמספר עוד הולך וגדל, עושים אותו לאחד הרעלים המבוקשים בתבל. הדיוטות בכימיה מייצרים אותו לא פעם במעבדות מחתרתיות, ולרוב הם מוסיפים לו אי אלו תוספות. החומר מכונה "קריסטל מת'", ובדרך כלל שואפים אותו במינונים גבוהים. הוא נהנה מפופולריות בכל רחבי אירופה, ומספר המשתמשים שצורכים אותו בפעם הראשונה הולך וגדל. החומר הממריץ, שיש בו לא מעט סיכונים, משמש סם במסיבות ומגביר תפוקה במקום העבודה, במשרדים, ואפילו בבתי נבחרים ובאוניברסיטאות. החומר מניס שינה ורעב ומבטיח תחושה של אופוריה. ובכל זאת בצורתו כיום, קריסטל מת' הוא סם ממכר, הרסני ומזיק לבריאות. מתי מעט מכירים את סיפור ההצלחה של הסם הזה ברייך השלישי.

מעבדת הסמים של בירת הרייך

תחת שמי קיץ בהירים המתפרשים מעל אזורי תעשייה ושורות של בנייני דירות אחידים, אני נוסע ברכבת הפרוורים לכיוון דרום־מזרח, לשולי העיר ברלין. כדי לבקר במה שנשאר מן המפעלים של חברת טֶמלֶר, היצרנית לשעבר של הפרוויטין, עלי לרדת מרכבת הפרוורים באַדלֶרסהוֹף, המכונה היום "הפארק הטכנולוגי החדיש ביותר של גרמניה". אני מתרחק מהפארק, מפלס לי את דרכי בשטח הפקר עירוני, חולף על פני מבנים מתפוררים של בתי חרושת, וחוצה שממה זרועה באבני בניין מתפוררות ובחלקי פלדה חלודים.

המפעלים של חברת טמלר השתכנו פה בשנת 1933. שנה לאחר מכן הוחרם רכושו של אלברט מנדל, הבעלים השותף היהודי של בית החרושת לכימיקלים טֶמפֶּלהוֹף, וחברת טמלר קיבלה את חלקו והתרחבה במהירות. התקופה הזאת היתה טובה לתעשיית הכימיקלים הגרמנית (כל עוד היתה בידיים אריות), ובעיקר שגשג ענף הפרמצבטיקה. בתחום הזה חיפשו וחקרו ללא לאות חומרים חדשים פורצי דרך שנועדו להקל את מכאוביו של האדם המודרני ולהסיח את דעתו מצרותיו. במעבדות ניסו דברים רבים ובנו נתיבים פרמקולוגיים שמטביעים את חותמם על הרפואה שלנו עד היום.

מפעל התרופות לשעבר של חברת טמלר היה לחורבה. שוב דבר אינו מזכיר את שנות שגשוגו, כשמיליוני כדורים של פרוויטין יוצרו במפעל מדי שבוע בשבוע. שטח המפעל אינו משמש עוד לדבר, זהו שטח מת. אני חוצה מגרש חניה שומם, מפלס את דרכי ביער קטן שגדל פרא, ומטפס מעל חומה שעדיין מודבקים אליה רסיסי זכוכית להגנה מפני פולשים. בין שרכים וצמחי בר אחרים ניצב ביתן העץ הקטן והישן של מייסד המפעל תיאודור טמלר, הביתן שממנו צמח בעבר כל המפעל. מאחורי סבך צפוף של עצי אלמון מתנשא מבנה של לבנים, גם הוא נטוש כולו. אחד מן החלונות שבור, ומאפשר לי להיכנס מבעדו אל פרוזדור ארוך וחשוך. ריח מעופש ועבֵש עולה מן הקירות והתקרות. בקצה הפרוזדור יש דלת פתוחה למחצה; שכבת הצבע הירוקה שעליה מתקלפת כולה. מאחורי הדלת, מבעד לשני חלונות תעשייתיים שבמסגרות העופרת שלהם זגוגיות שבורות, חודר אור יום אל החדר. קן ציפורים ישן מושלך בפינה. הקירות מחופים באריחים לבנים, מקצתם שבורים, עד לתקרה הגבוהה שבה קבועים חורים עגולים לאוורור.

