ארץ אררט

כאילו לא קרה כלום, עדכון הבוקר שנערך מדי יום בחדר הישיבות המרכזי יתחיל בדיוק בשבע וחצי. הרופאים כבר ישובים, מחליפים בוקר טוב, בוקר טוב, וממתינים לפרופ' גולד, מנהל המחלקה, שעוד רגע ייכנס - הנה הוא נכנס, עדיין בשבע וחצי, וכבר הוא מתיישב במקומו שבראש השולחן, מקרב את שפתיו לאוזנו של סגנו, ד"ר גוטמן, לוחש לו איזה דבר, אי-אפשר לדעת מה, ידו השמאלית מוציאה חבילת מסמכים מתיק העור שאחוז בימנית, גם עליהם לא נדע דבר, ועיניו, שבינתיים הספיקו לחקור את חדר הישיבות כולו, לוודא שכל הרופאים נוכחים, וקשובים, וגם האחות הראשית, וכמובן המזכירה שתרשום הכול - עיניו ננעצות במבט שנועצת בו ד"ר קדם ומסמנות לה להתחיל את העדכון, מהר-מהר, לפני שהמחוג הזריז ישנה את עמדתם של צמד המחוגים השמנמנים. שבע וחצי. עכשיו. רוץ.

ד"ר קדם מאשרת את הפקודה במנוד ראש מהוסס. את אצבעותיה הרועדות היא מסתירה בכיסי החלוק, אחר כך מתחרטת - אין לה מה להסתיר - היא מניחה את כפות ידיה על השולחן, ובקול שמופק בזהירות - כאילו עכשיו, לראשונה, היא מתנסה בהפעלת מיתרי הקול - מתחילה הרופאה הצעירה לתאר את אירועי משמרת הלילה הראשונה שעשתה כרופאה אחראית. ד"ר קדם, חשוב להקדים ולומר, אינה אשֵמה בדבר, אבל מה זה משנה כן או לא אשֵמה, אם האשְמה אוהבת לרבוץ אצל הנאשמים לא פחות מאשר אצל האשמים, ובוודאי אם היא נדבקת לגוף בשכבת זיעה שמזגני בית החולים להוטים להקפיא, והם אכן מקפיאים, וגם את הדם, ואף על פי כן - בקילוח אירועים מפורט, מדויק ומאופק, בטח לאור הנסיבות הקיצוניות שעוד רגע נביא בפני הקורא, מתארת ד"ר קדם את פרטיה של כל אחת מהלידות שהתרחשו באותה משמרת, תשע לידות שאף אחת מהן אינה לידת-חַי, אולי שווה לחזור על זה, תשע לידות שאף אחת מהן אינה לידת-חי, נתון מאוד לא שגרתי כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, וכפי שהיטב ידעה ד"ר קדם, היא בעצמה שמעה, עשר שנים קודם לכן, כשהיתה בסוף השנה השלישית ללימודיה בבית הספר לרפואה, כי שיעור ההיארעות של מקרי לידת-מת הוא אחד למאתיים, רק אחד למאתיים, כך שתשע לידות-מת בלילה אחד - לא רק שלא התיישבו עם הניסיון הפרטי, הן בהחלט לא הלמו את הסטטיסטיקה, לפחות לא את זו שתוארה לפני עשר שנים - ולא שיש סיכוי שמאז משהו השתנה. בהרצאה ההיא, שחתמה את לימודי מערכת הרבייה וניתנה על ידי לא אחרת מאשר ראש המכון לסטטיסטיקה קלינית, נאמר ששיעור המקרים הללו נשאר קבוע בחמש מאות השנים האחרונות, כלומר התעלם לחלוטין מההתקדמות המדיצינית, כלומר הצליח היכן שנכשלו רבים וטובים, כלומר נשאר אדיש לנוכח הרפואה המערבית ומעלליה. כך בכל אופן אמרה המרצה, "מעלליה". באותו יום המזגנים בחדר ההרצאות התקלקלו וד"ר קדם - אז הילה קדם, עדיין לא דוקטור - חשבה לנופף בדפדפת כבמניפה אבל התאפקה. המרצה פתחה את ההרצאה בסקירה מהירה של הסיבות ללידות-מת, אחר כך מילאה שעה נוספת על אחוזי תחלואה status post לידות מכשירניות, זאת אומרת אחרי מלקחיים או ואקום, אחר כך דיברה עוד חצי שעה - שחיסלה את האפשרות לחטוף איזה משהו בקפטריה - על שכיחות סיבוכי לידה בישראל, אחר כך כמה דקות נוספות על ניתוחים קיסריים שכבר כרסמו מ"דימומים-טרימסטר שלישי" שפרופ' סמואלוב היה אמור להתחיל ברבע לשתיים, ובסוף, אחרי כמעט שלוש שעות ובעיכוב של שעה, קינחה בציטוט מתוך ספר פתולוגיה ששמו "Pathologic Basis of Disease", ודקלמה (בלהט) את השורה הבאה:

Considering the violent explosive forces to which the fragile fetus is exposed, it is quite surprising that birth injuries are so relatively uncommon,1 ובקולה הנרגש הוסיפה, זה באמת מפליא שזה עובד. היא איחלה לסטודנטים הצלחה בהמשך דרכם, מתחה את החולצה המנוקדת עד שהנקודות הפכו לאליפסות, ועזבה את חדר ההרצאות בהליכת ברווז, איך אומרים, כשכרסה בין שיניה, מותירה אחריה אבק מידע ששקע אל תאי זיכרון עמוקים במיוחד, אך בהחלט לא אבד, ממש לא אבד - עובדה שעכשיו, עשר שנים אחר כך, פתאום נפלט מהם החוצה, אומר את עצמו שוב ושוב בתוך ראשה: אחד למאתיים, אחד למאתיים, אחד למאתיים...

