ארכיאולוגיה של כתובת

פרק ראשון מיקרו־פוליטיקות של בית כ'אזור מגע׳: רחוב יפת 218 ביפו17

התמונה שלפנינו צולמה בשנת 2009, כאשר גיליתי מחדש לאחר ארבעים שנה את ביתם של סבי וסבתי ברחוב יפת 218 (לשעבר טאריק אבו סועוד/סעוד [su-ud] ויש הטוענים שנקרא גם דרך עזה ודרך עג׳מי לפני שמו הנוכחי). מיד לאחר הגילוי נסענו אמי ואני לבית וצילום זה מנציח את הביקור. הכניסה לבית היא השער המהוה ממתכת, המבנה המוגבה שאחריו גם הוא חלק מהבית, שבחזיתו פעלה חנות מכולת. ברקע ניתן להבחין בבניין חדש שנבנה לאחר הרס הבית הישן, כפי הנראה ׳בית ערבי׳ שמעיד על מגמות ההתחדשות העירונית בסביבה. פרק זה מציע קריאה מיקרו־גיאוגרפית של הבית המשקפת את השיח התכנוני קולוניאלי, ובייחוד את מאפייני ההתחדשות העירונית הניאו־ליברלית, ביפו ובישראל. הצגה זו נעשית על ידי ניתוח חומרים ארכיוניים של הכתובת המשולבים עם נרטיבים אישיים של פלסטינים ויהודים שהתגוררו או מתגוררים בבית, על פי מתודולוגיית ארכיאולוגיה של כתובת שהוצגה בפירוט במבוא.

רעיון מחקר הארכיאולוגיה של הכתובת והמתודולוגיה שפותחה במסגרתו התפתח משיחות עם פרידה פנסטר, אמי ז״ל, שיחות שנסבו על ׳התפר׳ שבין גירוש או עזיבת הערבים לכניסת היהודים לבתיהם ב־1948. ביקשתי לחלץ זיכרונות של אמי מהתקופה שבה היא וסבתי הגיעו ליפו, לאחר הגעתן לארץ מרומניה ביולי 1948 כפליטות מלחמת העולם השנייה ולאחר שהתגוררו במשך כחצי שנה במעברה בפרדס חנה. מאז ומעולם ידעתי שסבי וסבתי מתגוררים ב׳בית ערבי׳, אך רק בגיל מתקדם יותר התחלתי להתעניין בסיפור התפר הזה שבין הגירוש/עזיבה של משפחה אחת לכניסתה של משפחה אחרת. וכן בשאלה כיצד ניתן לאתר את הבעלים הפלסטינים של הבית כחלק מחשיפת ההיסטוריה העירונית הפלסטינית ביפו, היסטוריה המהווה נדבך חשוב ביותר בתכנון עתידי של העיר, בייחוד במסגרת פרויקטים דרמטיים (מבחינת הרס ובינוי מחדש) של ׳התחדשות עירונית׳ בתקופה המכונה ניאו־ליברלית. מתוך רציונל זה נולד מחקר הארכיאולוגיה של כתובת, המבקש לחבר בין המיצוב האישי שלי — כמי שחוותה חיים ׳בבית ערבי׳ — ובין מדיניות עירונית וממשלתית של מחיקת והשכחת הנכבה וזכות השיבה של הפלסטינים במסגרת מה שמכונה הסכסוך הישראלי־פלסטיני. פרק זה נכתב מנקודת מבט של יהודייה־ישראלית ילידת הארץ שהיא במידה רבה תוצר של חינוך הגמוני ציוני שמחק את סיפור הנכבה, חינוך שאותו אני מאתגרת בעשורים האחרונים באמצעות מחקרים ביקורתיים החושפים באופנים שונים את העבר הפלסטיני שהושכח.

כמפורט בפרק המבוא, ההקשר התכנוני שבו נערך המחקר הוא פוליטיקות של תכנון עירוני במצבים של יחסי כוחות א־סימטריים, כפי שאלה מתקיימים בישראל. זאת כאשר השורשים והתפיסות הקולוניאליות בתכנון לא נמוגו, אלא החליפו סוכנים. הכוונה היא בעיקר לשירות התכנון בייהוד המרחב בשוליים במרכז במה שקרוי ׳ערים מעורבות׳, שיפו היא אחת מהן (פנסטר, 2012; Yacobi, 2009; Yiftachel, 2006). לפני 1948 יפו ׳כלת הים׳ הייתה עיר מרכזית שחיו בה כ־70 אלף איש ואישה, רובם נמנו עם האליטה המעמדית של החברה הפלסטינית (חסן, 2017). לאחר מלחמת 1948 נותרו ביפו אלפים בודדים של תושבים. אלפי בתים התרוקנו מבעליהם ויושבו על ידי היהודים שהיגרו מארצות אירופה וארצות ערב לאחר מלחמת העולם השנייה. מהלך זה היה חלק ממדיניות דיור של הממסד הישראלי — של פתרונות דיור לעולים מחד גיסא ואמצעי למניעת חזרת הערבים לבתיהם מאידך גיסא.

