ארבע ההסכמות

1 תהליך האילוף והחלום של הפלנטה

מה שאתם רואים ושומעים עכשיו הוא חלום ותו לא. אתם חולמים ברגע זה ממש. אתם חולמים כשמוחכם ער.

חלימה היא התפקוד העיקרי של התודעה, והתודעה חולמת עשרים וארבע שעות ביממה. היא חולמת כשהמוח ער, והיא חולמת גם כשהמוח ישן. ההבדל הוא שכאשר המוח ער קיימת מסגרת גשמית שגורמת לנו לראות ולקלוט דברים באופן ליניארי. כשאנו נרדמים, מסגרת זו איננה קיימת, והחלום נוטה להשתנות ללא הרף.

בני האדם חולמים כל הזמן. לפני שנולדנו, יצרו בני האדם שחיו לפנינו חלום חיצוני גדול שנקרא לו חלום החברה או החלום של הפלנטה. החלום של הפלנטה הוא החלום המשותף המורכב ממיליארדי חלומות אישיים, קטנים יותר, שביחד יוצרים חלום של משפחה, חלום של קהילה, חלום של עיר, חלום של ארץ, ולבסוף חלום של האנושות כולה. החלום של הפלנטה כולל את כל חוקי החברה וכלליה, אמונותיה, הדתות שלה, התרבויות ואורחות החיים השונים שלה, הממשלות, בתי הספר, האירועים החברתיים והחופשות.

אנו נולדים עם היכולת ללמוד איך לחלום, ובני האדם שחיו לפנינו מלמדים אותנו איך לחלום באופן שבו החברה חולמת. לחלום החיצוני כללים כה רבים, שכאשר אדם חדש נולד אנו לוכדים את תשומת ליבו ומציגים בפני תודעתו או תודעתה כללים אלה. החלום החיצוני משתמש באימא ובאבא, בבית הספר, במדינה ובדת כדי ללמד אותנו איך לחלום.

תשומת לב היא היכולת שלנו להבחין ולהתמקד אך ורק במה שאנו רוצים לקלוט ולראות. אנו יכולים לקלוט ולראות מיליוני דברים בו־בזמן, אך באמצעות השימוש בתשומת ליבנו אנו מכילים את כל מה שברצוננו להציב במקום בולט בתודעתנו. המבוגרים לוכדים את תשומת ליבם של הצעירים יותר ומכניסים לתודעתם מידע באמצעות חזרה. זו הדרך שבה למדנו את כל מה שאנו יודעים.

באמצעות השימוש בתשומת ליבנו למדנו מציאות שלמה, חלום שלם. למדנו איך להתנהג בחברה, במה להאמין ובמה לא להאמין, מה מקובל ומה אינו מקובל, מה טוב ומה רע, מה יפה ומה מכוער, מה נכון ומה לא נכון. הכול כבר היה קיים קודם לכן – כל הידע הזה, כל אותם כללים ומושגים המתווים את האופן שבו עלינו להתנהג בעולם.

כשלמדתם בבית הספר, ישבתם על כיסא קטן ומיקדתם את תשומת ליבכם במה שהמורים לימדו אתכם. כשהלכתם לכנסייה, למסגד או לבית הכנסת מיקדתם את תשומת ליבכם במה שאמר המטיף הדתי. זה פעל באותו אופן גם עם אבא ואימא, האחים והאחיות. כולם ניסו ללכוד את תשומת ליבכם. למדנו גם ללכוד את תשומת הלב של אנשים אחרים, ופיתחנו צורך בתשומת לב אשר עלול להפוך לתחרותי ביותר. ילדים מתחרים על תשומת הלב של הוריהם, מוריהם, חבריהם. "תראו אותי! תראו מה אני עושה! היי, אני כאן!" הצורך בתשומת לב נעשה חזק מאוד ולא מתמעט גם בבגרותינו.

