אראסמוס מרוטרדם

שליחות ותכלית חיים

אֶראסמוּס מרוטרדם, שהיה לפנים המהולל והמזהיר מקרב בני-האדם של מאת-השנים שבה חי, הוא היום, לאמיתו של דבר, שֵם ותו לא. אין-ספור יצירותיו, שנתחברו בשפה נשכחת, על-לאומית – הלטינית של ההומניסטים, מנמנמות להן בספריות באין מפריע; אין עוד בכוחה של אף לא אחת מהן, גם לא מאלה שזכו לתהילת עולם, לומר דבר מה לימינו אנו. גם אישיותו, בהיותה קשה להגדרה, משדרת לנו גוני-צבע לא-ברורים וסתירות; דמויות של מתקני-עולם נמרצים ממנו הטילו עליה צל כבד. ואילו על חייו הפרטיים אין לספר אלא מעט דברים העשויים לבדֵר את הבריות: איש של שתיקה ושל עבודה בלתי-פוסקת, לרוב אינו יוצר לעצמו ביוגרפיה מסעירת-רגשות. גם מעשיו הלכה-למעשה קבורים ונסתרים מפנינו כאבן-היסוד הנסתרת מתחת לבניין שכבר הושלם. לפיכך ייאמר בתחילת הדברים, בבירור ובתמצית, מהו הדבר המקרב אל לבנו אפילו היום את אֶראסמוּס מרוטרדם, את האיש הנשכח הגדול: מבין כל הכוכבים והיוצרים של המערב היה הוא האירופי הראשון המוּדע להיותו בן-אירופה, ידיד-השלום והראשון שנאבק למענו, הסנֵגור הנמלץ ביותר של האידאל ההומניסטי, זה האידאל המאיר-פנים לָעולם ולרוח-האדם. והעובדה שנותר מוּבָס במאבקו לעיצוב עולמנו הרוחני והפיכתו לעולם צודק יותר ומפוּיס יותר, הגורל הטרגי הזה שהיה מנת חלקו, קושר אותו ביתר-שאת אל רגשות-האחווה שלנו.

אֶראסמוּס אהב דברים רבים האהובים עלינו – את השירה ואת הפילוסופיה, את הספרות ואת יצירות האמנות, את השפות ואת העמים בלי הפליה ביניהם, ואת האנושות כולה, והוא שאף להגביהה למעלה מוסרית גבוהה יותר. ורק דבר אחד עלי אדמות שָׂנָא באמת וראה בו את ניגודה של התבונה: את הקַנָּאוּת. הוא עצמו, שהיה חף מכל קנאוּת, אולי לא היה איש-רוח מן המעלה הראשונה, כי אם בעל יֵדע נרחב ביותר – אך היה עם זאת בעל לב, שטוּב סוער ייתכן שלא רחש בו, אך יושר-של-חסד היה בו, ובאי-סובלנות כלפי דעת-הזולת על כל צורותיה ראה את שורש הרע בעולמנו. על פי הכרתו אפשר היה ליישב את הסכסוכים בין בני-אדם ועמים בלא אלימות, על ידי הִתְרַצּוּת הדדית, שהרי כולם נמצאים בתחום האנושי; כמעט כל סתירה ניתן ליישבה בפשרה, לולא המושכים בחוטים ומחרחרי-המלחמה לא היו מותחים יתר על המידה את קשתותיהם. בשל כך נאבק אֶראסמוּס נגד כל סוג של קנאות, אם בתחום הדתי, אם בתחום הלאומי ואם בתחום של השקפות-עולם, וראה בה אויב מושבע של כל הבנה בין הבריות. את כולם שנא – את קשי-העורף ואת החסידים-השוטים, את העוטים בגדי כהונה ואת בעלי גלימות-הפרופסורה; הוא שנא את חשוכי-החשיבה ואת הקנאים מכל מעמד ומכל גזע, התובעים ציות ללא עוררין לדעותיהם ובזים לכל השקפה אחרת ואומרים עליה כי כפירה היא ונבָלה. כשם שהוא עצמו לא ביקש לכפות על איש את השקפותיו, כך גילה התנגדות נחרצת להתחייבות לכל תורה דתית או מדינית. עצמאות מחשבתית הייתה בשבילו דבר המובן מאליו, וכבעל רוח חופשית ראה במטיף מעל הדוכן ובדובר מעל הקתדרה, המדברים על האמת האישית שלהם כעל שליחות שהאל לחש לאוזניהם ולאוזניהם בלבד – עיוות של הרבגוניות האלוהית של העולם. בכל כוחו ובכל כוח האינטליגנציה המבריקה והלוחמנית שלו, נאבק אפוא, לאורך כל חייו, נגד הקנאים הצדקנים מכל התחומים אחוזי אמונות-השווא של עצמם – ורק בשעות נדירות ביותר של אושר, חייך לעברם. ברגעים אלה של חסד ראה בקנאות צרת-המוחין רק מוגבלוּת של הרוח שיש להצטער עליה, אחת הצורות הרבות מספור של ה'סִכלוּת' (stultitia), שאת אלפי גילוייה וצורותיה מיין ואפיין באורח כה משעשע בספרו 'שבחי הסִכלוּת'. כצדיק אמיתי שהדעה הקדומה ממנו והלאה, הבין וריחם אף על אויבו המר ביותר. ואולם במעמקי לבו ידע אֶראסמוּס תמיד, שהרוח הרעה הזאת של טבע האדם, הקנאות, תהרוס את עולמו שלו, האנין, ואת חייו.