המושג התיאורטי המרכזי שעליו נשען המחקר בכתובת זו הוא בית כאזור מגע. בית מוגדר בפרק זה כמרחב המיקרו־גיאוגרפי של הכרה והתייחסות לזכויות ה׳אחר׳, וכמרחב שבו פוטנציאלית יכול היה להתרחש ׳חליפין׳ או שיתוף בין יהודים ופלסטינים שחיו באותו בית בתקופות שונות, בעיקר ׳חליפין׳ בתחושות של שייכות, זיכרון, בעלות וקשר רגשי לבית. שיתוף וחליפין היו הנחת עבודה פוטנציאלית שלא התממשה בפועל ממספר סיבות. ראשית, ברוב הכתובות לא איתרנו היכן מתגוררים כיום הבעלים או צאצאיהם. שנית, בכתובות שבהן איתרנו את הבעלים, כמו למשל ביפת 218, לא הייתה נכונות מצד המשפחה הפלסטינית ליצור קשר ולדון בנושאים אלה, כפי שיורחב בהמשך. עם זאת, מצאנו במחקר זה כי יחידת הניתוח ׳בית׳ או במונח התכנוני טכני — ׳תיק בניין׳, מאפשרת בחינה מעמיקה של אזורי מגע שאינם דווקא של שיתוף וחליפין אישיים פיזיים, אלא אזורי מגע בין התושב לרשות שהחלו לפני 1948 ומתבטאים במסמכים השונים ובתכתובות שמצאנו בתיקי הבניין.

בכך נוסף נדבך תכנוני לספרות העוסקת במשמעויות התרבותיות חברתיות של בית במרחבים שונים — הן כמפלט, כמקום של חופש, כרכוש וכביטחון כלכלי והן כמקום המבטא זהות של יחיד, של משפחה, של קהילה, של שורשיות ושל נוסטלגיה Blunt & Varley, 2004; Peil, 2009; Porteous & Smith ,2001. בהקשר של מחקר זה, נציין את המחקרים הרבים שיוחדו למשמעויות הפוליטיות של הבית הפלסטיני כ׳בית שאיננו בית׳ (ג׳אמל, 2010); או כ׳חליפין פלסטיני־יהודי של בית׳ ברמלה (Tolan, 2006); או כבית ומולדת (home and homeland) בהקשר המאבק הפלסטיני בשטחים הכבושים (Harker, 2009). באותו הקשר מתארת נאדירה שלהוב־קבורקיאן (Shalhoub-Kevorkian, 2005) את הבית הפלסטיני כהשתקפות מהנרטיבים והעדויות של נשים פלסטיניות בעיצומה של האינתיפדה השנייה, הן בירושלים המזרחית והן בשטחים הכבושים. היא מתארת את האסטרטגיות שפיתחו נשים אלו להגן על ביתן ועל הביתיות (domesticity) בביתן. ולסיום, במקום אחר השתמשתי במתודה של ׳תנועה או מעבר בין כתובות׳ (Fenster, 2013), כדי להבין מה משמעות הבית עבור נשים מעל גיל שבעים — מהגרות יהודיות שחלקן החליפו בין 20 ל־25 בתים וילידות פלסטיניות שחיות בישראל והחליפו שני בתים בלבד. לכל אחת מנשים אלו תפיסה שונה של בית בהקשר של שייכות, זיכרון ונוחות.

תפיסת הבית כ׳חליפין׳ (חיוביים או שליליים) בין תרבויות, מתקשרת למושג אזור מגע שהתוותה מארי לואיז פראט. אזור מגע מוגדר כ״מרחבים חברתיים בהם תרבויות נפגשות, מתנגשות ומתכתשות האחת עם השנייה, לעיתים בהקשר של יחסים א־סימטריים קיצוניים כמו קולוניאליזם, עבדות או תוצאותיהם כפי שהם מתבטאים באזורים רבים בעולם״ (Pratt, 1991, p. 34). הביטוי של אזור מגע יכול להיות בגישור על שונות בשפה, בטקסט, בשיחה או בדיאלוג (Barry & Porter, 2011). יצירת אזור מגע היא בעיקרון מצב חיובי כי אזור מגע יכול לשרת כאתר שבו ניתן לאתגר תפיסות בינאריות של מודרניות וקולוניאליזם. רמת המחקר המיקרו־גיאוגרפית היא בעלת פוטנציאל ליצירת אזור מגע אישי בין דרי הבית לדורותיהם, כזה שיוליד הכרה והבנה הדדית של זכויות עבר והווה. אך כפי שיפורט בהמשך הפרק, בכתובת של הבית ביפו אזור מגע מדגיש דווקא את יחסי הכוח הא־סימטריים הקיצוניים של קולוניאליזם ועבדות.

מתודולוגיה: ארכיאולוגיה של כתובת — יפת 218

על המתודולוגיה, שלביה ומרכיביה הורחב במבוא. לפיכך, נתמקד כאן בניתוח ממצאי ׳הארכיאולוגיה של הכתובת׳ של הבית ברחוב יפת 218, שהתייחסו למחקר הארכיוני ולניתוח הנרטיבים האישיים שעלו מהמסמכים בתיק הבניין מראיונות אישיים שנערכו עם מחמוד ופרידה דיירי הבית — הפלסטיני והיהודייה. העניין המרכזי בשימוש במתודולוגיה הזו היה גילוי שמות הבעלים הפלסטינים של כתובת זו. תיק הבניין הכיל מספר מסמכים שסייעו במשימה, כמו למשל תשלום עבור היתר בנייה שבו הוזכר שם הבעלים (ראו תמונה 1). התאריך המופיע על מסמך זה הוא 16 בנובמבר 1947 מה שמעיד שהבית נבנה כנראה בתאריך זה,18 על ידי חאג' סאלים אל מסרי ומוחמד ח'ליל אל מסרי.19 הבית ממוקם בשכונת ג׳בליה שנבנתה במאה התשע־עשרה על ידי מהגרים ממצרים שהגיעו לפלשתינה לחפש עבודה (קרק, 1984).

