ארוסה ללילה

ליאו זאמוס אהב תוכניות שיוצאות אל הפועל. זה לא שהוא לא הצליח ליהנות מעיסוקים אחרים, יומיומיים יותר. הוא נהנה לבלות עם אישה ערומה במיטתו, וככל שהאישה היתה ערומה יותר, כך גברה הנאתו. כמו כן, הוא חי בשביל הריגוש המסחרר של ניווט מוצלח ומהיר במזראטי גרנד טוריסמוS סביב שישים הפניות החדות של מעבר סטלביו כל אימת ששהה באיטליה ונקרתה לו ההזדמנות. עם זאת, דבר לא יכול היה להתחרות ברטט הצרוף של להגות תוכנית כה נועזת עד שהיה קשה להאמין שהיא תתממש, ואז לנווט אותה על פני הקרבות והתמרונים העסקיים ומעבר למחסומים הביורוקרטיים האינסופיים אל סיומה המוצלח – ואל הצלחתו הבלתי נמנעת. ובזה הרגע הוא היה על סף הצלחתו הנועזת ביותר עד כה. כל מה שנדרש לו זה אישה. הוא יצא מהמטוס הפרטי שלו אל האוויר האביבי הנעים של מלבורן כשהוא מסרב להניח לפרט הטורדני הקטן הזה לפגום במצב רוחו הטוב. הוא היה קרוב להשגת הניצחון הגדול ביותר שלו מכדי להרשות לזה לקרות. הוא מילא את ריאותיו באוויר המבושם בדלק מטוסים וטעם רק את ההצלחה כשירד במדרגות אל המכונית הממתינה. קאלשו דיאמונד קורפוריישן, התאגיד שהיה הבעלים והמפיק של היהלומים הוורודים האיכותיים ביותר בעולם ומקור כוח רציני בשוק היהלומים, היה זה עידן ועידנים בידיה של שושלת היהלומים האוסטרלית הגדולה. ליאו היה זה שקלט שינוי בדינמיקה של העומדים בראש התאגיד, שהבחין בסדקים הדקיקים שהחלו להיבקע בצוות הניהולי של האחים קאלשו, אף שאפילו הוא לא חזה את הסקנדל שנוצר, את הנסיבות שמנעו מהאחים להמשיך לתפוס את מקומם במועצת המנהלים. באותו שלב גילו גורמים שונים התעניינות בתאגיד, אך ליאו נהנה מעמדת יתרון. הוא כבר הציג את ריצ'רד אלוורז, ראש הצוות שהיה מעוניין ברכישת העסק, בפני אריק קאלשו האב, אדם שהיה קנאי לפרטיותו ושנחרד מהסקנדל ופשוט רצה להתפוגג בשקט לאלמוניות. כך שכעת, לראשונה בהיסטוריה הארוכה והנקייה מרבב שלה, קאלשו דיאמונד קורפוריישן עמדה להחליף ידיים, בזכות ליאו זאמוס, ברוקר של מיליארדרים. לאור הנסיבות, ייתכן שהוא היה צריך לצפות את הסיבוך הנוכחי. אבל אם אריק קאלשו, שהיה נשוי כמעט חמישים שנה לאהובת ילדותו, קבע שהוא ינהל עסקים רק עם אנשים שאין כל דופי בערכים וברקע המשפחתי שלהם, ואחרי שאלוורז הסכים להביא עמו את אשתו, ליאו ללא ספק פשוט יצטרך למצוא לעצמו רעיה. למעשה, זה היה אירוני משהו, לנוכח התחמקותו ממוסד הנישואים בהצלחה ניכרת כל השנים הללו. נשים לא טעו לחשוב שיש מידה מסוימת של קביעות במעמדן כשעיטרו את זרועו או את מיטתו. לפחות לא לזמן רב. אך רעיה ללילה אחד? עם זה הוא יכול להסתדר. העובדה שהוא היה צריך למצוא מישהי כזאת עד הערב בשמונה לא היוותה בעיה ממשית. אוולין תמצא לו במהרה מישהי מתאימה. אחרי-ככלות-הכול, הוא לא באמת נדרש להתחתן. ארוסה תספיק לו, ארוסה שהוא מצא אחרי שנים ארוכות של חיפוש אחר הנפש התאומה ה"מושלמת" – אריק קאלשו בוודאי לא יוכל לזקוף