ארץ האגדות 4: מעבר לממלכות

 הקדמה הבן האחר

קופנהגן, דנמרק, 1845

הַנְס כריסטיאן אנדרסן ישב ליד שולחן הכתיבה בחדר העבודה החמים והנוח בביתו וכתב.

"על צמרת העץ, גבוה יותר מכל צריחי הכנסיות בכל רחבי הארץ, ציפור קטנה בודדה הקיצה משנתה בקן שלה," הקריא בקול תוך כדי כתיבת השורה הראשונה בסיפורו החדש ביותר. החריקות החרישיות של עט־הנוצה שלו נָדַמּוּ והסופר גירד את ראשו.

"רגע, למה הציפור הזאת עוד ישנה?" שאל את עצמו. "היא לא התעוררה עם שחר יחד עם כל הציפורים האחרות? זה לא טוב, היא עלולה להיתפס כדמות עצלה ולא מכובדת. אני רוצה שהקוראים יאהבו אותה."

הנס קימט את הגוויל שעליו כתב והשליך אותו לרצפה מעל ערֵמת הטיוטות הקודמות. הוא שלף עט־נוצה חדש בתקווה שנוצה כהה וארוכה יותר תפיח חיים חדשים בכישרון כתיבת הסיפורים שלו.

"על צמרת העץ, גבוה יותר מכל צריחי הכנסיות בכל רחבי הארץ, ציפור קטנה בודדה בנתה לעצמה קן..." הוא חדל שוב לכתוב. "לא. אם היא בונה קן, הקוראים ישאלו את עצמם אם היא מתכוונת להטיל בו ביצים ואז אולי יחשבו שזה סיפור על אם לא נשואה. הכנסייה תאשים אותי ברמיזות לא מוסריות... שוב."

הוא קימט גם את הגוויל הזה וצירף אותו אל ניסיונותיו הקודמים.

"על צמרת העץ, גבוה יותר מכל צריחי הכנסיות בכל רחבי ארץ, ציפור קטנה בודדה סרקה בעיניה את הקרקע וחיפשה תולעים..." הנס הליט את פניו בידיו וגנח. "לא, לא, לא! מה אני חושב לעצמי? אי־אפשר להתחיל ככה סיפור. אם אכתוב שהעץ גבוה יותר מצריחי הכנסיות, איזה אידיוט עלול לחשוב שאני משווה את העץ לאלוהים, ויחולל מהומה מיותרת."

הסופר נאנח והרחיק ממנו והלאה גם את הניסיון האחרון שלו. לפעמים היו חייו של סופר בחברה של המאה התשע־עשרה קשים מנשוא.

שעון המטוטלת הסמוך לשולחנו צלצל את השעה שש. הנס קם מכיסאו בפעם הראשונה בשעות האחרונות. "אני חושב שהגיע הזמן לצאת לטיול," אמר.

הוא לקח את המעיל ואת המגבעת הקשה והגבוהה מהקולב שעל קיר חדר הכניסה ויצא מביתו. בעת שפסע ברחוב זיהו אותו הולכי הרגל האחרים בנקל. די היה במבט אחד בחוטמו המרשים ובגזרתו הדקה כדי לדעת שהסופר המפורסם מתהלך ביניהם. הנס בירך את האנשים שנעצו בו מבטים מעריצים בניד ראש ובהרמת מגבעת ומיהר ללכת לדרכו לפני שיטרידו אותו בדברים.

בסופו של דבר הגיע הנס לטיילת לַנגלִיניֶה והתיישב על הספסל החביב עליו. לפניו התנצנצו מימיו של מְצר אַרסוּנד באור בין הערביים. הוא שאף אל קרבו את האוויר המלוח וחש שלוות נפש בפעם הראשונה במשך היום כולו.

הנס אהב לבוא למקום הזה כדי לפרוק את המתח. בכל פעם שראשו התמלא רעיונות רבים מכדי שיצליח להתרכז, או שכוח הדמיון שלו תש, טיול פשוט לטיילת הרגיע אותו. אם התמזל מזלו, הוא מצא השראה באדמה ובמים ולקח אותה הביתה איתו. ולפעמים, אם היה בר מזל באמת, ההשראה מצאה אותו.

"שלום, מר אנדרסן," אמר קול רך מאחוריו.