תמונה מס' 1: תשלום עבור היתר בנייה מ־1947

בבדיקת נסח הטאבו התברר שרוב הנכס (90%) רשום על שם רשות הפיתוח, הגוף האחראי על אדמות נפקדים דרך האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ראו פירוט במבוא). רק 10% מהמגרש רשום על שמות היורשים של הבעלים הפלסטינים, כנראה מכיוון שבעת רישום הקרקעות בתחילת שנות החמישים רק חלק מבני המשפחה היו נוכחים בישראל והשאר היו נפקדים. תהליך רישום זה, של 10% על שם צאצאי הבעלים, ארך זמן רב. כך למשל, מסמך משפטי בתיק מה־12 בינואר 1954 נכתב על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והוא מאשר רישום של 10% מהקרקע על שם הגב׳ פאטום ח'ליל אל מסרי. רק עשרים ושתיים שנה מאוחר יותר (!) אישר עורך הדין של המשפחה שפאטום ח'ליל אל מסרי נישאה לחבר במשפחת דכה ולאחר פטירתה ב־5 בדצמבר 1979 הנכס (10% ממנו) שייך לצאצאיה, ואכן חלק זה של הנכס רשום על שם שלושת ילדיה. תיאור מפורט זה של עבודה בלשית בנבכי מסמכי תיק הבניין בא להמחיש עד כמה מהודקים מנגנוני ההסתרה של המיפוי והבעלויות הפלסטיניות בעיר, אף שמידע זה אמור להיות חשוף וגלוי.

על פי המסמכים בתיק הבניין ניתן היה לשחזר את ההיסטוריה של הדיירים שכתובת זו הייתה להם בית. כאמור, עד 1948 הבית היה שייך למשפחת אל מסרי. בשנות החמישים הבית אוכלס על ידי פליטים יהודים מאירופה (כולל אמי, סבתי וסבי), בעיקר כדי למנוע חזרת פליטים פלסטינים לביתם (ראו: Yacobi, 2009 על תהליך דומה בלוד; וגם אצל יפתחאל וקדר, 2000). כפי שהיה נהוג באותה תקופה, הבית, שכלל שני חדרי שינה, ניתן לשתי משפחות יהודיות. בחדר אחד התגוררו סבי וסבתי, בחדר שני התגורר זוג אחר. שתי המשפחות חלקו את אזור הכניסה ששימש כחדר אוכל ובו היו מוצבים שני שולחנות אוכל, אחד לכל משפחה. כמו כן הם חלקו את בית השימוש (שלמעשה היה חור מבוטן באדמה) ואת המקלחת (סבי בנה צינור מקלחת מעל בית השימוש וגם משטח מעץ שאותו היו מניחים על בית השימוש וכך מתקלחים). בשנת 1964 סבי וסבתי מכרו את חלקם (לאחר שבעלותם על חלק מהבית הוסדרה על ידי רשות הפיתוח) למשפחה שהתגוררה בחדר השני ועברו להתגורר בקרבתנו בגבעתיים. במהלך שנות השישים נעשה מהלך כללי להסדרת הבעלויות על הבתים הערביים ביפו ובאותה תקופה גם אושרה תוכנית להריסת הבית ולבניית בניין קומות במקומו (תוכנית 432) — תוכנית המבוססת על תוכנית התחדשות עירונית באזור. תוכנית זו לא בוצעה עד היום, כנראה בשל סכסוכים בין דיירי הבית השונים לבין הרשויות, כאשר הראשונים דורשים זכויות קניין על הנכס. במהלך תקופה זו הבית היה מאוכלס והחנות שבחזיתו המשיכה לפעול עד שנות האלפיים. לאחר מכן הושכר הבית למשפחה פלסטינית מחוץ ליפו. היום הבית והחנות עומדים ריקים.

המפגשים עם הפלסטינים: אתגר ותסכול

לאחר שאיתרנו את שמות בעלי הבית הפלסטינים, ביקשנו לברר היכן ניתן למצואם. כידוע מהספרות (ובעיקר מוריס, 2004; 2012), רוב תושבי יפו הפלסטינים עזבו ב־1948 למקומות שונים: רצועת עזה, לבנון, ירדן והגדה המערבית ומדינות אחרות ברחבי העולם. מקצתם נשארו לגור ביפו בבתיהם המקוריים. בבירור שערכתי בקרב תושבי הרחוב והסביבה, התברר לי להפתעתי שמקום מגוריהם של צאצאי פאטום ח'ליל אל מסרי קרוב יותר מכפי שעלה בדעתי. למעשה, הם מתגוררים מעבר לרחוב במקום שנקרא פרדס דכה. שמחתי על ההזדמנות לשוחח איתם וניסיתי ליצור איתם קשר, אך לא היה זה עניין פשוט. הנכד כבן החמישים, המשמש היום כראש המשפחה, התחמק מפגישה עמי ורק שאל "מה יצא לי מזה" ואם המפגש בינינו ישיב למשפחה את רכושה. בתגובה הצעתי לו שמה ש"יצא לו מזה" הוא עצם פרסום הסיפור האישי של הנכבה שלהם וגזל רכושם, אך הוא לא השתכנע והמשיך בסירובו להיפגש איתי.

