ארץ איומה

 1 אני עובר למוסקבה

בשלהי קיץ 2008 עברתי למוסקבה כדי לטפל בסבתי. היא היתה כבר כמעט בת תשעים, ולא ראיתי אותה זה עשר שנים. אחי דימָה ואני היינו משפחתה היחידה. בתה היחידה, אמנו, מתה שנים רבות קודם לכן. בּאבָּה סֶבָה גרה עכשיו לבד בדירתה הישנה במוסקבה. כשהתקשרתי לספר לה שאני מגיע היא שמחה מאוד, אבל נשמעה גם מבולבלת מעט.

הורי ואחי ואני עזבנו את ברית המועצות בשנת 1981. אני הייתי בן שש ודימה בן שש־עשרה, ובכך היה נעוץ ההבדל בינינו. אני הפכתי לאמריקאי, ואילו דימה נשאר רוסי. ברגע שברית המועצות קרסה, הוא חזר למוסקבה כדי לעשות הון. מאז הוא עשה והפסיד הון כמה וכמה פעמים. לא ידעתי מה בדיוק מצב הדברים העכשווי. אבל יום אחד הוא כתב לי בגוגל־צ'ט ושאל אם אני יכול לבוא למוסקבה להיות עם באבה סֶבָה בזמן שהוא נוסע ללונדון למשך תקופה בלתי מוגדרת.

"למה אתה צריך לנסוע ללונדון?"

"אסביר לך כשניפגש."

"אתה רוצה שאני אעזוב הכול ואסע חצי עולם ואתה אפילו לא יכול להגיד לי למה?"

כעס מסוים התעורר בי בכל פעם שהיה לי עסק עם אחי הגדול. שנאתי את זה, אבל לא הצלחתי להתגבר על עצמי.

דימה אמר, "אם אתה לא רוצה לבוא, תגיד את זה. אבל אני לא מוכן לדבר על זה בצ'ט."

"אתה יודע," אמרתי, "יש דרך להצפין את הצ'ט. אף אחד לא יוכל לראות את זה."

"אל תהיה אידיוט."

הוא התכוון לומר שיש לו עסק עם אנשים רציניים מאוד, שלא בקלות ניתן למנוע מהם לקרוא את הצ'טים שלו. אולי זה היה נכון, ואולי לא. אצל דימה הגבול בין שני המושגים זז כל הזמן.

באשר אלי, לא הייתי באמת אידיוט. אבל גם לא הייתי לא־אידיוט. ביליתי ארבע שנים ארוכות בקולג' ואחריהן שמונה שנים ארוכות עוד יותר באוניברסיטה — בלימודים לקראת דוקטורט בספרות והיסטוריה רוסית, בשתיית בירה ובזכייה בגביע המכללות בהוקי (חמש פעמים!). לאחר מכן יצאתי אל שוק העבודה למשך שלוש שנים, עם אפס תוצאות. כשדימה כתב לי, כבר השתמשתי בכל מענקי המחקר לתואר שני ושלישי שניתן להשיג והתחלתי ללמד שיעורים מקוונים במיזם החדש של האוניברסיטה — קפממ"ב: קורס פתוח מקוון מסיבי בתשלום. אם כי המילה "בתשלום" הופנתה בעיקר לסטודנטים, שבאמת היו צריכים לשלם, ופחות למרצים, ששולם להם סכום פעוט. זה בוודאי לא הספיק כדי להמשיך לחיות, אפילו בחסכנות רבה, בניו יורק. בקיצור, לשאלת היותי אידיוט, היו הוכחות שתמכו בשתי התשובות האפשריות.

