ארץ קטנה

לעולם לא אדע מה באמת גרם לפרידה של הוריי, אך מלכתחילה הייתה ודאי איזו אי הבנה עמוקה, איזה פגם בייצור, כבר כשנפגשו, כוכבית שאיש לא ראה או לא רצה לראות. בזמנים שלפנֵי, הוריי היו צעירים ויפים. לבבות שופעים תקווה כמו השמש של אפריקה המשתחררת. איזה מראה זה היה! ביום חתונתם אבא לא נרגע מכך שהצליח לשים לה טבעת על האצבע. נכון, היה לו קסם כלשהו, לאבא, עם עיניו הירוקות החודרות, שערו הערמוני הבהיר השזור בְּלוֹנד וקומתו הוויקינגית, אך הוא לא הגיע לקרסוליה של אימא, ואילו קרסוליים הם היו! אות הפתיחה לרגליים ארוכות ודקות שהנשים הביטו בהן כמבעד לכוונת רובה והגברים כמבעד לתריסים פתוחים למחצה. אבא היה צרפתי פשוט מחבל היוּרָה שהתגלגל לאפריקה במקרה במסגרת השירות הלאומי שלו. הוא בא מחור נידח בהרים שדמה עד בלבול לנופי בורונדי, אלא ששם לא היו נשים מצודדות כמו אימא, שיבולי גומא דקיקות ותמירות, יפהפיות חטובות כמו גורדי שחקים עם עור שחור כעץ הָבנֶה ועיניים גדולות כעיני פָּרות האַנקוֹלֶה. איזו מוזיקה זו הייתה! ביום חתונתם גיטרות לא מכוונות פרטו ריקודי רוּמבָּה כאילו אין מחר, האושר שרק מנגינות צָ'ה־צָ'ה־צָ'ה תחת שמיים מְכוֹכבים. זה היה לא ייאמן! היה צריך רק ל... לאהוב. לחיות. לצחוק. להיות. כל הזמן ישר קדימה, בלי לעצור, עד קצה המסלול ואפילו מעבר לו.

אלא שהוריי היו מתבגרים שלא ידעו מהחיים שלהם, ופתאום דרשו מהם להפוך למבוגרים אחראים. הם בקושי יצאו מגיל ההתבגרות, מההורמונים, מהלילות הלבנים, וכבר היו צריכים להיפטר מפגרי הבקבוקים שרוּקנו בלגימה, לנקות את המאפרות מבִּדלי הג'וינטים, להחזיר את תקליטי הרוק הפסיכדלי לעטיפות, לקפל בארון את המכנסיים המתרחבים למטה והחולצות ההודיות. הפעמון צלצל. הגיעו הילדים, המיסים, המחויבויות, הדאגות, הגיעו מוקדם מדי, מהר מדי, ועימם הספֵק ושודדי הדרכים, הרודנים וההפיכות, התוכניות לשינויים מבניים, הוויתורים על האידיאלים, הבקרים שמתקשים להתעורר, השמש שבכל יום מתמהמהת עוד קצת במיטתה. המציאות כפתה את עצמה. בגסות. באכזריות. השאננות של ההתחלוֹת התחלפה במקצב נוגשׂ, כמו תקתוק חסר רחמים של שעון. הטבעי חזר כמו בומרנג והוריי חטפו אותו ישר בפרצוף. הם הבינו שהתבלבלו בין תשוקה לאהבה, ושכל אחד המציא לעצמו את מעלותיו של האחר. הם לא היו שותפים לַחלומות, רק לָאשליות. היה להם חלום, אבל לכל אחד מהם חלום משלו, אנוכי, והם לא היו מוכנים למלא את ציפיותיו של האחר.

אך בזמנים שלפנֵי, לפני כל זה, לפני מה שאני עומד לספר עליו וכל השאר, היה אושר, חיים שלא דורשים שום הסבר. הקיום היה מה שהוא, מה שהיה תמיד, ומה שהייתי רוצה שימשיך ויהיה לעד. שינה נעימה, שלֵווה, בלי יתוש שמזמזם באוזן, בלי מטר השאלות שניתך בסופו של דבר על גג הפח של ראשי. בימי האושר, אם היו שואלים אותי "מה נשמע?" הייתי עונה תמיד "הכול בסדר!" טיק־טק. האושר חוסך ממך את הצורך לחשוב. רק מאוחר יותר התחלתי להרהר בשאלה. לשקול את הבעד והנגד. להתחמק, לענות במנוד ראש לא ברור. הארץ כולה, אגב, התחילה לנהוג כך. האנשים עברו לענות ב"די בסדר". כי החיים לא יכלו עוד להיות לגמרי בסדר אחרי כל מה שקרה לנו.