אנקדוטה זו מזכירה את סיפורה של שולמית הראבן, שהשתתפה בכיבוש ביתו של אנטון עוואד בירושלים ב־1948.20 היא מספרת שלאחר כיבוש הבית לקחה לעצמה כרך של שייקספיר שהיה שייך לאנטון עוואד. לאחר 1967 איתרה הראבן את עוואד וביקשה להחזיר לו את הספר, והוא כעס ואמר: "שיחזירו לי את הכל. בזזו רכוש בעשרות אלפי לירות [...] לא צריך אותו (את הספר). עשרות אלפי לירות בזזו ומחזירים ספר אחד, מה זה צריך להיות בדיחה [...] אני אדם עצבני [...] בכל פעם שפותחים בנושא זה, זה בשבילי כמו לפתוח פצע" (הראבן, 2002 עמ' 78–88). עוואד ראה בהראבן נציגה, סמל, של המדינה שגזלה ממנו את רכושו, וכך ראה אותי הנכד ולכן סירב לדבר איתי. אפשר לראות באנקדוטה זו סיפור מאכזב ומתסכל של ׳בית כאזור מגע׳ מבחינה זו שאפילו ברמה האישית המצב מסובך כל כך כאשר תרבויות שונות: "נפגשות, מתנגשות ומתכתשות האחת עם השנייה, בעיקר במצבים של ׳יחסי כוח א־סימטריים קיצוניים" (Pratt, 1991, p. 34). סירוב זה חושף נקודת מבט נוספת, של סירוב פלסטיני למפגש כלשהו שלא לשם דיון על פיצויים או שיבה' סירוב למפגש אישי לשיחה על כאב, אובדן, גזל ושייכות. במצבים קיצוניים של א־סימטריה של יחסי כוח, מפגשים כאלה אינם יכולים להתקיים. לא כך בכל המקרים, כפי שנראה במחקרי הכתובות האחרים.

ניסיון נוסף להיפגש עם הנכד נעשה על ידי עוזרת המחקר הפלסטינית ילידת יפו, מתוך מחשבה שיקל על הנכד להיפגש עם פלסטינית תושבת יפו. גם היא ניסתה לקבוע עמו פגישה מספר פעמים, ואף שהסכים ביטל את הפגישה ברגע האחרון. כשהגיעה לאחת הפגישות קיבלו את פניה מספר נשים מהמשפחה והחלו לשאול שאלות אודותיה ואודות משפחתה היפואית, אודות מטרת הריאיון ואודות המחקר. לאחר ששוכנעו שהיא אכן מיפו ואפילו הכירו את סבה, רק אז הסכימו לאפשר לה להיפגש עם הנכד, שהיה שקט מאוד ולא שיתף פעולה. במקומו דיברה בת דודתו, אישה צעירה שהייתה מוכנה לעזור בקיום הריאיון אך לא עם "החוקרת מהאוניברסיטה". לבסוף, נפגשה עוזרת המחקר עם הנכד ובת דודתו פעם נוספת, אז שמעה על הקשיים הכלכליים של היום ועל תחושת הגזל של רכושם. בסופו של דבר הסכים הנכד להיפגש גם איתי פעם אחת. עם אביו מחמוד נפגשתי פעמיים.

פירוט זה של הניסיונות לקיום מפגשים עם צאצאי בעלי הבית והסירוב להם, הוא ממצא מחקרי בפני עצמו. אפשר להסביר חוסר רצון זה להיפגש בניסיון הרע שלהם ממפגשים קודמים עם ישראלים יהודים, אולי בעיקר עם יזמים שהיו מעוניינים בחלקת האדמה שבה הם מתגוררים היום וכן עם רשות הפיתוח והעירייה שהיו גם הן צד בניסיונות לעסקאות מקרקעין שונות שלא צלחו לבסוף.21 להלן מובאים סיפורו של מחמוד האב, שעימו נפגשנו פעמיים וסיפורה של פרידה אמי, שאיתה שוחחתי על נושא זה פעמים רבות.

סיפורו של מחמוד

מחמוד היה בן 21 בשנת 1948. הוא בנה של פאטום ח'ליל אל מסרי ואחיינם של בעלי הבית ברחוב יפת, חאג׳ ח'ליל אל מסרי ואחיו. בשיחותיי עימו אישר שחלקות הבית שבו התמקדנו היו בבעלות דודיו — אחיי אימו. דודיו עזבו לשכם בשנת 1948 וניתקו קשר עם המשפחה ביפו. לפני 1948, הבית הושכר לעובדים פלסטינים והוא עצמו לא ידע את זהותם. הוא ומשפחתו מעולם לא התגוררו בבית זה. מחמוד סיפר שאימו נישאה לאחד מבני חמולת דכה שחיו אז וחיים היום מעבר לכביש, באזור הקרוי פרדס דכה שאת שיטחו רכש חאג׳ ח'ליל אל מסרי בשנת 1942. זה מתחם ששטחו 18 דונם ובו הוא, אימו, סבו וסבתו נולדו. למשפחתו היה רכוש רב של אדמות ובתים באזור שעתה מופקע על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. משפחתו לא עזבה בפרוץ המלחמה ב־1948 כי לדבריו ״מי שהיה לו רכוש לא ברח ולמי שהיה קושאן תורכי גם לא ברח״ (ריאיון, 3.8.2011).