החדר הזה הוא המעבדה לשעבר של ד"ר פריץ הָאוּשילד, מנהל החטיבה הפרמקולוגית בחברת טמלר משנת 1937 עד שנת 1941. בעבודתו חיפש סוג חדש של תרופה, "אמצעי שיעלה את רמת הביצועים". החדר הזה היה מעבדת הסמים לשעבר של הרייך השלישי. פה, במכלי היתוך מחרסינה ובמכלי עיבוי וקירור שהיו מחוברים ביניהם בצינורות, רקחו הכימאים את החומר הטהור שלהם. פה הרעישו המכסים של מכלי ההשריה הכרסתניים, אדים לוהטים בצבעי צהוב ואדום נפלטו ברחש צורם, תחליבים פצפצו, ואצבעות בכפפות לבנות כִּווננו. פה נוצר מתאמפטמין, ואיכותו היתה משובחת כל כך, שאפילו רוקח הסמים הבדיוני וולטר וייט מסדרת הטלוויזיה האמריקאית "שובר שורות", שראתה בקריסטל מת' סמל של ימינו, לא היה מצליח לייצר חומר כזה, גם לא בשעותיו הטובות ביותר.

פרולוג במאה התשע־עשרה: אבי כל הסמים

"תלות מרצון היא המצב היפה מכול."1

יוהאן וולפגנג פון גתה

כדי שנוכל להבין את הרלוונטיות ההיסטורית של המתאמפטמין ושל סמים אחרים לאירועים במדינה הנאצית, עלינו לחזור לאחור בזמן.

מפעלי חברת טמלר בברלין בשעתם...

והיום

ההתפתחות של החברות המודרניות קשורה לסיפור ייצורם והפצתם של החומרים המסממים ממש כשם שהכלכלה קשורה להתקדמות הטכנולוגיה. בשנת 1805 כתב גתה ברפובליקת ויימאר הקלסיציסטית את "פאוסט", וביצירה הזאת חידד בדרך פואטית את התזה שסמים הם מקור השראה לתהליך התהוותו של האדם: אני משנה את מוחי, משמע אני קיים. באותה תקופה בפּאדֶרבּוֹרן שבווסטפליה, ביצע שוליית הרוקחים פרידריך וילהֶלם זֶרטוּרנֶר ניסויים בצמחי הפרג. השרף הדביק המופק מהם הוא האופיום, משכך הכאבים, ואין חומר המשתווה לו בהשפעתו. גתה רצה לגלות בדרך פואטית דרמטית מהו הדבר שמלכד את העולם יחדיו, ואילו זרטורנר רצה לפתור בעיה קונקרטית בת אלפי שנים, שנוגעת לכל בני המין האנושי.

האתגר הקונקרטי שעמד בפני הכימאי הגאון, צעיר בן עשרים ואחת, היה זה: תנאי הגידול של הפרג משפיעים על מידת הריכוז של החומר הפעיל בצמח, האופיום. פעם השרף המר המופק מן הפרג אינו משכך את הכאב די הצורך, ופעם מקבל החולה בטעות מינון יתר הגורם להרעלת אופיום. כשהוא סומך רק על עצמו, ממש כמו גתה שצרך תמיסת אופיום בקיטון הכתיבה שלו, הצליח זרטורנר לעשות מעשה מרעיש: הוא הצליח לבודד את המורפין, אותו אלקלואיד חשוב המצוי באופיום, שהוא מעין מפיסטו פרמקולוגי המכשף כאב והופך אותו לתחושה טובה. התגלית הזאת היתה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפרמקולוגיה, וגם אחד מן האירועים החשובים ביותר בתחילת המאה התשע־עשרה, ובהיסטוריה האנושית בכלל. באמצעות מינון מדויק של מורפין היה אפשר עכשיו לשכך את הכאב, בן הלוויה המפחיד של בני האדם, ואף להעלימו לגמרי. עד לאותה עת הכינו רוקחים בבתי מרקחת בכל רחבי אירופה את הגלולות שלהם לפי מיטב ידיעותיהם ועל פי צו מצפונם ממבחר העשבים שבגינת התבלינים הפרטית שלהם או ממבחר הצמחים שליקטו נשים ביער. בתי המרקחת האלה התפתחו בתוך שנים מעטות למפעלים תעשייתיים של ממש, שבהם נקבעו והתבססו אמות מידה פרמקולוגיות.2 המורפין ריכך את כל עוולות החיים, ולא זו בלבד אלא שהיה גם עסק כלכלי גדול ורווחי.

