ארס ותהילה 1: תשוקה וארס

1 הווה - יום החתונה

זהו.

אני נשואה.

הפעמונים מצלצלים והיונים שהתחננתי אל טוני שיופרחו בחתונה עפות מעל ראשינו רגע אחרי שנישאנו. כולם עומדים בשוליים, מחייכים ומריעים לנו, חוגגים את האיחוד בינינו. חוגגים איתנו במפרץ מקסיקו. וֶרָקְרוּז מקסיקו, זאת אומרת.

אנטוניו הפך לבעלי ואני לרעייתו, ולא נראה לי שיש אושר גדול מזה.

אימו של אנטוניו עומדת לשמאלי בחיוך רחב ובעיניים דומעות. היא הפיקה חתונה יפה.

עם צבעי הלבנדר והלבן והמראה המרהיב של כולם, מהשושבינים ועד לכלה המהממת, לא יכולתי לבקש חתונה מקסימה יותר.

אני מחייכת אליה אבל אני רוצה בכל מאודי לבכות כשאני מביטה אל תוך עיניה העצובות. אני יודעת למה היא עצובה. היא מצטערת שהמצב אינו שונה מבחינתי. היא מצטערת שהוריי אינם כאן כדי למסור אותי.

אף שהם אינם כאן, אני יודעת שהם מחייכים אלינו מגן עדן.

אני יודעת שהם נוכחים - שהם לא היו מפסידים את הרגע הזה בעד כל הון שבעולם.

בתם היחידה נישאת.

בתם היפהפייה נעשית אישה אמיתית.

אימא נהגה לומר לי שחתונה לפני גיל עשרים ושמונה היא סיכון. אני בת עשרים ושש. אני בטוחה שהיא לא הייתה מאמינה שאני מוכנה אבל הייתי חולקת עליה.

היא לא הייתה דואגת על שנישאתי צעירה מדי, או תמימה מדי או משהו ברוח זו.

דאגתה הגדולה ביותר הייתה שרציתי להינשא לגבר שהוא במקרה אחד הגברים האכזריים ביותר עלי אדמות.

האיש שנישאתי לו חבר במאפיה האיטלקית. הוא עשוי להיות משוגע וגס רוח ומגעיל, אבל הוא גם רחום ומתייחס אליי כאילו אני מלכה, לא פחות.

יש בו את העוצמה שאני משתוקקת לה בגבר. הוא חסון וחכם ומקרין ביטחון עצמי.

אנטוניו המתוק ויפה התואר.

אנטוניו הוא חיי והוא כך מאז הייתי בת עשרים. כשראיתי אותו לראשונה במהלך אחת הישיבות של אבא, נפלתי קורבן לכריזמה שלו.

עיניו כחולות וצלולות כמו מים אקזוטיים, ושערו שחור ועבות, קצוץ סביב אוזניו ומשוך לאחור.

כשנפגשנו, שמתי לב שלעיתים קרובות הוא מגחך אבל היה משהו בעיניו... עדינות שרק אישה יכולה לראות. היה ניצוץ בעומק אישוניו כשראה אותי לראשונה. וכשהופיע, הגיחוך הפך לאיטו לחיוך מאוזן לאוזן.

והחיוך הזה שבה אותי מייד.

אנטוניו מבוגר ממני בעשור.

אבא לא רצה שאף אחד מאנשיו יתעסק עם הבת שלו ולכן נאלצנו לשמור בסוד על הקשר עד שאבא תפס אותנו. ובחיי, זה היה נורא.

"הכול בסדר, בייבי?" המבטא הכבד של ניו ג'רזי בפיו של אנטוניו מחלץ אותי מזיכרונותיי ואני מביטה אליו, מחייכת חיוך מאולץ מדי.

"ברור, בייב. הכול מעולה. מצוין."

"יופי, כי אני לא מוכן שג'יה המתוקה שלי תהיה עצובה ביום החתונה שלנו. זה היום שלך, בייבי, ואני רוצה שתהיי רק שמחה." הוא רוכן קרוב אליי ומלטף את לחיי.

לא משנה אילו דברים אנטוניו עושה עם הידיים האלה, הן תמיד רכות. אני אוהבת להרגיש אותן על גופי - על עורי. בידיו יש חמימות שאין אצל אף גבר אחר. הייתי מרגישה בהבדל, גם אם הייתי עיוורת. הידיים האלה אוהבות לגעת בי.

אני מהנהנת במהירות ומרגישה שפניי מתלהטות. "אני שמחה. נשבעת."