לחובתו את העובדה שהם טרם מיסדו את הקשר, נכון? הוא החזיק את הטלפון שלו בידו כשהנהן בראשו אל הנהג הממתין לפני שהתיישב בלימוזינה האלגנטית. הוא שמח שהם כבר עברו את ביקורת המכס כשנחתו מוקדם יותר בדרווין לצורך תדלוק, וכבר החל לערוך בראשו רשימה של התכונות ההכרחיות של האישה. מטבע הדברים הוא לא רצה סתם אישה. האישה הזאת תצטרך להיות קלסית, אינטליגנטית ומקסימה. היכולת לנהל שיחה היתה רצויה אך לא הכרחית. גם אם היא לא תהיה אשת שיחה, זה לא בהכרח ישנה, כל עוד היא תהיה נעימה לעין. אוולין ללא ספק תעבור על נשות הקשר שלה ותמצא מועמדת מתאימה עוד לפני שתסיים את השיחה עמו. ליאו חייך קלות והקשיב לזמזום של הטלפון שצלצל אי שם בעברה השני של העיר שעה שהנהג שלו השתלב ללא מאמץ בזרם התנועה האינסופי בנמל התעופה. ההחלטה להיפטר מהמשרד שלו שנתיים קודם לכן היתה בין הצעדים הטובים ביותר שעשה אי פעם. כעת, במקום משרד, היו לו מטוס שיכול היה להטיס אותו לכל מקום בעולם, מוסך באיטליה שאחסן את המאזרטי שלו, עורכי-דין ומשקיעים שקיבלו שכר טרחה ועוזרת אישית "וירטואלית" שטיפלה ביעילות מדהימה בכל שאר הדברים הדרושים לו. האישה היתה מופלאה. הוא יכול היה רק לשמוח על משבר אמצע-החיים שבוודאי דחף אותה לעבור מעבודה במשרד מוקף ארבע קירות לעולם הווירטואלי. אפילו שאם חושבים על זה, הוא לא ידע מהו גילה. הוא לא ידע עליה שום פרט אישי. לא היה לו צורך לדעת. זה היה חלק מהקסם. בלי תירוצים למה מישהי איחרה לעבודה, בלי רמיזות לגבי ימי-הולדת מתקרבים או בשמים מועדפים או מבטים חושניים של זמינות. הוא לא היה צריך לשאת אף אחד מהדברים האלה, מפני שאוולין חיכתה לו מצדה השני של הודעת דוא"ל, ובהתחשב בהמלצות שסיפקה ובכישורים ובניסיון שהציגה בקורות החיים שלה, היא אמורה להיות לפחות באמצע שנות הארבעים לחייה. אין פלא שהיא ויתרה על החיים במסלול המהיר. בעבודתה הנוכחית היא יכולה לחטוף תנומת צהריים מתי שמתחשק לה. השיחה הגיעה למשיבון וקול הזמין אותו להשאיר הודעה, ובכך קטע את טפיחת השכם העצמית של ליאו. הוא קימט מצחו משום שלא היה רגיל לתהות היכן נמצאת העוזרת האישית שלו. לרוב הוא שלח לאוולין דוא"ל מכל מקום שבו היה ולא היה צריך לתת את הדעת לחיבורים בינלאומיים או להבדלי שעות. הסידור היה מוצלח, למעשה מוצלח כל-כך עד שלרוב היא החזירה לו דוא"ל בתשובה כמעט מיד, גם אם הוא היה בטוח שהשעה בוודאי אמצע הלילה באוסטרליה. אך כאן, בעיר שלה, כשהשעה היתה בקושי אחת-עשרה בבוקר, כשהיא ידעה את זמני הטיסות שלו, הוא פשוט ציפה שהיא תחכה לטלפון ממנו. "זה ליאו," נהם אחרי שהטלפון צפצף כדי שהוא ישאיר את ההודעה שלו. לאחר מכן חיכה, והמשיך לחכות, כדי לראות אם הודעה זו תגרום לעוזרת האישית הווירטואלית שלו לענות פתאום. כשניכר היה שאיש לא עונה, הוא נאנח, שפשף את מצחו בידו השנייה ופלט את ההודעה שלו. "תקשיבי, אני צריך שתמצאי לי אישה להערב..." "תודה שהתקשרת." ליאו גידף חרש