ארוחת בוקר ישראלית

 1

טיסת KLMי 462 לאמסטרדם ממריאה מבן גוריון ב־4:50 לפנות בוקר ונוחתת בסכיפהול ב־8:45. חנה הציעה שייקחו טיסה מוקדמת כדי שיספיק להראות לילד דברים כבר ביום הראשון, מה שחייב אותם לשכב לישון מוקדם ולכוון שעון מעורר לשתים־עשרה, ומתוך דאגה שלא יתעורר הוסיף גם השכמה בטלפון. שעות גלגל בראשו את תוכנית הטיול והיכן הניח את הדרכונים ואת כרטיסי הטיסה ושאל את עצמו שוב ושוב האם נהג בתבונה כשחילק את הכסף בין הארנק שחנה הציעה להחזיק תמיד בכיס הקדמי לבין החגורה עם הכיס הנסתר שקנה ב"למטייל", ליתר ביטחון טמן גם מאה גילדר במקום סודי בתרמיל ומאה גילדר נוספים בכיסוי הפלסטיק של הדרכון. כשהצליח להירדם סוף־סוף חלם שהוא עומד עם יונִי ומאכיל ברווזים על שפת תעלה שטופת שמש, ופתאום השמים מתקדרים ומתחיל גשם שוטף, והוא מתרוצץ בחשיכה מבוהל ורועד מקור ולא מוצא את הילד, אבל בדיוק אז צלצלו השעון והטלפון ביחד ומוטי זינק לאמבטיה וצחצח שיניים והתגלח במהירות וארז את מברשת השיניים ואת כלי הגילוח, ועזר ליוני להתלבש בזמן שחנה הכינה להם סנדוויצ'ים לדרך ועברה בפעם האחרונה על הפתקים הצהובים שהדביקה על דלת הכניסה, וכשנהג המונית צפצף בקוצר רוח מלמטה ירדו עם המזוודות, וחנה חיבקה את שניהם ואמרה לו, "תשמור לי בבקשה על הילד," ולילד אמרה, "תשמור לי בבקשה על אבא," ובכניסה למונית חיבקה אותו שוב ואמרה בטון רציני, "תבטיח לי שתנסה בכל זאת ליהנות, בלי לדאוג מכלום, דברים מסתדרים בסוף, ותתקשרו כשתגיעו למלון."

המונית לשדה התעופה כבר הייתה מלאה כך שנאלצו להידחק מאחור. יוני שב ונרדם ומוטי ליטף את ראשו בפיזור נפש ובהה אל החשיכה, מקשיב לא מקשיב לרדיו של הנהג. מבעד לחלון המלוכלך נשקפו אליו פניו; לקראת הטיסה הסתפר והלך עם חנה ל"משביר" ופינק עצמו בשני טי־שירטים — אפור־חלק עם כיתוב כלשהו באנגלית שלא הצליח לפענח, ואדום עם הדפס עליז של מקסיקני בסומבררו שרוע בכיסא נוח ובפיו סיגר גדול — וג'ינס ליווייס וסווטשירט ירוק ונעלי רִיבּוֹק לבנות נוחות. מבחינתו היה מוכן למפגש עם אירופה הגדולה והמסתורית, על אין־ספור נפלאותיה וסכנותיה.

באולגה הגביר הנהג את הרדיו. קריין המבזק דיווח על תוצאות רבע־גמר המונדיאל, ברזיל־דנמרק שלוש־שתיים, צרפת־איטליה תיקו־אפס, ואחר כך היו שישים שניות על "נמרים קטנים צרות גדולות" וכמה ג'ינגלים, ואבנר גדסי סלסל בקולו הצרוד "אוהו או אוהו אוהו....הגברים בוכים בלילה, לא נשמע קולם, הגברים בוכים בלילה, בכי נעלם". הוא אהב את השיר הנוגה, האמתי כל כך, אבל ככל שניסה למקד את מחשבותיו בתוכנית שערך עם חנה ליום הראשון — התמקמות במלון, מוזיאון השעווה, האכלת יונים בדאם סקוור, ביקור באצטדיון של אייאקס, שיט בסירת תיירים, ואם יספיקו אז גם טיול אופניים בפארק הנחמד ליד המלון שבמפה נראה ממש קרוב — לא הצליח להתגבר על גלי הדכדוך שהציפו אותו כשנזכר בתרגיל המסריח שעשה לו הזקן, והוא שב והבטיח לעצמו שזהו, באמסטרדם הוא הולך לשכוח מהכול ושיָמוּת העולם: גם מוטי שמש בן אדם. בן אדם לא פחות מאף אחד אחר. ומעכשיו הוא הולך פשוט ליהנות עם הבן שלו. וכשיחזור לארץ כבר נראה. כמו שחנה אמרה. לא בוער כלום, וגם למוטי שמש מגיע ליהנות עם הבן שלו, כמו אבא ובן, כן, כמו כולם, ואף זקן לא הולך להרוס להם את הטיול עם התרגילים שלו.