מחמוד הוסיף וסיפר שלאחר 1948, מהגרים יהודים התיישבו בבתי הפלסטינים כמו בבית ברחוב יפת. הוא זוכר שהם גרו בצפיפות גדולה — ארבע משפחות בדירה. הוא מספר שהכיר אותם והיה בקשרים טובים איתם ובסך הכול זוכר יחסים טובים בין יהודים לערבים בתקופה שלפני ושאחרי 1948. מחמוד דיבר על העיר תל אביב בצורה חיובית והוסיף שהוא ובני משפחתו הולכים לשוק בתל אביב. לדבריו, לאחר 1948, המשפחה השכירה את הבית ביפת 218 ו־220 לדיירים יהודים (כנראה בשנים שבין 1948 ל־1952, כשהרכוש הופקע על ידי האפוטרופוס). גם בנו התגורר בבית במשך תקופה קצרה וביתר הזמן הושכר הבית ליהודים, אך הם לא קיבלו את דמי השכירות ששולמו כי הבית הופקע ברובו על ידי האפוטרופוס ולאחר מכן עבר לידי רשות הפיתוח.

מחמוד גם ציין גם שיש תוכניות להתחדשות עירונית בחלקות 218 ו־220, ששתיהן היו שייכות למשפחה, וגם באזור מגוריו הנוכחי בפרדס דכה והוא בעד תוכניות אלה. למעשה, המשפחה ביקשה להרוס את המבנה הקיים בכתובת כדי לבנות בניין מגורים גבוה, אך לדבריו זה בעייתי להשיג רישיון בנייה. כי היו בעיות חוקיות רבות עם הבית, שהעדויות הכתובות להן נמצאות בתיק הבניין עב הכרס שמכיל תכתובות ארוכות בנושא תביעות משפטיות מצד דיירים יהודים שונים של הבית בתקופותיו השונות שלאחר 1948. ייתכן שמצב זה נובע מפיצול בעלויות על הבית, בין רשות הפיתוח לבעלים הפלסטינים, שאינו מאפשר אישור תוכנית התחדשות עירונית בכתובת זו.

בנוסף למפגשי עם מחמוד, נפגשה עוזרת המחקר — פלסטינית תושבת יפו — עם בני משפחה אחרים. במפגשים אלה ניכר הבדל דורי בולט ביחס לבית. בעוד מחמוד מתייחס לבית במונחים רגשיים, בני משפחה אחרים, צעירים יותר, מתייחסים לבית זה ולבתים האחרים שבידי המשפחה כנכסי נדל"ן, והרצון הוא למקסם רווחים על ידי עסקאות של התחדשות עירונית. מתברר שגם לדור הצעיר הפלסטיני יש גישה ניאו־ליברלית לקניינם ומימושו.

סיפורה של פרידה

עבור פרידה הבית ברחוב יפת 218 — שאליו הגיעה בשנת 1948 בגיל 18 — היה הבית העשירי מתוך עשרים ואחד בתים שבהם התגוררה בימי חייה: שמונה בתים בבוקרשט ושלושה עשר בתים בישראל (Fenster, 2013). בית זה היה השני שבו התגוררה בישראל. במבט לאחור היא אומרת שבית זה היה הבית האמיתי הראשון שהיה לה. היא מסבירה: ״הבית ביפת היה המקום בו התחלתי להתבגר והפכתי לאישה צעירה. התחלתי לעבוד ויצאתי עם חברים. הרגשתי שזה היה בית, שלא היה בעל בית (כמו ברומניה) שיגיד לי לעזוב״ (ריאיון, 9.6.2010). תחושה זו מתבטאת גם במפה המנטלית של הבית שציירה לבקשתי ובתיאורה את הבית (תמונה 2). במפה רואים את מידת הפירוט של הרהיטים בבית, שצוירו במדויק תוך כדי הסבר מילולי: "הנה כאן הכניסה לבית, כאן ההול, בקצה המיטה שלי (כי ישנתי בהול)" (ריאיון, 9.6.2010). מעניין שפרידה ציירה רק את האזור המשותף בבית (ההול) והחדר שהיה שייך למשפחתה. היא לא ציירה את החדר של המשפחה השנייה ולא את אזורי השירותים והמטבח הממוקמים במציאות מצד ימין לשרטוט.

תמונה מס' 2: מפה מנטלית של הבית ביפת 218 כפי שצוירה על ידי פרידה

בשיחה איתי הגדירה פרידה את זהותה גם כמהגרת וגם כפליטה, אף שעברו יותר משישים שנה בהן היא חיה בישראל. היא מדגישה: "רציתי בית. אחרי כל מה שעברנו, רק רציתי בית" (ריאיון, 9.6.2010). לאחר הריאיון עם הבעלים הפלסטינים, שאלתי אותה אם היא זוכרת את הפרדס מול ביתם שם התגורר מחמוד. היא זכרה את הפרדס או את העצים שהיו מעבר לרחוב (ואכן במפות היסטוריות משנות השלושים רואים שהיו שם עצים ואף פרדסים. ראו תמונה 3 של שתי מפות היסטוריות), אך לא ידעה שגרים שם אנשים. היא לא זכרה שאי פעם נפגשה עם הבעלים הערבים של הבית או שהיה להם כל קשר איתם.