שהרי שליחותו ותכלית חייו של אֶראסמוּס הם לכרוך יחד באורח הרמוני את הניגודים ברוח ההומניוּת. הוא נולד בעל אופי מֵפִיס, ואם לנקוט את לשונו של גֵתֶה, שדמה לו בדחיית הקצוות, "בעל טבע קומוניקטיבי". כל הפיכה אלימה, כל מהומה, כל ריב-המונים עכור, עורר בו סלידה, באשר אלה סתרו את המהות הברורה של תבונת-העולם, שכלפיה הרגיש מחויב כשליח חשאי, ובמיוחד במלחמה ראה מעשה שאין ליישבו עם אנושות החושבת באורח מוסרי, בהיותה הצורה הגסה והאלימה ביותר של הכרעה בין קטבים. הכישרון הנדיר לשכך סכסוכים באמצעות הבנה מיטיבה, הבהרת הסתום, התרת הסבוך, איחוי הקרוע ושיווי שייכות משמעותית לנבדל, זה היה כוחו של הגניוּס עתיר-הסבלנות שלו, ובני דורו, בהכרת טובה, טבעו שֵם לרצון הפעיל ורב-הפנים הזה להבנה בין הבריות – 'אֶראסמיוּת'. והאיש האחד הזה רצה להטות את העולם אל ה'אֶראסמיות' הזאת. כי הוא ליכד בתוך ישותו שלו את כל דרכי היצירה, ובהיותו משורר, פילולוג, תאולוג ופדגוג, האמין שאפשר לגשר על פני כל הניגודים בכל מקום; לא היה תחום אחד שנותר זר לו ורחוק מכושר-התיווך שלו. אליבא דאֶראסמוּס, אין ניגוד מוסרי בין ישוע הנוצרי לבין סוקראטס, בין עיקרי הנצרות לבין חוכמת העולם העתיק, בין יראת-שמים למידות הטובות. מעשה סובלנות למופת: הוא נטל את עובדי האלילים – הוא, שנמשח והיה לכוהן-דת – הכניס אותם למלכות השמים הרוחנית שלו והעמידם לצד אבות הכנסייה; כמו התאולוגיה, הייתה הפילוסופיה לדידו צורה טהורה של חיפוש-אלוהים; הוא נשא את עיניו באמונה אל שמי הנצרות כשם שהכיר טובה לאולימפוס היווני. הרנסנס, בתנופתו החושנית המתפרצת, לא היה בעיניו, כבעיני קלווין ושאר הקנאים, אויב הרפורמציה, כי אם אחיו החופשי יותר. הוא, הקוסמופוליט והאירופי המודע הראשון, שאינו תושב-קבע בשום מדינה אך חש בכולן כבביתו, לא הכיר בעליונות שום אומה על רעותה, והיות שטיפח בלבו את הכושר להעריך את העמים כל אחד על פי ערכו, על פי אנשי הרוח המעודנים ביותר והמגובשים ביותר שבו, על פי העילית שבהם, הרי שכולם נראו בעיניו ראויים לאהבה באותה מידה. וכשליחות נעלה לחיים נטל על עצמו לאגד את כל בעלי הרצון הטוב האלה מכל הארצות, הגזעים והמעמדות, בתוך ברית גדולה של המשכילים, ובעוד הוא מעלה את השפה הלטינית, לשון העל, לדרגה של צורת ביטוי אמנותית ולשפה להבנה הדדית, הנה הוא יוצר למען עמי אירופה – מעשה שלא יישכח! – למשך שעת-עולם אחת, כלי מחשבה וכלי ביטוי על-לאומי ואחיד. הידע הנרחב שלו פנה בהכרת טובה אל הזמנים שעברו, ואילו אמונתו פנתה בביטחון אל עבר העתיד. ואולם אל עבר התופעות הברבריות של העולם, השואפות בסִכלות וברשעות ובשנאה מתמדת לבלבל את תכניתו של האל, לא שת את