 

התורים בצ'ק־אין התארכו, אבל מוטי כל כך התרגש מעצם השהות בבית הנתיבות שכמעט שלא התקומם שפה ושם עקפו אותם. הפקידה הנחמדה של KLM ביקשה להניח את המזוודות על המסוע וסידרה להם מקומות ליד החלון. אמנם לבו צנח כשהמזוודה הגדולה עם סרט הקטיפה הסגול שחנה קשרה לידית נעלמה בפתח האפל בקצה המסוע, אבל הוא אסף עצמו והמשיך לביקורת הגבולות, ביד אחת הדרכונים וכרטיסי העלייה למטוס, בשנייה המזוודה הקטנה שסומנה גם היא בשאריות אותו סרט סגול, והוא מנסה לא לאבד את הילד שהסתובב ובהה בעיניים קרועות לרווחה בטרמינל הסואן ובחנות הדיוטי פרי שבעצת חנה דילגו עליה הפעם, ורק כשגלגלי המטוס ניתקו מהמסלול הרשה לעצמו לשחרר את החגורה ולהתרווח בכיסאו: הרקיע התכול נוּמר בענני נוצה פלומתיים ובפסי אור אדמדמים בקצה השמים, שהזכירו צמר גפן ורוד של יום העצמאות. הילד פשפש בינתיים בכיס המושב שלפניו, עלעל קצת בחוברת שמצא, הרכיב והוריד את האוזניות עד שהתרגל, אחר כך הוגשה ארוחת הבוקר והילד ניקר במגשית בעודו מניע ראשו ימינה ושמאלה לפי איזה קצב פנימי, וכשפונו המגשים פתרו ביחד תשבצים מחוברת שחנה קנתה להם ב"סטימצקי" למקרה שישתעממו בטיסה, אחר כך נמנמו קצת, והיה גם רגע שקם לשירותים וחזר, וכשהתקרב למקום מושבו מצא את הילד מתבונן החוצה, אפו דבוק לחלון הקטן, עיניו נוצצות לנוכח המרבד הצמרירי הצחור שהשתרע מאופק לאופק, ובבת אחת התפוגג המתח שלפת את לבו בתקופה האחרונה. הוא התיישב וחיבק את הכתפיים הצעירות ואמר ברוך, "ממש יפה, יוֹנוּש, כל השמים והעננים, מי היה מאמין שיום אחד נראה אותם מלמעלה," והם עקבו אחר העננים שעבו וכהו ושיחקו בזיהוי צורות של חיות, ואז הודיעה הדיילת ברמקול כל מיני דברים באנגלית ובהולנדית וכולם יישרו כיסאות והידקו חגורות, ופתאום החל לחץ נורא באוזניים ומתוך אינסטינקט לימד את הילד איך לחסום את הנחיריים ולמלא את הריאות באוויר, וכשהוקל הלחץ התרחב לבו שהנה שניהם כבר נוסעים ותיקים ומיומנים שמתמודדים עם הקשיים ויכולים להם, ורק במפגש הגלגלים עם המסלול, כשהמטוס נרעד ומהחלון נראו שמים אפורים וטיפות גשם שמנתרות בעצבנות על מסלול הבטון, התפשטה בבטנו אכזבה צורבת, איך לעזאזל שוב היה תמים והקשיב לכל מי שאמר שעם ילדים הכי כדאי לנסוע להולנד ולא לקח את הילד סתם למקום של שמש וים ואנשים שמחים ומוזיקה ואוכל טוב כמו יוון, או איטליה, וכדי לנחם עצמו חשב איך כשהיה בגילו של הילד לא העז אפילו לחלום על נסיעה לחו"ל, ושעדיף ליהנות ממה שיש ולא לבכות על מה שאין, ושוב גלגל בראשו את הדברים שתכננו לעשות והמקומות היפים שתכננו לבקר, ונגע בעדינות בכתפו של הילד ואמר, "הגענו, חמוד, תראה שהולך להיות לנו כיף," וכבר הרגיש כמין קולומבוס או וסקו־דה־גמה, או איך שלא קראו לספרדים העתיקים שגילו את העולמות החדשים; מאז ומעולם העריץ גברים קשוחים ושתקנים שאינם עושים חשבון ואינם חוששים להפליג אל מרחבי הלא נודע.