העובדה שדימה שלח לי את ההודעה בדיוק באותה תקופה היתה, מנקודת מבט מסוימת, בגדר נס. מצד שני, לדימה היתה דרך לגרום לאנשים להיות מעורבים במשימות שלאו דווקא היו לטובתם. פעם הוא שכנע את חברו הטוב טום לעבור למוסקבה ולפתוח מאפייה. למרבה הצער, טום פתח מאפייה שהיתה קרובה מדי למאפייה אחרת, ולמזלו עזב את מוסקבה רק עם כתף פרוקה. בכל אופן, המשכתי בזהירות. שאלתי, "אני יכול לגור אצלך?" בשנת 1999, לאחר קריסתה של הכלכלה הרוסית, דימה קנה את הדירה מול דירתה של סבתא, וידעתי שיהיה לי קל לטפל בה משם.

"אני מסבלט אותה," אמר דימה. "אבל אתה יכול לגור בחדר שלנו בדירה של סבתא. הוא די נקי."

"אני בן שלושים ושלוש," אמרתי, והתכוונתי לכך שאני מבוגר מדי לגור עם סבתא.

"אם אתה רוצה לשכור מקום משלך, בבקשה. אבל זה חייב להיות קרוב לסבתא."

סבתנו גרה במרכז מוסקבה. שכר הדירה שם היה גבוה כמעט כמו במנהטן. עם משכורת הקפממ"ב שלי יכולתי אולי לשכור כורסה.

"אני יכול להשתמש במכונית שלך?"

"מכרתי אותה."

"תגיד, לכמה זמן אתה נוסע?"

"אני לא יודע," אמר דימה. "וכבר נסעתי."

"אה," אמרתי. הוא כבר היה בלונדון. נראה שעזב בחיפזון.

אבל אני הייתי נואש לעזוב את ניו יורק. אחרון חברַי מהמחלקה הסלאבית נסע לאחרונה לעבוד בקליפורניה, ושרה, החברה שלי בששת החודשים האחרונים, נפרדה ממני בסניף של סטארבקס. "אני פשוט לא רואה לאן זה הולך," היא אמרה, ואני מניח שכוונתה היתה ליחסים שלנו, אבל למעשה רמזה לכל חיי. והיא צדקה: אפילו הדבר שפעם הכי נהניתי לעשות — לקרוא וללמד ולכתוב על ספרות והיסטוריה רוסיות — כבר לא סיפק לי הנאה. ניצבתי בפני עתיד של מתן ציונים בחצי־כוח לעבודות חצי־גמורות של סטודנטים חצי־מתעניינים, כשהסוף אינו נראה באופק.

מוסקבה, לעומת זאת, היתה מקום מיוחד עבורי. זאת היתה העיר שבה גדלו הורי, שם הם נפגשו, העיר שבה נולדתי. זאת היתה עיר גדולה, מכוערת ומסוכנת, אבל גם ערש התרבות הרוסית. אפילו כאשר פטר הגדול זנח אותה לטובת סנט פטרבורג ב־1713, אפילו כשנפוליאון בזז אותה ב־1812, מוסקבה נשארה, כפי שאומר אלכסנדר הֶרצֶן, הבירה של העם הרוסי. "הם הכירו בקשר הדם שלהם למוסקבה בשל הכאב שחשו כשאיבדו אותה." כן. ולא הייתי שם כבר שנים. במהלך כמה קיצים אוניברסיטאיים נמאס לי מהעוני ומהייאוש שלה. מהשיכורים התוקפנים ברכבת התחתית, מהבריונים בחליפות טרנינג ומעילי עור שהסתובבו ובחנו כל אחד, מהבחור שאכל מפח הזבל ליד הבית של סבתא מדי לילה במהלך הקיץ שביליתי שם ב־2001 ומדי פעם צעק "בני זונות! מוצצי דם!" והמשיך לאכול. מאז לא חזרתי.

ובכל זאת, הרחקתי את ידי מהמקלדת. הייתי זקוק לאיזה ויתור מצדו של דימה, ולו רק בשל גאוותי.

אמרתי, "יש איזה מקום שאוכל לשחק בו הוקי?" עם התדרדרות הקריירה האקדמית שלי, נסק משחק ההוקי שלי. אפילו בקיץ הייתי על הקרח שלוש פעמים בשבוע.