לבו; רק השכבה העליונה, המעצבת והיוצרת, משכה את לבו ברגשות אחווה, והוא סבר שמתפקידו של איש הרוח להרחיב את התחום הזה למען יקיף ביום מן הימים, כהַקף אור השמים, באחידות ובזַכּות, את מלוא האנושות. כי זו הייתה האמונה הפנימית העמוקה (והטעות היפה, הטרגית) של ההומניזם המוקדם הזה. אֶראסמוּס וחסידיו סברו שאפשר לקדם את האנושות באמצעות ההשכלה והאמינו באפשרות חינוכו של היחיד ושל הכלל גם יחד על ידי הפצה כללית של ידע הכתב, הספרות והספר. האידאליסטים המוקדמים האלה שמו את מבטחם, באורח דתי כמעט, ומרגש כל כך, בכושר לעדן את הטבע האנושי באמצעות טיפוח מתמיד של הלימוד והקריאה. כמלומד המאמין בספרים, מעולם לא הטיל אֶראסמוּס ספק באפשרות ההקניה המושלמת של המוסריות ולמידתה. ושאלת ההרמוניזציה המלאה של החיים הייתה לדידו מעין מפתח להומניזציה במועד קרוב של האנושות שעליה חלם.

חלום נעלה שכזה אמור היה לפעול כאבן שואבת של עוצמה ולמשוך את טובי-הזמן מכל הארצות. הלוא תמיד היה נדמה לאדם המוסרי שקיומו שלו חסר ערך וחסר טעם אם אין עמו מחשבה מנחמת, להט מרחיב-נפש, ושגם הוא, כיחיד, יוכל לתרום בכוח רצונו ופועלו, לתיקון מידות כולל של העולם. ההווה שלנו אינו אלא שלב אל עבר שלמות נעלה יותר, הכנה לתהליך-חיים משוכלל הרבה יותר. מי שיודע להפיח בבני-האדם את האמונה בקדמה מוסרית של האנושות, הוא שיהיה מנהיג דורו. אֶראסמוּס היה האיש. השעה הייתה כשרה ובשלה לרעיון שהגה לאיחודה של אירופה ברוח האנושיוּת, באשר התגליות וההמצאות הגדולות של סוף המאה, התחדשות המדעים והאמנויות על ידי הרנסנס, העניקו לאירופה כולה חוויה משותפת על-לאומית ורוויית-אושר; לראשונה, לאחר שנים אין-ספור של דיכוי, הפיח העולם המערבי רוח-חיים ואמון בשליחותו, ומכל הארצות זרמו מיטב הכוחות האידאליסטיים אל ההומניזם. הכול ביקשו להיות אזרחים, אזרחי-העולם, בממלכת ההשכלה; קיסרים ואפיפיורים, נסיכים וכוהני-דת, אמנים ומדינאים, צעירים ונשים – התחרו בלהט על קניית ידע באמנויות. הלטינית הייתה להם שפת-אחים משותפת, שפת אֶספֶּרנטו ראשונה של הרוח: לראשונה – הבה נהלל את המעשה הזה! – מאז התמוטטותה של הציוויליזציה הרומית, שוב החלה צומחת, בזכות רפובליקת-המלומדים של אֶראסמוּס, תרבות אירופית משותפת. לראשונה, המטרה איננה עוד ההתגנדרות של אומה יחידה, אלא רַווחת האנושות כולה – וזו המטרה שעומדת בראש מעייניה של קבוצת-אחווה חדורת אידאל. והערגה הזאת של אנשי הרוח, להתחבר בתחום הרוחני, ושל הלשונות – להידבר זו עם זו בלשון-על, ושל האומות – להשכין שלום זו עם זו אחת ולתמיד על בסיס על-לאומי, הניצחון הזה של התבונה היה גם ניצחונו של אֶראסמוּס, שעת הרצון הקדושה שלו, הקצרה והחולפת.

