ארלו פינץ’ בעמק האש

1 פַּיין מאונטֵן

זה לא נראה בכלל כמו בית.

נכון, היו בו הרבה דברים שאמורים להיות בבית - רעפים, חלונות, לבנים – אבל הם לא היו מאורגנים בצורה שהזכירה בית. במקום זה המבנה היה מגובב על צלע גבעה מכוסה עצים, כמו ערימת פסולת שנשארה מבתים אמיתיים.

בצד שמאל נתלתה דלת בגובה שני מטרים מעל הקרקע, בלי מדרגות מתחתיה. בקומה השנייה התנופפה יריעת פלסטיק כחולה ברוח הסתיו, חושפת שלד עץ של חדר נטוש. דלת הכניסה היתה חבויה בצלליה של המרפסת השקועה.

מהמושב האחורי במכונית של אמא שלו ארלו פינץ' סימן לעצמו את כל הדברים המסוכנים שראה.

אחותו ג'ייסי אמרה את זה בפירוש: "זה נראה כמו בית שמתאים לרצח."

אמא שלהם כיבתה את המנוע והתירה את חגורת הבטיחות שלה. ארלו ידע שהיא סופרת עד שלוש. אמא ספרה הרבה עד שלוש בזמן האחרון. "אנחנו צריכים להגיד תודה שזה בית."

"אני לא בטוח שזה בית," אמר ארלו.

הם נסעו במשך שש שעות – ועוד שלושה ימים לפני כן – והוא הרגיש הקלה כשיצא החוצה והתמתח. השמש החזקה והרוח הנעימה היו מרעננות, כמו לקפוץ לבריכה בלי להירטב.

הריח שנישא באוויר הזכיר לארלו את השנה שבה גרו בפילדלפיה, ומצאו עץ חג מולד אמיתי במגרש ריק, ליד תחנת דלק. כאן, בהרי קולורדו הגבוהים, התנשאו עצי חג מולד בכל מקום שעליו נחו עיניו, רק שאלה היו הרבה יותר גדולים. הם התנועעו על רקע השמיים התכולים.

אמא שלהם שחררה את קרון המטען שנגרר אחרי המכונית.

"אני צריכה להשתין," הכריזה ג'ייסי.

"גם אני," אמר ארלו.

"אז קדימה, תיכנסו," אמרה אמם. "הדוד שלכם מצפה לנו."

ארלו הלך אחרי אחותו אל המרפסת החורקת, וחלף על פני גדר מתכת חלודה וערימת סלעים מכוסי חזזיות.

ג'ייסי היתה בת חמש-עשרה חסונה, עם מבנה גוף של הודפת כדור ברזל באולימפיאדה. כשגרו בפילדלפיה ושיקגו, היא בילתה את רוב זמנה בחדר שלה, צפתה בסרטונים במחשב או צבעה את השיער בכל מיני צבעים. היא יצאה מהחדר רק כדי לאכול, ונאנחה בהגזמה כשעשתה את זה.

לארלו פינץ' מלאו שתים-עשרה לא מזמן, אבל הוא נראה צעיר יותר. הוא היה נמוך, עם שיער שחור שמעולם לא נשאר במקומו. עין שמאל שלו היתה חומה, אבל הימנית היתה בצבע ירוק-ברקת. המונח הרפואי היה "הטרוכרומיה אירידום", שנשמע כמו כישוף או מחלה, אבל זה לא היה אף אחד מאלה. "פשוט ככה זה," אמרה אמא שלו. "כמו שיש אנשים שיש להם עיניים ירוקות ויש כאלה שיש להם עיניים חומות. לך יש גם וגם." היו מורים שחשבו שבגלל הצבע השונה של עיניו הוא התקשה בקריאה, אבל הרופאים אמרו שהראייה שלו בסדר. המוח של ארלו הוא זה שהתבלבל לפעמים בין המילים.

ובכל זאת, הוא היה מסוגל לקרוא את השלט שעל דלת הכניסה:

כאן יורים במטרידנים ומפחלצים אותם!

ג'ייסי נקשה על הדלת, והיא נפתחה לאיטה. היא לא היתה נעולה.