 

הנוסעים כבר נדחסו במעברים הצרים לגוש אדם מתנשף וחסר סבלנות. מלכתחילה התכוון לשבת עוד קצת ולצאת בנחת כמו בן אדם, צפיפות עוררה בו תמיד רתיעה והם בחופשה לעזאזל, אבל בסוף נדחק עם כולם, מרכין ראש, כיווץ כתפיים, נאבק והתפתל במאמץ לחלץ את המזוודה הקטנה מהתא שמעל הראש, וכשהצליח להזדקף סוף־סוף, תלה ליוני את התרמיל על כתפיו, ולנוכח העיניים המבוהלות ליטף את שערו החום של הילד וטפח על שכמו.

'יאללה, גבר," אמר, "עכשיו תורנו."

 

מסיבה לא ברורה, בתוך דקות הפך כביש A4 לפקק אחד ארוך והמונית כמעט ולא זזה. הנהג העביר תחנות ברדיו ושלח לעברם מבט במראה ואמר משהו שמוטי לא הצליח להבין, כך שרק הנהן בראשו וחייך במבוכה וחיבק את כתפו של הילד שצפה מבעד לחלון. מעבר לטורי המכוניות השתרעו שדות רחבים מוקפים גדרות עץ נמוכות. כמה פרות חומות־לבנות רעו בנחת בעשב הירוק, אובך הבוקר טרם התפזר מעל מקווה מים קטן שנח לו בשלווה בין קומץ בתי חווה חומים משופעי גגות, ומוטי שאל עצמו איזה אדם היה יוצא ממנו לו גדל במקום כה ירוק ואפוף שלווה ובריאות במקום בשיכונים הארוכים של קריית אליעזר, עם חדרי המדרגות האפלוליים והמרפסות האחוריות וחבלי הכביסה הכורעים תחת משאם הרטוב, והנשים הנבולות שבכל יום שישי חובטות בשטיחים ומאווררות כלי מיטה בחלונות הקטנים הצופים לחורשת האיקליפטוסים המאובקת, ובטח זה כיף להעביר את ילדותך במרחבים שטופי אור ואוויר צלול והמון מים ופרות וברווזים, במקום לצלוף שקיקי ניילון ממולאים מים בחתולי רחוב מבוהלים או לבעוט לבדך בכדור מרוט בדשא קירח, מרובב קליפות גרעינים וגללי כלבים.