בדארמשטאדט התבלט בעליו של בית המרקחת אֶנגֶל, עמנוּאל מֶרְק, חלוץ בתחום הפרמקולוגיה; ובשנת 1827 חרת על דגלו של בית העסק שלו את השאיפה לספק כמויות גדולות של אלקלואידים ושל חומרי גלם אחרים לתרופות, תמיד באותה איכות בדיוק. זאת לא היתה רק שעת לידתה של חברת מֶרְק, המשגשגת עד היום, אלא גם השעה שבה נולדה התעשייה הפרמצבטית כולה. בשנת 1850 בקירוב הומצא המזרק המצויד במחט הזרקה אל תוך הווריד, וכעת לא היה דבר שיעצור את מסע הניצחון של המורפין. כמויות עצומות של משכך הכאבים הזה שימשו במלחמת האזרחים האמריקאית בין 1861 ל־1865 וגם במלחמת גרמניה-צרפת ב־1871-1870. עד מהרה הפכה זריקת המורפיום עניין של הרגל.2 השפעתה היתה מכרעת: אמנם היה אפשר להגביל ולצמצם אפילו את סבלם של פצועים קשים, אבל מצב זה הוא שאִפשר מלחמות בקנה מידה גדול עוד יותר. לוחמים, שבעבר נהיו לרוב בלתי כשירים ללחימה לתקופה ארוכה בשל פציעה, טופלו עכשיו במהירות, ואם היתה אפשרות לעשות זאת, הם נשלחו שוב לחזית, לקווים הקדמיים ביותר.

באמצעות המורפין, ובשמו המוכר מורפיום, הגיעו המאבק בכאב ואפשרויות האלחוש לנקודות שיא מכריעות. הדבר השפיע באותה מידה הן על הצבא והן על החברה האזרחית. החומר נתפס בטעות כחומר שמרפא כל דבר וכבש את מקומו בחברה כולה, מפועלים פשוטים ועד לאצולה, בכל רחבי תבל: באירופה, באסיה ובארצות הברית. בבתי המרקחת ברחבי ארצות הברית הוצעו למכירה בתקופה ההיא בעיקר שני תכשירים ללא מרשם: מיצים שהכילו מורפין נועדו להרגעה ושימשו גם להרדמה מקומית; משקאות מהולים שהכילו קוקאין (כמו למשל תערובת של יין בורדו עם תמצית קוק או המשקה קוקה־קולה3) נמכרו לטיפול במצב רוח עגמומי, ונחשבו משקאות הדוניסטיים מעוררי אופוריה. אבל זאת היתה רק ההתחלה. התעשייה החדשה שקמה רצתה להציע ללקוחותיה במהירות מגוון של מוצרים; היה צורך להמציא מוצרים חדשים. ב־10 באוגוסט 1897 רקח פליקס הופמן, כימאי שעבד בחברת בַּאיֶר, תערובת של חומצה אָצֶטילית וחומצה סאליצילית שהתבססה על חומר פעיל שהופק מקליפת הגזע של עץ הערבה; התערובת הזאת נכנסה לשוק בשם המוכר אספירין, וכבשה את הגלובוס. אחד־עשר ימים לאחר מכן המציא הופמן חומר נוסף שהיה עתיד גם הוא להתפרסם בכל רחבי תבל: דיאַצֶטיל מורפין, נגזרת של מורפין, החומר הראשון שיוצר במכוּון כסם. החומר נכנס לשוק בשם המסחרי "הרואין", והחל את מסע השיווק שלו. "הרואין הוא עסק טוב," הכריזו המנהלים של חברת בַּאיֶר בגאווה, ושיווקו את המוצר כתכשיר לטיפול בכאבי ראש ובתחושה כללית לא טובה, ואף כסירופ נגד שיעול לילדים. אפשר לתת את התכשיר הזה אפילו לתינוקות בני יומם לטיפול בגזים ובבעיות שינה, כך אמרו בחברת באיֶר.4