"אתה צוחק?" אמר דימה. "מוסקבה היא המֶכָּה של ההוקי. כל הזמן בונים בה זירות חדשות. אני אכניס אותך למשחק ברגע שתגיע."

לקחתי לעצמי רגע לעכל את זה.

"והוויי־פיי מהדירה שלי מגיע לצד השני," אמר דימה. "ויי־פיי חינם."

"אוקיי!" כתבתי.

"אוקיי?"

"כן," אמרתי. "למה לא."

כעבור כמה ימים ניגשתי לקונסוליה הרוסית באַפֶּר איסט סייד, עמדתי שעה בתור עם הבקשה, וקיבלתי ויזה לשנה. סגרתי את כל העניינים בניו יורק: סבלטתי את החדר שלי למתופף רוק ממינסוטה, החזרתי את הספרים לספרייה, ולקחתי את ציוד ההוקי שלי מלוקר באצטדיון. זאת היתה טרחה גדולה, ולא זולה, אבל כל הזמן דמיינתי את החיים השונים שיהיו לי בקרוב ואת האדם השונה שאהיה. ראיתי את עצמי נושא מצרכים בשביל סבתא; מוציא אותה לטיולים בעיר, כולל קולנוע (היא תמיד אהבה קולנוע), מטייל איתה שלוב זרוע בשכונה הישנה ומאזין למעשיותיה על החיים בתקופת הסוציאליזם. כה הרבה היה בחייה שלא ידעתי עליו, ושמעולם לא שאלתי עליו. עד אז הייתי לא מסוקרן ולא אכפתי, והאמנתי בספרים יותר מאשר באנשים. דמיינתי את עצמי מוחה נגד המשטר של פוטין בבוקר, משחק הוקי אחר הצהריים, ובערב אורח לחברה לסבתא. ייתכן שאפילו תהיה דרך כלשהי להשתמש בחייה כבסיס למאמר עיתונאי. דמיינתי את עצמי יושב כמו נזיר בחדרי, וסיפוריה של סבתא בהישג יד, מוסיפים ממד חדש לחלוטין לכתיבתי. אולי אוכל להכניס את עדותה באותיות נטויות ולפזר אותה במאמר שלי, כמו ב"בזמננו" של טום וולף.

בערב האחרון שלי בעיר שותפַי לדירה ארגנו מסיבה קטנה עבורי. "למוסקבה," הם אמרו, והשיקו את פחיות הבירה שלהם.

"למוסקבה!" חזרתי אחריהם.

"ושלא תיהרג," הוסיף אחד מהם.

"אני לא איהרג," הבטחתי. הייתי נרגש. ושיכור. בשלוש לפנות בוקר שלחתי לשרה הודעה פתטית. "אני נוסע מחר," כתבתי. היא לא הגיבה. כעבור שלוש שעות התעוררתי, עדיין שיכור, השלכתי את החפצים האחרונים למזוודה האדומה הענקית, חטפתי את מקל ההוקי שלי, ושמתי פני לשדה התעופה קנדי. עליתי על הטיסה ונרדמתי מיד.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני עומד בתור לביקורת דרכונים במרתף העגום של שדה התעופה הבינלאומי שֶרמֶטיֶיבוֹ־2. נראה שהוא מעולם לא השתנה. מאז הפעם הראשונה שטסתי לכאן, הם תמיד מאלצים אותך לרדת למרתף ולהמתין בתור עד שאתה מקבל את המזוודות. זה היה כמו כור מצרף אשר חששת שלא תגיע ממנו לגן עדן.

אבל הרוסים נראו שונים מכפי שזכרתי. הם היו לבושים היטב, עם תספורות טובות, ושוחחו בטלפונים סלולריים חדשים ומבריקים. אפילו השומרים במדי התכלת קצרי השרוולים נראו צוהלים. למרות התור הארוך, כמה מהם עמדו בצד וצחקו. הנפט נמכר ב־114 דולר לחבית, וצבאם בדיוק ניצח במלחמה קטנה וקצרה עם גיאורגיה — האם על כך הם צחקו?