"דוֹד וֵייד?" היא קראה בקול שקט.

לא נשמעה כל תשובה. "הלו?" אמר ארלו, בקול שלא היה חזק יותר.

הבית שמעבר לדלת נראה מבולגן אבל לא כמו זירת רצח. בהצצה מהמרפסת הם ראו מדרגות שמובילות לקומה השנייה, כל אחת מהן מגובבת בספרים ובקופסאות ובחתיכות מתכת. בצד שמאל, בסלון, היו שלוש ספות שקועות וכיסא נדנדה הפוך. בצד ימין ניצבו על שולחן חדר האוכל חמישה-עשר פוחלצים. לא בדיוק חיות פרווה חמודות מהסוג שנותנים לילדים. אלה היו פעם חיות אמיתיות, כאלה שרואים בטיולים כיתתיים למוזיאון הטבע. ארלו הבחין בכמה נשרים, שועלים ודביבונים, כולם ניצבים בתנועה קפואה.

במחשבה שנייה, הבית נראה קצת כמו זירת רצח. אבל ג'ייסי פסעה היישר פנימה.

"זו הסגת גבול," הזהיר אותה ארלו בלחישה.

"הבית שייך לאמא," היא אמרה, חצתה את חדר האוכל והדפה את הדלת שאחריו, שעוצבה כדלת בר.

ארלו הניח שהיא צודקת, מבחינה טכנית. לדבריה של אמם, היא קיבלה את הבית במפורש כשסבא וסבתא שלהם מתו. אבל דוד וייד גר שם מאז ומעולם. השלט על הדלת היה שלו, וכך גם החיות המתות על השולחן. זה לא נראה כמו הזמן המתאים לוויכוחים על ענייני ירושה.

ובכל זאת, ארלו היה חייב להשתין. הוא הלך אחרי ג'ייסי והדף את דלת הבר.

המטבח היה חשוך ומבולגן. חמש קופסאות פתוחות של דגני בוקר עמדו בשורה על השיש. צמח מת היה תלוי מעל לכיור, שבו נערמו כלים בתוך מים שמנוניים.

השירותים היו ליד המטבח, בקצה מסדרון שנראה כאילו היה פעם בחוץ. ארלו עמד ליד הדלת, העביר את משקלו מרגל לרגל, וחיכה בקוצר רוח לתורו אחרי ג'ייסי.

ואז הוא שמע את החריקות.

צעדים כבדים עשו את דרכם במורד מדרגות העץ. כאילו בורך לפתע בראיית לייזר, ארלו יכול היה לתאר לעצמו היכן בדיוק נוחתות הרגליים. הצליל השתנה, וחבטות הרגליים חצו באיטיות את רצפת חדר האוכל. ואז, בדיוק כפי שארלו ציפה, נפתחה דלת חדר האוכל לרווחה.

אבל ארלו לא ציפה למי שעמד שם.

האיש מאחורי הצעדים לא נראה כמו איש, אלא יותר כמו דוב שרוב פרוותו בלתה. הוא הרכיב משקפיים בעלי עדשות עבות, ולבש מכנסי טרנינג וטישרט ענקית עם כתם בצורת ויסקונסין. (ארלו היה טוב בגאוגרפיה.)

ארלו אמנם לא פגש את דוד וייד בעבר, אבל הוא היה בטוח שזה האיש. בתמונות באלבום של אמא שלו לווייד הצעיר היה אותו שיער סבוך בצבע בלונד-אדמדם.

לפי המצמוצים של וייד ארלו לא היה בטוח שהוא ראה אותו. אבל אז איש הדוב נהם "בוקר."

"השעה שלוש אחרי הצהריים." ארלו רק התכוון לעזור, אבל חשש שאולי נשמע חצוף.

דוד וייד הצביע לעבר דלת השירותים. "מי נמצא שם? סלסט?"

סלסט היתה אמא שלהם. ארלו נענע בראשו לשלילה. "ג'ייסי."

"אתה ארלו."

ארלו הנהן. הוא שמע שאחותו הדיחה את האסלה. מים זרמו בכיור.

"אתה מסתדר עם אחותך?" שאל הדוד.