כשההודעה נקטעה. כשחושבים על זה, היתה סיבה טובה מאוד שהוא העדיף לשלוח דוא"ל. איב קרמייקל הפילה את האטב השלישי תוך כדי תליית הטייטס שלה ונהמה בתסכול כשהתכופפה להרים את החפץ המעצבן ולסדר את פריט הלבוש האחרון על החבל. היא היתה לחוצה כל היום. כל השבוע, ליתר דיוק. מהרגע שנודע לה שהוא מגיע למלבורן. היא נשאה מבטה אל השמש הקלושה והתפללה שהיא תייבש את הכביסה שלה לפני שמזג האוויר ההפכפך הידוע לשמצה של מלבורן יחליט פתאום לשנות עונה. בגבה עבר רטט עכבישי שלא היה לו כל קשר למזג האוויר וקשר רב לעובדה שליאו זאמוס היה אמור להגיע. היא הציצה בשעונה והעכביש טיפס שוב במעלה גבה. טעות. ליאו זאמוס כבר כאן. אף שהיא הזכירה לעצמה שהרגשתה לא הגיונית, זה לא עזר. לא היתה לה שום סיבה, ממש שום סיבה, להיות בלחץ. הוא הרי לא ביקש ממנה לפגוש אותו ברדתו מהמטוס. למעשה, הוא לא ביקש בכלל להיפגש איתה. מבחינה הגיונית, לא היתה שום סיבה שהוא יבקש – אחרי-ככלות-הכול, היא היתה העוזרת האישית הווירטואלית שלו. הוא שילם לה כדי להתרוצץ עבורו דרך הפלאות של הרשת העולמית הרחבה, לא כדי לשרת אותו על ימין ועל שמאל. חוץ מזה, לא היה לו זמן לדחוק אותה לתוך לוח הזמנים העמוס שלו גם אילו היתה לו סיבה. היא ידעה זאת בוודאות משום שהבוקר בשש שלחה לו דוא"ל עם העדכון האחרון של לוח הזמנים שלו, ממש לפני שנכנסה למקלחת וגילתה שהדוד שלה בחר לגווע דווקא היום, פחות מעשרים וארבע שעות אחרי שחבל הכביסה שלה קרס. סימן? היא בהחלט קיוותה שלא. אם זה היה סימן, לא היה מדובר בסימן חיובי. לא פלא שהיא היתה מתוחה. ולא פלא שהתחושה המשונה המבשרת רעות בעבעה בתוכה כמו סיר מרק שהורתח זמן כה רב עד שהסמיך והצטמצם במידה כזו שאפשר היה להעמיד בו כף. לעזאזל. היא העיפה מבט מזהיר אל ענן שאיים לחסום את השמש וסובבה את מעמד הכביסה המסתובב הישן בתקווה שתייצר רוח. בתוכה גידפה את העובדה שכרגע היה לה סיכוי גדול יותר לשלוט במזג האוויר מאשר לרסן את מחשבותיה חסרות ההיגיון, ולא היה שום סיכוי לשלוט במזג האוויר המשתנה של מלבורן. היא הקשיחה את גבה המתוח וחזרה אל הבית בעודה מנסה להתנער מהדחף הלא הגיוני לבצע ריפ ואן אוולין ולישון עד שליאו זאמוס יעזוב בבטחה את עירה. מה לעזאזל היתה הבעיה שלה? פשוט מאוד, הגיעה אליה התשובה, מפתיעה אותה כל-כך עד שהיא שכחה לפתוח את הדלת האחורית וכמעט התנגשה בה. את פוחדת ממנו. זה גרם לה לעצור לרגע. שריריה קפאו ועצמותיה התאבנו מהוודאות של מישהי שהיתה לה סיבה טובה לפחד. מגוחך, נזפה בעצמה ומוחה מיהר למחוק את האפשרות. היא היתה קצרת נשימה כשהכריחה לבסוף את אצבעותיה לפעול כדי לסובב את ידית הדלת ולהיכנס הביתה. ליאו זאמוס לא היה עבורה דבר מלבד השכר-לשעה הגבוה ביותר שקיבלה אי פעם. הוא היה הקלף המנצח שלה, הקלף שיממן עבורה את השיפוץ של הבונגלו שלה משלהי המאה התשע-עשרה שאליו התייחסה בחיבה בשם הצריף, הקלף לחיים משודרגים שהיא תשיג הרבה יותר מוקדם