כשהיה בגילו של יוני, נהג אביו לטוס לחו"ל לכל מיני השתלמויות עלומות של חיל הים, שטבען האמתי נודע לו רק אחרי שנים. בכל פעם שהיה גומר לארוז את המזוודה, היה אביו מבטיח שבשנה הבאה, כשתיפתח תוכנית החיסכון או כשיגיע המענק מהצבא, אז ייקח את כולם לשבוע שלם במלון ברומא, או בפריז, או בלונדון. אבל תוכנית החיסכון מעולם לא נפתחה וגם המענק מהצבא אבד כנראה בדרך, ורומא ופריז ולונדון נותרו משאת נפש בלתי מושגת, גן עדן שבו מעבירים בני האלים ימיהם בעונג בלתי פוסק בשעה שבני האדם הרגילים, כמוהו וכמו אמו ואחותו, נידונו להסתפק בגלויות הצבעוניות שהיו מגיעות הרבה אחרי שאביו הספיק כבר לשוב אל מדי הרס"ר המגוהצים, עם כנפי הצניחה וסמל העטלף והדרגה המוזהבת על הזרוע השרירית, ומשקפי השמש המוזהבים וכובע המצחייה היהיר, ומעיל העור השחור ואופנוע ה־BSA האימתני שעל גבו הפליג בכל בוקר בשאגה שהרעידה את זגוגיות הבתים. כך שבין נסיעה לנסיעה היו מדביקים את הגלויות בסלוטייפּ על דופן ארון הבגדים החום וחולמים על העולם הגדול מעבר לשיכוני הרכבת, ומסתפקים בטוֹבּלֶרוֹנִים שהיה מעניק להם במין טקס קבוע ברגע שנכנס הביתה אפוף כולו חיוכי ניצחון וניחוחות זרים. "תגידי, ריקי, הם התנהגו יפה?" היה שואל, ובלי להמתין לתשובה היה שולף מהמזוודה את צמד המשולשים הארוכים, המשמימים, אחד למוטי ואחד לחגית, קודם מזהיר שלא יאכלו הכול בבת אחת, אחר כך נושק לאשתו על לחיה הכמושה, המרירה, ביד אחת נותן לה עוד בושם זול שלעולם לא תשתמש בו, בשנייה מוסר לה את שקית הבגדים המלוכלכים לכביסה, ואז נפנה לסדר על המדף בסלון את בקבוקי השיבאס וקרטוני המרלבורו שהביא לפולחני העונג הקטנים שהקפיד לערוך לפנות ערב בשובו מהבסיס — תולה את כובע הרס"ר ליד הדלת, מתקלף מהמדים בכניסה למקלחת, מפזם לעצמו תחת המים הזורמים, עולה על מכנסי התעמלות וגופייה, בוחן את גופו למול המראה, יוצא למרפסת עם כוס ויסקי גדושה קוביות קרח, משתרע בכיסא הנוח, מניח כפות רגליו על המעקה, יד שמאל משקשקת בעצלות בקוביות הקרח, ימין מקרבת לפיו מרלבורו מעשנת, ובעודו עוצם עיניו ומפליג אל עולמו האנוכי, היה מרעים, "הכלים לא יברחו ריקי, יותר טוב שתביאי קצת פיצוחים ותשבי עם הגבר שלך כשהוא חוזר מהצבא," מה שכל השכונה שמעה, וכשנסתיימו הוויסקי והסיגריה והפיצוחים היה מתמתח באנחת רווחה, טופח לאשתו על ירכה, משאיר לה לאסוף את הכוס והצלוחיות והמאפרה, מתלבש בבגדיו המגוהצים ומפליג בשאגת אופנוע לענייניו הדחופים והמסתוריים כשהוא מותיר מאחוריו עננת סיגריות ואפטר־שייב מתקתקה שלא התפוגגה בחדרים הקטנים שעות אחר לכתו. גם כשבגר לא הבין מוטי מדוע תענוגות גבריים חייבים להיות מסריחים ורועשים, ולמה גברים אינם יכולים ליהנות בלי לגרום סבל לאחרים; בכל פעם שה"תגידי ריקי" היה מנסר מקצה הרחוב ועד קצהו, היה מסתגר בשירותים ולא יוצא משם אלא כשנשמע רעם האופנוע ביציאה מהרחוב, ועד אז היה יושב על האסלה וסוחט את מעיו המיוסרים ומתפלל לאלוהים שיעשה משהו לאביו וייתן לאמו חיים טובים יותר.

 

"Maybe an accident somewhere", משך הנהג בכתפיו, ומוטי אמר, "Ok". מעתה יתנהל הקשר שלו עם העולם באנגלית. ואם לא תימצאנה לו המילים? בבהלה ניסה להיזכר איך אומרים "היכן בית החולים הקרוב" ו"תתקשרו בבקשה לאשתי", והצטער שלא הקשיב כשחנה הציעה לרשום מילים חשובות באיזה פנקס קטן, ושוב חייך במבוכה אל הנהג שבחן אותו במראה ואמר גם הוא, "Ok". הילד השעין אליו ראשו ושאל, "מתי כבר נגיע למלון?" ומוטי חיבק את כתפו וענה "בטח עוד רבע שעה, אולי חצי שעה," והילד הציע, "אז אולי תשאל את הנהג," וכשלא הצליח להיזכר אם "to come" זה להגיע או לבוא אמר רק, "בטח לא ייקח עוד הרבה זמן, חמוד. בוא נסתכל בינתיים על הנוף."