החלום החיצוני לוכד את תשומת ליבנו ומלמד אותנו במה להאמין, החל בשפה שבה אנו מדברים. השפה היא הצופן להבנה ולתקשורת בין בני האדם. כל אות, כל מילה בכל שפה שהיא, הם הסכם (הַסְכָּמָה). אנו קוראים לכך עמוד בספר. המילה "עמוד" היא הסכם שאנו מבינים. ברגע שאנו מבינים את הצופן, הוא לוכד את תשומת ליבנו, והאנרגיה מועברת מאדם אחד לאדם אחר.

זו לא הייתה הבחירה שלכם לדבר עברית. לא בחרתם את דתכם או את ערכי המוסר שלכם, אלו כבר היו קיימים לפני שנולדתם. מעולם לא ניתנה לנו ההזדמנות לבחור במה להאמין או במה לא להאמין. מעולם לא בחרנו אפילו את ההסכם הזעיר ביותר מבין הסכמים אלה. אפילו את שמנו לא בחרנו.

כשהיינו ילדים, לא ניתנה לנו הזדמנות לבחור את אמונותינו. אנו הסכמנו עם המידע שהועבר אלינו מהחלום של הפלנטה דרך אנשים אחרים. הדרך היחידה לאחסן מידע היא בהסכמה. החלום החיצוני עשוי ללכוד את תשומת ליבנו, אך אם איננו מסכימים, איננו מאחסנים את המידע. ברגע שאנו מסכימים אנו מקבלים אותו, וכך צומחת אמונה. משמעותה של אמונה היא להאמין ללא תנאי.

בדרך זו למדנו כשהיינו ילדים. ילדים מאמינים לכל מה שהמבוגרים אומרים. הם מסכימים איתם, מקבלים את דבריהם, והאמונה שלהם כה איתנה עד שהיא מושלת בכל חלום החיים שלהם. לא בחרנו באמונות אלה, וייתכן שמרדנו בחלקן, אך לא היינו חזקים מספיק לצאת מהמרד כשידנו על העליונה. התוצאה היא כניעה בהסכמה למערכת של אמונות.

אני קורא לתהליך זה האילוף של בני האדם. באמצעות האילוף אנו לומדים איך לחיות ואיך לחלום. באילוף האנושי, מידע מהחלום החיצוני מועבר לחלום הפנימי ויוצר את מערכת האמונות שלנו. ראשית הילד לומד את שמות הדברים: אימא, אבא, חלב, בקבוק. מדי יום, בבית, בבית הספר, ברחוב ובטלוויזיה נאמר לנו איך לחיות, מהי התנהגות מקובלת. החלום החיצוני מלמד אותנו איך להיות בני אדם. יש לנו תפיסה שלמה המגדירה מהי "אישה" ומהו "גבר". ואנו גם לומדים לשפוט: אנו שופטים את עצמנו, שופטים את השכנים, שופטים אנשים אחרים.

הילדים מאולפים, למעשה, באותו אופן שבו אנו מאלפים כלב, חתול או כל חיה אחרת. כדי ללמד כלב אנו מענישים אותו ומעניקים לו גמול. אנו מאמנים את ילדינו, שאותם אנו אוהבים כל כך, באותו אופן שבו אנו מאמנים את כל החיות המבויתות: בשיטה של שכר ועונש.

אומרים לנו "אתה ילד טוב" או "את ילדה טובה" כשאנו עושים מה שאבא ואימא רוצים שנעשה. כשאיננו נוהגים כך, אנחנו "ילדים רעים".

כשפעלנו בניגוד לכללים הענישו אותנו. כשפעלנו על פי הכללים נתנו לנו פרס. נענשנו פעמים רבות ביום וגם תוגמלנו פעמים רבות ביום. עד מהרה התחלנו להירתע מהעונש וגם לפחד מכך שלא נקבל את הפרס. הפרס הוא תשומת הלב שהעניקו לנו הורינו או אנשים אחרים כמו אחים, מורים וחברים. מהר מאוד פיתחנו צורך ללכוד את תשומת הלב של אנשים אחרים כדי לקבל את הפרס.

