ארץ הקוקיות השמימית

הספרייה הציבורית של לֵייקפּוֹרט

20 בפברואר 2020

16:30

זינוֹ

הוא מלווה חמישה תלמידי כיתה ה׳ מבית הספר היסודי אל הספרייה הציבורית, ומסביבם צונחים אל הקרקע מפלים של שלג. הוא הגיע לגבורות, אבל עדיין מתהדר במעיל קנבס, במגפיים עם תופסני סקוטש ובפינגווינים מצוירים שעושים סקי על העניבה שלו. כל אותו יום הלך האושר ותפח בהתמדה בחזהו, וכעת, בארבע וחצי אחר הצהריים, באחד מימי חמישי של פברואר, כשהוא מביט בילדים שרצים לפניו על המדרכה – באלכס הֶס שחובש על ראשו חמור מעיסת נייר, ברייצ׳ל וילסון שנושאת בידה לפיד מפלסטיק ובנטלי הרננדז שסוחבת רמקול נייד – תחושת האושר הזו מאיימת להטביע אותו.

הם חולפים על פני תחנת המשטרה, מחלקת הגנים והפארקים, חברת הנדל״ן ׳שערי גן עדן׳. הספרייה הציבורית של לֵייקפּוֹרט שוכנת בבית ויקטוריאני דו־קומתי, מצועצע וגבה גמלונים, בפינת הרחובות לֵייק ופארק. היא נתרמה לעיירה לאחר מלחמת העולם הראשונה. הארובה נוטה על צידה, המרזבים כורעים תחתם, נייר דבק סותם סדקים בשלושה מארבעת החלונות הפונים אל החזית. כמה סנטימטרים של שלג כבר נערמו על שיחי הערער הנטועים לאורך שביל הגישה, וגם על התיבה להחזרת ספרים שעומדת בפינה ומצוירת עליה דמותו של ינשוף.

הילדים דוהרים על שביל הגישה, מקפצים אל המרפסת ונותנים כיף לשאריף, ספרן הילדים, שממהר החוצה כדי לעזור לזינוֹ לעלות במדרגות. מתוך אוזניו של שאריף מבצבצות אוזניות בגוון ירוק לַיים, ונצנצים של שיעור יצירה בוהקים על פלומת השיער שמכסה את זרועותיו. חולצת הטריקו שלו מעוטרת בכיתוב: ״בחיי שאני מת על ספרים גדולים״.

זינוֹ נכנס פנימה ומוחה את האדים שהצטברו על משקפיו. לבבות מקרטון מודבקים על חזית שולחן הקבלה, ועל הקיר שמאחוריו תלויה עבודת רקמה ממוסגרת, עם הכיתוב ״פה עונים על שאלות״.

על שולחן המחשב עומדים שלושה מסכים, ובכולם מסתחררות ספירלות של שומרי מסך מסונכרנים להפליא. בין מדף ספרי השמע לשתי כורסאות מרופטות, דליפה מהרדיאטור של הקומה השנייה מחלחלת מטה מהתקרה ונוזלת לתוך פח אשפה של שלושים ליטר.

פּליפּ. פּלוֹפּ. פּליפּ.

הילדים מעיפים שלג לכל עבר כשהם שועטים במעלה המדרגות בדרכם אל ספריית הילדים, ואילו זינוֹ ושאריף מחליפים חיוכים כשהם שומעים את הלמות הצעדים מגיעה אל ראש המדרגות ונעצרת שם.

״וואו,״ נשמע קולה של אוליביה אוֹט.

״שְׁיוֹאוּ,״ אומר קולו של כריסטופר דִי.

שאריף נוטל את מרפקו של זינוֹ, ושניהם מטפסים במדרגות. את הכניסה לקומה השנייה חוסם קיר של דיקט שרוסס בזהב, ובמרכזו, מעל דלת קטנה ומקושתת, כתב זינוֹ משפט אחד:

Ὦ ξένε, ὅστις εἶ, ἄνοιξον, ἵνα μάθῃς ἃ θαυμάζεις

תלמידי כיתה ה׳ מתגודדים ליד הדיקט, שלג נמס ניגר מהז׳קטים ומתרמילי הגב שלהם, כולם נושאים את מבטיהם אל זינוֹ, ואילו הוא מחכה לנשימתו שתסדיר את עצמה.

״כולם זוכרים מה זה אומר?״

״ברור,״ אומרת רייצ׳ל.

