ארמון הנייר

1

היום. 1 באוגוסט, הבּק ווּדס.

6:30

דברים באים משום מקום. הראש ריק ופתאום, במרכז התמונה, אגס. מושלם, ירוק, העוקץ נטוי, עלה יחיד. הוא מונח בקערת חרס לבנה בין לימונים, באמצע שולחן פיקניק שחוק, על מרפסת ישנה מוקפת רשת, על גדת אגם קטן, בלב יער, על שפת האוקיינוס. ליד הקערה — פמוט פליז מעוטר בנטיפי שעווה קרים שחורף ארוך על מדף חשוף הטביע בהם אבק. צלחות ובהן שאריות פסטה, מפית פשתן מקומטת, משקע יין בורדו בבקבוק, קרש חיתוך גס מלאכת יד ועליו לחם בצוע, לא פרוס. ספר שירה מעופש נח פתוח על השולחן. "לעפרוני", נוסק אל הכְּחול — מכאיב, מרטיט — מהדהד שוב ושוב בראשי כשאני מסתכלת על הטבע הדומם של ארוחת הערב של ליל אמש. "העולם יאזין אזי, כהאזיני עתה לךָ." הוא קרא אותו כל כך יפה. "לְאָנה." וכולנו ישבנו, כאחוזי כישוף, וזכרנו אותה. אני יכולה להסתכל עליו לנצח, עליו בלבד, ולהיות מאושרת. אני יכולה להקשיב לו בעיניים עצומות, להרגיש את מילותיו ואת הבל פיו שוטפים אותי, עוד ועוד ועוד. אני לא רוצה יותר כלום.

מעבר לשולי השולחן מתעמעם האור החולף מבעד לרשת ומתבהר שוב על העצים המנומרים, על הכחול הצלול של האגם, על הצללים השחורים–כהים של עצי הטוּפֶּלוֹ הגדלים על שפת המים ורק קרני שמש מהוססות מגיעות אליהם בשעה מוקדמת כל כך. אני מביטה בחצי סנטימטר של אספרסו סמיך מעופש בספל מלוכלך, ושוקלת לשתות אותו. האוויר קר ולח. אני רועדת מתחת לחלוק הסגלגל הדהוי — של אמא שלי — שאני לובשת בכל קיץ כשאנחנו חוזרים למחנה. הוא מדיף את הריח שלה ושל תרדמת חורף עם נגיעות של גללי עכברים. זאת השעה האהובה עלי בבּק ווּדס, היער של קייפ קוד. שחר על האגם כשכולם עוד ישנים. אור השמש צלול, קשה, המים ממריצים, התחמסים שקטים סוף־סוף.

מחוץ למרפסת, על דֶק העץ הקטן, הצטבר חול בין הקרשים. צריך לטאטא אותו. מטאטא נשען על הרשת ומעקם אותה, אבל אני מתעלמת ממנו והולכת אל השביל הצר המוביל אל החוף שלנו. צירי הדלת חורקים מאחורי במחאה.

אני שומטת את החלוק על הקרקע ועומדת עירומה על שפת המים. בקצה הרחוק של האגם, מעבר לחומת האורנים והאלונים, האוקיינוס זועם, רועם — נושא כנראה בקרביו סופה מלב ים. אבל כאן, על הגדה, האוויר דומם כמו דבש. אני מחכה, צופה, מקשיבה... זמזום וצרצור של חרקים זעירים, הרוח מניעה קלות את העצים. אני מדשדשת במים עד שהם מגיעים עד ברכי וקופצת ראש אל הקור. אני שוחה אל לב האגם, עוברת את פרחי הנופר, חותרת קדימה בכוחם של התרוממות רוח, של תחושת חירות ושל פרץ אדרנלין מחרדה חסרת שם. יש לי פחד חשאי מצבּים נשכניים שיעלו ממעמקים לנשוך את שדי הכבדים. או שאולי יימשכו אלי מריח הסקס כשאני פותחת וסוגרת את הרגליים. אני נתקפת פתאום צורך עז לחזור אל מקלט המים הרדודים, למקום שרואים בו את הקרקעית החולית. הלוואי שהייתי אמיצה יותר. אבל אני אוהבת גם את הפחד, את הנשימה הנעתקת, את הלמות הלב כשאני יוצאת מהמים.