הפרס מעניק לנו הרגשה טובה, ואנו ממשיכים לעשות מה שאחרים רוצים שנעשה כדי לקבל אותו. בשל הפחד מעונש והפחד שמא לא נקבל את הפרס אנו מתחילים להעמיד פנים שאיננו מה שאנחנו, רק כדי לרַצות אחרים, רק כדי להיות טובים מספיק בעיני מישהו אחר, מישהו שהוא לא אנחנו. אנו הופכים להעתק האמונות של אימא, האמונות של אבא, האמונות של החברה ושל הדת.

כל הנטיות הטבעיות שלנו אובדות בתהליך האילוף. וכשאנו מבוגרים במידה מספקת כדי שתודעתנו תוכל להבין, אנו לומדים את המילה לא. אומרים לנו, "אל תעשו כך ואל תעשו כך." אנו מתקוממים ואומרים, "לא!" אנו מתקוממים מפני שאנו מגוננים על חירותנו. אנחנו רוצים להיות מי שאנחנו, אך אנו קטנים, והמבוגרים גדולים וחזקים. לאחר זמן־מה אנו פוחדים מפני שאנו יודעים שבכל פעם שאנו עושים משהו רע – יענישו אותנו.

האילוף חזק כל כך עד שבשלב מסוים בחיינו איננו זקוקים עוד למישהו אחר שיאלף אותנו. איננו זקוקים לאימא או לאבא, לבית ספר או למסגרת אחרת כדי שיאלפו אותנו. אנו מאולפים כל כך שאנחנו כבר המאלפים של עצמנו.

כעת אנו יכולים לאלף את עצמנו על פי אותה מערכת אמונות שניתנה לנו, ולהשתמש באותה שיטה של שכר ועונש. אנו מענישים את עצמנו כאשר איננו מצייתים לחוקים ולכללים של מערכת האמונות שלנו. אנו מתגמלים את עצמנו כאשר אנחנו "ילדים טובים".

מערכת האמונות משולה לספר חוקים השולט בתודעתנו. אנו מקבלים, ללא ערעור, את כל מה שמצוי בספר זה כאמת שלנו. כל הדעות שלנו מתבססות על ספר החוקים, גם אם הן מנוגדות לטבענו הפנימי, אפילו חוקים מוסריים כמו עשרת הדיברות מתוכנתים לתוך תודעתנו בתהליך האילוף. כל ההסכמים האלה נכנסים בזה אחר זה לספר החוקים, והם השולטים בחלומנו.

בתודעתנו קיים דבר־מה השופט כל אחד וכל דבר, כולל מזג האוויר, הכלב, החתול – הכול. השופט הפנימי משתמש במה שנמצא בספר החוקים שלנו כדי לשפוט כל מה שאנו עושים או איננו עושים, כל מה שאנו חושבים או איננו חושבים וכל מה שאנו חשים או איננו חשים. הכול נשלט בידי רודנותו של שופט זה. בכל פעם שאנו עושים דבר־מה המנוגד לספר החוקים, השופט פוסק שאנו אשמים, שעלינו להיענש, שעלינו להתבייש. כך קורה פעמים רבות ביום, מדי יום, במשך כל ימי חיינו.

קיים בנו חלק נוסף המקבל את השפיטה. חלק זה נקרא הקורבן. הקורבן נושא את האשמה ואת הבושה. זה החלק בנו האומר, "אני מסכן, אני לא מספיק טוב, אני לא מספיק אינטליגנטי, אני לא מספיק מושך, אני לא ראוי לאהבה, אני מסכן." השופט הגדול מסכים ואומר, "כן, אתה לא מספיק טוב." וכל זה מבוסס על מערכת אמונות שמעולם לא בחרנו להאמין בהן. באמונות טמונה עוצמה כה רבה, שגם אחרי שנים רבות, כשאנו נחשפים למושגים חדשים ומנסים להחליט בעצמנו, אנו מגלים שהן עדיין מושלות בחיינו.

מכיוון שכל מה שנמצא בספר החוקים חייב להיות אמת, כל מה שקורא תיגר על אמונותינו גורם לנו להרגיש לא בטוחים. גם כאשר ספר החוקים אינו אמת, הוא גורם לנו לחוש בטוחים.