״כאילו דא,״ מוסיף כריסטופר.

נטלי עומדת על קצות האצבעות ומעבירה את אצבעה על כל מילה. ״הלך זר, תהא אשר תהא, פתח אותי ותגלה דבר מופלא.״

״שאני ימות,״ אומר אלכס, וראש החמור שלו מונח מתחת לזרועו. ״זה ממש כמו להיכנס לתוך הספר.״

שאריף מכבה את האור במדרגות, והילדים מתקבצים סביב הדלת הקטנה לאורו האדמדם של השלט יציאת חירום. "מוכנה?" קורא זינוֹ, ומצידו האחר של קיר הדיקט עונה לו מריאן, מנהלת הספרייה, "מוכנה ומזומנה."

תלמידי כיתה ה׳ עוברים בזה אחר זה דרך הדלת הקטנה והמקושתת ונכנסים אל ספריית הילדים. המדפים, השולחנות והפּוּפים שממלאים בדרך כלל את החלל נדחפו הצידה אל הקירות, ובמקומם עומדים שלושים כיסאות מתקפלים. מעל הכיסאות מרחפים עשרות ענני קרטון, מצופים אבקת זהב, תלויים על חוטים מקורות הגג. לפני הכיסאות עומדת במה קטנה, ומאחוריה, על יריעת קנבס שנתלתה לאורך כל הקיר האחורי של החדר, ציירה מריאן עיר שצפה בין העננים.

מגדלי זהב מתנשאים מתוכה, מחורצים מאות חלונות קטנים וראשיהם עטורים דגלונים. מסביב לצריחי המגדלים מתעופפות להקות סמיכות של ציפורים – גבתונים קטנים וחומים לצד עיטים גדולים וכסופים, ציפורים עם זנבות ארוכים ומתעקלים ואחרות עם מקורים ארוכים ומתעקלים, ציפורי העולם לצד ציפורי הדמיון. מריאן כיבתה את האורות שמעל לראשיהם, רק קרן אור יחידה ממנורת קריוקי מאירה את הבמה, ולאורה הקלוש העננים נוצצים, להקות הציפורים בוהקות והמגדלים נראים כמו מוארים מבפנים.

״זה...״ אומרת אוליביה.

״הרבה יותר ממה ש...״ אומר כריסטופר.

״ארץ הקוקיות השמימיות,״ לוחשת רייצ׳ל.

נטלי מניחה את הרמקול, אלכס מזנק על הבמה ומריאן קוראת אחריו, ״תיזהר, הצבע עדיין לא לגמרי יבש.״

זינוֹ צונח בכבדות על כיסא בשורה הראשונה. עם כל מצמוץ, מרפרף לרגע על עפעפיו השמוטים זיכרון ישן ורוטט: אביו צונח בגפיים מפושקות על תלולית השלג שלצד הכביש, ספרנית פותחת מגירה של קטלוג, אסיר במחנה שבויים משרטט אותיות יווניות באבק.

שאריף מראה לילדים את אחורי הקלעים שיצר מאחורי שלושה מדפי ספרים, עמוסים אביזרים ותלבושות, אוליביה חובשת לראשה כובע לַטֶקְס שמשווה לה מראה קירח, כריסטופר גורר אל מרכז הבמה קופסה של מיקרוגל שנצבעה כדי להיראות כמו סרקופג משיש, אלכס מושיט את ידו אל אחד ממגדלי העיר המצוירת, ואילו נטלי שולפת מחשב נייד מהילקוט שלה.

הטלפון של מריאן מזמזם. ״הפיצות מוכנות,״ היא לוחשת לתוך אוזנו הטובה של זינוֹ. ״אני צריכה לאסוף אותן. אני הולכת לקצרצר.״

״מר ניניס?״ רייצ׳ל מתופפת על כתפו של זינוֹ. שערה האדום משוך לאחור ואסוף לצמות, השלג נמס לטיפות גדולות שנתלות על כתפיה, ועיניה פעורות ובורקות. ״אתה בנית את כל זה? בשבילנו?״

סימוֹר

רחוב אחד משם, בתוך פּוֹנטיאק גרַנד אָם מכוסה בשבעה סנטימטרים של שלג, יושב ומנמנם נער אפור עיניים, סימוֹר סטלמן בן השבע־עשרה, כשילקוטו מונח בחיקו. זה ילקוט גַ'נספּוֹרט ירוק וענק, ובתוכו דחוסים שני סירי לחץ של פּרֶסטוֹ, עמוסים לעייפה במסמרים ומסבים כדוריים. מעליהם מונחים נַפָּץ וחצי קילוגרם של חומר נפץ מרסק שנקרא קוֹמפּוֹזישֶן בּי. צמד חוטים נמתח מתוך כל אחד מסירי הלחץ לכיוון המכסה, שם הם מתחברים למעגל החשמלי של טלפון נייד.