תמונה מס' 3: מפות היסטוריות המראות על קיום הפרדס מול יפת 218 (מימין משנת 1934, משמאל משנת 1935)

דיון

א־סימטריה ביחסי כוחות בין הדיירים השונים שהתגוררו בבית מתבטאת באופני בעלויות שונים ובחיים תחת מדיניות עירונית שונה של יהודים וערבים. הללו מתבטאים במיוחד בעובדה שעד היום התושבים הפלסטינים נתונים למדיניות אפליה בכל הקשור לביתם, לעומת הדיירים היהודים שיכלו לממש את זכותם לרכוש את הבתים. א־סימטריה זו של יחסי כוחות לא אפשרה יצירת שיח ושפה חדשים.

סיפורי חיים אלה של הדיירים השונים של אותה כתובת ממחישים את הערך המוסף של מחקר מיקרו־גיאוגרפיה של הבית, שמחדד וממקד את הבנת המקרו של הקונפליקט הישראלי־פלסטיני. חידוד זה מתאפשר במיקרו באמצעות חשיפת הזהויות המורכבות הקיימות בכל צד והמורכבות הרגשית של ׳המנצחת׳ וה׳מנוצח׳ מבחינת משמעות הבית. כפי שהודגם, הבית ביפת הוא אזור מגע שאין בו הזדמנות ליצירת שיח, שפה וטקסטים חדשים, בעיקר בשל פערי הכוח הא־סימטריים בנושא בעלויות ומדיניות תכנון עירונית. בשני התחומים, הן של בעלויות והן של תכנון עירוני, הפלסטינים ביפו נתונים למסכת של אפליות בנות שנים רבות. מבחינה זו ׳הארכיאולוגיה של הכתובת׳ היא הסדק בהשתקות ההגמוניות הלאומיות הללו וככזו מאפשרת מתודולוגיה זו לחשוף את ה׳אחר׳ ולהתייחס אליו בשמו, בזהותו ואף בנרטיבים שלו. בכך מהווה הבית אזור מגע, מרחב החושף את ההתנגשות המורכבת והמסובכת בין זכות השיבה הפלסטינית לבתיהם לבין הזכות היהודית להמשיך להתגורר בבתים אלו. אלה הם יחסי כוח מורכבים בהקשרים של קולוניאליזם התיישבותי בערים שסועות בישראל. חוסר האמון, האנטגוניזם והפחד שבאו לידי ביטוי בקושי של הפלסטינים להיפגש עמי מדגישים למעשה את השקט הממסדי לגבי העבר הפלסטיני. במקביל, סיפורה של פרידה, והעובדה שאף על פי שחיה את רוב חייה בישראל לא הפסיקה לחוש מהגרת ופליטה לאורך כל חייה ממחיש את ההבחנה העדינה בין ׳הכובש׳ וה׳נכבש׳ שעולה בדיון על הבית. אפילו עבור פרידה, שלכאורה שייכת לצד המנצחים, קיימות תחושות רב־שכבתיות של דיכוי, אפליה ואובדן בסיפור החיים שלה.

לכן, חשיפת סיפורי הבתים ועברם היא צעד ראשון והכרחי בקידום הכרת הסבל של שתי הקהילות. מצב זה מעלה כמובן את השאלה אם ניתן לקיים דיאלוג במצב של יחסי כוחות א־סימטריים שיוצר הקולוניאליזם ההתיישבותי המתמשך בישראל, במיוחד בתחום של תכנון והתחדשות עירונית בעידן הניאו־ליברלי. לכך דעות שונות. למשל, יוסי יונה ויהודה שנהב (2005) מצטטים את ולטר בנימין (1996), שמדגיש את הצורך להאזין לסיפור של האחר שמסייע להיות בקשר עם העבר. ה׳מקשיב׳, טוען בנימין, יכול להתייחס לסיפור העבר של האחר ולזכויות שהוא מייצג, כהרחבת הסיפור האישי שלו עצמו ושל אירועים בהווה. רק כאשר הסיפור של האחר מתערבב בסיפור של המקשיב, יכול המקשיב לשנות את עמדתו. כלומר, רק כאשר ׳המנצחים׳ מקשיבים לסיפורי ה׳מפסידים׳ יש סיכוי לשינוי זהויות ועמדות.

סיכום ומסקנות

המחקר של הבית כאזור מגע מסייע להבין לעומק את היחסים החברתיים המורכבים שקיימים באזורים קונפליקטואליים בעיר, והבנה זו חשובה ביותר כאשר ניגשים לתכנן התחדשות עירונית באזור כזה. כמובן, כל הנאמר נכון רק אם הגורם העירוני מעוניין שפיתוח והתחדשות עירונית יתרמו למיתון הקונפליקט החברתי והאתנו־לאומי ולא להחרפתו. לצורך הבנת המורכבות החברתית, תפיסת הבית כאזור מגע מסייעת להתחבר למידת ההשפעה של יחסי הכוחות א־סימטריים הקיימים (למשל בין הפלסטינים בעלי הבית בעבר לבין היהודים בעלי הבית בהווה) על כיוונים פוטנציאליים של פיתוח עירוני. כלומר, יש להבין שהמחיר החברתי של תוכניות התחדשות עירונית שמושכות אוכלוסייה יהודית חזקה לאזור, מקצין את יחסי הכוחות א־סימטריים. זאת כי לאוכלוסייה היהודית מוצעים מגוון סוגי דיור, ואילו האוכלוסייה הפלסטינית נותרת בעונייה ובתחושת הניצול והנישול שלה. למעשה, כל בית ביפו הוא אזור מגע בפני עצמו שמגלם יחסי כוחות אחרים, כאשר התחדשות עירונית המקודמת מתוך שיקולים ניאו־ליברליים בלבד וללא קריאה חברתית מעמיקה, תחריף יחסים א־סימטריים אלו.