אני סוחטת את שערי הארוך כמיטב יכולתי, לוקחת מגבת מרופטת מחבל הכביסה שמתחה אמא שלי בין שני אורנים מדובללים, משתרעת על החול החמים. שפירית בצבע כחול מתכתי נוחתת על הפטמה שלי, משתהה קצת ועפה הלאה. נמלה זוחלת בדיונות הסהרה שיצר גופי בנתיב שלה.

אתמול בלילה סוף־סוף הזדיינתי איתו. אחרי כל השנים שדמיינתי את זה, שלא ידעתי אם הוא עוד רוצה אותי. והרגע שידעתי שזה יקרה: כמויות היין, קולו היפהפה של ג'ונאס הקורא את האודה, פיטר בעלי שוכב על הספה בערפל הגראפה, שלושת ילדי ישנים בבקתה שלהם, אמא כבר ליד הכיור שוטפת כלים בכפפות גומי צהובות ומתעלמת מהאורחים שהזמינה לארוחת הערב. המבטים שלנו הצטלבו לרגע אחד יותר מדי. קמתי מהשולחן הרועש, הורדתי את התחתונים במזווה והחבאתי אותם מאחורי ארגז הלחם. אחר כך יצאתי מהדלת האחורית אל הלילה. חיכיתי בין הצללים, הקשבתי לצלחת, מים, כוס, סכו"ם מצלצלים יחד מתחת לבועות הסבון. חיכיתי. קיוויתי. והוא הופיע, הצמיד אותי אל קיר הבית והכניס את ידו מתחת לשמלה שלי. "אני אוהב אותך," הוא לחש. נאנקתי כשהוא נדחק לתוכי. וחשבתי: אין דרך חזרה. לא עוד חרטות על מה שלא עשיתי. מעכשיו רק חרטות על מה שכן עשיתי. אני אוהבת אותו, אני שונאת את עצמי. אני אוהבת את עצמי, אני שונאת אותו. סופו של סיפור ארוך.

1966. דצמבר, ניו יורק סיטי.

אני צורחת. אני צורחת ומתנשפת עד שסוף־סוף אמא קולטת שמשהו לא בסדר. היא רצה איתי בפארק אווניו אל המרפאה, מדמיינת שהיא מדמואזל קלבל מהספר "מדלנה", מבועתת, לופתת בכוח את בתה בת השלושה חודשים. גם אבא שלי רץ עם תיק מסמכים ביד מבניין פרד פ' פרנץ' לאורך מדיסון אווניו. המחשבות שלו מקוטעות, הוא חושש מחוסר האונים שלו, עכשיו, כמו בכל דבר שהוא עושה. הרופא אומר להם שאין זמן — אם יחכו התינוקת תמות — ותולש אותי מזרועות אמי. על שולחן הניתוחים הוא פותח לי את הבטן כמו אבטיח בשל. גידול נכרך סביב המעיים שלי, ורעילות של חרא הצטברה באחיזת המלחציים שלו וזיהמה את גופי הזעיר. החרא תמיד מצטבר והעיקר הוא להחזיק מעמד, אבל את זה גיליתי רק כעבור שנים.

כשהרופא בתוכי, נחפז לרוקן את המוות מהחיים, הוא כורת ברשלנות שחלה. גם את זה גיליתי רק כעבור שנים. כשאני מגלה את זה, אמא בוכה עלי בפעם השנייה. "אני כל כך מצטערת," היא אומרת. "הייתי צריכה להכריח אותו להיזהר..." כאילו היה לה הכוח לשנות את גורלי והיא בחרה לא להפעיל אותו.

אחר כך אני שוכבת במיטת בית החולים בידיים קשורות לצדדים. אני צורחת, בוכה, חיה, רותחת מזעם על העוול שנעשה לי. לאמא לא מרשים להיניק אותי. החלב שלה מתייבש. רק כעבור שבוע כמעט משחררים את ידי מכבליהן. "תמיד היית תינוקת כל כך שמחה," אומר אבא. "מאז," אומרת אמא, "לא הפסקת לצרוח."