בחלומו, סימוֹר מתהלך מתחת לחופת עצים בדרכו אל מקבץ של אוהלים לבנים, אבל עם כל פסיעה קדימה, השביל מתפתל והאוהלים מתרחקים, ותחושה איומה של בלבול מתעצמת ומעיקה עליו. הוא מתעורר בבהלה.

השעון על לוח המחוונים מראה שהשעה 16:42. כמה זמן הוא ישן? חמש־עשרה דקות. אולי עשרים. מטופש ביותר. חסר אחריות אפילו. הוא יושב במכונית כבר ארבע שעות ויותר, אצבעותיו רדומות והוא צריך להשתין דחוף.

הוא משתמש בשרוולו כדי לנקות את האדים שהצטברו על השמשה הקדמית. הוא מסתכן ומפעיל את המגבים רק פעם אחת, מעיף מהשמשה גוש גדול של שלג. אף מכונית לא חונה בחזית הספרייה. המדרכה שוממה מאדם. המכונית היחידה במגרש החצץ שממערב לספרייה היא הסובארו של מריאן הספרנית, והיא קבורה מתחת לשלג.

16:43.

'חמישה־עשר סנטימטרים במהלך היום,' אומר החזאי ברדיו, 'ועד שלושים או שלושים וחמישה סנטימטרים לאורך כל הלילה.' לנשום, שתיים־שלוש־ארבע, לעצור שתיים־שלוש־ארבע, לנשוף שתיים־שלוש־ארבע. להיזכר בדברים שאתה יודע. לינשופים יש שלושה עפעפיים. גלגלי העין שלהם אינם כדוריים, הם נראים כמו צינורות ארוכים. ללהקה של ינשופים קוראים פרלמנט.

כל שעליו לעשות הוא לצעוד בנחת, להחביא את הילקוט בפינה הדרומית־מזרחית של הספרייה, קרוב עד כמה שאפשר לחברת הנדל״ן ׳שערי גן עדן׳, ולחזור בנחת אל המכונית שלו. לנסוע צפונה, לחכות עד שהספרייה תיסגר בדיוק בשש, ואז לחייג. לחכות חמישה צלצולים.

ובום.

קלי קלות.

ב־16:51 יוצאת מהספרייה דמות לבושה במעיל אדום־דובדבן, מכסה את ראשה בברדס, ובאת חפירה מתחילה לפנות שלג משביל הגישה. מריאן.

סימור מכבה את הרדיו במכוניתו ושוקע עמוק לתוך המושב. בזיכרונו הוא בן שבע או שמונה, הוא נמצא ליד ספרי העיון למבוגרים, אי־שם באזור 598, בין מדפי האורניתולוגיה, ומריאן שולפת מהמדף העליון מדריך שדה לינשופים. לחייה נראות כמו סופת חול של נמשים, מפיה נודף ריח של מסטיק בטעם קינמון, היא מתיישבת לצידו על שרפרף עם גלגלים. בעמודים שהיא מראה לו, ינשופים עומדים מחוץ למחילות, ינשופים יושבים על ענפים וינשופים דואים מעל שדות.

הוא מסלק את הזיכרון ממוחו. איך נוהג לומר בּישוֹפּ? ׳לוחם אמיתי, המחויב למטרה, לא מרגיש אשמה, פחד או חרטה. לוחם אמיתי, המחויב למטרה, הופך למשהו הרבה יותר מאנושי.׳

מריאן מעבירה את האֵת גם על כבש הגישה לכיסאות גלגלים, מפזרת קצת מלח, פונה אל רחוב פארק ונבלעת בתוך השלג היורד.

16:54.