הוא העיף מבט מעבר לכתפו ושמח לראות חברה ותיקה. היא לבשה גלימה תכולה שהתנוצצה כמו שמי הלילה והייתה אישה חמה ומסבירת פנים, אבל איש מתושבי דנמרק לא הכיר אותה, חוץ מהנס.

"פיה סנדקית יקרה שלי, כמה טוב לראות אותך שוב," אמר הנס בחיוך רחב.

הפיה הסנדקית התיישבה לצדו. "טוב לראות גם אותך," אמרה. "לא היית בבית, אז תיארתי לי שאמצא אותך כאן. היו לך בעיות בכתיבה הערב?"

"לצערי הרב," אמר הנס. "בימים מסוימים המילים זורמות בי כמו נהר הנילוס, ובימים אחרים אני יבש כמו מדבר סהרה. חוששני שתפסת אותי באמצע הבצורת, אבל אני בטוח שהגשם יֵרד שוב בקרוב."

"אין לי ספק," אמרה הפיה הסנדקית. "למעשה, באתי לברך אותך. זה עתה נודע לנו שהאגדות שלך יצאו לאור גם בארצות אחרות. הפיות האחרות ואני מאושרות עד הגג. עזרת לנו להפיץ את האגדות של עולמנו בהצלחה רבה. אנחנו מודות לך מאוד."

"אני הוא זה שצריך להודות לכן," אמר הנס. "בצעירותי, כשמצאת אותי בבית הספר הנורא ההוא באֶלסינוֹר, כבר הייתי מוכן לוותר על כתיבה אחת ולתמיד. הסיפורים שהרשית לי לפרסם כאילו היו פרי עטי שימשו לי השראה לא פחות מהילדים שלהם הם נועדו. בלעדיכן לא הייתי מוצא את הדרך לחזור ולספר סיפורים."

"אתה נותן לנו יותר מדי קרדיט," אמרה הפיה. "אתה ידעת איך בדיוק צריך להתאים את הסיפורים שלנו לזמן הנוכחי והוספת להם סממנים דתיים. אלמלא עשית את זה, החברות של ימינו לא היו מקבלות אותם ברוח טובה. ואז הברווזון המכוער, מלכת השלג, בת־הים הקטנה וכל הסיפורים האחרים היו נשכחים מלב. אתה הענקת להם חיי נצח."

"אם אנחנו כבר מדברים, מה המצב בעולם האגדות?" שאל הנס.

"טוב מאוד," אמרה הפיה הסנדקית. "נכנסנו לעידן זהב של ממש. סינדרלה היקרה שלי התחתנה עם הנסיך צ'אנס מהממלכה הקסומה. הנסיכה היפהפייה הנרדמת התעוררה סוף־סוף מקללת השינה הנוראה. שלגיה מולכת עכשיו בממלכה הצפונית במקום האם החורגת המרשעת שלה. מאז הכחדת הדרקונים לא הייתה לנו סיבה טובה יותר למסיבה."

"אבל, יקירתי, שאלתי אותך את השאלה הזאת לפני עשר שנים ואת ענית לי בדיוק את אותה התשובה," אמר הנס. "ועוד בילדותי שמעתי את אותם הסיפורים. זה נראה כאילו עולם האגדות קפא בזמן."

"הלוואי," אמרה הפיה הסנדקית בצחוק. "העולם הזה נע במהירות הרבה יותר גדולה משלנו, אבל אני בטוחה שיום אחד שניהם ינועו בקצב אחיד כאילו היו עולם אחד. אין לי מושג איך זה יקרה או למה, אבל אני מאמינה באמונה שלמה שכך יהיה."

הם נהנו מהמראות ומהקולות השלווים והנינוחים של הטיילת. זוג מבוגר פסע בנחת קרוב למים. כלבלב רדף אחרי שחף גדול פי שניים ממנו. אב ושני בניו הפריחו עפיפון בשדה סמוך, והאם עמדה לידם עם בתה התינוקת בזרועותיה. הבנים צחקו בחדווה כשהרוח העיפה את העפיפון גבוה יותר ויותר בשמים.

"הנס?" אמרה הפיה הסנדקית. "אתה זוכר מה גרם לך אושר בילדותך?"

הוא לא נזקק לזמן רב כדי להיזכר. "מקומות כמו הטיילת הזאת," אמר.