משום כך אנו זקוקים למידה רבה של אומץ כדי לקרוא תיגר על אמונותינו שלנו, מכיוון שגם אם אנו יודעים שלא בחרנו בכל אותן אמונות, האמת היא שהסכמנו עם כולן. בהסכם טמונה עוצמה כה רבה, שגם אם אנו מבינים שהוא כוזב, אנו חשים באשמה ובבושה המתעוררות בנו כאשר אנו פועלים בניגוד לכללים אלה.

ממש כפי שלממשלה יש ספר חוקים השולט בחלום של החברה, מערכת האמונות שלנו הינה ספר החוקים השולט בחלומנו האישי. חוקים אלה קיימים בתודעתנו, אנו מאמינים בהם, והשופט שבתוכנו משתית עליהם הכול. השופט מגנה, והקורבן נושא באשמה ובעונש. אך מי אומר שיש צדק בחלום הזה? צדק אמיתי משמעו לשלם פעם אחת בלבד על כל טעות. חוסר צדק אמיתי משמעו לשלם שוב ושוב על כל טעות.

כמה פעמים אנו משלמים על טעות אחת? אלפי פעמים. האדם הוא החיה היחידה על פני האדמה המשלמת אלפי פעמים על אותה טעות. כל שאר החיות משלמות פעם אחת על כל טעות שהן עושות. אך לא אנחנו. אנו נִיחַנוּ בזיכרון חזק. אנו עושים טעות, שופטים את עצמנו, קובעים שאנו אשמים ואז מענישים את עצמנו. אם הצדק קיים – די בכך. איננו צריכים לעשות זאת שוב. אך בכל פעם שאנו נזכרים, אנו שוב שופטים את עצמנו, אנו שוב אשמים ואנו מענישים את עצמנו שוב, ושוב, ושוב. אם יש לנו בן זוג, גם הוא או היא מזכירים לנו את הטעות, כך שאנו יכולים לשפוט את עצמנו שוב, להעניש את עצמנו שוב, ושוב לקבוע שאנחנו אשמים. האם זה הוגן?

כמה פעמים אנו גורמים לבני הזוג שלנו, לילדינו או להורינו לשלם על אותה טעות? השופט שבתודעתנו טועה מפני שמערכת האמונות – ספר החוקים – טועה. החלום כולו מבוסס על חוק שקרי. תשעים וחמישה אחוזים מהאמונות ששמרנו בתודעתנו הם לא יותר מאשר שקרים, ואנו סובלים מפני שאנו מאמינים בכל השקרים האלה.

בחלום של הפלנטה בני האדם רגילים לסבול, לחיות בפחד וליצור דרמות רגשיות. החלום החיצוני איננו חלום נעים. זהו חלום של אלימות, של מלחמה, של פחד וחוסר צדק. החלום האישי של בני האדם משתנה מאדם לאדם, אך ככלל, ברוב המקרים, זהו חלום בלהות. אם נתבונן בחברה האנושית נראה מקום שמאוד קשה לחיות בו, מפני שהוא נשלט על ידי פחד. ברחבי העולם כולו אנו רואים סבל אנושי, כעס, נקמה, התמכרויות, אלימות ברחובות וחוסר צדק משווע. כל אלה מתקיימים ברמות שונות בארצות שונות ברחבי העולם, אך הפחד שולט בחלום החיצוני.

אם נשווה את החלום של החברה האנושית לתיאורי הגיהינום שהפיצו הדתות הגדולות ברחבי העולם, נגלה דמיון מחריד. הדתות אומרות שהגיהינום הוא מקום של עונש, מקום של פחד, כאב וסבל, מקום שבו האש שורפת כל חי. אש נוצרת מרגשות. בכל פעם שאנו חשים כעס, קנאה, צרות עין או שנאה, אנו חווים אש הבוערת בנו מבפנים. אנחנו חיים בחלום של גיהינום.