סימור העביר את כל אחר הצהריים בהמתנה לספרייה שתתרוקן לגמרי, וכעת היא ריקה. הוא פותח את רוכסן הילקוט, מדליק את הטלפונים הניידים שהצמיד אל מכסי סירי הלחץ, שולף אוזניות מגן של מטווח, ואז שב ורוכס את הילקוט. בכיס הימני של מעיל הרוח שלו יש אקדח ברטה 92 חצי אוטומטי שמצא במחסן הכלים, אצל אח של סבא שלו. ובכיס השמאלי: טלפון נייד עם שלושה מספרי טלפון הרשומים על גבו.

לצעוד בנחת, להחביא את הילקוט ולחזור בנחת למכונית. לנסוע צפונה, לחכות שהספרייה תיסגר, ואז לחייג את שני המספרים הראשונים. לחכות חמישה צלצולים. ובום.

16:55.

מפלסת שלג חוצה את הצומת באורות מהבהבים. טנדר אפור חולף על פני המכונית, על הדלת כתוב ״קינג קבלן בניין״. בספרייה, השלט ״פתוח״ עדיין בוהק בחלון שבקומת הקרקע. מריאן יצאה כנראה לעשות סידורים, היא תכף תחזור.

קדימה. צא מהמכונית.

16:56.

כל פתית שלג שפוגע בשמשה משמיע נקישה כמעט בלתי נשמעת, ועם זאת נדמה שהצליל חודר עמוק עד לשורשי הטוחנות שלו. תק־תק־תק־תק־תק־תק־תק־תק־תק. לינשופים יש שלושה עפעפיים. גלגלי העין שלהם אינם כדוריים, הם נראים כמו צינורות ארוכים. ללהקה של ינשופים קוראים פרלמנט.

הוא מצמיד אל ראשו את מגיני האוזניים, מכסה את ראשו בברדס מעילו ומניח את ידו על ידית הדלת.

16:57.

׳לוחם אמיתי, המחויב למטרה, הופך למשהו הרבה יותר מאנושי׳.

הוא יוצא מהמכונית.

זינוֹ

כריסטופר מסדר על הבמה מצבות מקלקר ומסובב קלות את אריזת המיקרוגל שהפכה לסרקופג, כדי שהקהל יוכל לקרוא את הכתובת שעל המצבה: ״אָאֶתוֹן: חי שמונים שנה כגבר, שנה אחת כחמור, שנה אחת כדג לברק, ושנה אחת כעורב״. רייצ׳ל מרימה את הלפיד מפלסטיק, אוליביה מגיחה מבין מדפי הספרים עם זר דפנה המונח על כובע הלטקס שלה, ואלכס צוחק.

זינוֹ מוחא כפיים רק פעם אחת. ״בחזרה גנרלית מתנהגים כמו בהצגה אמיתית, זוכרים? מחר בערב סבתא שלך עלולה להתעטש בקהל או שהתינוק של מישהו יבכה או שאחד מכם ישכח איזו שורה, אבל מה שלא יהיה, כולנו נמשיך לספר את הסיפור, נכון?״

״נכון, מר ניניס.״

״למקומות, בבקשה. נטלי, מוזיקה.״

נטלי לוחצת על כפתור במחשב הנייד שלה, והרמקול משמיע פוּגָה מצמררת לעוגב. מאחורי העוגב, שערים חורקים, עורבים מקרקרים וינשוף נושף. כריסטופר פורש על הבמה כמה מטרים של בד סאטן לבן, כורע בקצהו האחד ונטלי בקצה השני, ושניהם מניפים את הסאטן מעלה־מטה ויוצרים מעין גלים.

רייצ׳ל מתייצבת במרכז הבמה במגפי הגומי שלה. ״לילה ערפילי יורד על ממלכת האי של צור״ – היא משפילה את מבטה אל דפי המחזה שבידה ומרימה שוב את ראשה – ״והסופר אנטוניוס דיוגנס יוצא מהארכיון. ראו, הנה הוא בא, עייף ומוטרד, חושש לגורלה של אחייניתו הגוססת, אבל חכו עד שאראה לו את הדבר המוזר שמצאתי פה בין הקברים.״ הסאטן שוב מתבדר, העוגב מנגן, הלפיד של רייצ׳ל מבליח, ואוליביה פוסעת אל תוך האור.

סימוֹר

פתיתי שלג נלכדים בעפעפיו, והוא ממצמץ ומעיף אותם. הילקוט שעל כתפו הוא סלע ענק, יבשת שלמה. עיני הינשוף הגדולות והצהובות שצוירו על התיבה להחזרת ספרים כמו עוקבות אחריו כשהוא חולף על פניה.