לא רק חברת באיֶר עשתה עסקים טובים. כמה וכמה מפעלים פרמצבטיים מודרניים התפתחו בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה לאורך הריין. התנאים הכלליים היו נוחים: בהשוואה לתעשייה הכבדה המסורתית, תעשיית הכימיקלים בגרמניה לא נזקקה למכשירים ולחומרי גלם רבים. גם עסקים צנועים הניבו רווחים גבוהים. לאינטואיציה ולמקצועיות של המפתחים בתחום הזה היתה החשיבות הרבה ביותר, וגרמניה, שהיה בה שפע של הון אנושי, יכלה להסתמך על מאגר כמעט בלתי נדלה של כימאים ומהנדסים שהוכשרו במערכת ההכשרה שהיתה הטובה בעולם באותה עת. רשת האוניברסיטאות והמכללות הטכנולוגיות נחשבה לדוגמה ומופת: הכלכלה והמדע עבדו יחדיו והיו שלובים זה בזה. המחקר התנהל במלוא המרץ, ופותחו פטנטים רבים. בכל הנוגע לתעשיית הכימיקלים היתה גרמניה ל"סדנת הייצור העולמית" במפנה המאה, והכיתוב "Made in Germany" היה חותם של איכות, בייחוד בנוגע לייצור הסמים.

גרמניה, ארץ הסמים

לאחר מלחמת העולם הראשונה לא השתנה המצב הזה. בעוד שצרפת ואנגליה יכלו להשיג ממושבותיהן שמעבר לים חומרים ממריצים טבעיים כגון קפה, תה, וניל ופלפל, וכן מוצרי רפואה טבעיים אחרים, בגרמניה היה צורך למצוא דרך לייצר חומרים ממריצים באמצעים מלאכותיים, שכן בשל הסכמי ורסאי היא איבדה את השטחים שהחזיקה בהם מחוץ לשטחה הריבוני (שטחים אלה היו מצומצמים למדי, לעומת המושבות של בריטניה וצרפת). למעשה, גרמניה נזקקה לחומרים הממריצים האלה: התבוסה במלחמה גרמה לפצעים עמוקים ולמכאובים מסוגים רבים, הן פיזיים והן נפשיים. בשנות העשרים של המאה העשרים האוכלוסייה הנואשת שבין הים הבלטי לאלפים נזקקה יותר ויותר לסמים. והידע לצורך ייצור הסמים היה בנמצא בגרמניה.

נתיבי ההתקדמות של התעשייה הפרמצבטית המודרנית היו אפוא סלולים ומוכנים, וחומרים כימיים רבים המוכרים לנו כיום פותחו בשעתם בתוך זמן קצר והבשילו עד לקבלת מעמד של פטנט. חברות גרמניות גיבשו להן מעמד מוביל בשוק העולמי. לא זו בלבד שהן ייצרו את רוב התרופות, אלא שהן גם סיפקו את מרבית חומרי הגלם הבסיסיים לייצור התרופות האלה בכל רחבי תבל. בעמק הריין נוצרה כלכלה חדשה, כלכלת "עמק הכימיקלים". בתי מלאכה שאיש לא הכיר אותם בעבר הפכו בן לילה למפעלים משגשגים ולחברות רבות השפעה. בשנת 1925 התמזגו חברות הכימיקלים הגרמניות הגדולות לחברה אחת בשם אִי־גֶה פארבֶּן, ומן המיזוג הזה קם אחד הקונצרנים החזקים ביותר בכל רחבי תבל, וקבע את משרדיו הראשיים בפרנקפורט. סמים על בסיס אופיום נותרו מומחיות גרמנית. בשנת 1926 עמדה גרמניה בראש הרשימה העולמית של יצרני המורפין, והיתה יצואנית ההרואין הגדולה בעולם: 98 אחוזים מן ההרואין שיוצר בגרמניה נועד ליצוא.5 משנת 1925 עד שנת 1930 יוצרו בגרמניה 91 טונות של מורפין, 40 אחוזים מן הייצור בעולם כולו.6 בשנת 1925, בלחצם של הסכמי ורסאי וחרף הסתייגויותיה, חתמה גרמניה על ההסכם הבין־לאומי של חבר הלאומים, שהסדיר את הסחר באופיום. הסכם זה אושר כחוק מחייב בגרמניה רק בשנת 1929. תעשיית האלקלואידים הגרמנית עוד השביחה בשנת 1928 כמעט 200 טונות של אופיום.7