מכפי שזה יכול היה לקרות אחרת. היא רק הצטערה שכעת יהיה עליה לבזבז את כספי השיפוץ שלה על מכשירי חשמל, עוד לפני שבידיה נמצאות התוכניות הסופיות שיעזרו לה לקבוע מה היא תצטרך. היא העיפה מבט מעלה אל פיסות הצבע שהתקלפו מהקירות של חדר הכביסה ואל הצמח המטפס שהזדחל פנימה דרך הסדקים במקום שבו שישים שנה קודם לכן הצמיד אותו סבה אל אחורי הבונגלו. היא אמרה לעצמה שהיא צריכה להיות אסירת תודה על העסק של ליאו, לא פקעת עצבים רק מפני שהוא בעיר. הסידור שלהם היה מוצלח. זה היה הדבר החשוב היחידי. בזה היא צריכה להתרכז. לא באיזה זיכרון מאובק ישן שהיא הצליחה לנפח מעבר לכל פרופורציה. אחרי-ככלות-הכול, ליאו זאמוס בוודאי לא חווה שום לחץ בגללה. ובעוד פחות מארבעים ושמונה שעות הוא יעזוב. לא היתה לה שום סיבה לפחד. ואז היא פתחה את דלת חדר הכביסה החורקת ושמעה קול עשיר עמוק שהיא זיהתה מיד, ולו רק מפני שהוא גרם אינסטינקטיבית לבהונותיה להתקפל ולעורה לתסוס, "...למצוא לי אישה להערב..." והשלווה שהיא התאמצה להחדיר בעצמה התנפצה למיליון רסיסים. היא עמדה קפואה במקומה ולטשה עיניים בטלפון כשהשיחה הסתיימה. רגשות נלחמו בה על עליונות. זעם. זעזוע. אי-אמון. כל אלה הסתבכו בתיל הדוקרני של משהו שדקר את עורה וחדר פנימה, משהו שהיא לא הצליחה – או לא רצתה – לכנות בשם. היא התעלמה מהדקירה הטורדנית. התמקדה ישירות בזעם. מי לעזאזל ליאו זאמוס חשב שהוא? ומה הוא חשב שהיא? מעין סרסורה? היא התרוצצה במטבח הזעיר, אספה כלים וערמה אותם בקרקוש בתוך הכיור. אוה, היא ידעה שהיו לו נשים. היא היתה ממונה על שליחה של מספיק תכשיטים מטיפאני ובקבוקי בושם לאינספור הקריסטינות והסברינות והאודרינות במהלך השנתיים האחרונות – ואל כולם התלוותה אותה הודעה מסכמת – תודה על חברתך. תשמרי על עצמך. ליאו – כדי לדעת שהוא לא העביר כמעט לילה אחד בלי מישהי שתחמם את מיטתו. אך העובדה שהוא היה בעיר שלה לא אמרה שהוא רשאי לצפות ממנה שתמצא לו מישהי כזאת. צינורות גנחו ודפקו כשהיא פתחה בסיבוב את ברז המים החמים ללא הועיל, עד שקלטה שתחילה עליה להרתיח מים בקומקום כדי שתהיה לה תקווה למים חמים. אך לבסוף הכיור התמלא בבועות סבון והחדר הזעיר היה מלא אדים. היא עטתה על ידיה כפפות גומי וניגשה לתקוף את ערמת הכלים וספלי הפלסטיק שכולם התחבאו מתחת לקצף ולבועות. מזל שהמשיבון קטע אותו באמצע, אחרת אולי היתה נאלצת להרים את השפופרת ולומר לו בדיוק מה הוא יכול לעשות עם הדרישות שלו – וזו היתה דרך אחת בטוחה לעצור את זרם ההכנסה שלא היתה לה דרך להחליף בזמן הקרוב. מצד שני, היא באמת רצתה לעבוד עם אדם שחשב שזה מקובל לחלוטין לבקש מהעוזרת האישית שלו לארגן לו בת-זוג למשחקים ליליים? אולי היא צריכה פשוט להתקשר אליו בעצמה. להזכיר לו מהן החובות שהסכימה לקחת על עצמה. אלא שזה יחייב אותה לדבר איתו... אויש, למען השם! מתוך דחף היא תפסה מגבת מטבח וניגבה את הכפפות בעת שחצתה את הסלון הקטן לכיוון