מדוע – שְאֵלה כאובה – לא עמד לה כוחה של ממלכה טהורה כזאת לשרוד ולהתמיד? מדוע האידאלים ההומניים הגדולים כל כך אין בהם כדי לאגור כוח, מדוע אין בכוחה של ה'אֶראסמיוּת' להתחזק אל מול עולם שהתנסה במחדלים של כל סוגי העוינות? למרבה הצער, עלינו להכיר ולהודות בכך שאידאל שמטרתו אינה אלא רווחת הכלל, אינו יכול לתת סיפוק מלא להמוני העם; בקרב האדם הממוצע גם השנאה תובעת את זכות קיומה הקודרת לצד האהבה החשופה, ורדיפת הבצע של היחיד תובעת לעצמה זכות-הנאה מהירה מכל אידֵאה. תדיר יעדיף ההמון את המוחשי, על פני המופשט. על כן תדיר במישור הפוליטי, על נקלה תמצא לה תומכים הסִסמה המכריזה על קיטוב במקום על אידאל, על יריבות שהדעת תופשׂת בנקל ושניתן להפעילה, נגד מעמד אחר, גזע אחר, דת אחרת; שהרי בלא כל מאמץ, הלהבה הנפשעת של הקנאות נוצרת מן השנאה. לעומת זאת, אין באידאל מגשֵר, על-לאומי, פאן-הומני, כמו האידאל האֶראסמי – בעיני הנוער הרוצה להישיר מבט לוחמני אל תוך עיני יריבו – מן המַפעים, ולעולם אין מתלווה אליו אותו גירוי בסיסי הטמון במבדיל ובמתרברב, המבליט תמיד את האויב שמעבר לגבולו, ושמחוץ לקהילתו הדתית. לפיכך תוקל תמיד המלאכה על נושאי המפלגתיוּת, המכוונים תדיר את אי-שביעות הרצון האנושית לעבר כיוון ידוע; ואילו ההומניזם, התורה האֶראסמית שאין בה מקום לתאוות-שנאה מכל מין שהוא, מַפְנָה באורח הֶרוֹאי את המאמץ הסבלני שלה אל מטרה רחוקה, שאך בקושי אפשר לראותה – היא הוֹוה ותישאר אידאל של רוח האצולה, כל עוד העם שהיא חולמת עליו, האומה האירופית, לא יהיה למציאות. על תומכי ההסכמה-בין-בני-האדם העתידה לבוא, שעם היותם אידאליסטים הם גם יודעים את טבע האדם, לדעת אפוא ידיעה ברורה שמפעלם מאוים יום-יום על ידי הכוחות האי-רציונליים הנצחיים של התאווה האנושית. עליהם להיות מודעים תדיר, ומתוך רצון של הקרבה עצמית, ששוב ושוב הקנאות עלולה לצוף מתוך מעמקי עולם היצרים האנושי, ולהציף ולסחוף עמה את כל הסכרים: כמעט כל דור חדש חווה חוויית-רתע כזאת, וחובתו המוסרית לגבור עליה בלא מבוכה פנימית. ואולם הטרגדיה האישית של אֶראסמוּס הייתה בכך שדווקא הוא, החף מכל קנאות, האנטי-קנאי ביותר מכל בני-האדם, היה לקורבן של אחת ההתפרצויות הפראיות ביותר של שיגעון-המונים דתי-לאומי שידעה ההיסטוריה – ודווקא ברגע שהרעיון העל-לאומי הציף בפעם הראשונה באור יקרות, כבשעת ניצחון, את שמי אירופה. דרך כלל, האירועים האלה שאנו מכנים אותם אירועים היסטוריים חשובים, אינם נטבעים בתוך ההכרה החיה של עם. אף גלי המלחמה הגדולים במאות הקודמות פגעו רק בעמים יחידים, במחוזות יחידים, ובדרך כלל, בסכסוכים חברתיים ודתיים, אפשר היה שאיש הרוח יצליח להיוותר מחוץ למהומה, ולהרחיק את מבטו אל מעבר לקלחת הפוליטית; גֵתֶה הוא הדוגמה הטובה ביותר, שכן בתוך תוכו של סאון מלחמות נפוליאון, המשיך לעמול על יצירתו המעמיקה. ואולם יקרֶה, אמנם לעתים נדירות במהלך מאות השנים, שנוצרות מתיחויות