משאיות גדולות השתרכו במסלול הנגדי. עייפותו הדביקה את גופו למושב הרך. מחשבותיו נדדו אל אביו, אל "הרס"ר המסורסר", כפי שכינה אותו בלבו בשנות התבגרותו בתיעוב ובפחד שגרמו לו להרגיש תמיד מלוכלך. כשהיה בגילו של יוני, היה אביו לוקח אותו בקיץ לבריכת בת גלים; זקוף כתרנגול היה אביו צועד על שפת המים, משקפי שמש מוזהבים על עיניו, חזהו השעיר מנופח, שערו השחור משוח בשמן ומסורק לאחור, איבר מינו מזדקר מבעד לבגד הים המתוח כאפרוח קטן ורעבתן, והוא מקושש מבטי הערצה בשעה שבנו רץ אחריו רטוב ורועד מקור ומנסה ללא הצלחה להחניק גלי בכי שגאו בחזהו. בתום הסיבוב עצרו בקיוסק, אביו התייצב מול הנשים עם בגדי הים הקטנים ומשקפי השמש הגדולים שהיו שרועות על כיסאות הנוח, העביר למשמרת את משקפי השמש המוזהבים לנושא כליו הקטן והמבוהל, התיישב אל השולחן, רגליו שלוחות קדימה, זרועותיו השריריות נמתחות מאחורי העורף, ובחיוך זחוח שאל, "אז איך הולך, בנות?" ושוב הצחקוקים, והנגיעות הקטנות, והלשון החולפת מפעם לפעם במהירות על השפתיים. מהות הדברים לא הייתה נהירה לו, אבל בלבו הקטן והמבוהל חש שמאחורי המשחק הזה מסתתר משהו נורא ואיום ומלוכלך. פעם צבטה אחת מהנשים ההן בלחיו ופרעה שערו. שנים נשא עמו את מגע היד המרפרף ומראה הציפורניים האדומות והריח הענוג, המעורר, כמותו לא חווה מעולם. אחר כך נחה כף היד המטופחת על זרועו של אביו, והאישה אמרה, "איך דומה לך, קובי, רק לא מוקדם קצת ללמד אותו את כל השטיקים?" ואביו הוציא את המרלבורו והמצית מבגד הים והצית לה סיגריה כשאצבעותיה הצחורות מגוננות על הלהבה וכדרך אגב מלטפות את כפות ידיו האוחזות במצית, ומוטי עמד שם נבוך, משקפי השמש של אביו בוערים בכפות ידיו, ורצה להטביע עצמו בתוך הבריכה, פשוט לצנוח אל הקרקעית ולא לצאת לעולם. באיזו זכות היא קוראת לאביו קובי. אימא קראה לו תמיד יעקב. סבתא מונירה קראה לו תמיד יעקב. מה לאישה ולו בכלל. דמעות צורבות עלו באפו, ושוב התפלל לאלוהים שפעם אחת, רק אחת, יעשה בבקשה שאביו יחליק על שפת המקפצה ויעוף למים ויחטוף מכה הגונה, והנשים תצחקנה בלעג, והוא יפסיק סוף־סוף עם השטיקים שלו. אבל אלוהים היה עסוק בעניינים אחרים באותם בקרים, אולי טיפל במשאלותיהם של הילדים המאושרים מהבתים היפים שעל הכרמל, שהוריהם אינם משקרים להם אף פעם ואינם מביכים אותם בבריכה.

שנים חלפו מאז. מזמן הפסיק ללכת עם אביו לבריכה. רב סמל בכיר יעקב שמש הספיק כבר לפרוש מהצבא ולהתגלגל בחוסר הצלחה בין עבודות לפני שפרץ הסרטן בריאותיו ופורר במהירות את גופו החסון. את שנת חייו האחרונה העביר בדירתם הקטנה ממורמר וכבוי, מסיע עצמו בכיסא גלגלים בין חדר השינה לסלון ולמרפסת. ומוטי, שסיים כבר את השירות הסדיר והמשיך לקבע כדי לחסוך קצת כסף ללימודים, נשאר לגור עם הוריו, לעזור לאמו ולאחותו ולהוריד בכל ערב את אביו הכחוש וקפוץ הפה לסיבוב בשכונה.