ערך מוסף של מחקר מיקרו־גיאוגרפיה של הבית ביפת 218 כאזור מגע בין תרבויות, הוא בהבנת הניואנסים החברתיים התוך־קבוצתיים שצפים ועולים במחקר כזה, לא רק בין הקבוצות היהודית והפלסטינית אלא גם בתוך כל אחת מהקבוצות, בעיקר בהגדרת הזהויות של כובשת/נכבש שמתחבררות כהיברידיות יותר מברורות ומוגדרות. כך למשל, המשפחה הפלסטינית בעלת הבית ברחוב יפת מייצגת מעמד בינוני גבוה שהיו לה נכסים רבים ביפו שלפני 1948, וייתכן שבמשא ומתן עתידי יפוצו או תוכר בעלותם על נכסיהם. זאת לעומת אריסים פלסטינים חסרי רכוש שגורשו או ברחו ממקומות מגוריהם ולא יפוצו לעולם. דוגמה אחרת היא העובדה שלעומת המשפחה הפלסטינית בעלת הבית, אמי הגיעה כפליטה (וכך זיהתה עצמה כל חייה). אף שהיא נחשבת חלק מה׳כובשים׳, היא עצמה הייתה נתונה להשפעות השליליות של מדיניות כלכלית ממשלתית ונאלצה לשנות את מקום מגוריה בישראל תדיר, בגלל מדיניות דיור זו או אחרת ובגלל יכולותיה הכלכליות המועטות. מצבים פרדוקסליים כאלה בין פלסטינים ליהודים הם חלק ממורכבות הסכסוך, שכן הצד היהודי מדגיש את סבלו במלחמת העולם השנייה ואינו מבין כיצד הוא יכול להיות מואשם כמדכא לאחר מה שעבר. הצד הפלסטיני לעומת זאת, אינו מבין כיצד אלו שגזלו מהם את אדמתם ורכושם יכולים לעורר אמפתיה לסבלם בעבר. דווקא היברידיות זו של כובש/נכבש בתוך הקבוצות היא הנותנת תקווה ומהווה סוג של ׳סדק׳ במסך הכבד של העוינות ואף השנאה בין שתי הקבוצות.

תובנה נוספת מניתוח הבית כאזור מגע היא שבסיפור האישי יש גם הבדלים דוריים הפוכים — למשל בין התפיסות של מחמוד לבין בנו ובין תפיסותיה של אימי לבין שלי. במשפחה הפלסטינית, ראש המשפחה או הנכד (של פאטום ח'ליל אל מסרי), המזוהה גילאית עם דור הביניים (גיל 50–60), סירב לדבר, ואילו אביו (בן ה־84) הסכים להתראיין. במשפחתי, אמי התקשתה להכיר בסבל הפלסטינים ואילו אני הפכתי נושא זה למחקר כדי לשבור את השקט ההגמוני. מצבים פרדוקסליים אלה מדגימים עד כמה חשובה החקירה החברתית המעמיקה של הבית כאזור מגע בין תרבויות, כדי ליצור ערוצים להידברות וגם לפיתוח עירוני שיכול לקדם הידברות בין הקבוצות, במקום להעמיק את השסעים הכלכליים־חברתיים.

לסיכום, חשיבות המושג ׳אזור מגע׳ בכתובת זו להבנת תהליכים חברתיים קונפליקטואליים מתבטאת בכמה אופנים. ראשית, המאמץ ליצור מגע פיזי, מגע של מפגש ביני לבין הפלסטינים בעלי הבית, מפגש פרטני שנושא את השפה והמילון שלו. אך נדמה שבמקרה זה יש משמעות נוספת, שנייה, לאזור מגע שאיננו תמיד מילולי אלא דווקא עולה מהאין. אין מגע פיזי, אין מפגש. יש שקט. השקט של ׳הכובשים׳, של אמי, הימנעותה מלספר את הסיפור על הבית הערבי תוך יישור קו עם הנרטיב הלאומי של השתקה, והשקט של ׳הנכבשים׳ — סירובו של ראש המשפחה להתייחס לרגשותיו, וסירובו העיקש לשתף פעולה עם ׳האויב׳. מבחינה זו, אזור מגע נוצר גם במצבים שבהם איון טקסטואלי וורבלי מתקיים כדרך שקטה שמעבירה מסר רועש, רק בתנאי שיש כאלה שיודעים איך לשמוע אותו. המשמעות הנוספת למושג אזור מגע עולה דווקא מהטקסטים, המסמכים הטכניים הכלולים בתיק הבניין. כל מסמך כזה, המהווה חלק ממגעים שנערכו בין הדיירים השונים לבין הרשויות, מביע הרחבה של המושג אזור מגע שהוא מעבר למגע הפיזי של מפגש ושיחה — לאזור מגע של טקסטים בירוקרטיים (ראו הרחבה של משמעות זו בפרק 9 על ליפתא ובפרק 11 על מורשת ופיתוח כלכלי ביפו), שגם להם יש משמעויות מבחינת התרומה החברתית של פיתוח המקום.