סותרות בעלות עוצמת-רוחות כה אדירה, שהעולם כולו נקרע לשניים, כפיסת בד, והקרע הענק הזה חוצה כל ארץ, כל עיר, כל בית, כל משפחה, כל לב. מכל צד אוחזת אז את היחיד באחיזתה הנוראה עוצמת-העל של ההמון, ואין הוא יכול עוד להתגונן, אין הוא יכול עוד להציל את עצמו מן השיגעון האוחז בכול; פרץ גלים דוהר כזה איננו מאפשר עוד עמידה בטוחה מחוץ למחנה. התפלגויות-עולם מוחלטות כאלה אפשר שיתרחשו עקב חיכוך בין הניגודים של בעיה חברתית או דתית, או של כל בעיה רוחנית-תאורטית, ואולם ביסודו של דבר הקנאות אדישה תמיד לחומר שממנו היא מתלקחת; כל שהיא רוצה הוא לבעור ולהעלות להבות, לפרוק את מאגר שנאתה, ודווקא בשעות הרות-עולם ואפוקליפטיות כאלה של שיגעון-המונים, שֵד-המלחמה מנפץ לרוב את מוֹסרות התבונה ופושט בשקיקה על פני העולם כולו.

ברגעים נוראים כאלה של שיגעון-המונים ושל פילוג העולמות, רצונו של היחיד נותר בלא הגנה. לשווא יבקש איש הרוח להציל את עורו ולסגת אל תוך התחום הנבדל של ההתבוננות, הזמנים כופים עליו להישאר בתוך המהומה, לשמאלה או לימינה, לצדד בכנופיה זו או ברעותה, בסִסמה זו או במפלגה זו; אף לא אחד מבין מאות אלפי ומיליוני הלוחמים נדרש בזמנים כאלה ליותר אומץ-לב, כוח והחלטיות מוסרית, מכפי שנדרש להם איש-האמצע, שאינו רוצה להשתעבד לשיגעונה של כנופיה זו או אחרת, לדרך מחשבה חד-צדדית כלשהי. וכאן מתחילה הטרגדיה של אֶראסמוּס. כרפורמטור הגרמני הראשון (ולמעשה היחיד, שהרי האחרים יותר משהיו רפורמטורים היו מהפכנים), ביקש לחדש את הכנסייה הקתולית על פי חוקי התבונה; ואולם הגורל שולח לקראתו, לקראת איש הרוח מרחיק הראות, איש האבולוציה, את איש המעשה, את לוּתֶר, המהפכן, את מי שרדוף ומוּנע בידי הכוחות האפלים של העמים הגרמאניים. במכה אחת מנתץ אגרוף האיכרים של הדוקטור מרטין את מה שידו העדינה של אֶראסמוּס, החמושה בעט נוצה בלבד, טרחה לחבר בחיישנות ובאנינות. למשך מאות שנים יהיה העולם הנוצרי, האירופי, מפולג, קתולים נגד פרוטסטנטים, צפון נגד דרום, גֶרמאנים נגד רוֹמאנים – בזמנים האלה נותרה בידי האדם הגרמני, המערבי, הכרעה אחת בלבד: לעמוד לצדו של האפיפיור או לצדו של לוּתֶר, להישמע לכוחות שומרי-מפתחות-השמים או לציוויי האֶוונגליון. והנה אֶראסמוּס – וזה משהו שראוי להיזכר – מסרב, יחיד בקרב מנהיגי זמנו, לצדד בצד מן הצדדים. אין הוא נוקט עמדה לטובת הכנסייה, גם לא לטובת הרפורמציה, כי הוא בן-ברית לשתיהן, הוא מצדד בתורה האֶוונגלית, כי מתוך שכנוע היה הראשון שדרש בתוקף שיְלַמדוה בקפידה ועשה למען הפצתה ברבים, וגם בכנסייה הקתולית, כי בה ראה את צורת האחדות הרוחנית האחרונה שנותרה בְּעולם קורס והולך. ואולם מימין שוררת הגזמה ומשמאל שוררת הגזמה, מימין קנאות ומשמאל קנאות, והוא, האדם האנטי-קנאי שאין להזיזו מעמדתו, איננו רוצה להיות משרתה לא של הגזמה זו ולא של הגזמה זו, כי אם לשרת אך ורק, על פי האמת הנצחית שלו, את הצדק. לשווא התייצב