תיאוריית המודרניזציה אומרת כך: לעושר ולטכנולוגיה יש עוצמה גדולה מזו של תרבות. תן לאנשים מכוניות יפות, טלוויזיות צבעוניות ואת היכולת לנסוע לאירופה, והם יפסיקו להיות כל כך תוקפנים. שתי מדינות עם זיכיונות של מקדונלד'ס לעולם לא יֵצאו למלחמה זו כנגד זו. אנשים בעלי טלפון סלולרי נחמדים יותר מאנשים ללא טלפון סלולרי.

לא הייתי כל כך בטוח בזה. לגיאורגים היה מקדונלד'ס, ובכל זאת הרוסים הפציצו אותם. כשהתקרבתי לדלפק הדרכונים, הולנדי או גרמני, גבוה, ממושקף ולבוש יפה, שאל באנגלית אם יוכל לעקוף את התור: הוא היה צריך לתפוס טיסת המשך. הנהנתי כן — בלאו הכי היינו צריכים לחכות למזוודות — אבל האיש שמאחורי, בערך בגובה של הבחור ההולנדי אבל חסון יותר, בחליפה מרובעת אבל לא לא־יקרה בעיני, הרעים באנגלית עם מבטא רוסי.

"תחזור לסוף תור."

"אני אפספס את הטיסה שלי," אמר ההולנדי.

"תחזור לסוף תור."

אמרתי לו ברוסית, "מה ההבדל?"

"הבדל גדול," הוא ענה.

"בבקשה?" שאל ההולנדי שוב, באנגלית.

"אמרתי תחזור. עכשיו." הרוסי פנה מעט כך שעמד פנים אל פנים מול ההולנדי. האחרון בעט במזוודתו בתסכול. אחר כך הרים אותה והלך לסוף התור.

"הוא קיבל את ההחלטה הנכונה," אמר לי הבחור הרוסי, ברוסית, ורמז שכאיש עקרונות הוא היה מוכן לחבוט בהולנדי על עקיפת התור.

לא עניתי. כעבור כמה דקות ניגשתי לדלפק ביקורת הדרכונים. שומר הגבול הצעיר, הבלונדיני והלא־מחייך לקח את הדרכון האמריקאי הכחול החבוט שלי — דרכון של אדם שחי בארץ שבה לא צריך לשאת איתך את הדרכון לכל מקום, שבה אתה עלול אפילו לא לדעת איפה הוא נמצא במשך חודשים ושנים — בשאט נפש קלה. אילו היה לו דרכון כמו שלי הוא היה שומר עליו טוב יותר. הוא בדק את שמי מול מסד הנתונים של טרוריסטים וזמזם ופתח לי את השער לצד השני.

הייתי שוב ברוסיה.

בּאבָּה סֶבָה גרה ממש במרכז העיר, בדירה שהוענקה לה בסוף שנות הארבעים על ידי סטלין בעצמו. דימה אחי העלה את זה לפעמים, כשניסה להוכיח משהו, וכך גם סבתא, כשהיתה במצב רוח של ביקורת עצמית. "דירת הסטלין שלי," היא קראה לה, כאילו להזכיר לכולם, ולעצמה, את הפשרה המוסרית שעשתה. ובכל זאת, באופן כללי היה מובן במשפחתנו שאם מישהו מציע לך דירה, ובאותו זמן את גרה בחדר עם רוח פרצים בדירה שיתופית עם ילדתך הקטנה, שני אחייך ואמך, את צריכה לקחת את הדירה, ולא משנה ממי. וזה לא שסטלין עצמו נתן לה את המפתחות או ביקש משהו בתמורה. באותה עת היא היתה מרצה צעירה להיסטוריה באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה, ונתנה ייעוץ לסרט על איוואן הגדול, "מלכד הארצות הרוסיות" מהמאה החמש־עשרה וסבו של איוואן האיום, שסטלין כל כך נהנה ממנו, עד שהכריז שכל מי שמעורב בעשייתו יקבל דירה. כך שבנוסף ל"דירת הסטלין שלי", סבתא קראה לה גם "דירת איוואן הגדול שלי", ואחר כך, כשדיברה בכנות, "דירת יוֹלקָה שלי", על שם בתה, אמי, שלמענה היא היתה מוכנה לעשות הכול.