7:30

אני מתהפכת על הבטן ומשעינה את ראשי על הידיים. אני אוהבת את הריח המתוק־מלוח של עורי אחרי שאני שוכבת בשמש — ריח אגוזי, מושקי, כאילו אני מתקרמלת. מהשביל שמוביל מהבית הראשי אל בקתות השינה אני שומעת טריקה חרישית. מישהו התעורר. כפות רגליים רומסות עלים יבשים. ברז נפתח — של המקלחת שתחת כיפת השמים. צינורות מתעוררים בגניחה. אני נאנחת, לוקחת את החלוק משפת המים וחוזרת אל הבית.

המחנה שלנו כולל בניין ראשי — הבית הגדול — וארבע בקתות של חדר כל אחת, שניצבות לאורך שביל מרופד במחטי אורן החובק את קו החוף של האגם הקטן. הבקתות הן צריפים בעלי גג משופע שנועד למנוע הצטברות של שלג, ויש להן צוהר יחיד בגג וחלונות רוחביים קרובים לתקרה בצדדים. הן מיושנות, גולמיות, נטולות קישוטים. בדיוק כמו שבקתות בניו אינגלנד אמורות להיות. בין השביל לאגם יש שובר רוח צר מעצים (קלֶתרות פורחות, מגנוליות ושיחי אוכמניות בר), שמגן עלינו גם מעיניהם החטטניות של דייגים ושל שחיינים נלהבים מדי, שמצליחים להגיע אלינו מהחוף הציבורי הקטן שבגדה הנגדית. אסור להם לעלות לגדה שלנו, אבל לפעמים הם צפים שעה ארוכה במרחק מטר וחצי ממנה, ממש מול קו העצים, באדישות מוחלטת לכך שהם מסיגים את הגבול אל חיינו.

שביל נפרד מוליך אל ביתן רחצה ישן שניצב מאחורי הבקתות. צבע מתקלף; כיור אמייל חלוד המעוטר בפתיתים חומים של עשים מתים שנמשכו בלילה אל הנורה שמעליו; אמבט עתיק על רגליים שעומד כאן עוד מהימים שסבא שלי בנה את המחנה; מקלחת תחת כיפת השמים: צינורות למים חמים וקרים התלויים על עץ טופלו, ומימיהם נקווים על הקרקע וזורמים אל השביל החולי.

הבית הגדול הוא חדר אחד רחב ידיים — סלון ומטבח — ומזווה נפרד, והוא בנוי מלבנים ומנייר זפת. רצפת עץ, קורות תקרה כבדות, אח אבן ענקית. בימים גשומים אנחנו סוגרים את הדלתות ואת החלונות ויושבים בפנים, מקשיבים לאש המתפצחת ומשחקים בעל כורחנו מונופול. אבל המקום שבו אנחנו חיים באמת — המקום שבו אנחנו קוראים, אוכלים, מתווכחים ומזדקנים יחד — הוא המרפסת המוקפת רשת, המשתרעת לכל אורך הבית ופונה אל האגם. המחנה לא מותאם לחורף. אין טעם. בסוף ספטמבר, כשמזג האוויר נעשה קריר וכל בתי הקיץ נסגרים לעונה, הבּק ווּדס הוא מקום בודד — עדיין יפהפה גם באור הקודר, אבל חמור ועגום. אף אחד לא רוצה להיות כאן כשהעלים נושרים. אבל כשהקיץ שוב מפציע והעלווה סמיכה והאנפות הכחולות חוזרות לקנן ולדשדש באגם הבוהק, אין מקום טוב ממנו בעולם כולו.

כשאני נכנסת שוב למרפסת מכה בי מיד גל של כמיהה, כספית המפלחת את מקלעת השמש שלי כמו געגוע. אני יודעת שאני צריכה לפנות את השולחן לקראת ארוחת הבוקר, אבל אני רוצה לשנן את המראה שלו, לשחזר את ליל אמש פירור־פירור, צלחת־צלחת, לחקוק אותו במוח באמבט חומצה. אני מלטפת באצבע כתם יין סגול על מפת הפשתן הלבנה, מצמידה את הכוס של ג'ונאס אל שפתי ומנסה לטעום אותו בה. אני עוצמת עיניים ונזכרת בלחץ הקל של ירכו על ירכי מתחת לשולחן. לפני שהייתי בטוחה שהוא רוצה אותי. כששאלתי את עצמי, קצרת נשימה, אם זה קרה בטעות או ביודעין.