"למה?" שאלה.

"כי זה מקום עם אפשרויות בלתי מוגבלות," אמר. "בכל רגע יכול להופיע כאן מישהו או משהו. מצעד יכול לעבור בשדה, להקת ציפורים מארצות החום יכולה לחלוף בשמים, ומלך מארץ רחוקה יכול להפליג במים בספינה ענקית. לדעתי כל ילד יהיה הכי מאושר במקום שמגרה את דמיונו."

"מעניין," אמרה הפיה הסנדקית.

מארשת פניה הבין הנס שמשהו מעיק על לבה. ואם היה בשאלתה רמז לדבר הזה, מן הסתם הוא היה קשור לילד.

"תסלחי לי," אמר הנס. "אני מכיר אותך זמן רב כל־כך שלא נעים לי לשאול, אבל יש לך ילדים?"

"כן," אמרה, והמחשבה העלתה חיוך על שפתיה. "יש לי שני בנים. שניהם דומים כמו שתי טיפות מים לבעלי המנוח. ג'ון, הבכור, הוא ילד מאושר מאוד והרפתקני. הוא כל הזמן מוצא לעצמו חברים חדשים ומקומות חדשים לתור אותם. אין מי שלא אוהב אותו אצלנו."

הפיה הסנדקית השתתקה פתאום. "והבן האחר?" שאל הנס.

פניה של הפיה הסנדקית התרוקנו פתאום מכל השמחה שהייתה בהן, כאילו איזה פיצוץ פנימי גרם לנזילה רגשית. חיוכה גווע והיא השפילה את עיניה אל כפות ידיה. "שמו לוֹיד. הוא צעיר מג'ון בשנים אחדות, ו... שונה ממנו מאוד."

"אני מבין," אמר הנס. היה לו ברור שזה נושא כאוב מאוד.

"אני מבקשת את סליחתך," אמרה באנחה עמוקה. "אני לא יכולה להסתיר יותר את התסכול שלי. עבודת חיי היא להעניק לאנשים את המפתח לאושר, אבל למרות כל המאמצים שעשיתי, את האושר של בני לא הצלחתי לפתוח."

"אני מבין שהוא עובר תקופה קשה?" הנס לא התכוון לחטט, אבל אף פעם לא ראה את הפיה הסנדקית אובדת עצות כל־כך.

"כן — אבל אני לא חושבת שזאת תקופה," אמרה.

מרגע שהתחילה לדבר על הנושא הזה היה קשה לעצור בעדה, והנס השתוקק לשמוע את הסיפור. הוא הניח יד מעודדת על כתפה והסכר נפרץ.

"נורא להגיד דבר כזה על הילד שלך, אבל אני חושבת שאחרי מותו של בעלי משהו נשבר בלוֹיד," התוודתה הפיה הסנדקית. "כאילו היכולת שלו להיות מאושר מתה יחד עם בעלי — לא ראיתי חיוך על פניו מאז שהיה תינוק. הוא אוהב להיות לבדו ושונא חיי חברה. הוא בקושי מדבר, וכשהוא כבר מדבר אינו אומר יותר ממילה או שתיים. הוא ההפך הגמור מג'ון. הוא פשוט נראה אומלל ואני חוששת שכך יהיה תמיד."

דמעה יחידה זלגה על לחיה של הפיה הסנדקית. היא שלפה ממחטה מהכיס של גלימתה והספיגה את עיניה.

"מוכרח להיות משהו שהוא נהנה ממנו," אמר הנס. "במה הוא מתעניין?"

הפיה הסנדקית הרהרה רגע. "בקריאה," אמרה בניד ראש. "הוא קורא כמעט כל הזמן, בעיקר ספרות מהעולם הזה. זה הדבר היחיד שמושך אותו, אבל אני לא בטוחה שהוא ממש נהנה מזה."

הנס שקע במחשבות. מאז ומתמיד אהב לבדר ילדים, לא לתקן אותם. הוא ניסה לדמיין מה היה עושה לו היה במקום לויד, וחשב על משהו שעשוי לעורר בו את התגובה הרצויה.

"אולי קריאה אינה מספיקה," אמר וחיוך עליז האיר את פניו. "אם הוא מתעניין בספרים, אולי יש דרך להרחיב את תחום ההתעניינות שלו."