על מנת להגיע לדירה הזאת המרתי כמה דולרים בדוכן שמחוץ לאיסוף הכבודה — השער היה אז כעשרים וארבעה רובלים לדולר — ואחר כך לקחתי את רכבת האקספרס החדשה לתחנת סַוְולוֹבסקי. הרכבת חלפה על פני קילומטרים של שיכונים סובייטיים מתפוררים, ולאחר מכן על פני חגורת התעשייה הישנה ממפנה המאה (מתפוררת גם היא) שנמצאת מעט מחוץ למרכז העיר. בדרך, הבחור הגדול שישב לצדי — בערך בגילי, בג'ינס וחולצה מכופתרת קצרת־שרוולים — פתח בשיחה.

"איזה דגם זה?" הוא שאל, והתכוון לטלפון שלי. קניתי כרטיס סים בשדה התעופה ועכשיו הכנסתי אותו לטלפון ובדקתי אם הוא עובד.

הנה זה מתחיל, חשבתי. היה לי טלפון צדפה רגיל. אבל חשבתי שזאת רק הקדמה לשוד שלו. נדרכתי.

"סתם טלפון רגיל," אמרתי. "סמסונג." רוסית היתה שפת האם שלי ועדיין דיברתי בה עם אבי ואחי, אבל יש לי מבטא קל שקשה למקם אותו. מדי פעם אני עושה טעויות דקדוקיות קטנות או מדגיש את ההברה הלא נכונה. והייתי חלוד.

הבחור נאחז בזה, כמו גם בעובדה שהעור השחום שלי הבדיל אותי מרוב הסלאבים שברכבת המפוארת. "מאיפה אתה?" הוא אמר. הוא השתמש בכינוי הקִרבה טִי במקום בפנייה הרשמית וִי — ייתכן שניסה להיות ידידותי, משום שהיינו באותו גיל ובאותה רכבת, ואולי התכוון להדגיש את זכותו לפנות אלי בכל כינוי שירצה. לא יכולתי לדעת. הוא התחיל לנחש מאיפה אני. "ספרד?" הוא אמר, "טורקיה?"

ומה הייתי צריך לענות? אילו אמרתי "ניו יורק!" משמעות הדבר היא שיש לי כסף, למרות שלבשתי ג'ינס ישנים וסניקרס שראו ימים טובים יותר ולמעשה לא היה לי כסף. אדם מניו יורק היה יכול להישדד, ברכבת או לאחר שירד ממנה, במהומה שעל הרציף. אבל אילו אמרתי "מכאן," ממוסקבה, זה היה נכון טכנית אבל ברור שגם שקר, שהיה עלול להחמיר את המצב. ואחרי הכול, הייתי ברכבת משדה התעופה.

"ניו יורק," אמרתי.

הבחור הנהן בארשת פיקחית. "יש להם שם את האייפון החדש?"

"בוודאי," אמרתי. לא הייתי בטוח למה הוא חותר.

"כמה הוא עולה?"

אה, סחורות מערביות במוסקבה תמיד היו יקרות יותר מאשר במערב, והרוסים תמיד רצו לדעת בכמה.

ניסיתי להיזכר. לשרה היה פעם אייפון. "מאתיים דולר," אמרתי.

עיניו של הבחור נפקחו לרווחה. הוא ידע! זה זול פי שלושה מאשר ברוסיה.

"אבל," הזדרזתי להוסיף, "אתה צריך חוזה. וזה בערך מאה דולר לחודש. לשנתיים. אז, לא זול."

"חוזה?" הבחור הזה מעולם לא שמע על חוזה. האם ידעתי על מה אני מדבר בכלל? ברוסיה אתה רק קונה כרטיס סים ומשלם לפי דקה.

"כן, באמריקה צריך חוזה."