בחדר הראשי שום דבר לא השתנה: סירים תלויים על הקיר מעל הכיריים, מריות על ווים לספלים, צנצנת זכוכית מלאה כפות עץ, רשימה דהויה של מספרי טלפון מוצמדת בנעצים אל מדף, שני כיסאות במאי ליד האח. הכול כרגיל, ולמרות זאת כשאני חוצה את המטבח אל המזווה נדמה לי שאני הולכת בחדר אחר, ממוקד יותר, כאילו אפילו האוויר התעורר זה עתה משינה עמוקה. אני יוצאת מבעד לדלת המזווה ומסתכלת על קיר הלבנים. לא רואים כלום. שום סימן, שום ראיה. אבל כאן זה קרה, היינו כאן, הטבענו את עצמנו זה בזה לנצח. הנענו את הירכיים בשקט, בייאוש. פתאום אני נזכרת שהתחתונים שלי עדיין מוסתרים מאחורי ארגז הלחם, וממש כשאני לובשת אותם מתחת לחלוק אמא מופיעה.

"התעוררת מוקדם, אֶל. יש קפה?" האשמה.

"בדיוק התכוונתי להכין."

"לא חזק מדי. אני לא אוהבת את האספרסו הזה שאת משתמשת בו. כן, אני יודעת — לדעתך הוא יותר מוצלח..." היא אומרת בקול מזויף, מרצה, שמטריף אותי.

"בסדר." אין לי חשק להתווכח הבוקר.

אמא מתמקמת על הספה שבמרפסת. הספה היא רק מזרן קשה משיער סוסים המכוסה בד אפור ישן, אבל היא המקום הנחשק ביותר בבית. מכאן אפשר להשקיף על האגם, לשתות קפה, לקרוא ספר בעודך נשענת על הכריות העתיקות שכיסויי הכותנה שלהן מנומרים בחלודה. מי ידע שאפילו בד יכול להחליד עם הזמן?

כל כך מתאים לה לתפוס את המקום הכי טוב.

שערה של אמי — שיער בלונדיני אדמדם הזרוע עכשיו אפור — אסוף ברישול בפקעת מבולגנת. כתונת הלילה המשובצת שלה ישנה ומרופטת. ולמרות זאת היא מצליחה להיראות מרשימה — כמו פסל אישה בחרטומה של ספינת מפרש ניו־אינגלנדית מהמאה השמונה־עשרה, יפהפייה וחמורת סבר, עוטה זר דפנה ופנינים, מראה את הדרך.

"רק אשתה את הקפה שלי, ואחר כך אפנה את השולחן," אני אומרת.

"אם תפני את השולחן אני אשטוף את שאר הכלים. ממממ," היא אומרת, "תודה," כשאני נותנת לה את הספל. "איך היו המים?"

"נהדרים. קרים."

העצה הטובה ביותר שאמא נתנה לי: בחיים יש שני דברים שאף פעם לא מתחרטים עליהם — תינוק ושחייה. אפילו בימים הקרים ביותר של תחילת יוני, כשאני עומדת ומסתכלת על מימיו המלוחים של האוקיינוס האטלנטי ומתרגזת על כלבי הים המרימים את ראשיהם המעוותים המחרידים ומושכים אליהם עמלצים לבנים, אני שומעת בראשי את קולה המאיץ בי לקפוץ.

"אני מקווה שתלית את המגבת על החבל. אני לא רוצה לראות היום עוד ערימה של מגבות רטובות. תגידי לילדים."

"תליתי אותה."

"כי אם לא תגידי להם, אני אגיד."

"הבנתי."

"והם צריכים לטאטא את הבקתה שלהם. היא נראית זוועה. ואל תעשי את זה את, אֶל. הילדים האלה מפונקים מדי. הם מספיק גדולים בשביל..."

עם שקית זבל ביד אחת וספל קפה באחרת, אני יוצאת מהדלת האחורית והדרשה שלה נישאת ברוח.

העצה הגרועה ביותר שלה: תלמדי מבוטיצ'לי. תהיי כמו ונוס העולה מהצדף — השפתיים סגורות בענווה ואפילו העירום צנוע. זאת היתה פנינת החוכמה של אמא כשעברתי לגור עם פיטר. המסר הגיע על גלויה דהויה שהיא קנתה שנים קודם לכן בחנות המתנות של האופיצי: אלינור היקרה, פיטר שלך מוצא חן בעיני מאוד. בבקשה תשתדלי לא להיות קשה כל כך כל הזמן. תנסי להיראות מסתורית ואל תפתחי את הפה. תלמדי מבוטיצ'לי. באהבה, אמא.