בתווך, כלומר במקום המסוכן ביותר, לשם הצלת הדבר הכלל-אנושי, את נכסי התרבות המשותפים, מן הקרע; הוא מנסה, בידיו העירומות, לערבב מים עם אש, לפייס קנאי אחד עם זולתו המתנגד לו: השתדלות בלתי-אפשרית, ולפיכך נשגבת כפליים. בתחילה, בשני המחנות, אין מבינים את פשר עמדתו, ומְעֻדָּדִים על ידי דיבורו המתון, מטפח כל צד את התקווה, שאפשר לרכוש את לבו. אבל לא אלה ולא אלה תפשׂו שהאיש בן החורין הזה לא יכבד אמונות זרות לרוחו, לא יעיד לטובתן ולא יגן על דוֹגמה כלשהי, ולפיכך הטיחו בו דברי שׂטנה ולעג. היות שאֶראסמוּס לא רצה להצטרף למי מן המפלגות, הוא הסתכסך עם שתיהן, "בעיני גְוֶלְפִים אני גיבֶּליני ובעיני גיבֶּלינים אני גְוֶלְפִי". לוּתֶר, הפרוטסטנטי, משלח בו נאצות חריפות ואילו הכנסייה הקתולית מכניסה את כל ספריו לרשימת הספרים האסורים לקריאה. ואולם לא האיומים ולא הגידופים יניעו את אֶראסמוּס להצטרף למפלגה זו או אחרת; nulli concedo, אינני רוצה להשתייך לאיש – זו סִסמתו והוא ממצה אותה עד תום, homo per se, אדם העומד ברשות עצמו, יהיו התוצאות אשר יהיו. לעומת הפוליטיקאים, המנהיגים והמדיחים לעבר הכיתתיות המתלהטת, על האמן ועל איש-הרוח ההולך בדרכו של אֶראסמוּס מוטלת המשימה להיות המתווך הנבון, איש האמצע המגשר והמפייס. אל לו לעמוד בחזית זו או אחרת, עליו לעמוד לבדו, יחידי, נגד אויבה הציבורי של החשיבה החופשית: נגד כל קנאות; עליו לעמוד לא מנגד לצדדים היריבים, שהרי האמן נועד לשתף את עצמו בכל דבר אנושי, אלא מעליהם, au-dessus de la mêlée, מעל לזירת הקרב, תוך שהוא נאבק נגד הגזמה כאן והגזמה שם, ובה-בעת נגד השנאה האווילית והמרושעת.

את עמדתו זו של אֶראסמוּס, את אי-ההכרעה לטובת צד זה או אחר, ומוטב לומר את אי-רצונו להכריע, כינו בני זמנו ובני דורות שלאחריו, בתכלית הפשטות – מוגוּת-לב. הם לעגו להססן בהיר-המחשבה וריננו שהוא רכרוכי ומתכופף עם כל משב-רוח. נכון: אֶראסמוּס לא עמד, בדומה לוִינקלרִיד, בחזה חשׂוּף מול העולם; מעשה גבורה נטול פחד כזה לא היה על פי דרכו. הוא נטה בזהירות והיטלטל באדיבות לצד אחד ולצד שני, כמו קנה ברוח, אך עשה כן רק כדי לא להישבר וכדי שיוכל להזדקף שוב ושוב. את אמונתו בעצמאות, את ה-nulliconcedo שלו, לא נשא בגאווה מופגנת, כי אם כפנס של גנבים, המוחבא מתחת למעיל; בהתנגשויות הפראיות ביותר בעת שיגעון ההמונים, הוא זחל במחילות והשתוחח בשבילים עוקפים בסתר; אבל – וזה העיקר – את התכשיט הרוחני שלו, את אמונתו באנושות, חילץ מתוך סופת-השנאה הנוראה של זמנו והביא למקום מבטחים ללא פגע; ומן הפתיל הקטן המנצנץ הזה היה בידם של שפינוזה, לֶסינג ו-וולטֵר, ויהיה בידם של כל האירופים להבא, להבעיר את לפידם. יחיד מקרב בני דורו אנשי הרוח, נותר אֶראסמוּס נאמן לאנושות יותר מאשר לכת נבדלת. מחוץ לשדה הקרב, בלי להשתייך לצבא כלשהו, מותקף בידי הכול, הוא מת ערירי, נעזב, אך העיקר – וזה הדבר המכריע – בלתי תלוי באיש ובן חורין.