הוא רוכן ומנשק אותי על השפתיים. "ילדה טובה. זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע."

אני בוחנת את בעלי. הוא נראה מדהים בטוקסידו. במקום לענוב עניבה כמו של השושבינים, הוא רצה עניבת פרפר. היא בצבע לבנדר ומחמיאה לעורו השזוף.

"את נראית מדהים, דרך אגב, ג'יה. פשוט מהממת, בייבי." אני מסמיקה בעוז ותופסת את ידו כשעיניו סוקרות אותי לכל אורכי.

השמלה שאני לובשת היא משהו מיוחד. אני מרגישה מדהים כשאני לובשת אותה וכשראיתי את עצמי בה לראשונה, ידעתי שהיא האחת. אימא שלו ואני חיפשנו בכל מקום את השמלה המושלמת. אנטוניו אמר שהמחיר לא חשוב.

היום ה־28 ביוני, יום קיץ מושלם ליפהפייה הזאת.

שמלת סטרפלס מעוטרת חרוזים, עשויה ממטרים על גבי מטרים של משי בגון שנהב ומעליה קפלים של מלמלה שנאספים אל המחוך. רצועת המותניים עשויה מרקמת זהב וסביב רגליי נעים גלי שנהב שנראים כמו עלי כותרת רכים של ורד.

אני מרגישה אלגנטית כל כך - כאילו דבר אינו יכול לפגוע בי. לפגוע בנו. כשאני מביטה בבעלי הטרי, אני מרגישה שאני רוצה לפרוץ בדמעות אושר. הוא שלי עכשיו ואני יודעת ששום דבר לא יעמוד בדרכנו.

שנים רבות מחכות לנו.

אני מוכנה לכל אחת ואחת מהן.

אני סוף־סוף מסיטה את המבט ורואה שחלק מבני משפחתי הרחוקה ומבני משפחתו של אנטוניו מנופפים אלינו. אני יודעת שהם כנראה לא רואים אותנו מבעד לחלונות הכהים אבל אני בכל זאת מנופפת אליהם.

החלטנו לערוך חתונה קטנה. לא יותר מחמישים מוזמנים. רציתי חתונה שקטה ופשוטה.

בגלל אורח חיינו, אי אפשר להזמין את כולם. יש אנשים שאנחנו לא סומכים עליהם. יש כאלה שהיו הורגים אותנו במקום.

"בסדר, קֶוו. קח אותנו לשדה התעופה. אני מוכן להתחיל את ירח הדבש הזה."

חום מציף את ליבי ואני מעבירה את המבט מאנטוניו לקווין. קווין מביט בשנינו במראה ומהנהן בעודו מתניע ומתחיל לנסוע.

כשהוא יוצא לדרך אני מביטה מעל לכתפי אל חבריי ואל בני משפחתי, אל אימא של אנטוניו ואל צ'ארלי, אחיו. הוא בן שלוש־עשרה בלבד. חתיכת חרא קטן עם פה מתחכם אבל אני אתגעגע אליו.

נדמה לי ששבוע הוא זמן רב להתרחק מאהובי ליבך, ואני לא יודעת מה יש ברגע הזה אבל כשאני רואה את המרחק גדל, אני מרגישה חרדה.

אני לא אראה אותם שבוע שלם. התקרבתי לאימא שלו. היא כמו אימא שנייה שלי. היא אימצה אותי כאילו אני בתה.

כשאני לא רואה עוד את בני המשפחה והחברים מריעים לנו, אני מביטה באנטוניו.

"אתה חושב שאימא שלך וצ'ארלי יהיו בסדר כשלא נהיה כאן?" אני שואלת.

"הם יהיו בסדר, ג'יה." אנטוניו מתקרב אליי ותופס את ידיי. אני מביטה בציפורניו המטופחות ואז מישירה מבט אל עיניו הכחולות. "אימא שלי היא אישה חזקה, וצ'ארלי הוא אחד הנערים הקשוחים ביותר שאני מכיר. אנשיי שומרים עליהם בשבע עיניים. מה שקרה לאבא שלך ולאבא שלי - ינוחו בשלום על משכבם - לא יקרה להם. את מבינה אותי, בייבי?"

אני מהנהנת.

ואז אני שוב מרגישה אשמה על שהזכרתי את אבא.

הייתי צריכה לדחות את החתונה. התחלנו לתכנן אותה לפני שאבא נפטר. אנטוניו לא רצה לעכב אותה כי ההזמנות כבר נשלחו.