אני זורקת את הזבל לפח, סוגרת את המכסה ומותחת מעליו את החבל האלסטי כדי שהדביבונים לא ירימו אותו. הם יצורים פיקחים, זריזים וארוכי אצבעות. דובים אנושיים קטנים, חכמים ונבזיים. שנים ניטשת בינינו מלחמה.

"זכרת לקשור את הפח, אֶל?" שואלת אמא.

"ברור." אני מחייכת בענווה ומתחילה להוריד צלחות מהשולחן.

1969. ניו יורק סיטי.

עוד מעט אבא יבוא. אני מתחבאת: משתופפת מאחורי הבר המודולרי, שמפריד בין הסלון למבואה. הבר מחולק לריבועים. באחד מהם מאוחסנים המשקאות, באחר הפטפון, בעוד אחד אוסף התקליטים של אבא, כמה ספרי אמנות גדולים, כוסות מרטיני, שייקר כסוף. החלק שבו בקבוקי המשקאות פתוח משני הצדדים כמו חלון. אני מציצה דרך הבקבוקים ומתהפנטת ממסך הטופז השקוף: הסקוטש, הברבן, הרום. אני בת שלוש. לידי התקליטים היקרים של אבא, ⅓33 סל"ד ו־78 סל"ד. אני מעבירה אצבע על שדרותיהם ומתענגת על הקול שהיא משמיעה, שואפת את ריח הקרטון המרופט, מחכה שהפעמון יצלצל. כשאבא מגיע לבסוף, אין לי סבלנות להמשיך להסתתר. עברו שבועות. אני שועטת במסדרון ומזנקת אל החיבוק הדובי שלו.

הגירושים עוד לא סופיים, אבל כמעט. הם יצטרכו לחצות את הגבול ולנסוע לחוארס לשם כך. כשהסוף יגיע, אחותי הגדולה אנה ואני נשב בסבלנות בלובי של איזה מלון על שפת מזרקה מתומנת מחופה אריחים מקסיקניים מצוירים, ונצפה בעניין בדגי הזהב השוחים מסביב לאי של צמחים טרופיים כהים. כעבור שנים רבות אמא סיפרה לי שהיא התקשרה לאבא בבוקר ההוא כשמסמכי הגירושים בידה, ואמרה, "שיניתי את דעתי. בוא נבטל." ואף שהגירושים היו לגמרי רעיון שלה, ואף שלבו היה שבור, הוא ענה, "לא. הגענו עד כאן, אז כדאי כבר לגמור עם זה, וולאס." כדאי כבר: שתי מילים ששינו את מהלך חיי. אבל ברגע ההוא, כשישבתי והאכלתי את דגי הזהב בפירורי הלחמנייה ובעטתי בעקבי באריחים המצוירים, לא היה לי מושג שחרב תלויה מעל לראשי. שחיי היו יכולים לפנות לכיוון אחר.

אלא שנכון לעכשיו מקסיקו עוד לא קרתה. לעת עתה אבא מפגין עליצות מעושה ועדיין מאוהב באמא.

"אלינור!" הוא גורף אותי בזרועותיו. "מה שלום האפרוחית שלי?"

אני צוחקת ונצמדת אליו ברגש הדומה לייאוש. אני מצמידה את פני לשלו ותלתלי הבלונדיניים המפוזרים מסמאים את עיניו.

"אבא!" אנה שועטת אליו כמו שור. היא כועסת שהגעתי אליו ראשונה ודוחפת אותי אל מחוץ לזרועותיו. היא גדולה ממני בשנתיים ומגיע לה יותר. הוא לא שם לב, כנראה. כל מה שמעניין אותו הוא הצורך שלו להיאהב. אני מפלסת לי דרך בחזרה.

ממקום כלשהו בדירה הצהבהבה המרווחת שלנו אמא קוראת אליו. "הנרי? אתה רוצה לשתות משהו? אני מכינה צלעות חזיר."

"אני אשמח," הוא צועק בתשובה, כאילו שום דבר לא השתנה ביניהם. אבל העיניים שלו עצובות.