הגרמנים הובילו גם בייצור של קוקאין: החברות הגרמניות מֶרְק, בּוֹרינגֶר וקְנוֹל שלטו ב־80 אחוז משוק הקוקאין העולמי. הקוקאין של חברת מֶרְק מדארמשטאדט נחשב בכל רחבי העולם לסם באיכות מעולה, וזייפנים מסין הדפיסו מיליוני עותקים של מדבקות מזויפות של בקבוקי הקוקאין של מֶרְק.8 המבורג היתה עיר מסחר מרכזית לקוקאין גולמי באירופה: בכל שנה יובאו כחוק אלפי קילוגרמים של קוקאין דרך נמל המבורג. פרו, למשל, מכרה לגרמניה לצורך המשך עיבוד כמעט את כל תוצרת הקוקאין הגולמית השנתית שלה, יותר מחמש טונות. הארגון רב ההשפעה "Fachgruppe Opium und Kokain" ("הקבוצה המקצועית לאופיום ולקוקאין"), שהחברות הגרמניות לייצור סמים הקימו במשותף, פעל ללא לאות כדי להקים רשת קשרים צפופה בין הממשלה לתעשיית הכימיקלים. שני קרטלים, שכל אחד מהם היה מורכב מחברות אחדות, חלקו את השוק הרווחי "בתבל כולה על פי הסכם שעשו ביניהם".9 ההסכמים האלה כונו "אמנת הקוקאין" ו"אמנת המורפיום". חברת מֶרְק היא ששלטה בעסקים בשני התחומים.10 רפובליקת ויימאר הצעירה היתה מוצפת כולה בחומרים ששינו את התפיסה התודעתית וגרמו לשיכרון חושים.היא שיווקה הרואין או קוקאין לכל רחבי תבל, ועלתה לכדי מעמד של סוחר סמים גלובלי.

שנות העשרים — השנים הכימיות

ההתפתחות המדעית והכלכלית אף השתקפה ברוח הזמן. גני עדן מלאכותיים היו ברפובליקת ויימאר לעניין אופנתי. אנשים העדיפו להימלט לעולמות דמיוניים במקום להתמודד עם המציאות, שפעמים רבות היתה ורודה פחות. תופעה זו היתה כמעט למאפיין שהגדיר את הדמוקרטיה הראשונה שקמה על אדמת גרמניה הן מן ההיבט הפוליטי והן מן ההיבט התרבותי. רבים לא רצו להכיר בסיבות האמיתיות להפסד במלחמת העולם הראשונה, והדחיקו את חלקו של הממסד הקיסרי הגרמני הלאומי בכישלון המהדהד של המלחמה הגדולה. האגדה המרושעת בדבר "תקיעת סכין בגב האומה" נפוצה בין כולם: הצבא הגרמני לא ניצח במלחמה אך ורק משום שאנשי שמאל גרמנים חיבלו במתכוון במאמץ הניצחון.11

הנטיות האלה של אסקפיזם מצאו את פורקנן לא פעם בשנאה לשמה וכמו כן בתופעות מופקרות בתחום התרבות. לא רק ברומן של אלפרד דבלין, "ברלין אלכסנדרפלאץ", נחשבה ברלין לזונה של בבל, לעיר שהעולם התחתון בה הוא העלוב מכול, ולעיר שמחפשת לה מרפא בצורות הסטייה הנוראיות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ומובן שהסמים היו חלק מזה. "חיי הלילה של ברלין, לא ייאמן כי יסופר, דבר כזה העולם עוד לא ראה! פעם היה לנו צבא מצוין; עכשיו יש לנו סטיות מצוינות!" כתב הסופר קלאוס מאן.12 העיר שלגדת נהר השְׁפְּרֶה הפכה שם נרדף להפקרות מוסרית, וכשהמארק הגרמני הידרדר בסתיו של שנת 1923 לשער חסר תקדים של לא פחות מ־4.2 ביליון מארקים גרמניים תמורת דולר אמריקאי אחד, וזאת בשל הדפסת הכסף המאסיבית שנועדה למחוק את החובות הממשלתיים, נראָה שכל ערכי המוסר מתמוטטים גם הם.

