אררטים

האם הסיפור שאני עומדת לספר כאן הוא סיפורי האישי או סיפור היסטורי? הייתכן שאין הבדל בין השניים?

כמו שקורה לא פעם בירושלים, לכד אותי יום אחד העבר וכפה עליי מסע שתחילתו ברובע הארמני בעיר העתיקה וסופו בחלבּ הנחרבת, ואולי גם להפך. מכאן לשם ומשם לכאן. במרוצת הימים החל סיפור חיי להשתרג בסיפורם בן מאה השנים של הארמנים וערבל אותם עד שלא ניתן היה להפריד. וכן, אכזריות לא אנושית בידי בני אנוש הייתה בו, אבל היו גם רוך, משפחה ואהבה.

כך ולא כך החל מסע שלוש השנים שלי, ובקצו מצאתי את עצמי שקועה עד צוואר במרדף אחרי שושאן, נערה שהצילה משפחת סבי בימי רצח העם הארמני. לא רק אחריה רדפתי. ביקשתי לעצמי תהילה, תיקון ומנוחה, והיטלטלתי בין בניי נועם ויובל, בין כלתי ג'ודי, אישי אורי, אמי שהלכה בשנים ההן לעולמה ובין ג'ורג', הזר שחדר לחיינו והטה בכוח, ביודעין ולא ביודעין, את מטוטלת חיי.

ג'ורג' סלומון הוזמן להרצות בכינוס שהתקיים באוניברסיטה העברית. לעמיתיו כאן הקדים וכתב שהוא מחפש חוקרת לפרויקט שהוא מנהל, ואורי אישי, שהיה ממארגני הכינוס, נענה, שלח אליו את קורות חיי והציע שניפגש לאחר הדיונים: אולי אני המענה לחיפושיו. כך הגעתי קצרת נשימה ובאיחור קל לבית ההארחה באוניברסיטה בתום מושב הסיכום, ולרגע שקט אחרון צפיתי בשניהם מרחוק. אורי בחולצה מכופתרת ובמכנסיים בהירים, והזר בחליפה אפורה, שניהם נשענים אל דלפק וצדודיתם אליי. עמדתי ולא נעתי, השתהיתי להביט בהם ולבי ניבא סערה.

ראשו הקירח של אורי נע בהתרגשות, וידיו נעו בתנועות רחבות מוכרות. הזר הקשיב לו בראש מורכן. ידעתי שאורי נעלב וכועס כשמפסיקים אותו וחיכיתי להפוגה, ואז נקשתי בהיסוס על גבו. כשהסתובב הבזיק זעם בעיניו, אבל כהרף עין עלה חיוך על שפתיו, והוא הניח יד על כתפי. תכירו, אמר באנגלית, דוקטור ג'ורג' סלומון, זו אשתי לונה, היא סגנית המנהל במכון ללקחי השואה.

לחיצת ידו של דוקטור סלומון הייתה חמה, ועמידתו זקופה ואיתנה. אני מאוד מודה לבעלך שטרח להפגיש בינינו, אמר, קראי לי ג'ורג'.

אורי עזב, ואנו התיישבנו משני עבריו של שולחן נמוך. שלפתי מן התיק מחברת סלילים עבה לאות שאני מוכנה. הוא לא מיהר, הוציא בנחת מתיק המחשב כמה חוברות דקות ואמר, אלה בשבילך, רק כדי להכניס אותך לנושא.

עוד בחניון המתפתל של הפקולטה למדעי החברה ניסיתי לשער איך ייראה: נמוך, ממושקף וחסר מנוחה או חיוור עד שקיפות ומלחשש. וכעת התבוננתי מופתעת בפנים הכהות, החזקות, שאור ירושלמי בוהק הדגיש בהן כל פרט, בקמטים הדקים האנכיים שנחרצו בעור הזית שנראה יבש למגע, באף הנשרי, בשֵער המאפיר, צפוף, מסולסל וארוך מדי, באצבעות הארוכות שבחשו בתזזית בערֵמה של חוברות ושל דפים, בגבות העבותות שנעו כאשר דיבר והצטופפו אל קמט מעל אפו, ובעיקר בעיניים הגדולות, חומות ומלאות רגש, עיני פליט מוצפות עצב ודאגה.

אני מנהל פרויקט גדול, אמר, האיחוד האירופי מממן אותו, וחוקרים — או ליתר דיוק, חוקרות — מכמה מדינות משתתפות בו. הנה מתווה המחקר.

זה מוכר לי, אמרתי, גם במכון שלנו התנהלו מחקרים כאלה.

