ארוחת ערב במרכז האדמה

2014, האתר השחור (הנגב)

אף ששניהם מכירים כל מילימטר בתא שהם יושבים בו, כל שריטה בקיר הלבנים, כל כתם באריחים התעשייתיים, השומר מצביע מעבר לכתפו על המצלמה המותקנת מעל למשקוף הדלת, המכוסה בכיפת מגן משוריינת אטומה, ונראית בלתי מזיקה כגולת זכוכית גדולה.

על הקיר הנגדי מותקנת מצלמה זהה, מעל למיטת היחיד של האסיר. המצלמה הזו מכוונת לעקוב אחר הנעשה מבעד לקיר הזכוכית האקרילית של השירותים והמקלחת, וטווח המעקב שלה כולל גם את אזור מדף המתכת הדק, שעליו מונחים ספרים ומסטיקים ומגזינים באנגלית (שהם רחבים מדי למדף כזה), מטמון המייצג את פסגת הפריבילגיות שהאסיר הזה זכה בהן מאת השומר במשך השנים.

מצלמה שלישית מוברגת מעל לחלון המקושת של תא האסיר, והיא צופה - מזווית שונה - בשתי המצלמות, אשר צופות בה. הקיר שבו קבוע החלון נמצא מול הקיר שאליו צמודה המיטה, הקיר היחיד שבו אין מתקן מעקב משלו. השומר תמיד חשב שאולי בקיר הזה לא הותקנה מצלמה רביעית כי זו תהיה הגזמה על הגזמה, מאחר שהמצלמה שמותקנת בקיר עם החלון, שיש לה תצפית רחבה של עדשת עין דג, מכסה כל זווית של התא. ביחד עם שתי המצלמות האחרות, כל רגע בחייו של האסיר מתועד בשלוש זוויות, למעט כאשר הוא במקלחת, שהמצלמה שמעל הדלת לא קולטת, וזו הנקודה העיוורת היחידה שלה, ואז הרגע מתועד בשתי מצלמות בלבד.

התא מצולם בכל שעות היממה, עם ציון זמן ותאריך, ויש לו כינוי – "הפּיץ' פּיט" - השם שהשומר בחר בו בלי שום סיבה מיוחדת, רק מפני שהוא היה בביתו ועישן ג'וינט וקרא את הכתוביות בעברית שליוו את השידור החוזר של פרק מהסדרה 'בברלי הילס 90210' ללא קול, כאשר קיבל את שיחת הטלפון והוצע לו התפקיד.

כאשר הוא מצביע על המצלמה, השומר מסביר לאסיר איך נראה לו התא כשהוא חשוך לחלוטין, כאשר האסיר היה רוצה להרגיש שהוא נמצא לבדו עם מחשבותיו, כאשר הוא רוצה לחשוב שלפניו לילה טהור ואמיתי.

האסיר חש הלם, כי בשתים־עשרה השנים מאז הוצמד לשומר הזה, המצלמות והמבט של השומר מאחוריהן הן הדבר היחיד שלא הוזכר מעולם, בכל השיחות המעמיקות והאינסופיות שניהלו.

בתגובה, האסיר מטה את ראשו מעט הצידה ומסתכל על השומר במבט שואל, כי הוא יודע שהשומר לא יעשה מאמץ לומר משהו חסר ערך. וגם השומר יודע כמה דברים. הוא יודע שאינו משכיל כמו האסיר המפונפן המזוין שלו, ושאולי אינו הכי מוכשר בדימויים, אם כי הוא ניסה בכל הכנות להשתמש בדימוי בניסיון לרכך את הדברים, כאמצעי להעריך את הזמן שהם מבלים ביחד ואז להשתמש בכך כדי להביא לידיעת האסיר חדשות מאוד קשות - קשות אפילו לאמריקאי הנעלם וחסר השם הכלוא בתא שלא קיים ולא נזכר בשום מקום.

אלה חדשות רעות מאוד וגלולה מרה מאוד לבליעה.

בהבאת החדשות הנוראות האלה לידיעת האסיר - גילוי שהשומר אינו אשם בו בשום צורה ואופן - השומר ייאלץ לחשוף גם מה שנקרא פאשלות, ומה שהאסיר יכנה "נסיבות מקִלות", אשר ילוו את הסיפור ולא יחמיאו לשומר, ידידו - היחיד - והנאמן של האסיר. החדשות האלה עלולות לסכן, ובצדק, את מערכת היחסים היקרה לשניהם, מערכת יחסים ששניהם רואים בה מין סוג של סינדרום סטוקהולם, מערכת יחסים שהאסיר Z אוהב לכנות יחסים בנוסח "פטי הרסט", ערך שהשומר נאלץ לחפש את משמעותו באינטרנט.