אם תחשבו על הגיהינום כעל מצב תודעה, הרי שהוא נמצא סביבנו. אחרים עשויים להזהיר אותנו שאם לא נעשה את מה שהם אומרים שעלינו לעשות, נגיע לגיהינום. חדשות רעות! אנחנו כבר נמצאים בגיהינום, כולל האנשים שאומרים לנו זאת. אף אדם אינו יכול לגזור גיהינום על אדם אחר מפני שכולנו כבר שם. אחרים יכולים לגרום לנו לשקוע עמוק יותר בגיהינום, זה נכון, אך רק אם אנו מאפשרים לכך לקרות.

לכל אדם חלום אישי משלו, ובדיוק כמו החלום של החברה, במקרים רבים הוא נשלט על ידי פחד. אנו לומדים לחלום גיהינום בחיינו, בחלומנו האישי. מובן שהפחדים מתבטאים בדרכים שונות אצל כל אדם, אך אנו חווים כעס, קנאה, שנאה, צרות עין ורגשות שליליים אחרים. חלומנו האישי עלול גם הוא להפוך לחלום בלהות מתמשך שבו אנו סובלים וחיים במצב של פחד, אך איננו חייבים לחלום חלום בלהות. אפשר ליהנות מחלום נעים.

האנושות כולה מחפשת אחר האמת, הצדק והיופי. אנו שרויים במסע חיפוש נצחי אחר האמת כי אנו מאמינים אך ורק בשקרים ששמרנו בתודעתנו. אנו מחפשים אחר הצדק כי במערכת האמונות שלנו, הצדק לא קיים. אנו מחפשים אחר היופי כי אין זה משנה כמה יפה יהיה אדם, איננו מאמינים שיש בו יופי. אנו ממשיכים לחפש, כשהכול כבר קיים בתוכנו. אין בנו אלא אך ורק את האמת, אך בשל ההסכמות והאמונות ששמרנו בתודעתנו איננו יכולים לראות את האמת הזו.

איננו רואים את האמת מפני שאנו עיוורים. מה שמעוור אותנו הוא כל אותן אמונות שקריות הנמצאות בתודעתנו ופורשות מסך בינינו לבין המציאות. אנו בוטחים במה שאנו מאמינים בו, והאמונות שלנו גורמות לנו לסבול. כאילו חיינו בתוך ערפל שאינו מאפשר לנו לראות רחוק יותר ממה שנמצא מול עינינו, ממש מתחת לאפנו. ערפל זה הוא חלום, חלום החיים האישי שלכם – מה שאתם מאמינים בו, כל המושגים שיש לכם באשר למי שאתם, כל ההסכמים שעשיתם עם אחרים, עם עצמכם ואפילו עם אלוהים.

תודעתכם כולה היא ערפל שהטוֹלְטֶקים קראו לו מִיטוֹטֵיי. התודעה שלכם היא חלום שבו אלפי אנשים מדברים בעת ובעונה אחת, ואינם מבינים זה את זה. זהו מצב התודעה האנושית – מִיטוֹטֵיי גדול, ובשל המִיטוֹטֵיי הגדול הזה אינם יכולים להבין מה אתם באמת. ההודים קראו למִיטוֹטֵיי בשם מאיה, שפירושו אשליה. זהו האופן שבו תופסת האישיות את ה"אני". כל מה שאתם מאמינים בו בנוגע לעצמכם ולעולם, כל המושגים והתִכְנותים הקיימים בתודעתכם, כל אלה הם מִיטוֹטֵיי. איננו יכולים לראות מי אנחנו באמת. איננו יכולים לראות שאיננו חופשיים.

זו הסיבה לכך שבני האדם מגלים התנגדות לחיים. הפחד הגדול ביותר של בני האדם הוא מפני החיים, לא מפני המוות. הפחד הגדול ביותר שלנו הוא לקחת את הסיכון לחיות – הסיכון לחיות ולבטא את מה שאנו באמת. להיות עצמנו הוא הפחד הגדול ביותר של בני האדם. למדנו לחיות את חיינו בניסיון לענות על הדרישות של אנשים אחרים. למדנו לחיות על פי נקודות הראות של אנשים אחרים בשל הפחד שלא יקבלו אותנו ושלא נהיה מספיק טובים בעיני מישהו אחר.