ואז המשיך: המימון נדיב, מפגשי תיאום וסיעור מוחות נערכים בפינות החמד היפות ביותר באירופה. הנושא שלנו קשה ומתעתע: מגדר, מלחמה ורצח עם. הגדרה מדויקת יותר היא פגיעה בנשים כאמצעי להשמדת עם. בחיוך שבע רצון הוסיף, אמנם באיחוד האירופי מקפידים שלא נחרוג מהמתווה, אבל הפרויקט מתרחב, יש התעניינות עצומה, ועכשיו מצטרפים מממנים מאמריקה. ואני מתקשה לעצור, אולי זו הזדמנות היסטורית. אין מלחמה בלי פשעי מלחמה, המשיך, ונדמה שכבר אמרו הכול על רשעות המלחמה ועל איוולתה —

ואני, בפרץ לא אופייני של אומץ לב, המשכתי את דבריו: אבל לא אמרו די על הנשים שאינן בשדה הקרב ואין להן נשק, ומימי התנ"ך הן קרבנות. נאנסות, הרות לאויביהן, שפחות מין הנמכרות לעבדות ולבתי בושת.

בעיניו נדלק חיוך של הסכמה, והוא ליווה את דבריי בהנהון כמאשר, זה מה שהתכוונתי לומר. כמו שהבהרתי בהתכתבות עם אורי, רציתי שכחוקרת שואת היהודים תצטרפי אל הצוות שלנו, אמר, ותכתבי את הפרק על הפגיעה המינית בנשים יהודיות במלחמת העולם השנייה. אולי תורת הגזע, שהגדירה אותן כנשים נחותות שאסור לבוא אתן במגע, הגנה עליהן. זאת המשימה הראשית. אך מתולדות חייך הבנתי שמדובר בסיכום מחקרים שכבר עשית. שני מאמרים שפרסמת גם קראתי, והרשי לי להחמיא לך עליהם. החומר מוכר לך היטב, לכן חשבתי שאולי תסכימי לחקור עוד נושא שלא עסקת בו, התעללות מינית כאמצעי לרצח עם בקרב הארמנים. כמעט מתבקש לחקור נושא כזה כאן בירושלים, הוסיף ורכן לעברי כמשתף סוד, לאחרונה התגלה שבעיר העתיקה יש מכתבים ועדויות על סבלם של נשים ושל ילדים. אסף אותם איש שירותי הסעד לפליטים, ומשום־מה הם נשארו נעולים במזוודה. רק בימים אלה הם זוכים לתרגום ופיענוח. אולי נעבוד עליהם יחד. כך גם לא תיבדלי משאר חברות צוות המחקר, כל אחת מהן תעסוק בשני אירועים של רצח עם. ידו נחה על לבו, והוא קד קידה בראשו כשאמר, אני מתנצל מעומק הלב על הבהילות ועל הדחיפות, אבל הפקידים בבריסל דוחקים בי. צריך להגיש את ראשי הפרקים, ויש מפגש קרוב של צוות המחקר באיטליה.

אז מה את אומרת? הזדקף ושאל ובחן את פניי במבט נוקב.

אני עוד לא יודעת, תן לי כמה ימים לחשוב, להציץ קצת במחקרים ולראות אם אני פנויה, היססתי.

אין זמן, קבע, אני ממש מבקש את סליחתך, לא נאה לדחוק כך בעמיתי מחקר, וזו לא דרכי, אבל לוח הזמנים השתבש. הקדימו את מועד ההגשה, עליי לחזור מחר, ודרושה לי חתימתך על כל המסמכים. אין לך מושג כמה הם קשוחים שם בבריסל, נאנח, הכול כדי להצדיק את קיומם של אלפי הפקידים והלבלרים. סטייה קלה מהתקנונים הקדושים שלהם יכולה למוטט לי את כל הפרויקט, ולכן דרושה לי החלטה ומיד. יש עוד מועמדת, ואני חייב לסגור את העניין.

חכה, אמרתי, אני מסכימה. נטלתי עט ובהינף יד חתמתי ליד מדבקות סימון צהובות. כך קיבלתי על עצמי עשרות התחייבויות ועונשים על הפרתן. לא קראתי, לא היססתי ולא שיערתי לאן יוביל אותי הדחף להישמע לו.

רק בערב שלפתי מן התיק את החוברות הדקיקות שהפקיד בידיי ג'ורג' סלומון. התבוננתי בהן ארוכות, ופרסתי אותן כמו קלפים על השולחן. משהו בהן עכר בי את השלווה והטריד. על הכריכות היו תצלומים נושנים, כמה תקריבים, שני תצלומים קבוצתיים ותצלומי נופים מדבריים ששלדי אדם זרועים בהם. כל החוברות עסקו ברצח העם הארמני, והבנתי שרצה לרמוז לי או אולי להבהיר שמעתה זה יהיה תפקידי העיקרי. נטלתי אותן בזו אחר זו, ולא פתחתי. בתמונות הישנות היה משהו ממכר. בתצלום קבוצתי שנפרש על הכריכות הקדמית והאחורית של אחת החוברות נראו כארבעים נערות ישובות כמו בתמונת מחזור, לבושות ומסורקות, אך מעוררות חלחלה. פניהן אומרות ייאוש, ורכינת ראשן מדברת עצב. אף אחת מהן לא הישירה מבט, לכולן כמעט עיניים מושפלות. עורן נראה צרוב מן השמש, ואף שהיו צעירות מאוד, גופן הרפוי שידר עייפות אין־קץ וזקנה בטרם עת. יתומות ששרדו וחוו על בשרן אבדן, אונס וצעדות מוות במדבר. על חוברת אחרת היה תצלום של שתי נשים בוגרות, יושבות על ספסל בכתפיים שמוטות, ופניהן מלאות קעקועים: ציורי כוכב וסהר על המצח ועל האף, ועוד סימנים בלתי מזוהים על הלחיים. הסנטר מקועקע עד שהוא נדמה לזקן אשורי. גם גב כפות הידיים המונחות באפס כוח על ברכיהן היה מקועקע, ותצלום מוגדל של ידיהן בגב החוברת חשף סהר על כל אצבע, וכוכבים זרועים על עור מקומט.

