ארץ האגדות 1: קסם המשאלה

הצינוק היה מקום נורא. אור דל בקע מלפידים שהיו מותקנים על קירות האבן ומים מצחינים חלחלו פנימה מתעלת המגן שהקיפה את הארמון שממעל. עכברושים גדולים רדפו זה את זה על הרצפה בחיפוש אחר מזון. בהחלט לא מקום ראוי למלכה.

השעה הייתה קצת אחרי חצות, ופרט לשקשוק שלשלאות מזדמן היה המקום שקט. את הדממה הפר קול צעדים שהדהד במסדרונות. מישהו ירד במדרגות הלולייניות המובילות לצינוק.

הייתה זו אישה צעירה, לבושה מכף רגל עד ראש בגלימה ירוקה כברקת. היא חלפה בזהירות על פני שורת התאים, מציתה את עניינם של האסירים הכלואים בתוכם. עם כל צעד נוסף הלך קצב פסיעותיה והואט, ואילו לבה החיש את פעימותיו.

האסירים היו מסודרים לפי חומרת הפשע שביצעו. ככל שהעמיקה לרדת בצינוק, כן היו האסירים הכלואים בו אכזריים ומסוכנים יותר. היא שמה פעמיה אל התא שבקצה המסדרון, אל אסיר מיוחד שהיה נתון תחת השגחתו של שומר אישי גדול־גוף.

האישה באה לשאול שאלה. הייתה זו שאלה פשוטה למדי, אבל היא העסיקה את מחשבותיה בכל יום, גרמה לשנתה לנדוד ברוב הלילות, וכיכבה בחלומותיה כשכבר הצליחה להירדם.

רק אדם אחד ידע את התשובה לשאלתה, והוא נמצא מצדם השני של סורגי הכלא שלפניה.

"אני רוצה לראות אותה," אמרה האישה בגלימה לשומר.

"לאיש אסור לראותה," אמר השומר, משועשע מעט מהבקשה. "קיבלתי פקודה ממשפחת המלוכה."

האישה הסירה את הברדס וגילתה את פניה. עורה היה חיוור כשלג, שערה שחור כפחם ועיניה ירוקות כיער. יופייה נודע לתהילה ברחבי הארץ, וסיפורה נודע אף יותר.

"הוד מלכותך, בבקשה, סלחי לי!" התנצל השומר ההמום ומיהר לקוד קידה עמוקה, מוגזמת. "לא ציפיתי למבקרים מהארמון."

"אין צורך להתנצל," אמרה. "אבל אנא, אל תספר לאיש שהייתי כאן הלילה."

"כמובן," הנהן השומר.

האישה פנתה אל הסורגים, מצפה שיורמו, אבל השומר היסס.

"את בטוחה שאת רוצה להיכנס לשם, הוד מעלתך?" שאל. "אין לדעת למה היא מסוגלת."

"אני חייבת לראותה," אמרה האישה. "בכל מחיר."

השומר החל לסובב ידית עגולה גדולה וסורגי התא התרוממו. האישה נשמה עמוק וחלפה על פניהם.

היא עברה במסדרון ארוך וחשוך עוד יותר, ובו סדרת סורגים ומחסומים שהורמו לקראתה והורדו שוב מיד אחרי שעברה. לבסוף הגיעה לקצה המסדרון, הסורג האחרון הורם, והיא נכנסה לתא.

האסיר היה למעשה אסירה. היא ישבה על שרפרף באמצע התא והביטה מעלה, אל צוהר קטן.

חלפו כמה רגעים עד שהאסירה הכירה בנוכחותה של האורחת שמאחוריה. זו הפעם הראשונה שבא אליה מישהו, והיא ידעה במי מדובר בלי להסתכל. זה יכול להיות רק בן אדם אחד.

"שלום, שלגיה," אמרה האסירה בקול חרישי.

"שלום, אם חורגת," השיבה שלגיה בקול רועד. "אני מקווה ששלומך טוב."

שלגיה התאמנה שוב ושוב על הדברים שביקשה לומר, אבל כעת התקשתה מאוד לדבר.

"שמעתי שאת המלכה עכשיו," אמרה אמה החורגת.

"זה נכון," אמרה שלגיה. "הכתר עבר אליי בירושה, כפי שביקש אבי."

"אז במה זכיתי לכבוד? באת לראות אותי קמלה ודועכת?" אמרה אמה החורגת. קולה ניחן בסמכות ובעוצמה, ונודע בכך שגם הגבר החזק ביותר נמס כמו קרח בשומעו אותו.

"נהפוך הוא," אמרה שלגיה. "באתי כדי להבין."

"להבין מה?" שאלה האם החורגת בגסות.

"למה..." שלגיה היסס. "למה עשית מה שעשית."