לא הייתי בעד הרעיון כל כך, אבל ניהלתי שיחה ארוכה עם אימא שלו והיא אמרה לי שהחיים לא מחכים לאף אחד. אבא הוא דוגמה מובהקת.

הוא היה בן חמישים וארבע בלבד. מחייך. מאושר. חי חיים מאושרים... ובן רגע הוא איננו. נרצח בדם קר, להערכתנו על ידי מישהו מהקרטל הקולומביאני.

"אני צריך לשמוע אותך אומרת את זה, בייבי," ממלמל אנטוניו.

"אני מבינה."

"זו הבחורה שלי." הוא חופן את פניי בידיו ומנשק אותי במרכז המצח. שפתיו חמימות ורכות ואני נמסה בפנים.

לאחר מכן הוא מתנתק ממני ופותח את התא האמצעי כדי להוציא סיגר.

אחרי שהוא מוריד את החלון, הוא מדליק את הקצה ופניי מתעוותות.

"אתה מוכרח לעשות את זה כאן, טוני?"

"מה?" הוא מגחך. "אני רוצה לעשן סיגר טוב לפני שאנחנו עולים לטיסה הארוכה לבורה־בורה, בייבי. את יודעת שאני לא יכול לעשן בדרך לשם."

"הסיגרים האלה יהרגו אותך יום אחד. אני שונאת אותם."

"אני יודע שאת שונאת." הוא פולט ענן עשן ורובו מרחף אל מחוץ לחלון. השאר עובר לי מתחת לאף ואני גונחת.

"אנחנו נשואים עכשיו, טוני. יש דברים שיצטרכו להשתנות, אתה מבין? כמו למשל כשהחלטנו שאנחנו מוכנים להביא ילדים וכאלה. אתה לא חושב שצריך לוותר על עישון?"

"אני אפסיק עם הסיגרים... אבל לא בטוח לגבי הסיגריות."

אני מגלגלת עיניים וכשהוא מושיט יד לצבוט את לחיי הימנית, אני מרסנת צחוק. צביטה בלחי וגיחוך זה הקטע שלו. העיניים שלו נוצצות והוא אומר, "בחייך, ג'יה בייבי. תתעודדי בשביל טוני."

כך נפגשנו. אלה היו המילים הראשונות שאמר לי. התעצבנתי על אבא בגלל משהו והייתי מוכרחה לדבר איתו מייד, אבל הייתה לו פגישה ונאלצתי לחכות.

כשטוני יצא אחרי הפגישה, הוא ראה אותי יושבת בחדר העבודה והחליט לשבת לצידי. הוא צבט לי בלחי ואמר בדיוק את אותן מילים.

לעולם לא אשכח אותן. הוא היה שחצן אבל מתִּי על זה.

"אתה כזה קשקשן," אני מצחקקת. אני מורידה את החלון ושואפת את האוויר של וֶרָקְרוּז. לח וסמיך בחוץ אבל ריח הטורטיות, הטורטאס ועוגות הטְרֵס לֶצֶ'ס גורם לי לרצות להישאר.

זה היה יעד החתונה שלנו. חגגנו שני לילות והחתונה התקיימה בלילה השלישי. הגענו למסקנה שאחרי כל המסיבות, אין צורך בקבלת פנים.

"טוני, אתה מריח את זה?"

"בטח. הריח מדהים." טוני שואף עמוק ועוצם את עיניו לרגע קל. אפו החד ושפתיו המסותתות נעים בתיאום והוא שומט את ראשו. "אני נשבע שאם הייתי גר כאן הייתי שמן כמו חזיר," הוא מגחך.

"אתה?" אני צוחקת איתו.

"אחרי שקרעתי את התחת כדי להיכנס לשמלה הארורה הזאת, אני רוצה רק פחמימות. הייתי לוקחת איתי דוכן טורטָה שלם אם הייתה לי אפשרות."

"אני בטוח, בייבי." הוא שוב סוקר בעיניו את גזרתי. הוא לא הצליח להפסיק להביט בי מאז הלכתי במעבר. "היי, בואי הנה. תני לי עוד נשיקה מתוקה ממך."

אני מסמיקה בעוז כשאני רוכנת אליו, אבל אז קווין לוחץ על הבלמים וגורם לי להשתנק וליפול קדימה. אני שומעת צמיגים חורקים וקווין מסובב את ההגה כדי להתחמק מהג'יפ השחור שמולנו.