ביבליוגרפיה

בנימין, ו' (1996). המספר. בתוך: ו' בנימין (מחבר), מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים (תרגום: ד' זינגר, עמ' 178–196). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ג׳מאל, א' (2010). מקום, בית ומשמעות הקיום: הדיאלקטיקה של הממשי והמדומיין בתפיסת הביתיות הפלסטינית. בתוך: א' אזולאי (עורכת), בית בלי בית (קטלוג תערוכה, עמ' 83–106). ירושלים: מוזיאון על התפר.

הראבן, ש' (2002). ימים רבים, אוטוביוגרפיה. תל אביב: בבל.

חסן, מ' (2017). סמויות מן העין: נשים והערים הפלסטיניות. מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד.

יונה, י' ושנהב, י' (2005). רב-תרבותיות מהי? על הפוליטיקה של השונות בישראל. תל אביב: בבל.

יפתחאל, א' וקדר, ס' (2000). על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי. תיאוריה וביקורת, 16, 67–100.

מוריס, ב' (2004). קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881–2001 (תרגום: יעקב שרת). תל אביב: עם עובד.

מוריס, ב' (2012). מדינה אחת, שתי מדינות: ישראל ופלסטין (תרגום: יעקב שרת ויורם שרת). תל אביב: עם עובד.

פנסטר, ט' (2012). של מי העיר הזאת? תכנון, ידע וחיי היום־יום. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

קרק, ר' (1984). יפו: צמיחתה של עיר, 1799–1917. ירושלים: יד יצחק בן צבי.

Barry, J. & Porter, L. (2011). Indigenous recognition in state-based planning systems: Understanding textual mediation in the contact zone. Planning Theory, 11(2), 170–187.

Blunt, A. & Varley, A. (2004). Introduction: Geographies of home. Cultural Geographies, 11(1) 3–6.

Fenster, T. (2013). Moving between addresses: Home and belonging for Israeli migrant and Palestinian indigenous women over 70. Home Cultures, 10(2), 159–188.

Harker, C. (2009). Spacing Palestine through the home. Transactions of the Institute of British Geographers, 34(3), 320–332.

Peil, P. (2009). Home. In: N. Thrift & R. Kitchin (Eds.), International encyclopedia of human geography (pp. 180–184). Amsterdam: Elsevier.

Porteous, J. D. & Smith, S. (2001). Domicile: The global destruction of home. Montreal: McGill-Queen’s University Press.

Pratt, M. L. (1991). Arts of the contact zone. Profession, 1991, 33–40.

Shalhoub-Kevorkian, N. (2005). Counter-spaces as resistance in conflict zones. Journal of Feminist Family Therapy, 17(3-4), 109–141.

Tolan, S. (2006). The lemon tree: An Arab, a Jew, and the heart of the Middle East. London: Bloomsbury.

Yacobi, H. (2009). The Jewish–Arab City: Spatio-politics in a mixed community. London: Routledge.

Yiftachel, O. (2006). Ethnocracy: Land and identity in Israel/Palestine. Philadelphia: University of Pennsylvania Press.

ראיונות

מחמוד דכה, יפו, 3.8.2011.

פרידה פנסטר, 9.6.2010.

17 פרק זה מתבסס על מאמר שפורסם בשנת 2014: Fenster, Tovi (2014). Do Palestinians live across the road? Address and the micropolitics of home in Israeli contested urban spaces. Environment and Planning A: Economy and Space, 46(10), 2435–2451

18 מצאתי מסמך נוסף שמעיד כי התשלום עבור היתר הבנייה חושב ב־1942. למרות זאת, היתר הבנייה הוצא על ידי מחלקת ההנדסה בעיריית יפו בערבית ובאנגלית רק ב־1947. מפות מתקופת המנדט הבריטי מאשרות שהבניין נבנה רק ב־1947.

19 השתמשתי בפרק זה בשמות האמיתיים של בעלי הבית כדי שיהיו נראים ונוכחים. השם אל מסרי הוא כנראה ממקור מצרי.

20 בספר זה שולמית הראבן מתארת באריכות את המלחמה של 1948 מנקודת מבט של לוחמת יהודייה (הראבן, 2002).

21 המתחם שבו הם מתגוררים, הידוע בשם פרדס דכה, נמצא בבעלות פרטית של המשפחה. האדמה והפרדס נרכשו בשנת 1942 על ידי חאג׳ אחמד ח'ליל אל מסרי, שגר שם עד 1948 (הוא גם רכש את חלקת האדמה ביפת 218). מאז הפך המתחם להיות עזוב ומצבו הפיזי הידרדר. בשנת 1996 אושרה תוכנית מתאר לאזור כולל המתחם והעירייה לא נתנה יותר היתרי בנייה לאזור. בשנת 2008 ביטלה שופטת בית משפט מחוזי צו הריסה לבית במתחם בטענה שהעירייה אינה מספקת היתרי בנייה. פסק דין זה בוטל בבית המשפט העליון והבית נהרס בינואר 2010. באפריל 2010 פורסם בכלכליסט שהיזם שמואל פלטו שרון וחברת שיכון ובינוי מתכוננים לבנות במתחם רבי קומות. בנובמבר 2019 התפרסם בכלכליסט שבית המשפט המחוזי קבע כי העסקה של פלטו שרון מבוססת על זיוף חתימות של בעלי קרקעות ולפיכך מבוטלת. קבוצת חג׳ג׳, שרכשה קרקע פרטית בפרדס, תחל בבנייה על מגרש של שלושה דונם. כרגע לא ברור מה יעלה בגורל שאר מאה הדונמים של הפרדס.