כשאמרה זאת הרגישה שלגיה שמעמסה כבדה יורדת מכתפיה. סוף־סוף העזה לשאול את השאלה שכל־כך הציקה לה. מחצית האתגר הייתה כעת מאחוריה.

"יש הרבה דברים בקשר לעולם הזה שאת לא מבינה," אמרה האם החורגת ופנתה להביט בבתה החורגת.

הייתה זו הפעם הראשונה זה זמן רב ששלגיה ראתה את פני אמה החורגת, פני אישה שהייתה בעבר יפהפייה ללא דופי, פני אישה שהייתה בעבר מלכה. כעת ישבה מולה אסירה שיופייה דהה והיה לארשת פנים חמוצה תמידית.

"זה אולי נכון," אמרה שלגיה. "אבל את לא יכולה לגנות אותי על כך שאני מנסה למצוא מניע כלשהו למעשייך?"

השנים האחרונות לחייה של שלגיה היו השערורייתיות ביותר בהיסטוריה המלכותית של הממלכה. כולם שמעו על הנסיכה היפה שמצאה מקלט אצל שבעה גמדים בזמן שהתחבאה מאמה החורגת הקנאית. כולם שמעו על התפוח המורעל הנודע לשמצה ועל הנסיך מקסים שהציל את שלגיה ממוות מדומה.

הסיפור היה פשוט, אבל השלכותיו לא היו כאלה. למרות נישואיה הטריים וענייני הממלכה שתבעו את תשומת לבה, מצאה עצמה שלגיה תוהה שוב ושוב האם הסיפורים על גאוותנותה של אמה החורגת נכונים. המלכה החדשה פשוט התקשתה להאמין שמישהו יכול להיות כל־כך מרושע.

"את יודעת איך קוראים לך האנשים בחוץ?" שאלה שלגיה. "מחוץ לחומות הכלא כולם קוראים לך 'המלכה הרעה'."

"אם כך תייג אותי העולם, אלמד לחיות עם הכינוי," אמרה המלכה הרעה. "ברגע שהעולם קיבל החלטה, אין דרך לשנות את דעתו."

שלגיה נדהמה לנוכח אדישותה של אמה החורגת. הדבר הטריד אותה מאוד. היא קיוותה שעוד נותר בה שמץ אנושיות.

"רצו להוציא אותך להורג כשנודע מה עוללת לי! הממלכה כולה רצתה במותך!" קולה של שלגיה דעך ללחישה והיא נאבקה ברגשות שגאו בקרבה. "אבל אני לא הסכמתי. לא יכולתי..."

"ואני אמורה להודות לך על שחסת על חיי?" שאלה המלכה הרעה. "אם חיפשת מישהו שייפול לרגלייך ויכיר לך תודה, הגעת לתא הלא־נכון."

"לא עשיתי את זה בשבילך. עשיתי את זה בשבילי," אמרה שלגיה. "בין אם זה מוצא חן בעינייך ובין אם לא, את האימא היחידה שאני מכירה. אני לא מוכנה להאמין שאת באמת מפלצת חסרת נשמה כמו שכולם אומרים. אולי זה נכון, אבל אני מאמינה שעדיין חבוי בך לב."

דמעות זלגו על פניה החיוורים של שלגיה. היא הבטיחה לעצמה שתישאר חזקה, אבל איבדה את השליטה ברגשותיה ברגע שנמצאה במחיצת אמה החורגת.

"חוששתני שטעית, אם כן," אמרה המלכה הרעה. "הנשמה היחידה שהייתה לי מתה לפני זמן רב, והלב היחיד שתמצאי אצלי עשוי מאבן."

למלכה הרעה באמת היה לב אבן, אבל הוא לא היה בתוכה. אבן הדומה בגודלה ובצורתה ללב אדם נחה על שולחן קטן בפינת התא, הפריט היחיד שהמלכה הרעה הורשתה לשמור בחזקתה כשנעצרה.

שלגיה זכרה את האבן מילדותה. היא תמיד הייתה יקרה מאוד ללבה של אמה החורגת, והמלכה הרעה שמרה עליה מכל משמר. שלגיה מעולם לא הורשתה לגעת בה או להחזיק בה, אבל כעת, דבר לא עצר בעדה.

היא חצתה את התא, הרימה את האבן ובחנה אותה בסקרנות. המראה העלה בה זיכרונות רבים. כל ההזנחה וכל העצב שהסבה לה אמה החורגת בילדותה צפו ועלו בה.

"כל חיי רציתי דבר אחד," אמרה שלגיה. "את אהבתך. כשהייתי ילדה הייתי מתחבאת בארמון שעות על גבי שעות בתקווה שתשימי לב שנעלמתי, אבל זה מעולם לא קרה. את בילית את זמנך בחדרייך, עם המראות שלך והקרמים לטיפוח העור ועם האבן הזאת. הקדשת יותר זמן לזרים שהציעו לך שיטות להשגת נעורי נצח מאשר לבתך. אבל למה?"