"רוב הזמן."

"יש לך מזל. אחותי משגעת אותי. ככה זה היה תמיד."

לדוד וייד היתה רק אחות אחת, וכך הוא דיבר על אמא של ארלו. זאת לא היתה התחלה מבטיחה.

דלת חדר השירותים נפתחה. וייד גירש משם את ג'ייסי וסגר את הדלת מאחוריו. ארלו נאלץ להמתין עוד קצת עד שיגיע תורו להשתין.

בבית היה רק חדר שירותים אחד, אבל למעלה היו הרבה חדרי שינה. ג'ייסי לקחה לעצמה חדר בחלקו האחורי של הבית. הוא היה חשוך והיה בו ריח של רטיבות, אבל לדלת היה מנעול, והוא עבד.

ארלו לקח לעצמו את החדר בחזית הבית שהיה חדר הילדות של אמו. הטפט הפרחוני דהה כל כך, שהפרחים נראו כמו פתיתי שלג מאובקים. מיטת הקפיצים חרקה, אבל המזרן היה הרבה יותר רך מזה שהיה לארלו בשיקגו, או מהמיטה המתקפלת בפילדלפיה.

החלונות השקיפו אל דרך החצץ שהובילה לחניה, העצים, ומעבר להם ההרים המשוננים והמושלגים שבמרחק. אבל הנוף לא היה הסיבה שבגללה ארלו בחר בחדר.

הוא חשב שעם החלונות האלה סיכויי הבריחה שלו הם הטובים ביותר. אם הבית יתמוטט לפתע, או יעלה באש, או אם פומה תיכנס מהחדר המפחיד והלא גמור שבקצה המסדרון, הוא יוכל להימלט החוצה מהר. הוא יוכל לקשור חבל לרדיאטור, כדי להוריד את עצמו לאדמה. אם זה לא יצליח, הוא בוודאי יוכל לשרוד את הקפיצה עם לא יותר מקרסול שבור.

יועצת בבית הספר שאלה פעם את ארלו למה הוא מדמיין תמיד תרחישים בלתי סבירים, כמו צונאמי באגם מישיגן או היפוך של כוח הכבידה. האם הם באמת מדאיגים אותו? "לא," אמר ארלו, "כי כשהם יקרו, אני אהיה מוכן."

הוא פחד רק שלא יהיה מוכן.

גם אבא של ארלו היה כזה, תמיד מוכן לכל מיני אפשרויות והפתעות: אם אין לך תוכנית חלופית, אין לך תוכנית. אבל מאז שאבא שלו עזב - במירוץ מטורף לשדה התעופה, בלי זמן להגיד שלום אפילו – התרחישים הבלתי אפשריים האלה הדירו שינה מעיניו של ארלו, פחדים מעורפלים מסכנות נוראיות שהוא לא יוכל לצפות.

הוא לא רצה להדאיג את אמו ואת אחותו, ולכן הוא דאג במקומן. הוא התייחס למשימה ברצינות.

ארלו החליט ללמוד את הקשרים הטובים ביותר ליצירת חבל מאולתר מסדינים, ואם אפשר, להשיג משרוקית או צופר כדי להודיע לשאר המשפחה על מפולת סלעים. (הוא חשד שמפולת סלעים היא הסכנה הצפויה ביותר בגלל כמות השלטים הצהובים, המזהירים "סכנה: סלעים מידרדרים", שראה בדרך לפיין מאונטן.)

השמש התחילה לשקוע והטילה צללים ארוכים על חדרו. פרחי השמש שעל הטפט קלטו את האור בצורה מוזרה, וברקו מעט בזוהר הדמדומים הוורוד.

ארלו תהה אם סרק כמו שצריך את האזור שנמצא בדיוק מתחת לחלון שלו. מה אם הוא מכוסה במסמרי ברזל חלודים או בשברי זכוכיות? הוא גחן בזהירות מעבר לאדן החלון והביט היישר למטה. הוא שמח שעשה את זה. בערך חמישה מטרים מתחת לחלון צמח שיח קוצני. זה לא היה קקטוס כמו זה שאליו נפל בקרלסבאד, או קוצי היוקה ביומה, אבל זה נראה בהחלט כמו משהו שיכול להכאיב. הוא ירד למטה כדי לבדוק.