במשך תהליך האילוף אנו יוצרים בתודעתנו דימוי של מושלמות כדי לנסות להיות טובים במידה מספקת. אנו יוצרים דימוי של מה שאנו אמורים להיות כדי לזכות בהסכמה ובאישור של כולם. אנו מנסים במיוחד לרצות את אלה שאוהבים אותנו, כמו הורים, אחים גדולים וחברים. כשאנו מנסים להיות מספיק טובים בשבילם אנו יוצרים דימוי המבטא בעינינו את כליל השלמות, אך איננו תואמים את הדימוי הזה, הוא אינו אמיתי. מנקודת ראות זו לעולם לא נהיה מושלמים. לעולם!

מכיוון שאיננו מושלמים, אנו דוחים את עצמנו, ומידת הדחייה העצמית תלויה במידת היעילות שבה קלקלו את הכֵּנות והאמיתיות שלנו. לאחר האילוף איננו עוסקים רק בשאלה אם אנו מספיק טובים בעיני האחרים. כעת איננו מספיק טובים בעיני עצמנו, מפני שאיננו מתאימים לדימוי כליל השלמות שלנו. קשה לנו לסלוח לעצמנו על כך שאיננו מה שאנו רוצים להיות, או ליתר דיוק, מה שאנו מאמינים שעלינו להיות. קשה לנו לסלוח לעצמנו על כך שאיננו מושלמים.

אנו חשים מזויפים, מתוסכלים ולא אמיתיים. אנו מתיימרים להיות מה שאיננו, וכדי למנוע מאחרים להבחין בזיוף אנו עוטים מסכות חברתיות ומסתתרים מאחוריהן. אנו פוחדים שמא מישהו אחר יבחין בכך שאיננו מה שאנו מתיימרים להיות. בנוסף, אנו גם שופטים אחרים על פי דימוי המושלמות שלנו, ומובן שהם אינם יכולים למלא אחר הציפיות שלנו.

אנו מביישים את עצמנו רק כדי לרַצות אנשים אחרים. אנו אפילו פוגעים בגופנו הגשמי רק כדי להיות מקובלים בעיני אחרים. בני נוער נוטלים סמים כדי להימנע מדחייה מצד בני נוער אחרים. הם אינם מודעים לכך שהבעיה היא שאינם מקבלים את עצמם. הם דוחים את עצמם מפני שאינם מה שהם מתיימרים להיות. בני האדם מענישים את עצמם בלי סוף על כך שאינם מה שהם מאמינים שעליהם להיות. הם מתעללים בעצמם, ואף משתמשים באנשים אחרים כדי להתעלל בעצמם. אך איש אינו מתעלל בנו יותר מכפי שאנו מתעללים בעצמנו, והשופט, הקורבן ומערכת האמונות הם אלה הגורמים לנו לנהוג כך. נכון, יש אנשים שהבעל או האישה, האֵם או האב מתעללים בהם, אך בינינו לבין עצמנו כל אחד מאיתנו יודע שאנו מתעללים בעצמנו הרבה יותר מכך. הדרך שבה אנו שופטים את עצמנו היא החמורה ביותר. אם אנו עושים טעות בנוכחות אנשים אחרים, אנו מנסים להתכחש לַטעות ולטייח אותה, אך כשאנו לבדנו השופט נעשה קשוח, האשמה חזקה ואנו חשים טיפשים או רעים או חסרי ערך לחלוטין.

במהלך חייכם איש לא התעלל בכם יותר מכפי שהתעללתם בעצמכם, והמידה שבה אתם עושים זאת זהה בדיוק למידה שבה אתם מוכנים לאפשר למישהו אחר להתעלל בכם. אם אתם מתעללים בעצמכם באופן חמור, אתם עלולים אפילו להרשות למישהו להכות, להשפיל ולרמוס אתכם. מדוע? מפני שמערכת האמונות שלכם אומרת, "אני לא ראוי לכך. האדם הזה עושה לי טובה בכך שהוא נמצא איתי. אני לא ראוי לאהבה ולכבוד. אני לא מספיק טוב."