המלכה הרעה לא השיבה.

"ניסית להרוג אותי ארבע פעמים, מתוכן שלוש במו־ידייך," המשיכה שלגיה, נדה בראשה בהשתאות. "כשהתלבשת כמו זקנה ובאת לבקר אותי בבקתת הגמדים ידעתי שזו את. ידעתי שאת מסוכנת, אבל בכל זאת נתתי לך להיכנס. כל הזמן המשכתי לקוות שתשתני. נתתי לך לפגוע בי."

שלגיה לא סיפרה זאת עד כה לאיש, וכעת משאמרה זאת טמנה את פניה בידיה ופרצה בבכי.

"את חושבת שאת יודעת שברון לב מהו?" סיננה המלכה הרעה בחדות שהפתיעה את בתה החורגת. "אין לך מושג מהו כאב. מעולם לא זכית לחיבה ממני, אבל מרגע שנולדת אהבה אותך הממלכה כולה. לאחרים, לעומת זאת, לא היה מזל כזה. מהאחרים, שלגיה, לוקחים לפעמים את הדבר היחיד שהם אהבו אי־פעם."

שלגיה לא ידעה מה לומר. לאיזו אהבה היא מתכוונת?

"את מתכוונת לאבא שלי?" שאלה שלגיה.

המלכה הרעה עצמה את עיניה ונענעה את ראשה. "נאיביות היא נחלתם של בני המזל," אמרה. "את אולי לא תאמיני, שלגיה, אבל היו לי חיים לפני שנכנסתי לחייך."

שלגיה השתתקה. היא נבוכה מעט. מובן שידעה שלאמה החורגת היו חיים לפני שנישאה לאביה, אבל מעולם לא תהתה מה נכלל בהם. אמה החורגת תמיד גוננה כל־כך על פרטיותה, שמעולם לא הייתה לה סיבה לתהות.

"איפה המראה שלי?" תבעה המלכה הרעה לדעת.

"היא הולכת להשמדה," אמרה לה שלגיה.

האבן של המלכה הרעה הפכה לפתע כבדה יותר בידה של שלגיה, והיא תהתה אם הדבר אכן קרה או שדמיינה זאת. זרועה עייפה מהאחיזה בלב האבן והיא הניחה אותו.

"יש כל־כך הרבה דברים שאת לא מספרת לי," אמרה שלגיה. "כל־כך הרבה דברים שהסתרת ממני כל השנים."

המלכה הרעה הרכינה את ראשה ובהתה ברצפה, ממשיכה לשתוק.

"אני אולי האדם היחיד בעולם שמרגיש חמלה כלפייך. בבקשה, תגידי לי שאני לא משחיתה אותה לשווא," הפצירה שלגיה. "אם קרו לך בעבר דברים שהשפיעו על ההחלטות שקיבלת אחר כך, בבקשה, הסבירי לי מה הם."

ושוב, אין תגובה.

"אני לא הולכת עד שלא תספרי לי!" צעקה שלגיה, ולראשונה בחייה הרימה את קולה.

"בסדר," אמרה המלכה הרעה.

שלגיה התיישבה על שרפרף נוסף שניצב בתא. המלכה הרעה השתהתה רגע לפני שפתחה בדברים, וסקרנותה של שלגיה רק התעצמה.

"את הסיפור שלך הפכו לאגדה רומנטית," אמרה לשלגיה. "לשלי אף אחד לא יקדיש מחשבה שנייה. עד קץ כל הימים יראו בי מרשעת נלעגת ותו לא. אבל העולם אינו מבין שרָשע הוא למעשה קורבן שסיפורו פשוט לא סופר. כל מה שעשיתי במהלך חיי וכל מה שעוללתי לך, הכול נעשה למענו."

שלגיה הרגישה שלבה כבד עליה וראשה מסתחרר. הסקרנות השתלטה על גופה כולו.

"למען מי?" השאלה נפלטה לפני שהספיקה להסתיר את הייאוש בקולה.

המלכה הרעה עצמה עיניים ושקעה בזיכרונות. מקומות ואנשים מעברה צפו ועלו מנבכי זיכרונה, כגחליליות במערה. היא ראתה כל־כך הרבה בצעירותה, כל־כך הרבה דברים שביקשה לזכור, כל־כך הרבה דברים שביקשה לשכוח.

"אספר לך על עברי, או לפחות על עברה של מי שהייתי פעם," אמרה המלכה הרעה. "אבל ראי, הוזהרת, הסיפור שלי לא יסתיים ב'באושר ובעושר'."