הבחור נעלב. למעשה הוא התחיל לתהות אם אני לא ממציא את זה. "חייבת להיות דרך לעקוף את זה," הוא אמר.

"אני לא חושב שיש."

"לא," הוא אמר שוב. "חייבת להיות דרך להשיג את הטלפון ולזרוק את החוזה."

"אני לא יודע," אמרתי. "הם די מקפידים על זה."

הבחור משך בכתפיו, הוציא גיליון של "קומֶרסַנט", אחד מהעיתונים הכלכליים היומיים, ולא אמר לי מילה נוספת עד סוף הדרך. בתחנת הרכבת לא המתינה לי קבוצת שודדים, ומשם, ללא אירועים נוספים, נסעתי כמה תחנות במטרו לשדירות צוֶוטנוֹי.

מרכז מוסקבה היה עולם משל עצמו. נעלמו בתי הדירות הגבוהים המתפוררים של הפריפריה ובתי החרושת המתפוררים הישנים. במקומם, כשירדתי מהמדרגות הנעות הארוכות ועברתי מבעד לדלתות העץ המסתובבות הכבדות, ראיתי רחוב רחב, בתי דירות מרשימים מתקופת סטלין, כמה מסעדות, ועשרה אתרי בנייה בכל כיוון. שדירות צווטנוי צמודות לסָדוֹבוֹי קוֹלְצוֹ, כביש טבעת הגנים, שמקיף את המרכז בלולאה בת עשרה נתיבים, ברדיוס של כשני קילומטרים וחצי מהקרמלין. אבל ברגע שהתחלתי לטפס לרחוב סרֶטֶנקָה, שם גרה סבתא, מצאתי את עצמי ברחובות צדדיים שהיו שקטים ומוזנחים, עם הרבה בניינים מהמאה התשע־עשרה, בני שתיים־שלוש קומות, לא צבועים, ובחלקם אפילו, באוגוסט, נטושים. להקת כלבי רחוב שהשתזפה במגרש נטוש בסמטת פֶּצַ'טניקוֹב נבחה עלי ועל מקל ההוקי שלי. ואז, תוך כמה דקות, הייתי בבית.

דירתה של סבתא היתה בקומה השנייה של בניין לבן בן חמש קומות שניצב בחצר שבין שני בניינים ישנים ונמוכים יותר, האחד פנה לפצ'טניקוב, והשני לשדירות רוֹז'דֶסטבֶנסקי. הצלע הרביעית של החצר היתה חומת אבן אדומה שמצדה השני עמדה כנסייה ישנה. כשהייתי ילד החצר היתה מלאה בעצים וחול ששיחקתי בו, ובחורף אפילו זירת הוקי קטנה. אבל לאחר שברית המועצות התפרקה, נגדעו העצים והזירה פורקה בידי שכנים שרצו להחנות שם את מכוניותיהם. במשך זמן־מה היא היתה גם יעד פופולרי בקרב זונות מקומיות. מכוניות היו נכנסות לחצר, מאירות בפנסיהן על פני הסחורה, והבחירה בוצעה מבלי לצאת אפילו מהמכונית.

עכשיו נכנסתי לחצר הישנה. הזונות נעלמו מזמן, והחצר עדיין שימשה כמגרש חניה, אבל המכוניות שחנו שם היו יפות בהרבה, ואפילו היו קצת יותר עצים מאשר בביקורי הקודם. הקשתי את הקוד בדלת הכניסה — הוא לא השתנה מ־2001 — וגררתי את המזוודה שלי במעלה המדרגות. סבתא ניגשה אל הדלת. היא היתה קטנטנה — היא תמיד היתה קטנה, אבל עכשיו היתה קטנה עוד יותר, והשיער האפור שעל ראשה נעשה דליל עוד יותר — ולרגע חששתי שהיא לא תדע מי אני. אבל אז היא אמרה, "אנדריושיק. אתה כאן." נראה שהיו לה רגשות מעורבים בקשר לכך.

נכנסתי פנימה.