ד"ר קדם הפצירה בעצמה להתרכז ועשתה כך:

היא נעצה את מרפקיה בשולחן הישיבות הארוך והצמידה את אצבעותיה לרקות.

היא עצמה את העיניים ואז פקחה אותן.

היא לקחה נשימה עמוקה, כאילו באוויר היה אומץ ולא חמצן.

היא זקפה את ראשה.

והיא כחכחה.

את הלידה הראשונה שהתרחשה באותו לילה תיארה בדיוק באופן שבו התרחשה, כמעט בלי להיעזר בגיליון הקבלה ובכל זאת במילים שבעצמה כתבה כמה שעות קודם: חבל הטבור נכרך סביב צוואר העובר והוא מת ממצוקה נשימתית. בשביל האם, לאה פלד, 34, זה היה ההיריון השלישי, השניים הקודמים הסתיימו בניתוח קיסרי ולכן נקבע לה תור לניתוח אלקטיבי שהיה אמור להתבצע למחרת. ד"ר קדם התעטשה: תסלחו לי. ד"ר מזור קם מיד לכבות את המזגן. היא המשיכה: באחת-עשרה וחצי היא הגיעה למיון עם צירים, חיברנו אותה למוניטור, ומאחר שבמוניטור היו האטות מאוחרות מיהרתי להכניס אותה לחדר הניתוח, אבל עד שפתחתי את הבטן התינוק נפטר. את העובדה שהחיתוך דרך העור, התת-עור, הפַצְיָה ושריר הרחם לקח לה לא יותר מארבעים שניות היא לא הזכירה, משום שעשרים מתוכן היו יותר מדי. המשמרת הראשונה כרופאה אחראית, אומרים, לא היתה יכולה להתחיל גרוע יותר, אבל כך היא נמשכה. ד"ר קדם סגרה את הגיליון ופתחה את הבא. השליה התנתקה מדופן הרחם וחסמה את דרכי האוויר של העובר. זה ההיריון הראשון של האישה, ליאת ארבל, חודשיים לפני כן ד"ר גוטמן אבחן אצלה סוכרת הריונית ומאז היא אצלנו במעקב. נכון לעכשיו היא מאושפזת למעלה בַּפסיכיאטרית כי בעלה סיפר שבעבר היו לה אפיזודות ולא רציתי לקחת סיכון שהיא תתעורר במחלקה ולא -, מוות נוסף, כנראה דימום קְרָנִיאָלִי על רקע אבנורמליה וַסקוּלָרית, אני אחסוך מכם את הפרטים כי אין זמן -, לפנות בוקר אני וד"ר מזור ניתחנו נשאית HIV שנדבקה ב-Parvo-virus, היא אלכוהוליסטית לשעבר -, התחיל טוב אבל התברר שהיתה שליית-פֶתַח -, לפני שבוע האולטרה-סאונד נראה תקין דווקא -, וכך תיארה מקרה אחרי מקרה לנגד עיניים פעורות של תשעה-עשר רופאים המומים שתדהמתם וייאושם היו זעיר אנפין לשלה, וכאבם כאין וכאפס לעומת זה של תשע נשים מאושפזות שאת ילדיהן שיגרו היישר אל קברם. ולמרות שאף אחד מתשעה-עשר הרופאים, לרבות פרופ' גולד, לא התרשם, לפחות לא מהדיווח הראשוני, שהיה דופי בפעולות שנקטה הרופאה, עד שהגיעה לתיאור הלידה התשיעית כבר חלפה בראשו של כל אחד מהם, בלי יוצא מן הכלל, התהייה אם אכן אצבע הגורל היא זו שמקשרת בין תשעת האסונות, ולא האצבעות שלה. גם אם כל אחד מהכישלונות מנומק, עדיין משונה שכולם התאספו ללילה אחד, משמרת אחת, ורופאה אחת -

ד"ר הילה קדם, בת שלושים ושלוש. את הדוקטורט סיימה בהצטיינות יתרה בבית הספר לרפואה על שם סאקלר, באוניברסיטת תל אביב. בגיל עשרים ושבע החלה את התמחותה ברפואת נשים ומיילדוּת, ובעשרים וחמישה בספטמבר, שבועיים לאחר שסיימה את ההתמחות והשתלבה במחלקה כרופאה בכירה, עשתה את המשמרת הראשונה כרופאה אחראית. מוכשרת, נבונה ומסורה לכל הדעות, היא אוחזת בתעודת מתמחה מצטיין לשנת 2004, כך ששמה הולך לפניה...

את הקטע הזה העתקתי מכתבה שפורסמה באחד ממוספי השבת של חודש דצמבר. מה שלא נאמר בו הוא שכמו הרבה בני מזל ששמם הולך לפניהם, גם הילה הרגישה שהיא משתרכת אחרי שלה בקושי. אבל זה השאיר אותה בתנועה. שוב ושוב הוכיחה את עצמה לעצמה ולאחרים, כך שרובם ככולם ידעו שעתיד גדול לפניה, וחלק גדול האמינו שזה רק עניין של זמן עד שתנהל את המחלקה. מי יודע, אולי אף את בית החולים. אף אחד לא העלה על דעתו שדווקא היא, במשמרת הלילה הראשונה שלה, תביא לעולם תשעה תינוקות שכולם מתים. קשה מאוד להאמין. תשעה תינוקות מתים.

1. בהתחשב בכוחות הנפץ האלימים שהעובר השברירי חשוף אליהם, מפתיע למדי שפציעות לידה הן יחסית נדירות.