ואולם ההיסטוריה עושה אי-צדק עם האיש המובס. אין היא אוהבת את המתונים, את המפייסים ואת המגשרים, את אנשי האנושיוּת. חביביה הם חמומי-המוח, הקיצונים, ההרפתקנים הפרועים של הרוח ושל המעשה: כך כמעט פסחו, בבוז, על המשרת הזה הנחבא אל הכלים, של ההומניות. בתמונת-הענק של הרפורמציה, אֶראסמוּס נמצא בירכתיים. האחרים מְמצים באורח דרמטי את גורלם, כל אלה שהם אחוזי-תזזית בשל גאוניותם ואמונתם – הוּס נחנק בלהבות הלוהטות, סַבוֹנָרוֹלָה שוּפּד בפירנצה, את סֶרְוֶטוּס – קלווין, הקנאי, דחף אל תוך האש. שעתו הטרגית של כל אחד מהם מגיעה: את תומס מינצֶר מענים למוות במלקחיים לוהטות, את ג'וֹן נוֹקס כובלים אל הגָלֶרָה, לוּתֶר, שרגליו פשוקות איתן על פני אדמת גרמניה, מַרעים נגד הקיסר והרייך את ה-"ich kann nicht anders" ("לא אוּכל אחרת") שלו. ראשיהם של תומס מוֹרוּס וג'וֹן פִישֶר מותזים, צווינגלי נקטל, עם זריחה, בשדה הקרב בקאפֶּל בידי בני ארצו – כולם דמויות לא-נשכחות, אמיצים בלהט אמונתם, אחוזי שלהוב בסבלם, נשגבים בגורלם. מאחוריהם ממשיכה בבעירתה הלהבה ההרסנית של השיגעון הדתי; המבצרים השוממים של מלחמת-האיכרים מעידים כאלף עדים על שכל אחד מן הקנאים האלה היה קורבנה של חוסר-הבנה כזה או אחר של תורת ישוע הנוצרי; הערים ההרוסות, החוות השדודות של מלחמת שלושים השנים, של מלחמת מאה השנים, המראות האפּוקליפטיים האלה זועקים לשמים ותובעים את עלבונה של התבונה עלי אדמות, כל אלה עדים לחוסר הרצון לוותר. והנה מתוך תוכו של התוהו-ובוהו הזה, קמעא מאחורי המצביאים הגדולים של מלחמות-הכנסייה, אך בנבדל מהם בבירור, נשקפות פניו של אֶראסמוּס, וגוון דק של יגון מתוח עליהן. אין הוא עומד ליד מכשיר-עינויים, אין חרב בידו, פניו אינן מעידות על תשוקה לוהטת. ואולם עיני התכלת הבהירות והמאירות, שהוֹלבַּיין הנציחן, מגביהות מבט דרך המהומה הזאת של חולשות-אנוש לעבר זמננו, שתהפוכותיו אינן נופלות מאלה של זמנו. מעין כניעה שלווה מעיבה על מצחו – כן, הוא מכיר את הסכלות הנצחית הזאת של העולם! – והנה חיוך של ביטחון מבליח על שפתיו. הוא, בעל הניסיון, יודע: טבען של חולשות-אנוש שהן מתעייפות. גורלה של כל קנאות שהיא הורסת את עצמה. התבונה, שסימנו של הנצח טבוע בה, חרישית וסובלנית. היא יכולה להמתין, להתמיד. לפעמים, כשהאחרות משתוללות משוללות-רסן, עליה לשתוק ולדמום. אבל זמנה יבוא, תמיד היא שבה וחוזרת.