בוקר אחד בדרכו לבסיס, בתחנה המרכזית בבת גלים, השגיח בגבר מבוגר שבחן אותו ארוכות וחייך אליו כאילו הכירו זה את זה משכבר הימים. תחילה ניסה להתעלם, אחר כך נכנע והשיב בחיוך מנומס. האיש ניגש אליו.

"תגיד, בחורי, אתה לא במקרה הבן של קובי שמש?" שאל, ובלי להמתין לאישור המשיך, "איך גדלת חבוב, מאמאמייה, מי היה מאמין. ומה שלום אבא?"

"די בסדר," ניסה להתחמק, אבל החבר כבר התעניין מה קורה, ומוטי סיפר על המחלה שהגיעה כבר לעמוד השדרה, והחבר נאנח "שמע ישראל, שלא נדע," ומבעד לצעיף השנים צף מראה מעורפל — החבר הג'ינג'י היה מגיע בכל מוצאי שבת לביקור עם אשתו, בהישמע הדפיקה בדלת היו הוא ואחותו נשלחים מיד לישון, אביו והחבר היו עומדים בפתח שעה ארוכה, שואגים וצוחקים וטופחים זה על גבו של זה בשעה שאשת החבר הייתה נכנסת מיד למטבח לעזור לאמו עם הקפה והפירות והפיצוחים ועוגת הגבינה שלמוטי ולאחותו הרשו לטעום רק מהשאריות שנותרו ממנה למחרת, ואז היה אביו ניגש למזנון ומכריז, "בא לך איזה שִיבַאס עם איזו מרלבורו טובה?" והחבר היה מגחך, "אחריך, קובי, באש ובוויסקי," ומוסיף צחוק מלוכלך, ובזמן שאמו וחברתה שוחחו על ילדים ובישולים, אביו וחברו היו מוזגים שיבאס אחר שיבאס ומעשנים עוד ועוד מרלבורו ומפצחים פיסטוקים ובהדרגה מתחילים לדפוק על השולחן ולצעוק דברים לא ברורים ולגעות בצחוק שהתחלף בנעירות חנוקות מעורבות בפרצי שיעולים. הערבים הללו נמתחו לבלי סוף ברעש בלתי נסבל ובאור חזק שדרסו את שנתו גם כשכיסה ראשו בשמיכה וניסה לדמיין שהוא בכלל במקום אחר.

פנחס, נזכר. לחבר ההוא קראו פנחס. פנחס הג'ינג'י. ולאשתו הבלונדינית קראו סוזי, או ג'ני, או משהו כזה. והיא הייתה סתם רומנייה מחומצנת. "מה את בכלל מתרגשת ממנה, ריקי, סתם רומנייה מחומצנת. שתיים כמוה אתה מקבל בלירה ברחוב יפו," זכר את אביו מפטיר בזלזול בדרכו לאמבטיה בשעה שאמו הורידה בשתיקה את הכלים וסידרה את הסלון. וכשאביו נכנס בפיג'מה הנקייה לחדר השינה רחוץ ומסורק, מבעד לדלת הסלון הפתוחה למחצה ראה את אמו אוספת עדיין קליפות גרעינים מהשטיח.

"תדע לך, בחורי, קובי שמש היה פעם שֵׁם. מה זה שֵׁם, שֵׁם שֵׁם, מי בחבר'ה לא הכיר את קובי שמש, מי לא קינא בו," נאנח פנחס, ובעיניו, שחלקן התחתון כוסה במין לבנונית עכורה, הבליחה קנאה ישנה. חזהו של מוטי נמלא גאווה. אין זה סוד שהיו פרקים עלומים בחייו של אביו. בכל זאת היה בשייטת ונפצע באיזה קרב שעוד לא ניתן לספר עליו. שנים ניהל את בסיס חיל הים ביד רמה. דורות של חיילים עברו תחת ידו. לא פלא שרבים קינאו בו.

"תותח, תותח היה קובי שמש, אני אומר לך," המשיך הפנחס ההוא ועיניו נוצצות; מתי בפעם האחרונה שמע מישהו קורא לאביו קובי. כשיגיע הביתה יספר לאביו שפגש חבר ותיק שלו, ואז אולי תתפתח שיחה וסוף־סוף יהיה להם על מה לדבר, שיחת גברים של אב ובנו הבוגר, ואולי דברים ישתנו מעכשיו. אולי אפילו יתפייסו. הרי זמנו של אביו מועט.