"מה כוונתך?"

הנס הסביר. "בתחילת הקריירה הספרותית שלי קיבלתי ממלך דנמרק מענק לצורך סיור לימודי באירופה. טיילתי בכל ארצות סקנדינביה, עברתי באיטליה ובשווייץ והגעתי לאנגליה, ומשם חזרתי הביתה. קשה לי לתאר במילים כמה מלהיב היה לראות במו־עיניי את כל המקומות שעד אז רק קראתי עליהם. מילים לא יכולות לעשות חסד עם כל הדברים הנפלאים שראיתי. המסע הזה השאיר חיוך בלבי."

הפיה הסנדקית לא הבינה למה בדיוק הוא חותר. "גם ג'ון אוהב את העולם הזה, אבל לויד מסרב לצאת מחדרו ולא נענה להזמנתי להצטרף אלינו."

הנס זקף אצבע. "אם כך, נסי להזמין אותו לביקור בעולם שכן ימשוך אותו," הציע. "למה, למשל, לא תיקחי אותו לתוך סיפור מאחד הספרים שלו? אולי הדברים שהוא קורא לא ממש מעניינים אותו, אבל אם יראה בפועל את המקומות שהקדיש זמן רב כל־כך לקריאה עליהם, אני בטוח שיחזור לחייך."

הפיה השקיפה על הים כאילו ראתה את הפתרון לתעלומה נושנה שט לעברה. "אבל האם אני מסוגלת לחולל קסם כזה?" שאלה כחולמת בהקיץ. "אני יכולה לנוע בין עולמות שכבר קיימים, אבל איך אצליח לברוא עולמות חדשים? איך אצליח להפוך מילה כתובה למציאות מוחשית?"

הנס הביט סביב הטיילת לוודא שאיש מלבד הפיה הסנדקית לא שומע את דבריו. "אולי את לא צריכה לברוא שום דבר," אמר. "מה אם כל סיפור שסופר אי־פעם הוא עולם שטרם גילו אותו? אולי האושר הוא לא הדבר היחיד שאת צריכה לספק לו את המפתחות."

המחשבה הייתה מפתה ומלהיבה מאוד, והפיה הסנדקית כמעט פחדה מהאפשרויות הגלומות בה. מה אם תהיה לה אפשרות לטייל בכל סיפור בקלות כמו בעולם האגדות ובעולם האחר? מה אם יהיה בכוחה להפוך כל ספר לשער כניסה?

"מתחיל להיות מאוחר," אמר הנס על השמים ההולכים ומחשיכים מעליהם. "מה דעתך להצטרף אליי לכוס תה? השיחה הזאת מזכירה לי כל־כך סיפור אחר שעבדתי עליו, שמו הסיפור של אימא..."

הוא פנה להביט בפיה הסנדקית, אבל היא נעלמה ואיננה. ההסתלקות החפוזה שלה הצחיקה את הנס. הרעיון שלו היה כנראה טוב מאוד אם היא מיהרה לבדוק אותו בלי לאבד אפילו רגע.

השבועות הבאים היו העסוקים ביותר בחייה של הפיה הסנדקית. היא הסתגרה בחדרה בארמון הפיות ועבדה יומם ולילה ללא הפסקה. היא חיפשה בקדחתנות את הרכיבים שבעזרתם תוכל להוציא לפועל את הרעיון של הנס, כאילו ביקשה להמציא מתכון חדש. היא קראה את כל ספרי הלחשים, את כל ספרי השיקויים ואת כל ספרי הקסמים שהיו ברשותה. היא חקרה את המאגיה השחורה ואת המאגיה הלבנה ואת תולדות המאגיה באופן כללי.

בהדרגה חיברה את כל חלקי יצירתה זה לזה, הוסיפה רכיב אחד בכל פעם כאילו תפרה שמיכת טלאים. היא תיעדה את התקדמותה ביומן ועיינה בו לעתים קרובות כדי לא לעשות את אותה טעות פעמיים. לבסוף, אחרי שגילתה את כל המרכיבים הנכונים וערבבה אותם יחד והשאירה את התערובת בחוץ למשך שבועיים כדי שתספוג את אור הירח, המרקחת שלה הייתה מוכנה. היא יצקה את השיקוי לתוך בקבוקון כחול.