המשיבון. היא לחצה על הכפתור לפני שתוכל לשנות את דעתה, מוחה מתאמץ לחשוב בהיגיון. היא טיפלה בתכתובת שלו כל הזמן, גם אם בעיקר באמצעות דוא"ל. היא בוודאי לא מתכוונת לחטוף פיק ברכיים לשמע קולו, נכון? ואז נשמעה ההודעה שוב והיא שמעה את כובד הציפייה שבשתיקה שלו כשהמתין שהיא תענה – ציפה שהיא תענה – לפני שהשאיר את הודעתו. "תקשיבי, אני צריך שתמצאי לי אישה להערב..." והפעם הזעם שלה שקע תחת רטט שהתחיל בהתעוררות של חום והתפשט על פני החזה שלה ובמורד בטנה, מעקצץ כשנורה לאורך זרועותיה ורגליה. לעזאזל. היא ניערה את ידיה כמנסה להיפטר מהתחושות הלא רצויות וחזרה לסיים את שטיפת הכלים. אז דבר לא השתנה. כי לקולו היתה אותה השפעה מערערת עליה גם בפעם הראשונה ששמעה אותו מדבר לפני למעלה משלוש שנים בחדר ישיבות מוקף זכוכית חמישים קומות מעל מרכז העסקים הראשי של סידני. היא נזכרה איך הוא יצא בסערה מהמעלית באותו יום, האוויר משנה זרמים סביבו בדרך שגרמה לראשים לפנות לעברו וליותר מאישה אחת למעוד כשמתחה את צווארה לכיוונו במקום להסתכל לאן היא הולכת. הוא לא נראה מודע להשפעה שלו ונכנס אל חדר הישיבות כאילו המקום שייך לו, מתבל את האוויר בשילוב של מושק ועץ ולימון ומקרין ביטחון מוחלט בעצמו ובתפקידו. וזה לא פלא. כי בין אם בזכות עוצמת האישיות שלו או חריפות עסקית חדה, או אולי הודות לקול המחוספס המצופה שוקולד שהרגיע והכניע את כולם, הוא הצליח לסגור את העסקה באותו יום. הוא איחד בין קונה להוט מדי ומוכר שטרם השתכנע והביא לכך ששניהם יחייכו כאילו כל אחד מהם השיג את הצד הטוב ביותר של העסקה. היא ישבה בפינה הרחוקה של החדר ורשמה פרוטוקול עבור הבוס שלה שהיה עורך-דין, שעה שחלק אחר בה היה עסוק ברשימת המעלות של האיש עצמו. באותה העת קולו העשיר העביר בה אדוות והוליד בתוכה כל מיני מחשבות תועות שהיא לא היתה אמורה לחשוב. האם יש משהו שחסר לאיש הזה? רכות, החליטה שעה שבלעה בעיניה את הפרטים, השיער השחור הסמיך, העיניים הכהות כחצות, הזוויות החזקות של הלסת והאף והמישורים המוצלים והשקעים של פניו. לא, לא היה שום דבר רך במראה שלו, ממש כלום. אפילו השפתיים שהעניקו צורה לאותו קול חלק כחטא היו גבריות ביותר, פה חזק שהיא דמיינה שהיה מסוגל הן לחייך והן להתעקם באכזריות. ואז היא נשאה מבטה מהמחברת שלה וראתה שהוא לוטש בה עיניים מוצרות ובוחנות. מבלי להזיז את ראשו נדד המיקוד של עיניו מטה, והיא הרגישה את מבטו כאילו היה נגיעה של ידו ארוכת-האצבעות בפניה ובצווארה עד שהיא קרעה את מבטה ממנו בלחיים בוערות לפני שתרגיש שעיניו ממשיכות לנדוד מטה. שאר הפגישה חלף בטשטוש, וכל שהיא זכרה היה שבכל פעם שהרימה עיניים, היא הרגישה כאילו הוא שם, מחכה ללכוד את עיניה במבטו היוקד. באותה העת הדיונים התנהלו סביבה, הדקויות של ההסכם גובשו, והדבר היחיד שעליו היא הצליחה לחשוב היה שהיא רוצה לגלות את התענוגות המושחתים שהבטיחו עיניו הכהות והעמוקות. וכשניגשה לעזור