להגנתו של השומר ניתן לומר, שבאשר לסיבוך שעדיין לא הודה בו הוא רק ניסה להגן על האסיר Z כל אותו הזמן. זו ההגדרה המילולית מאוד של התפקיד שלו; התואר שומר מתאר את מה שהוא עושה. הוא שומר על האסיר Z בהרבה דרכים שנמצאות מעבר להבנתו של האסיר.

הו, איך הגיעו הדברים לידי כך? השומר נזכר בפעם הראשונה שבה התיישב מול שלישיית המסכים המאירה, המוגנת בשכבת פלסטיק עבה מאחור; הטריפטיך הקטן הפרטי שלו שהעמידו לפניו כדי שיוכל באמצעותו לעקוב אחר האסיר הסודי שלו. המסכים היו ערוכים כשאחד במרכז והשניים שבצדדים נוטים מעט לכיוון המרכז, וכל אחד מהם מציע זווית מעט שונה וייחודית ומונוכרומטית שממנה אפשר לראות את אותו הכלום שמתרחש בתא. הצורה שבה המסכים נטו, והתחושה שהפנים שלו עצמו מוארות באותו אור כחלחל־אפור, הזכירו לו את אימו שנהגה להשתמש במשטח קרטון כסוף מחזיר אור מתחת לסנטרה כדי ללכוד את קרני השמש על חוף הים, אימו, שהייתה נוחתת על כיסא נוח על החוף ומגלגלת את שרווליה, אבל לא הסירה את חצאיתה הצנועה וסנדליה שרצועותיהם היו רכוסות במהודק סביב הגרביונים שלבשה.

היא שעשתה לו עוד ב־2002 את הטובה הזו ולכדה אותו בכלא האומלל הזה. הוא נהג לסנן את השיחות שלה לטלפון הנייד שלו, וקיבל רק את השיחות אל הטלפון הביתי - כלומר, הטלפון שלה, הקו שעליו אימו שילמה - כשהיא התעקשה להמשיך ולהשאיר הודעות בצווחות במשיבון, אף שהוא התחנן בפניה שתעבור להשתמש בתא קולי, כמו כולם.

היא לא התקשרה אליו בזמן השידור החוזר של '90210' אלא באמצע תוכנית שהוא לא סבל הפרעות בה. הוא צפה בגרסה האנגלית של 'החוליה החלשה' ופתר את השאלות בהצלחה רבה, שהעיבו עליה רק אותן שאלות קלות במיוחד לכאורה, שהיו בריטיות בטיבן ושגרמו לו לחשוב במרירות כי בשל אי ההגינות של הגיאוגרפיה והעובדה שנולד למזלו הרע בבית השחי של הלבנט - לא היה לו סיכוי להצליח בהן.

הוא חווה אותה הרגשה, של מזל עיוור ולא הוגן כאשר צפה בתוכנית השנייה החביבה עליו, הגרסה הבריטית של 'מי רוצה להיות מיליונר?' ולא היה מדובר במיליון שקלים, אלא במיליון לירות שטרלינג בריטיות - אוצר שמי שזוכה בו יכול לחיות כמו שצריך. איך בן אדם אמור ללמוד באופן פעיל דברים שפשוט נקלטים ביום־יום? השאלות האגביות והפשוטות האלה לא היו קשורות לידע בכלל. הן הושלכו בתור מתנות חינם לאלה שהתמזל מזלם והם נולדו במקום מסוים בזמן מסוים. ובכל זאת, הוא עשה מאמץ ללמוד ולהתכונן לקראתן.

הוא בילה שעות רבות בשירותו הצבאי בקריאה, בניסיון לשפר את השכלתו ולמצוא דרך לקדם את עצמו בציפורניים שלופות בעולם הרחב. התוכנית שלו הייתה להתרחק ככל האפשר מישראל ובהקדם האפשרי. אתם יודעים מה אנשים נהגו לומר זה לזה באותה התקופה? "האחרון שנשאר, שיכבה את האור". השומר חלם להגיע ללונדון או למנצ'סטר, ושאפילו אם יגיע בסופו של דבר לברמינגהאם, הוא יסתדר. ואז אולי יצליח להתקבל לאחת התוכניות האלה, שם היו המנחים מתלוצצים על המבטא שלו, ואז הוא היה מפתיע אותם ומנצח, וזוכה בסכום שהיה מספיק לו לקנות לעצמו קן מרופד לכבוד החיים החדשים שלו באנגליה.

כאשר אימו צלצלה אליו באותו הבוקר, היא לא הפסיקה לדבר, אף שהשומר התחנן אליה שתמתין לרגע, בבקשה, עד שמישהו ייכשל בשרשרת השאלות. הוא ישמח לדבר איתה בזמן שהם יקיימו את ההצבעה על ההדחה של אחד המשתתפים.