הוא מסתובב ימינה בחופזה, אך ברז השרפה שהוא נכנס בו חזיתית מונע מקווין להמשיך לנהוג.

"שיט!" נובח טוני. הסיגר שלו נופל ושורף את השטיח אבל זה הדבר האחרון שמדאיג אותו עכשיו. הוא מביט בי, תופס בזרועי ובודק אם נפגעתי. "הכול בסדר, ג'יה?"

"כן," אני נושמת אך ליבי הולם. קווין מביט בנו שוב ולרגע נדמה לי שהוא עומד להתנצל על היעדר תשומת הלב, אבל אני טועה לחלוטין.

קווין, הנהג של טוני זה ארבע שנים, שולף אקדח ומכוון אותו היישר אל פניי.

אני צורחת כשהוא מרים גבה וטוני מרים את מבטו, ועכשיו האקדח מולו. "קווין, מה נסגר איתך! תוריד את האקדח או שאדחוף לך אותו לגרון!"

אני שומעת צעדים כבדים ואקדחים נשלפים בזמן שטוני ממשיך לאיים על איש עם אקדח וכל כלי הנשק שלו בתא המטען.

ואז אני רואה אותם.

שלושה גברים גדולים וחסונים עם אקדחים. הם עוטים כפפות שחורות ולבושים שחור. עורם שזוף מאוד ועיניהם השחורות קטנות ובוהקות. הם צועדים במהירות ולא אכפת להם מה קורה סביבם.

האנשים מסביב מתרחקים מהם כמו ממגפה, כאילו הם יודעים שמדובר בצרה צרורה ושאסור להתעסק איתם.

"טוני!" אני צורחת ומצביעה על הגברים בשעה שקווין יוצא מהמכונית.

אחד הגברים מרים את אקדחו ומכוון אותו אלינו. טוני מביט לאחור בדיוק בזמן. הוא תופס אותי בעורף ומכופף את גופי ואת גופו.

קליעים עפים לכל עבר. זכוכית מתנפצת וגופי מצטנף עוד כשטוני מישיר אליי מבט. עיניו מזוגגות עכשיו. התנצלות ניכרת בהן, אבל היא מבלבלת אותי. זו לא אשמתו. הוא לא ידע שכך יקרה... נכון?

קליע פוגע בצלעותיו של טוני והוא גונח בקול, לופת את צד גופו ביד אחת.

"טוני," אני מייבבת כשהקליעים מפסיקים לשרוק. אני רוצה לשאול אותו מה הסיפור אבל לא מצליחה. המילים נתקעות לי בגרון. אני חוששת מדי לדבר.

אני רועדת והדמעות זולגות על לחיי.

"ג'יה בייבי, אני..." הדלת מאחורי טוני נפתחת. לפני שהוא מסיים את המשפט, מושכים אותו החוצה מגב הטוקסידו ואקדח כסוף מכוון אל בסיס גולגולתו.

אני צופה בזוועה מוחלטת בשעה שבעלי - בעלי היפהפה והמעריץ - מתבונן בי בעיניים כחולות גדולות ועתירות חרטה.

וללא היסוס כלל - כאילו אין לבעלי שום חשיבות לאף אדם בעולם הזה - הוא נלקח ממני.

כהרף עין.

בן רגע.

קליע נורה אל עינו השמאלית, פניו נאטמות וגופו קורס על המושב.

לרגע אני לא מצליחה לחשוב.

אני לא מצליחה לנשום.

אני רואה רק דם. הדם של טוני. הוא נספג בשמלה בשווי שלושים וארבעה אלף דולרים. הוא על פניי, על ידיי, כשאני מושיטה אליו יד. הוא זולג סביב רגליי אבל לא לאורך זמן.

גופו נחטף ממני שוב ונגרר.

"לא!" אני צורחת. "לא! די! תניחו לו!" אני מתחננת, אבל אני לא יודעת בכלל למה. הוא איננו. טוני איננו וכל חלק במוחי נתון בהכחשה. "למה אתם עושים את זה?!" אני צועקת על הגברים וצופה באחד מהם גורר אותו. "די!"

לפני שאני מבינה מה קורה, הם מסתערים גם עליי. אחד מהם מחייך חיוך ערמומי ואני נגעלת. אני יודעת שהוא חזיר - כולם חזירים - אבל לו במיוחד יש מבט מעורר בעתה. מבט שמפחיד אותי פחד מוות.

מבט חמדני, צמא, שמזכיר לי עיט - יצור נתעב שנובר בשרידי המתים.