בברדס מורם, וכשמגיני האוזניים מונחים על ראשו, עולה סימור בחמש מדרגות השחם המובילות אל מרפסת הספרייה. מצידה הפנימי של דלת הכניסה הודבק לזכוכית פתק בכתב יד ילדותי:

מחר

הופעה אחת בלבד

ארץ הקוקיות השמימית

אין איש מאחורי דלפק הקבלה, אין איש ליד לוח השחמט, אין איש ליד שולחן המחשב, ואיש לא מפשפש במגזינים. נדמה שהסערה הרחיקה מכאן את כולם.

על עבודת הרקמה הממוסגרת שמאחורי שולחן הקבלה מופיע הכיתוב, ״פה עונים על שאלות״. השעון מראה דקה אחת אחרי חמש. על מסכי המחשב, שלוש ספירלות של שומרי מסך מסתחררות, קודחות עמוק.

סימור ניגש אל הפינה הדרומית־מזרחית וכורע ברך במעבר שבין מדפי השפות לספרי הבלשנות. ממדף תחתון הוא שולף את ׳אנגלית בקלי קלות׳, את ׳501 פעלים באנגלית׳ וגם את ׳גרמנית למתחילים׳, דוחף את התרמיל שלו לתוך החלל המאובק שנוצר ומחזיר את הספרים למקומם.

הוא מזדקף, ופסים סגולים צונחים ומערפלים את הראייה שלו. ליבו פועם באוזניו, ברכיו רועדות, השלפוחית מייסרת אותו, הוא לא מרגיש את כפות רגליו, והוא הותיר אחריו עקבות של שלג לאורך כל המעבר. לפחות הוא הצליח.

הוא פונה לצאת בנחת.

הוא מפלס את דרכו בין ספרי העיון ומרגיש כמי שמטפס במעלה גבעה. נעלי הספורט שלרגליו כבדות כעופרת, שרירי גופו ממאנים לשתף פעולה. כותרות מבזיקות לנגד עיניו, ׳שפות אבודות׳ ו׳אימפריות של מילים׳ ו׳שבעה צעדים לגידול ילד דו־לשוני׳. הוא חולף על פני מדעי החברה, דתות, מילונים, הוא מגיע אל הדלת, ופתאום הוא חש ביד המונחת על כתפו.

לא. אל תעצור. אל תסתובב.

אבל הוא כן מסתובב. לפני דלפק הקבלה עומד גבר צנום, ומאוזניו מבצבצות אוזניות ירוקות. גבותיו המדובללות נראות כמו סבך שחור, עיניו סקרניות, על החלק הגלוי של חולצת הטריקו שלגופו מופיעות המילים ״בחיי שאני מת״, ובזרועותיו הוא מערסל את תיק הגַ׳נספּוֹרט של סימור.

האיש אומר משהו, אך אוזניות המגן מעמעמות את קולו, שנשמע מרוחק מאות מטרים משם, וליבו של סימור הוא כמו פיסת נייר שמתקמטת, נפרשת ושוב מתקמטת. לא, אסור שהתיק יהיה פה. התיק צריך להישאר חבוי בפינה הדרומית־מזרחית, כמה שיותר קרוב לחברת הנדל״ן ׳שערי גן עדן׳.

האיש עם הגבות משפיל את מבטו ומציץ לתוך התיק, כי נדמה שהרוכסן נפתח קמעה וחשף חלקית את תוכנו של התא הראשי. כשהוא שב ונושא את מבטו, מצחו מתקמט.

אלף נקודות שחורות וזעירות ממלאות את שדה הראייה של סימור. שאגה הולכת ונבנית בין אוזניו. הוא תוחב את ידו הימנית לכיס הימני של מעיל הרוח שלו, ואצבעו מוצאת את הדק האקדח.

זינוֹ

רייצ׳ל מרימה את מכסה הסרקופג ומעמידה פנים שהיא מתאמצת. אוליביה תוחבת את ידה לתוך קבר הקרטון ושולפת קופסה קטנה יותר קשורה בחוט.

״תיבה?״ שואלת רייצ׳ל.