החבר שב והעביר לשונו בין שפתיו: "אז שתדע לך, מוטי בחורי, חתיכת גבר היה אבא שלך, גבר אמתי, עם כאלו ביצים גדולות," קער האיש כפות ידיו זו לצד זו כמי ששוקל משהו כבד ומעורר רושם, "הלוואי על כולנו חביבי. גבר בגברים. בדיוק כמו שאתה שומע." בזיכרונו עלתה תמונה מטושטשת של בוקר יום זיכרון, בוודאי היה בן שמונה או תשע. נרגש כולו צפה מהמרפסת באביו היוצא לבסיס. דגל ישראל גדול התגושש מעל ראשו עם הרוח החמה, אמו טרחה במטבח על מיני סַמְבּוּסַק וקוּבֶּה וסלטים לחבר'ה מהבסיס שהוזמנו עם נשותיהם לנשנש משהו אחרי הזיקוקים. בלב גדוש ליווה בעיניו את אביו בדרכו לאופנוע, שערו השחור מסופר בקפידה, זקנקנו גזור בקו מדויק, אותות מלחמה וכנפי צניחה וסמל העטלף מעטרים את מדיו הצחורים, דרגת עור מוזהבת על פרק זרועו השרירית, שעון צלילה גדול על פרק היד השנייה. לפני האופנוע עצר אביו, הוציא את משקפי השמש המוזהבים מכיס החולצה והרכיב אותם בקפדנות, אחר כך התיישב על האופנוע, סחט את הדוושה והפליג לדרכו בשאגה המוּכּרת שהרעידה את כל הזגוגיות.

"תותח. הגבר בה' הידיעה של חיל הים. צמרמורת יש לי כשאני נזכר איך היה מארגן אותן בשורה, אחת אחרי השנייה." החבר העביר את לשונו על שפתו התחתונה. מוטי הביט בו במבוכה. את מי בדיוק היה אביו מארגן בשורה, ואיך זה מתקשר למעלליו בשייטת, ומה היה כה מיוחד באותה שיטת ארגון שנחרתה בזיכרונו של החבר ועוררה בו התפעלות נרגשת גם בחלוף שנים כה רבות? הלשון המלקקת את השפה התחתונה העירה את החרדה המלוכלכת הישנה והמוּכּרת, ומוטי, כילד שנקלע לחדר מלא מבוגרים, החל להזיע תחת המדים למרות צינת הבוקר.

"כן, בדיוק כמו שאתה שומע," המשיך פנחס, "מארגן אותן, זה מה שקובי היה עושה, כמו קוסם, כמו המכשף מהמלין. כאילו מכלום, מילה פה, נגיעה שם, איך אני אתאר לך את זה," בעיניו של פנחס הבליח המבט המלוכלך, "תחשוב על ארתור ברנשטיין מתיישב לפסנתר, על ג'יימס בונד ניגש למבצע. הפצצות הכי פצצתיות של החיל, הפרגיות הכי עסיסיות, סדיר, קבע, חיילות, קצינות, תאמין לי." נאנח החבר ועצם עיניו, "הפתיות לא הבינו מאיפה כל השפע הזה נוחת עליהן."

גועל אין־סופי לפת את קיבתו בצבת ברזל. בזמן שאביו כישף פרגיות פתיות עם ריחות מעוררים ומשקפי שמש גדולים ובגדי ים קטנים וצחקוקים צרודים ומבטים רבי משמעות, מילה פה, נגיעה שם, כמו ארתור רובינשטיין, אמו העבירה חייה בין הבישולים והרדיו, עולמה תחוּם בין המטבח לסלון ולמרפסת, צופה אל הרחוב הריק ומחכה לרגע שהמלך יגיע רכוב על סוסו, ואף פעם לא עשתה שום דבר כיפי.

"אז תמסור לאבא ד"ש חם," לחץ החבר ידו לפני שעלה על האוטובוס, "אולי נקפוץ אליו פעם לאיזה שיבאס טוב, לזכר הימים היפים."