"אתה תגיע לבית סוהר בכל מקרה," כך אימא שלו אמרה לו והתעלמה מתחנוניו. "לפחות ככה תהיה מהצד הנכון של הדלת. ככה לפחות תוכל להגיע הביתה בסופי השבוע."

"כאן ישראל. אנחנו נותנים לרוצחים לצאת הביתה בשבתות. אתה יכול להרוג עשרים אנשים וייתנו לך לצאת החוצה לרקוד בחתונה של הילד שלך. לא מסכים."

"זה תפקיד מיוחד," היא אמרה. "סודי ביותר. אתה תהיה שושואיסט. יהיה לך רזומה יפה לכל החיים. וראש הממשלה ביקש. הגנרל - זה בא ממנו."

"הגנרל ביקש? אותי?"

"רק אותך. אז אתה יכול לתאר לעצמך שזה מקרה חירום אם הוא רוצה שאני אפנה אליך. זה משהו שאסור שיֵצא מחוץ למעגל הכי מצומצם - אסור לי בכלל לדבר על זה בטלפון."

"אם מישהו מצותת לטלפון שלך זה רק הוא או הפשיסטים שלו."

"או הרוסים," היא אמרה. "או האמריקאים או הצרפתים או הבריטים האהובים עליך. בכל מקרה, זה לא משנה, אפילו אם הם מאזינים. לא אמרתי שום דבר שאסור להגיד. שום דבר."

"את עושה את זה שוב," הוא אמר. "את מדברת לרשמי השיחות. אני שונא את זה שאת שותלת שקרים לכבוד הצללים של המדינה הזאת שמאזינים לשיחות שלך."

"בסדר," היא אמרה. "סליחה," היא אמרה. "אני יודעת שאני עושה את זה. יש לי עבודה מוזרה מאוד."

"זה נכון."

"ועכשיו יש לי עבודה מוזרה בשביל הבן שלי. זו עבודה ששכרה בצידה. והיא לא יכולה להיות קשה."

"איך את יודעת?"

"כי הגנרל חושב שאתה אידיוט. הוא מחייך כשאני מספרת עליך סיפורים, אבל אני רואה שהוא חושב שאתה טיפש. אם זה היה תפקיד מסובך הוא לא היה סומך עליך. הוא מעוניין בך בגלל שאתה נאמן ומסוגל לסתום את הפה שלך."

"אף אחד לא שומר סוד כמוני."

"חוץ מזה, הוא חושב שלעולם לא תמצא חברה שתוכל לספר לה דברים באוזן בלחש, אפילו אם היית רוצה."

"הוא אמר את זה, או שאת אומרת את זה?"

"מי זה 'הוא'? עם ה'הוא' כבר גמרנו. אף פעם, מעכשיו ואילך, אל תחשוב על השם שלו בהקשר לעבודה הזו."

"בסדר."

"תבטיח לי שאפילו לא תחשוב על השם שלו, טוב?"

"אני באמת סוגר לך עכשיו את הטלפון."

"בסדר, תסגור! לא משנה לי. לא היית זוכה."

"מה?"

"אילו היית מופיע בתוכנית היית מפסיד. זו הסיבה שאנשים צופים בה. מהספה, בבית, עם בירה בבטן שלהם, כולם יודעים את כל התשובות. זה שונה כשנמצאים מול קהל ומצלמות. אין לך את העצבים לעמוד בלחץ כזה."

"יש לי."

"אז תוכיח. העבודה הזו לא תימשך הרבה זמן. כמה ימים, כמה שבועות לכל היותר, והוא הסכים לשלם לך משכורת במשך שנה. העבודה הזו לא קשה יותר מלהיות בייביסיטר כשהילד ישן. ברגע שהם יחליטו איך לפתור את הבעיה שלהם, תוכל לחזור לצפות בטלוויזיה. אם אי פעם תתעורר ותרצה לבנות עתיד בארץ הזאת. אם אי פעם תרצה לצאת מהדירה של אימא שלך, תהיה לך שורה יפה ומעורפלת בקורות החיים, ותלושי משכורת של הממשלה שיתלוו אליה, וכולם ישתגעו. תוכל ללכת להיי־טק אחרי זה. יחשבו שהיית רוצח שכיר מהרמה הכי גבוהה או איש קומנדו ימי. הם יחשבו שהיית גיבור, אפילו שכל מה שהגנרל מבקש ממך זה לחמם כיסא. אל תחשוב עליו אפילו עוד פעם אחת אחרי שנגמור לדבר - כבר הבטחת! אני רוצה לשמוע אותך אומר את זה."

"אני מבטיח."

"מה אתה מבטיח?"

"אני כבר לא זוכר. עד כדי כך זה נשכח."

"טוב מאוד," היא אמרה.

"טוב מאוד," הוא אמר. "תגידי להם לצלצל."

"כבר אמרתי להם. עכשיו לך תראה את התוכנית שלך."