הכול התערבל במערבולת רעילה גדולה. הידוענית המפורסמת ביותר של התקופה ההיא, השחקנית והרקדנית אניטה בֶּרבֶּר, הטבילה כבר בארוחות הבוקר שלה עלי כותרת של ורדים לבנים בקוקטייל של כלורופורם ואתר, כדי למצוץ מהם את תערובת הנוזלים. סרטים על קוקאין ועל מורפיום הוקרנו בבתי הקולנוע, ובקרנות הרחובות נמכרו כל הסמים בלי מרשם. 40 אחוזים מן הרופאים בברלין, כך נטען, היו מכורים למורפיום.13 ברובע פרידריכשטאדט פתחו סוחרים סינים מן החבל החכור לשעבר צינגטאו3 מסבאות לעישון אופיום. מועדוני לילה בלתי חוקיים נפתחו בחדרים אחוריים של דירות מגורים בברלין־מיטֶה. בעלי עסקים מפוקפקים חילקו כרוזים באחת מתחנות הרכבת של ברלין, והפיצו את דבר קיומן של מסיבות בלתי חוקיות ו"ערבי יופי". מועדונים גדולים משכו אליהם את הששים לבלות בהמוניהם, ובהם "הַאוּס פאטֶרלאנד" בפּוֹטסדאמֶר פּלאץ ו"בּאלהַאוּס רֶזי" שבבְּלוּמֶנשטראסֶה — מקום ידוע לשמצה להרבה מין מזדמן, וכן מועדונים קטנים יותר, כמו "קקדו־בר" או "די וַיְסֶה מַאוּס"; בכניסה למועדונים חולקו לאורחים מסכות, כדי לשמור על אלמוניותם. מן הארצות השכנות לגרמניה ממערב ומארצות הברית החלה להגיע תיירות לצורך בידור וסמים, כיוון שבברלין היה הכול מרגש ומשתלם כל כך.

ההפסד במלחמה נתן גושפנקה לכל דבר: ברלין התעוותה ונהייתה לבירת הניסיונות של אירופה. כרזות על קירות של בניינים הזהירו את הקהל הרחב בכתב אקספרסיוניסטי צעקני: "ברלין, השתלטי על עצמך, חזרי לעשתונותייך, הרקדן שאיתך הוא המוות!" המשטרה לא הצליחה עוד לשלוט במתרחש, הסדר קרס, תחילה בכמה מוקדים בודדים, ואחר כך הפכה הקריסה לכשל כרוני, ותרבות התענוגות מילאה ככל יכולתה את החלל שנוצר, כפי שממחיש שיר פופולרי מאותה התקופה:

פעם האלכוהול/ המפלצת המתוקה/ הבטיח לנו זמנים טובים עד כדי הוללות/ אבל עכשיו הוא יקר לנו מדי/ ועל כן אנו הברלינאים פונים אל הקוקאין ואל המורפיום/ ואם בחוץ מכים הברק והרעם/ אנחנו מסניפים ומזריקים! (...)

רב המלצרים במסעדה/ מביא לאורחיו בשמחה את קופסת הקוקאין/ ואז חיים במשך כמה שעות/ על כוכב טוב יותר/ זריקה תת־עורית של מורפיום/ משפיעה מיד על האיבר המרכזי/ שמלהיט את הרוח/ אנחנו מסניפים ומזריקים!

החומרים הקטנים האלה אמנם אסורים/ על פי החוק מלמעלה/אבל את מה שחסר רשמית/ מבריחים היום בברלין./ כך קל יותר להגיע לאופוריה/ ואם האויב המרושע מורט אותנו כמו שמורטים בהמות אהובות/ אנחנו מזריקים ומסניפים!