קיים בנו צורך להיות רצויים ואהובים על ידי אחרים, אך איננו יכולים לקבל ולאהוב את עצמנו. ככל שיש בנו יותר אהבה עצמית, אנו חווים פחות התעללות עצמית. התעללות עצמית נובעת מדחייה עצמית ודחייה עצמית נובעת מכך שיש לנו דימוי על משמעות המושלמוּת, ולעולם איננו מצליחים לעמוד באידיאל הזה. הדימוי שיש לנו על המושלמוּת הוא הסיבה לדחייה העצמית שלנו. זו הסיבה לכך שאיננו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, ולכך שאיננו מקבלים אחרים כפי שהם.

הקדמה לחלום לחדש

אלפי הסכמים עשיתם עם עצמכם, עם אנשים אחרים, עם חלום החיים שלכם, עם אלוהים, עם החברה, עם הוריכם, עם בני הזוג שלכם, עם ילדיכם; אולם ההסכמים החשובים ביותר הם אלה שעשיתם עם עצמכם. בהסכמים אלה אתם אומרים לעצמכם מי אתם, מה אתם מרגישים, במה אתם מאמינים ואיך עליכם לנהוג. התוצאה היא מה שאתם מכנים האישיות שלכם. בהסכמים אלה אתה אומרים, "זה מה שאני. בכך אני מאמין. אני יכול לעשות דברים מסוימים, ודברים אחרים איני יכול לעשות. זו מציאות, זו פנטזיה. זה אפשרי, זה אינו אפשרי."

הסכם יחיד לא היה מהווה בעיה גדולה כל כך, אך יצרנו הסכמים רבים הגורמים לנו מתח וסבל, ומביאים אותנו לידי כישלונות. אם ברצונכם לחיות חיי שמחה והגשמה, עליכם לאזור אומץ, להפר את ההסכמים המושתתים על פחד ולתבוע את כוחכם האישי. הסכמים הנובעים מפחד מחייבים השקעת אנרגיה רבה, אך הסכמים הנובעים מאהבה מסייעים לנו לשמר אנרגיה ואף לזכות באנרגיה נוספת.

כל אחד מאיתנו נולד עם מידה מסוימת של כוח אישי, שאותו הוא משקם מדי יום כאשר הוא נח. למרבה הצער, אנו מבזבזים את כל הכוח האישי שלנו, תחילה על ידי יצירת כל ההסכמים האלה ואז על שמירתם. התוצאה היא שאנו חשים באפיסת כוחות ונטולי אנרגיה, ולמעשה נותרת בנו מידה של כוח המספיקה רק כדי לשרוד עוד יום, כי ברובו השתמשנו כדי לקיים את ההסכמים אשר לוכדים אותנו בחלום של הפלנטה. איך נוכל לשנות את חלום חיינו כאשר אין בנו הכוח לשנות אף את ההסכם הפעוט ביותר?

ברגע שהבנו כי ההסכמים שלנו הם השולטים בחיינו ומונְעים מאיתנו הנאה, נסכים כי עלינו לשנות אותם. כעת, יש ארבע הסכמות רבות־עוצמה שיסייעו לנו להפֵר את ההסכמים הנובעים מפחד ומדלדלים את האנרגיה שלנו.

בכל פעם שתפֵרו הסכם, כל הכוח שבו השתמשתם כדי ליצור אותו יחזור אליכם. אם תאמצו את ארבע ההסכמות החדשות האלה, הן ייצרו בשבילכם די כוח אישי שיאפשר לכם לשנות את מערכת ההסכמים הישנים כולה.

אתם זקוקים לכוח רצון חזק מאוד כדי לאמץ את ארבע ההסכמות, אך אם תתחילו לחיות בעזרתן יחול בחייכם שינוי מדהים. תִראו את דרמת הגיהינום נעלמת לנגד עיניכם ממש. במקום לחיות בחלום של גיהינום, תיצרו חלום חדש – גן העדן האישי שלכם.