אמא של ארלו נסעה להחזיר את קרון המטען לסוכנות ההשכרה. אחותו הסתגרה בחדר, פרקה תיקים והקשיבה למוזיקה. דוד וייד היה בבית המלאכה שלו.

כשארלו בחן את הצמח הקוצני שמתחת לחלון, הוא היה לבד. עד שהוא שם לב שהוא לא לבד.

במרחק כחמישה-עשר מטרים, בקצה דרך החצץ, כלב צפה בו. ארלו הניח שזה כלב, לא קויוט או זאב, אם כי מעולם לא ראה את שני האחרונים מקרוב. היה ליצור קולר, כלומר, הוא לפחות היה שייך למישהו.

ארלו ידע שהוא צריך להיזהר מכלבים זרים, אבל הכלב הזה לא נראה מאיים, רק סקרן.

ארלו הנמיך את ידיו והראה אותן לכלב בעודו מתקרב אליו באיטיות. ראשו של הכלב נטה הצידה. זנבו התכשכש. אבל כשארלו חצה קו בלתי נראה, הכלב נסוג לאחור.

"זה בסדר," אמר ארלו, "אתה לא צריך לפחד ממני." הוא כרע ברך וניסה לפתות את הכלב להתקרב.

פתאום הפנה הכלב את תשומת לבו לשטח ריק בכביש, והוא התעלם מארלו לגמרי. נראה היה שהוא נועץ מבט באיום בלתי נראה. הוא רכן על רגליו וחשף שיניים.

הכלב נבח, אבל לא השמיע קול. זה היה כמו לראות טלוויזיה בלי ווליום. ארלו זיהה את הנביחה רק לפי הנענוע בחזה של הכלב ולפי תנועת פיו.

ארלו ידע שיש זנים של כלבים מצריים שלא נובחים, אבל הוא מעולם לא תיאר לעצמו שכך זה נראה.

הכלב פתח פתאום בריצה אחרי איום בלתי נראה, והותיר את ארלו על ברכיו בדרך החצץ.

ארלו מצא את דוד וייד נועל את בית המלאכה, ושאל אותו איך קוראים לכלב.

"איזה כלב?" שאל דוד וייד, מבולבל.

ארלו תיאר את הכלב, את הנביחה החרישית, ואיך הוא רץ אל תוך היער.

"אה, זה קופר. ראית אותו? הוא מזמן לא היה כאן."

"למי הוא שייך?" שאל ארלו.

"הוא היה שלנו, אבל זה היה לפני שנים."

"הוא ברח?"

"לא, הוא מת," אמר דוד וייד. "הוא היה די זקן, ואתה יודע, כלבים לא חיים כל כך הרבה."

במשך רגע ארוך ארלו תהה אם באמת שמע אותו נכון. הוא בחן את הפנים של הדוד שלו וחיפש שמץ חיוך, רמז לכך שהוא התבדח.

"אם הוא מת, אז איך זה שראיתי אותו?"

דוד וייד הצמיד את המפתחות לחגורתו. "אמא שלך לא סיפרה לך כלום על זה?" ארלו נענע את ראשו לשלילה. "היא בטח לא זוכרת. כאן בהרים זה אחרת. לא רע, לא טוב, רק אחרת. כנראה ייקח לך קצת זמן להתרגל לזה, אני מתאר לעצמי. אבל זה יגיע."

קול צמיגים נשמע על החצץ. ארלו והדוד פנו לעבר הקול וראו את מכונית הסטיישן חוזרת ללא הקרון. הם הוצפו באור הפנסים.

דוד וייד המשיך. "בינתיים עדיף שלא תיכנס ליער. רק ליתר ביטחון."

אמא של ארלו יצאה מהמכונית. "תעזרו לי להוציא את הקניות?" היא קראה.

ארלו שאל את דוד וייד מה יש ביער.

"כמו שאמרתי, זה לא רע, זה לא טוב. זה פשוט מסוכן, אם אתה לא מוכן."