ארור אתה מכל הבהמה

“מעולם בחיי לא הייתי כה מבולבלת. הייתי עצובה יותר מתמיד. הוא שכנע אותי באשמתי ובכך שאני גרמתי לכל מכאוביו. הוא הכיר אותי וידע בדיוק כיצד. וכל אותה עת, טיפלתי בו כבגוזל נטוש והתעלמתי מעצמי, מרגשותיי, מצרכיי. בתהליך ארוך מאד התנתקתי מעצמי. הרגשתי שהוא מעניש אותי על כל רע שעוללתי בחיי ושמתישהו אסיים לרצות את עונשי. מתישהו אולי הוא יהיה נורמלי. אולי החבר הכי טוב שלי עדיין שם ואפגוש אותו ביום מן הימים. הכאב שלו היה אמיתי. הדמעות שלו היו אמיתיות. רק לא ידעתי אז, שהכאב הזה הזין אותו, נתן לו את הכוח לשלוט בי, את היכולת לקבוע עבורי כיצד ארגיש, בכל זמן ובכל מקום.”

בספרה, “ארור אתה מכל הבהמה” מתארת דנה ג. את השתלשלותה של מערכת יחסים זוגית רעילה, מתעללת ואלימה שמצאה עצמה בתוכה, שלוש שנים מסויטות, שהגיעו לשיאן כשכמעט איבדה את חייה מה שגרם לה להצליח לקום ולהימלט מאותה זוגיות הרסנית, אך גם אחרי שברחה, הסיוט שלה המשיך.
בסיפורה היא מתארת את רגשותיה כאישה שהפכה למפוחדת, חלשה, כזאת שהגיעה למצבים שלא חשבה שתגיע אליהם מעולם. היא חושפת כאן את סיפורה האישי מתוך רצון להושיט יד לכאלו שנמצאים במצב בו הייתה.

דנה ג., בת 45. אמא אוהבת וגאה. מורה בחינוך המיוחד ואישה חופשיה.