כמקובל בכל ניסוי, הייתה הפיה הסנדקית צריכה לבדוק את פעולתו על נבדק טוב. היא הוציאה מכוננית הספרים את פרנקנשטיין, ספרה של מרי שֶלי, והניחה אותו על הרצפה. היא פתחה את העמוד הראשון וטפטפה עליו בזהירות שלוש טיפות מהשיקוי, טיפה אחת בכל פעם.

ברגע שהטיפה השלישית נגעה בנייר, הספר נדלק כמו זרקור ענקי. קרן אור מסנוורת בקעה מהספר וכיוון שלחדר לא הייתה תקרה, היא זינקה היישר אל שמי הלילה. אפשר היה לראותה גם במרחק קילומטרים מהארמון.

הפיה הסנדקית הייתה להוטה כל־כך לראות אם השיקוי אכן פועל, ששכחה את זהירותה הרגילה. היא אחזה בשרביט שלה ופסעה היישר לתוך קרן האור. כהרף עין לא הייתה יותר בחדרה שבארמון הפיות, אלא בעולם המילים.

בכל מקום שאליו הסתכלה ראתה מילים כתובות חגות, מנתרות ומרחפות מעליה. הפיה הסנדקית חשבה שהיא מזהה מילים אחדות מתוך קטעים מוכרים בספר. היא הביטה בהשתאות איך המילים מתפשטות בחלל העצום המקיף אותה. הן התגבשו לצורות ולעצמים שתיארו, קיבלו מרקם מוצק וחיש מהר יצרו עולם סביבה.

כעת עמדו רגליה ביער אפל נטוע עצים צנומים וגבוהים. הספר פרנקנשטיין וקרן האור הבוקעת ממנו היו הדברים היחידים שהגיעו איתה ליער המוזר. היא הציצה אל תוך האור וראתה את חדרה מהעבר האחר — קרן האור הייתה שער כניסה! כעת נותר לה רק לקוות שהשער הזה הביא אותה לאן שהתכוונה להגיע.

ברק הבזיק פתאום בשמים האפלים והבהיל אותה. לאורו הספיקה לראות במרחק־מה משם צללית של גבעה ובראשה מבנה גותי עצום ובעל צריחים רבים. פעימות לבה הוחשו למראהו.

"בחיי," התנשמה הפיה הסנדקית. "זאת הטירה של פרנקנשטיין! השיקוי פועל! אני נמצאת בתוך הספר!"

היא עזבה את העולם של פרנקנשטיין דרך קרן האור ושבה אל חדרה. בכף רגלה סגרה את הספר המונח על הרצפה והאור נעלם. הספר חזר להיות ספר רגיל.

הפיה הסנדקית התקשתה לכבוש את רגשותיה. היא לקחה את הבקבוקון הכחול ורצה במסדרון אל חדרו של לויד, משוכנעת שהחדשות על המצאתה החדשה ישמחו אותו. היא הקישה בעליזות על דלת חדרו.

"לויד, מותק?" אמרה ונכנסה לחדר השינה של בנה.

החדר הזה היה אפלולי יותר מכל חדר אחר בארמון הפיות, במיוחד בלילה. הארמון היה מקום פתוח מאוד, אבל לויד רצה פרטיות ותלה סביב חדרו סדינים ושמיכות ששימשו לו קירות ושיוו לחדרו מראה של אוהל מבודד.

בנה של הפיה הסנדקית אסף מכרסמים קטנים, זוחלים וחרקים ובחדרו היה מדף עמוס צנצנות שהכילו את היצורים. כולם נראו כמו אסירים יותר מאשר כמו חיות מחמד, ועשו מאמצים נואשים למצוא דרך להימלט מהמכלים שלהם. אמו של לויד הרימה צנצנת אחת והביטה בעצב בפרפר מת — הפרפר שבנה הבטיח לה לשחרר לפני ימים אחדים.

לויד ישב על מיטתו וקרא לאור נר בספרו של אלכסנדר דיומא האיש במסכת הברזל. הוא היה ילד נמוך ורזה, עם פנים עגולות ושיער כהה. הוא לא הרים את עיניו מהספר, גם כאשר אמו התיישבה בקצה מיטתו.