ואם מזריקים עד שמגיעים לבית משוגעים/ ומסניפים עד מוות/ אל אלוהים, מה זה משנה/ בתקופה הזאת של העולם!/ גם כך אירופה היא ממילא בית משוגעים/ ולגן עדן יש הרבה אנשים שרוצים היום להגיע/ באמצעות ההסנפה וההזרקה!14

בשנת 1928 נמכרו בבתי המרקחת בברלין לבדה 73 קילוגרמים של מורפיום ושל הרואין בדרך חוקית לגמרי על פי מרשמים.15 מי שהיה יכול להרשות לעצמו צרך קוקאין, הנשק האולטימטיבי שהעצים את חוויית ההווה. הקוקאין נפוץ בכל מקום וסימל את פריקת העול של התקופה. ואולם הקומוניסטים והנאצים, שנאבקו זה בזה על השליטה ברחובות, גינו שניהם באותה מידה את הקוקאין, כ"רעל דגנרטיבי". כנגד האווירה החופשית של התקופה הצטברו עוד ועוד תגובות. לאומנים גרמנים הפיצו דברי נאצה נגד "התפוררות המוסר", וגם מן המחנה השמרני הגיעו התקפות מסוג זה. בעוד שעלייתה של העיר ברלין למעמד של מטרופולין תרבותי התקבלה בגאווה, חוסר הביטחון של הבורגנות, שאיבדה את מעמדה בשנות העשרים של המאה הקודמת, התבטא בגינוי קיצוני של תרבות התענוגות ותרבות ההמונים, שנתפסו כתופעות מערביות דקדנטיות.

הנציונל־סוציאליסטים הפיצו את התעמולה החריפה ביותר נגד המרְפא הפרמקולוגי שכולם חיפשו אחריו בתקופת ויימאר. הסלידה הגלויה שלהם מן המערכת הפרלמנטרית, מן הדמוקרטיה עצמה ומהתרבות העירונית של חברה שנפתחת לעולם, באה לידי ביטוי בסיסמאות של קבוצות קולניות נגד המצב הירוד ב"רפובליקת היהודים" השנואה.

לנאצים היה מרשם משלהם להבראת העם, והם הבטיחו הבראה אידיאולוגית. בעיניהם היה רק שיכרון חושים לגיטימי אחד, שיכרון החושים שלהם עצמם, שכן גם הנאציזם שאף לעורר בקרב תומכיו תחושות שחורגות ממנעד התחושות של היום־יום. עולם האשליות של הנאצים נועד לפתות את כל הגרמנים, והשתמש מלכתחילה בטכניקות של הבאה לידי שיכרון חושים כדי לגייס אנשים. החלטות שיכריעו את ההיסטוריה העולמית, כך כבר נכתב בכתב ההסתה "מיין קאמפף" של היטלר, יש לבצע כאשר האנשים שרויים במצב של התלהבות הגובלת בשיכרון חושים, או במצב של היסטריה. המפלגה הנאצית השפיעה על הקהל הרחב והפעילה לחץ הן באמצעות טיעונים פופוליסטיים והן באמצעות מרוצי לפידים, באמצעות טקסים שבהם זכו דגלים למעמד קדוש, בעזרת הצהרות שניתנו באווירה של שיכרון חושים ובעזרת נאומים ציבוריים, שנועדו לגרום למצב של אקסטזה קולקטיבית. לאלה נוספו ההשתוללוית האלימות של אנשי האֶס־אָה בשנים 1919 עד 1933, שנות עלייתו והתבססותו של הנאציזם, ששולהבו לא פעם באמצעות שתיית אלכוהול.4 מדיניות ה"ריאל פוליטיק" נתפסה לעתים תכופות כסחר־מכר חסר כל הילה של גבורה. על כן, סוג של שיכרון חושים חברתי היה אמור לתפוס את מקומה של הפוליטיקה.16 אם מנקודת מבט פסיכו־היסטורית אפשר לראות ברפובליקת ויימאר חברה שמדחיקה את כל בעיותיה, הרי שהמתנגדים לחברה הזאת, הנאצים, היו חוד החנית של ההדחקה בתחום הסמים. הסמים היו שנואים עליהם, מפני שהם עצמם רצו לפעול כמו סם.