טעימה מהספר:
1.
הוא נאנח מכאב ברגלו בזמן שצעד במהירות, מנסה לחמוק אל החשכה. ‘אני בטוח שהיא ראתה אותי’, חשב. הלב שלו פעם בחוזקה ולא ממהירות הליכתו. גם לא מפחד שמא ייתפס במנוסתו. ליבו הלם בחוזקה מהתרגשות ומשמחה.
‘ראיתי אותה’, חשב לעצמו וחייך חיוך חושף שיניים צהובות. הוא התרחק ונעלם ברחוב החשוך, ראשו הקירח עוד מעט בהק מהאורות שבקעו מהחלונות בטרם נעלם אף הוא.
הוא הגיע אל השביל המוביל לבית אימו בצליעה שהחמירה לאחר ההליכה המהירה והמאומצת.
הוא בירך את אימו לשלום בחיוך ובמצב רוח מרומם ומיהר לחדרו, שם התיישב בבגדיו המצחינים מריח זיעה, על מיטה לא מוצעת, סתורה וחושפת בזוהמה שלה לילות רדופים בהם נאנק מכאבי נפשו. לעיתים אף לא טרח לקום בלילות אלה להשתין וישן כשהוא רטוב משתן בתוך מיטה רטובה.
דבר מכל אלה לא הפריע לו. בטח לא כעת כשהוא אחוז התרגשות, הנאה וסיפוק מכך שראה אותה, אך עוד יותר מכך שהיא ראתה אותו.
‘היא תבין שאני עדיין כאן ולא מתכוון ללכת. שיבוא יום והיא תחזור להיות שלי’.
הוא עצם את עיניו בזמן ששאף עמוקות מהבאנג המטונף שלו ובדמיונו ראה את דמותה מולו, עירומה, יפה ומפתה כמו אלה. חושנית. והיא לוחשת לו בדמיונו ‘חזור אליי, אני רוצה אותך. רק אותך’.
הוא הניח את הבאנג והרגיש את איבר מינו קשה במכנסיו. הוא אונן, וכשגמר, כמו תמיד, לחש את שמה שוב ושוב ושוב.
כך נרדם בבגדיו המצחינים, עם יד אחת אוחזת באיבר מינו ורטובה מזרע ויד שנייה מחבקת את הכרית שלצידו. הוא נרדם וישן בנעליו ובבגדיו, במיטה מצחינה משתן, מזיעה ומזרע.
אימו הקשישה כבר מזמן נרדמה בסלון ולא שמעה אף את היבבה שפרצה מגרונו לאחר שלחש את שמה שוב ושוב ושוב.
עוד באותו לילה דפקו השוטרים על דלת בית אימו הקשישה. היא קמה הלומת שינה ובצעדים איטיים וכבדים, תוך שהיא מזדרזת לקשור את חלוקה מסביב לבטנה הגדולה, אחוזת אימה פנתה לעבר הדלת, הסתכלה דרך העינית וראתה את השוטרים.
היא לא הספיקה להזהיר את בנה כפי שמורגלת הייתה לעשות ונאלצה לפתוח את הדלת כשדפיקותיהם של השוטרים הלכו והתחזקו.
השוטרים הדפו אותה לאחור והיא כמעט מעדה.
“תתביישו לכם, אני אישה מבוגרת וחולה”, נזפה בהם בקול רם בניסיון נואש אחרון לאותת לבנה שישן בחדר המצחין. אולי יספיק לשמוע אותה ולהתחבא ברגע האחרון כפי שכבר עשה בעבר.
הפעם לא הצליחה ובן רגע היו כבר השוטרים בחדרו ובתנועות גסות ובקול רועם הקימו אותו על רגליו. הם חיפשו בכל כיסיו והוציאו את תכולתם: סיגריות, מצית וכמה מטבעות.
הם הורידו את חגורת מכנסיו ואז אזקו אותו בידיו וברגליו תוך שמשמיעים לו את המילים שכבר מכיר שמשמיעים בזמן מעצר.
שלושה ימים לאחר מכן כבר היה שוב ישוב בחדרו, בבית אימו, על מיטתו המצחינה כשהוא מטונף ומדיף ריחות עזים של זיעה של אדם שלא התקלח לפחות שלושה ימים ואף לא החליף את בגדיו.
והגרוע מכול, שלושה ימים שבהם לא נטל את התרופות שלו. התרופות שמונעות ממנו לעבור מעבר סופי בהחלט אל הטירוף. תרופות שמשאירות אותו אוחז ביכולותיו המועטות במעט מציאות.
גם הפעם ליבו פעם במהירות, אך הפעם כיוון שחש זעם בעוצמות שלא יוכל להן.
הוא חשב שאחרי שראתה אותו, בוודאי תבין עד כמה התגעגעה אליו. עד כמה היא אוהבת אותו. הוא חשב שהיא תגיע מהר אליו, לחדרו המצחין. הוא חשב שהיא תנשק אותו ותיקח אותו בחזרה איתה הביתה.
הוא הלם בחוזקה בקיר שליד מיטתו ותמונת אביו המת נפלה אל הרצפה. הוא הוציא מתחת למיטתו בקבוק ויסקי ולגם לגימות ארוכות תוך שהוא מנגב בשרוול חולצתו את הטיפות שנזלו על סנטרו.
לא בלבד שלא חזרה אליו, היא התקשרה למשטרה וסיפרה להם שהוא זרק אבנים על חלונות ביתה במשך שלושה ערבים. הוא באמת עשה את זה אבל רק בשביל להגיד לה שהוא אוהב אותה. ושהוא כאן. ושהוא לא מתכוון ללכת. ושהיא תחזור להיות שלו. אין אפשרות אחרת. היא אהבת חייו.
אבל היא התקשרה למשטרה ושוב הוא ישב בתא המעצר שלושה ימים באותם בגדים וללא התרופות שלו.
הוא שתה ושתה, ולאחר שלא אכל כלום כמעט שלושה ימים האלכוהול מייד נספג והגביר את רעידותיו. הוא הרגיש את הזעם שורף את גופו מבפנים. ‘היא בטח כבר מזדיינת עם כל גבר שני שהיא רואה’.
הזיעה נטפה על פניו ולתוך עיניו, אך הוא לא הבחין בזה, ונותר אחוז זעם ורועד ללא שליטה. הוא החליט שהפעם הוא יעשה את זה. הוא ישים קץ לסבל הזה והיא תבין.
הוא קם ממיטתו והלך בהליכתו הצולעת והמהירה, חלף על פני אימו שישנה בסלון אל המטבח, שם פתח את המגירה והוציא סכין. הוא בחן את הסכין מכל צדדיו ותקע אותו בכיס מכנסיו.
הטריקה של הדלת אחריו, אף היא לא העירה את אימו הקשישה.
הוא יצא לרחוב ועיניו התקשו להתרגל לאור השמש הבוהק לאחר שלושה ימים בהם כמעט לא ראה אור יום והוא הסתנוור. הוא הגביר את קצב הליכתו הצולעת וכבר התנדנד שיכור מצד לצד.
אנשים שחלפו על פניו נרתעו ממנו. מהליכתו הצולעת והמתנדנדת. הם לא שמעו אותו מדבר אך ראו שהוא מניע את שפתיו כמדבר, אך ללא קול.
הוא המשיך ללכת, נחוש להגיע אליה ולגרום לה להבין שהוא כבר מזמן סלח לה. להבין שהיא צריכה לחזור אליו. גם אם היא לא תרצה בהתחלה. הוא לא ישאיר לה ברירה. הוא יעדיף להרוג…
המחשבה שלו נקטעה באחת. הוא פקח את עיניו לשבריר שנייה בטרם עצם אותן בחזרה לצמיתות ולא הספיק אפילו לשמוע את הסירנות מתקרבות אליו.
הנהגת שדרסה אותו, בחורה צעירה, ייבבה בבכי ליד השוטרים. הוא הגיח וקפץ לכביש בשנייה והיא לא הספיקה לעצור. היא נהגה הרבה מעל המהירות המותרת ופגעה בו באופן שלא הותיר לו סיכוי. גופתו הייתה מוטלת על הכביש ואפילו במותו, הבעת פניו נותרה זועמת וחלולה בו־זמנית.