״ויש עליה כתובת.״

״מה כתוב שם?״

״כתוב, ׳הלך זר, תהא אשר תהא, פתח אותי ותגלה דבר מופלא׳.״

״אדון דיוגנס,״ אומרת רייצ׳ל, ״תחשוב כמה שנים שרדה התיבה הזאת בתוך הקבר. כמה מאות שנים היא חיכתה! כמה רעידות אדמה, שיטפונות ודלקות היא חוותה, כמה דורות של חיים ושל מתים! ועכשיו אתה מחזיק אותה בידיך!״

כריסטופר ונטלי ממשיכים לנופף בזרועות כואבות ולפזר ערפל מסאטן, צלילי העוגב ממשיכים להתנגן, פתיתי שלג מתופפים על הזגוגיות, הדוּד שבמרתף נאנק כמו לווייתן שנקלע אל החוף, ורייצ׳ל מביטה באוליביה שעה שזו פורמת את החוט. מתוך התיבה היא דולה אנציקלופדיה ישנה ששאריף מצא במרתף וריסס בזהב.

״זה ספר.״

היא נושפת ומעיפה אבק מדומיין מכריכת הספר, וזינוֹ מחייך בשורה הראשונה.

רייצ׳ל אומרת: ״מעניין אם הוא מסביר איך יכול מישהו להיות אדם שמונים שנה, ואז חמור שנה אחת, דג לברק שנה נוספת, ועורב בשנה השלישית.״

״בואי נבדוק.״ אוליביה פותחת את האנציקלופדיה ומניחה אותה על כן סמוך לתפאורת הרקע. נטלי וכריסטופר מפילים מידיהם את בד הסאטן, רייצ׳ל מפנה את המצבות מהבמה ואוליביה את הסרקופג, ואלכס הס צועד אל מרכז הבמה בחלוק בז׳ מעל למכנסי ההתעמלות שלו. גובהו מטר ושלושים ושבעה סנטימטרים, שערו הזהוב מקיף את ראשו כמו רעמה של אריה, והוא נושא בידו מטה רועים.

זינוֹ רוכן קדימה בכיסאו. ירכו הכואבת, הטנטון באוזנו השמאלית, שמונים ושש שנותיו על פני האדמה, וכמעט אינספור ההחלטות שהובילו אותו לרגע הזה – הכול נמוג ונעלם. אלכס עומד לבדו באלומת האור ממנורת הקריוקי ומשקיף אל הכיסאות הריקים, אך נדמה שהוא לא רואה מולו את הקומה השנייה של ספרייה ציבורית מטה לנפול בעיירה קטנה במרכז איידהו, כי אם את הגבעות הירוקות שמקיפות את ממלכת צור העתיקה.

״שמי אָאֶתוֹן,״ הוא אומר בקולו הרך והגבוה, ״רועה פשוט מארקדיה, והסיפור שאספר לכם כעת כה מגוחך, כה בלתי נתפס, שלעולם לא תאמינו למילה מדבריי – אף שהכול אמת לאמיתה. כי אני, המכונה ראש כרוב או חסר דעת – כן, אני, אָאֶתוֹן הכסיל ורפה השכל – הרחקתי פעם עד לקצה העולם ואף מעבר לו, הגעתי עד לשעריה הנוצצים של ארץ הקוקיות השמימית, שם לא חסר לאיש דבר, וספר המכיל את כל הדעת...״

מקומת הקרקע עולה פתאום קול נפץ חזק שנשמע לזינוֹ דומה מאוד ליריית אקדח. רייצ׳ל מפילה מידה מצבה, אוליביה נרתעת לאחור וכריסטופר משתטח.

המוזיקה מתנגנת, העננים מתנודדים על חוטים, ידה של נטלי מרחפת מעל מקלדת המחשב הנייד שלה, קול נפץ שני מהדהד מעלה דרך הרצפה, והפחד מתפשט בחדר כמו אצבע כהה וארוכה ונוגע בזינוֹ במקום מושבו.

אלכס, שעומד באלומת האור, נושך את שפתו התחתונה ומציץ בזינוֹ. פעימת לב אחת. שתיים. סבתא שלך עלולה להתעטש בקהל או שהתינוק של מישהו יבכה או שאחד מכם ישכח איזו שורה. אבל מה שלא יהיה, כולנו נמשיך לספר את הסיפור.

״אבל בעצם,״ ממשיך אלכס ואומר, ומחזיר את מבטו אל החלל שמעל הכיסאות הריקים, ״בואו נתחיל מהתחלה,״ ונטלי מחליפה את המוזיקה וכריסטופר מחליף את האור מלבן לירוק, ואז רייצ׳ל עולה לבמה כשהיא נושאת שלוש כבשים מקרטון.