הוא תופס בקרסולי ואני נאבקת ובועטת בו בנעלי העקב הלבנות והמוכתמות בדם, צורחת עליו שיניח לי. אחד העקבים ננעץ בזרועו המקועקעת והוא שואג בכאב וזה רק מתדלק אותו.

מכעיס אותו.

הוא תופס בי שוב והפעם גבוה יותר ברגל. הוא לוחץ והכאב עז כל כך, שאני מזדעקת.

אני רואה אנשים אבל הם רק צופים במחזה מבתיהם הבטוחים. איש מהם אינו קורא לעזרה. איש מהם לא מנסה להציל אותי. אף אחד. הם פוחדים בדיוק כמוני, מתחבאים מאחורי וילונות מוכתמים או רצים אל בניינים כדי להתחבא.

"בואי הנה, כלבה מטומטמת!" האיש תופס לי ברגל ואוחז בה היטב. הוא גורר אותי על פני המושב האחורי, אבל אני נאחזת בקצה מושב הנהג וממשיכה להיאבק - אני ממשיכה לבעוט ולצרוח בקולי קולות.

אם נגזר עליי למות, לא אלך בלי להיאבק.

זין עליהם.

אני שומעת משהו חורק מאחוריי ומביטה לאחור. אני רואה את קווין פותח את הדלת ומתכופף. הוא פולט אנחה עמוקה וארוכה ואז רוכן כדי להתקרב אליי.

"קווין!" אני צורחת. "למה אתה עושה את זה?! התייחסנו אליך יפה!"

הוא מנענע את ראשו ומביט בי. לפני שאני מבינה מה קורה, הוא סוטר על פניי בקת האקדח שלו.

דם ממלא את פי הדואב וזורם אל חזי. האיש שתופס את רגליי ממשיך למשוך ונוהם בעודו מנסה לחלץ את גופי.

אבל אני לא מפסיקה להתנגד. אני לא יכולה. לא אכפת לי אם אמות בגלל זה. ציפורניי הבנויות ננעצות במושב ואני נאחזת בו בכל הכוח.

"המכה הזאת הייתה אמורה לגרום לך להפסיק להתנגד, ג'יה. לא השארת לי ברירה. את עושה מהומה ולא נסכים שזה יימשך." אני מביטה אל קווין ובלשוני טעם נחושת לוהטת.

"אני פאקינג שונאת אותך," אני מתיזה לפני שאני יורקת את הדם בפניו. מילותיי חסרות חשיבות בעיניו, וגם הרוק. כשהוא נוחת על לחיו, הוא מתנהג כאילו לא קרה דבר.

הוא לא מתכווץ או מגיב. הוא לא עושה כלום פרט למה שתכנן לעשות מלכתחילה.

קת האקדח שלו נוחתת על הגולגולת שלי וגורמת לרעש סדיקה שנשמע לא אמיתי.

גופי מתכווץ וזרועותיי לא מצייתות לי. האיש שתופס ברגליי מושך את גופי החלש מהמכונית. ראשי נוחת בכוח על המדרכה, משמיע עוד רעש סדיקה, אבל אני לא מרגישה אותו כעבור זמן־מה.

אני מרגישה קהות חושים בלבד.

קרירות.

אני לא רואה אפילו את השמש. אני רואה רק חשכה, ואז אני מבינה שמשהו מכסה את ראשי. משהו חוסם לי את שדה הראייה.

לפני שאני מבינה מה קורה, החשכה חובקת־כול ואני שוקעת במעמקיה.

אני שומעת את עצמי מתנשמת בכבדות ולכן אני משערת שעודני כאן.

אני מרגישה את הלב הולם בחזי, ואני משערת שזה אומר שאני עדיין בחיים.

אבל הלוואי שלא הייתי.

אני מדמיינת את עיניו הכחולות של טוני כשהביט בי בחרטה. אני זוכרת את דמו על ידיי. אני טועמת את דמי שלי, והדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שאינני מתה כבר.

בתוך חמש דקות בלבד, סבלתי מהחלטתי שלי - לאהוב את אחד הגברים המסוכנים ביותר ביקום.

לאהוב רוצח.

שקרן.

פסיכופט - כך נהגו לקרוא לו כולם, אבל עבורי הוא לא היה שום דבר מכל אלה.

הוא היה בעלי. הוא היה הסלע האיתן שלי, אבל עכשיו - בגלל האנשים האלה - הוא איננו.