על חוברת אחרת נראו כמה נשים עירומות המנסות לכסות בידיהן את עירומן. הן נראו כשלדים מהלכים, ולידן נערות וילדים, אף הם ללא בדל בגד. והנה עוד פני אישה מקועקעות ושלדים ועצמות אדם בדרך מדברית. איפה ראיתי את הקעקועים האלה? מדוע היו מוכרים כל כך? ראיתי פעם פנים שנשאו אותם, אך התקשיתי לזכור.

לאחר מכן התקשר ג'ורג' ואמר בקול נרגש ובשטף של מילים, אישרו עוד תקציב לפרויקט, תוכלי לעמוד בראש צוות שלם. גייסי מיד עוד חוקר או שניים. אפשר לשכור משרד, גם השכר יעלה. ישיבת ראשי צוותים תתקיים בעוד חודש ברומא, ובסוף מאי צפוי מפגש לכולנו במקום הכי יפה באיטליה, לא תאמיני כמה נפלא שם.

בדברו הבליח שוב זיכרון עמום, ופני אישה אמתיות ומקועקעות, עטויות מטפחת שחורה, צפו מול עיניי. מי הייתה ואיפה ראיתי אותה? ומדוע בדל הזיכרון עורר בי פחד וגם מבוכה, כאילו משהו רע או מביך קשור בו? ככל שאימצתי את ראשי, כן חמק ממני הדבר שניסיתי לזכור. וידעתי, נחוץ לתפוס רק בליטה קטנה בקצה ההיזכרות כדי שהתמונה כולה תתגלה. וכשכמעט נואשתי, צץ הזיז הגואל: אימא, הכול קשור באימא. ומיד צף ועלה זיכרון אמי רוכנת אל אישה לבושת שחורים על ספסל אבן ומנשקת פנים כמושות, שסימני עיגולים וסהר נחרטו בהן, כמו בפני הנשים שבתמונות. מי זו? מדוע ומתי הייתי אצלה עם אימא, ובידינו סל פלסטיק כבד שסירבה לקחת? מי הטיל פגם כה נורא בפניה? מדוע בכו שתיהן, היא וגם אימא? ולמה בחנה אותי בעיניים כבויות והנידה ראש? האישה בשחור ופניה המושחתות הטילו עליי פחד גדול. זאת כנראה הסיבה לכך שהשתדלתי וגם הצלחתי למחוק את זכרה.

ראיתי בעיני רוחי את קנאת העמיתים על תוספת התקציב שאביא לקופת המכון וגם את הנסיעות הקסומות. אמרתי לו שיש במכון חוקרים מצוינים שנוכל לצרף לצוות שלנו, וג'ורג' סלומון אמר, עדיין לא הסכמת לעסוק בנשים בתקופת רצח העם הארמני. אני מקווה שהחומר שהשארתי יעורר את סקרנותך. הספקת לקרוא?

חייכתי לעצמי, הרי במישרין וברמז כמעט כפה עליי את הנושא, ומדוע הוא שואל? ועניתי, הספקתי לדפדף ואני מסכימה. התחום כמעט לא מוכר לי, אבל אני נמשכת לעסוק בו, לא ברור מדוע. יש כנראה חוטים עלומים שמקשרים אותי לגורלן של הנשים ההן, ואולי עייפתי קצת מחקר השואה. ובפרץ של אופטימיות הוספתי, אוכל להקים צוות, לארגן משרד, לנהל מחקר על ניצולות מארמניה, לרכז את עבודת הצוות המוביל. ואם תרצה, אוכל גם לסייע בעבודה המשרדית מול האיחוד האירופי.

יכולתי לשמוע איך מעבר לקו הוא נדבק בהתלהבות הנרגשת שלי כשענה, אני מודה לך כל כך, לונה. יחד נרים את הפרויקט הזה ונעשה אותו לפורץ דרך. את עוד לא יודעת כמה הוא חשוב וחדשני.

לשמי בפיו היה צליל מושך לב, קרוב וזר כאחד.