8:15

"אתמול היה מוצלח, לדעתי," אומרת אמא מאחורי ספר מרופט של דיומא.

"מאוד."

"ג'ונאס נראה טוב."

ידי האוחזות בערימת הצלחות מתקשחות.

"ג'ונאס תמיד נראה טוב, אמא." שיער שחור סמיך שאפשר ללפות, עיניים ירוקות בהירות, עור ממורק מאורנים ומלשד, יצור פרא, הגבר היפה ביותר בעולם.

אמא מפהקת. אצלה זה סימן מסגיר — היא תמיד מפהקת לפני שהיא אומרת משהו מרושע. "הוא בסדר, אבל אני לא סובלת את אמא שלו. כזאת מתחסדת."

"נכון."

"כאילו היא האישה היחידה בעולם שמִחזרה אי פעם משהו. וג'ינה. גם אחרי כל השנים האלה אני עדיין לא מבינה מה עבר לו בראש כשהוא התחתן איתה."

"שהיא צעירה, שהיא מהממת? ששניהם אמנים?"

"היא היתה צעירה," עונה אמא. "ואיך שהיא מנפנפת בשדיים האלה שלה. מסתובבת לה כאילו היא מתנת אלוהים למין האנושי. רואים שאף אחד לא לימד אותה שאסור להשוויץ."

"מוזר, באמת," אני אומרת בדרכי למטבח להניח את הצלחות. "ביטחון עצמי. היו לה כנראה הורים תומכים."

"טוב, בעיני זה מאוד לא מושך," אומרת אמא. "יש מיץ תפוזים?"

אני לוקחת כוס נקייה ממתקן הייבוש וניגשת למקרר. "למען האמת," אני קוראת אליה, "סביר להניח שבדיוק בגלל זה ג'ונאס התאהב בה. היא בטח נראתה לו ממש אקזוטית אחרי כל הנשים הנוירוטיות שהוא גדל איתן. כמו טווס ביער."

"היא מדלאוור," אומרת אמא, כאילו בכך תם הדיון. "מי גדל בדלאוור."

"בדיוק," אני אומרת ונותנת לה כוס מיץ. "היא אקזוטית." אבל האמת היא שמעולם לא הצלחתי להסתכל על ג'ינה בלי לחשוב: זה מה שהוא בחר? זה מה שהוא רצה? אני רואה אותה בדמיוני: גוף קטן מושלם ושדיים זעירים; שורשים שחורים מוקפדים שמתארכים בהדרגה לבלונד מחומצן. מתברר שהסטון ווש שוב באופנה.

אמא מפהקת שוב. "טוב, את חייבת להודות שהיא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר."

"היה בארוחה מישהו שכן מוצא חן בעינייך?"

"אני רק אומרת את האמת."

"אז תפסיקי. ג'ינה היא ממש חלק מהמשפחה."

"רק כי אין לך ברירה. היא נשואה לחבר הכי טוב שלך. מהרגע שנפגשתן הייתן כמו שמן ומים."

"זה ממש לא נכון. ג'ינה מקסימה בעיני. אולי אין לנו המון במשותף, אבל אני מכבדת אותה. וג'ונאס אוהב אותה."

"מה שתגידי," אומרת אמא בחיוך קטן וזחוח.

"אוי, אלוהים." אני אצטרך להרוג אותה בסוף.

"לא שפכת לה פעם יין אדום בפרצוף?"

"לא, אמא. לא שפכתי לה יין אדום בפרצוף. נפלתי במסיבה והיין נשפך עליה."

"את וג'ונאס דיברתם כל הערב. על מה דיברתם?"

"לא יודעת. כל מיני."

"הוא היה מאוהב בך כשהייתם צעירים. נראה לי ששברת לו את הלב כשהתחתנת עם פיטר."

"אל תהיי מגוחכת. הוא היה ממש ילד."

"הממ, נראה לי שזה היה יותר מזה. מסכן שכמותו." היא אומרת את המילים בעצלתיים וחוזרת אל הספר. מזל שהיא לא מסתכלת עלי, כי ברור לי שהפנים שלי שקופות עכשיו.

בחוץ מי האגם דוממים לחלוטין. דג קופץ ומשאיר אחריו אדוות במעגלים קונצנטריים. אני רואה אותן הולכות ומתפוגגות בשוליים, עד שהן נמוגות כאילו כלום לא קרה.