"הכנתי משהו מיוחד מאוד בשבילך, יקירי," אמרה הפיה הסנדקית. "השקעתי בדבר הזה הרבה עבודה, ואני חושבת שהוא ישמח אותך."

לויד המשיך לקרוא והתנהג כאילו אמו שקופה. היא הוציאה את הספר מידיו ואילצה אותו להקשיב לדבריה.

"מה אם אומר לך שיש דרך לנסוע לתוך הסיפורים האהובים עליך ביותר?" שאלה הפיה הסנדקית במאמץ לעורר את התעניינותו, והראתה לו את בקבוקון השיקוי. "זהו שיקוי בעל כוח רב מאוד שיצרתי זה עתה. עם כמה טיפות ממנו, נוכל להפוך כל אחד מהספרים שלך לשער כניסה! נכון שזה נפלא? נכון שתשמח לראות במו־עיניך את כל המקומות והדמויות שאתה הכי אוהב?"

לויד שתק בעודו מעכל את המידע. לרגע קט ראתה הפיה הסנדקית את סקרנותו מתעוררת והוא הציץ הצצה חטופה בבקבוקון. לבה נמלא שמחה מהמחשבה שבכל שנייה יעלה חיוך על פניו. לדאבונה הרב, לויד רק נאנח.

"מסעות יכולים להיות מעייפים כל־כך," אמר לויד ולקח ממנה את ספרו. "אני מעדיף להישאר כאן ולקרוא."

תקוותיה של אמו הרקיעו שחקים רק כדי לצלול חזרה לקרקע. אם זה לא הצליח לחלץ ממנו תגובה אחרת, שום דבר לא יצליח, חששה.

"טוב, לא חשוב," אמרה וקמה ללכת. "אבל תודיע לי בבקשה אם תשנה את דעתך."

שבורת לב מכדי שתוכל לישון, שוטטה הפיה הסנדקית במסדרונות ארמון הפיות עד שהגיעה להיכל החלומות. היא פתחה את הדלת הכפולה, נכנסה לחלל העצום בגודלו והביטה באלפי הגופים הכדוריים הזוהרים המרחפים סביבה. כל כדור אור כזה ייצג חלום כלשהו, והיא קיוותה להגשים את חלומו של מי־שזה־לא־יהיה לפני שתעלה על משכבה.

בעודה מביטה סביבה עלתה במוחה מחשבה מדהימה: היא השקיעה זמן רב מדי בניסיון לנחש מה יגרום אושר לבנה. מה אם החלום הגדול ביותר שלו מרחף בהיכל החלומות? אם תציץ לתוכו, אולי תגלה איך אפשר לעזור לו.

הפיה הסנדקית הרימה את השרביט שלה ונופפה אותו במעגל מהיר. כל כדורי האור קפאו מיד בחלל של היכל החלומות. רק כדור אחד גדול ורחוק המשיך לנוע. הוא ריחף לעברה ונחת על כפות ידיה והיא מיהרה להציץ לתוכו, להוטה לדעת איך נראה החלום של בנה.

הכול היה אביך בפנים, כאילו כדור האור היה מלא קיטור או עשן. וכאשר האובך התפזר, והפיה הסנדקית יכלה לראות בבירור את החלום, נמלטה מפיה צעקה קטנה. בכל מקום שאליו הסתכלה ראתה הרס מוחלט. טירות וארמונות הפכו לעיי חורבות וכפרים עלו באש. הקרקע הייתה מכוסה בפגריהם של כל היצורים שאפשר להעלות על הדעת. היה לה נדמה שהיא רואה את סוף העולם.

במרכז התוהו ובוהו, בראש גל הריסות, ישב לויד על כס מלכות, כתר זהב גדול לראשו. הוא סקר את החורבן סביבו וחיוך מקפיא דם ריחף על שפתיו. מרחוק ראתה הפיה הסנדקית משהו מעורר פלצות, ורעד אחז את גופה. היה זה קבר שנחפר לא מזמן, ועל המצבה נחקק שמה.

הפיה הסנדקית הייתה מזועזעת עד עמקי נשמתה. עכשיו הבינה מדוע אינה מצליחה לעשות את בנה מאושר; החלום הגדול ביותר שלו היה הסיוט הגדול ביותר שלה. פרנקנשטיין לא היה היחיד שברא מפלצת...