איך הסכימה לסבול אותו כל השנים. הזעם העלה דמעות בעיניו. מישהו צריך היה להרוג את המניאק הבוגדני. לולא ריחם עליו בשל מצבו האומלל, היה הולך הביתה והורג אותו בעצמו. בלי משים נגע באקדחו האישי; כדור אחד בראש וזהו. כל הדרך הביתה חשב איך יפתח את השיחה עמו. הוא בכל זאת אבא שלו, ומה שהיה היה, הרופא הרי אמר שלא נשאר לו זמן רב. אם להתפייס, אם לסלוח, אז עכשיו — לדבר, ללבן כמה עניינים לפני שהסרטן יכלה מה שנשאר מגופו הכחוש. אבל כשהתיישב סוף־סוף מולו, והתכוון לומר לו שהוא סולח על הכול, לנוכח הבוז המצמית בעיניו השחורות של אביו נתקף שיתוק, כמו בפעם ההיא על המקפצה הנמוכה של בריכת בת־גלים, כשכל הבריכה שמעה את אביו גוער בו, "קפוץ כבר, פחדן, קפוץ כבר, אין למטה שום כרישים," ולבסוף, לעיני כולם, הדף אותו בבוז היישר לתהום הכחולה. וכשהצליח להוציא ראשו מהמים, משתעל ומחרחר ומשפשף את עיניו הצורבות, אביו כבר היה למעלה על המקפצה העליונה, אפולו זקוף ושרירי ושזוף, פושט זרועותיו הצדה, מקפץ פעם ופעמיים על המקפצה הנענית לו בשקיקה, ואז מזנק לשמים כחץ ומתהפך באוויר בשאגה ומתיישר וצולל למחיאות הכפיים של הנשים בבגדי הים הקטנים והציפורניים הצבועות שמחכות לו על כיסאות הנוח עם הריחות המעוררים והנגיעות העדינות והצחקוקים המתגרים, והוא עצמו, עוד רגע יעמוד שם ויחזיק לו את משקפי השמש שלו בעודו כובש בכיו.

מוטי שלח את זרועו וחיבק את כתפו של הילד.

הפקק השתחרר מעט והנופים החלו להתחלף. בשביל מה לעסוק בדברים שקרו מי יודע לפני כמה שנים. אביו הרי נפטר כבר מזמן, תהילתו התפוגגה, מעלליו נשכחו, התפייסות לא הייתה, שרידיו נטמנו לא רחוק מבסיס חיל הים שבו עברו עליו שנות חייו היפות. בעיניים יבשות, מוסתרות במשקפי שמש שחורים, תמך מוטי באמו ובאחותו המתייפחות, כשהגיע תורו לומר קדיש היה קולו שקט ושטוח, אחר כך אלוף משנה מחיל הים הספיד את רב סמל בכיר יעקב שמש, איזה איש קומנדו היה, ואיך הלכו אחריו חייליו באש ובמים, וכמה חבל שעדיין לא ניתן לספר את עלילות גבורתו ונסיבות פציעתו. כששבו מבית העלמין תלה לבקשת אמו תמונה של אביו במדים מעל מדף השיבאס, אבל כשביקשה לענוד לו את שעון הצלילה הדף ידה בעדינות ובתיעוב, והיא הניחה את השעון בעצב בקופסת התכשיטים שלה, יחד עם הדרגות והאותות. בתום שנת האבל, כשארזה את בגדיו של אביו בכמה שקיות אשפה וביקשה שיניח בכניסה לסניף ויצ"ו של קריית אליעזר, הזדעזע לראות עד כמה נותר דיבורה כנוע בדברה עליו. עכשיו שאל עצמו כמה עמוק היכו ההשלמה וחוסר האונים שלה שורשים בנפשו שלו, הרי קו ברור מחבר בין ההכנעה שנשם בבית בילדותו לתמימות שבה קבר את שנותיו היפות במוסך של הזקן הבוגדני בלי שדאג לסגור עמו עניין חשוב אחד או שניים כשהקלפים היו עוד בידיו. שוב בער בו הכעס. רק הבוקר נשבע לא להניח לזקן המאוס להרוס לו וליוני את החופשה וכבר לא עמד בהחלטתו. בטנו שלחה אותות רגוזים. מחוגי שעונו הראו 12:30. בשעה הזאת נהג בכל יום לסגור אחריו את דלת המשרד, להכין לו ולזקן קפה, להוציא מהתיק את צמד הסנדוויצ'ים שהיה מכין ערב קודם, ולנקות קצת את הראש עם ה"ידיעות" שהזקן עשה עליו מנוי.