לארגן את הקפה ופגשה אותו בדרכה חזרה, היא הרגישה שחום פורח בחזה ונקווה בבטנה כשהוא חייך אליה. היא הניחה לו למשוך אותה בעדינות הצדה עם מגע קל של ידו במרפקה, מגע שכמעט המס את עצמותיה. "אני רוצה אותך," לחש. היא הזדעזעה מהכנות הבוטה שלו והתרגשה מהמסר. "תבלי איתי את הלילה," הזמין, ודבריו זרמו אל כל המקומות שהיו ריקים ומלאי ערגה כל חייה, אפילו אל השקעים והגומחות הזעירים שעד לאותו רגע היא לא ידעה על קיומם. והיא, שמעולם לא זכתה לתשומת לב ממישהו כה כובש, שלא לדבר על מישהו שהיה התגלמות הגבריות המושלמת, עשתה את הדבר היחידי שיכלה לעשות. היא אמרה כן, אולי בקוצר נשימה מוגזם מעט, בקלילות רבה מדי, כי הוא נהם ומשך אותה אל חדר שאחסן שורות על שורות של תיקיות והחל לנשק אותה, יד אחת על שדה, האחרת מתעקלת על אחוריה בעודו מנווט אותה אל הפינה הרחוקה ביותר של החדר. מפני שהיתה המומה מהגבר, המומה מהמגמה הלוהטת של תחושות שפרצה בתוכה, היא לא ניסתה לעצור אותו, לא העלתה זאת בדעתה, עד שהדלת נפתחה כשיד אחת שלו היתה תחת חולצתה וירכיו הקשות היו תחובות בין ירכיה. שניהם קפאו וחיכו בזמן שמישהו חיפש בין התיקיות, שלף אחת בקול רשרוש ויצא מהחדר. והוא משך את חולצתה מטה והסיט מפניה את השיער שהשתחרר מהתסרוקת האסופה שלה ושאל אותה לשמה, לפני שנישק אותה עוד פעם אחת. "הלילה, איב," אמר לפני שיישר את עניבתו ועזב. ספלים נקשו מתחת לבועות הסבון ונחבטו בדפנות הכיור הזעיר. הקול היה מרגיע במוחשיות שלו באותו רגע. כי זו היתה המציאות שלה – בונגלו מט ליפול שיעלה לה הון להרוס ולבנות מחדש, וקרוב לוודאי יעלה יותר אם היא תחליט לשפץ אותו לנסות לשמר את המאפיינים המקוריים שאולי מצדיקים שימור. היא סיימה להדיח את הכלים והוציאה את הפקק ממקומו כדי לאפשר למים להתנקז. היו לה מחויבויות עכשיו. חובות. הצצה בשעונה אמרה לה שהמחויבות הנוכחית החשובה ביותר שלה עלולה להתעורר בכל רגע. האם החיים שלה היו נראים אחרת אילו בילתה את הלילה ההוא עם ליאו, אלמלא הפטיר לעברה להתראות בחיפזון אחרי שהוזעק לטפל בעיכוב קל בעסקת המיליארדים הבאה שבה שימש כמתווך בצדו השני של העולם, ואילו באמת סיים את העניין שבו התחילו בחדר התיוק? או מכיוון שהיא לא היתה מסוגלת לסרב לו באותו יום, אולי בנה פשוט היה נולד עם עור בגוון שדומה יותר לזית, שיער קצת יותר סמיך? אף שהיא היתה בטוחה שליאו לא היה עושה טעויות מסוג זה. לא, טוב שדבר לא קרה באותו לילה. אחרת הוא לא היה עכשיו לקוח שלה. חוץ מזה, היא ידעה מה קרה לנשים שליאו שכב איתן. היא היתה שמחה לוותר על אחד מפתקי התודה התמציתיים הללו, גם אם התלוו אל תכשיט יפה. החדר החשיך והיא הציצה דרך החלון והספיקה לראות את הטיפות השמנות הראשונות יורדות מהעננים הכהים ששטו במהירות על פני השמים וניטחות בזכוכית. "חשבתי שהזהרתי אתכם," נהמה אל השמים וכבר מיהרה אל הדלת האחורית ולרגע קצר שכחה לגמרי מליאו זאמוס. עד שהטלפון צלצל שוב.