אשכב לישון בצהריים

מכתב נלווה

מאת כריסטופר האסל

בנים יקרים: אימכם הטילה עליי אחריות כבדה — לספר לכם על המכתב הזה. אתם עוד צעירים מכדי לקרוא ולכן, עד שהדברים יגיעו אליכם, אלפי אנשים שאביכם לא הכיר מימיו כבר ישמעו את המילים שהוא ייעד במקור לאוזניכם בלבד. אך אל תחשבו שהעובדה שהמכתב נעשה לנחלת הכלל תגרע מהיותו יחיד ומיוחד לכם. אם יש דבר שאביכם תיעב יותר משתיעבו אחרים (והוא לא היה חף מדעות קדומות, כפי שבוודאי שמעתם כבר מזמן, בשעשוע), הרי זה מנהגם של אנשים מסוימים לדבר אל ילדים כאילו הם רפי שכל או חסרי יכולת להבין את שפת אימם, אם אינה נהגית בקול צפצפני ומתחנחן. לפחות במובן הזה, קל לי למדי להשׂביע את רצונו, כי פרט לכם עליי לחשוב על ידידיו הרבים, הידועים ושאינם ידועים, ודי שאפנה אליכם כאל שווים להם בגיל ובתחכום — וכבר יהיה הדבר טוב בעיניו. כך או אחרת, עד שיגיעו אלה הדברים לידיכם כבר תדביקו את הפער ותהיו לאזרחים פעילים בעולם שייבנה מחדש. ולמענכם, אתם שהספר הזה יחיד ומיוחד לכם, למענכם ייאלץ קהלנו הרחב יותר להתאזר בסבלנות אם אספר דברים שיהיו להם מוכרים עד זרא.

עליכם לנסות ולדמיין את השנה ואפילו את החודש שבהם חוּבּר המכתב הזה, כי הוא אינו רק תיעוד מחשבותיו של אדם אחד אלא גם בבואת השעה שבה כתב. ואינני יודע מהו החי יותר מהשניים — הסיפור האישי שהתכוון לכתוב או הסיפור הפומבי שעלה בידו לכתוב בין השיטין, מבלי משים במידה כזו או אחרת. המכתב הזה הוא תצלום של אקלים הרגש המשתנה, שלכד רגע מכריע מאין כמותו. הזמן היה יוני 1940. האווירה הייתה מחניקה. השיטפון כבר סחף את צרפת, ועתה איים על אנגליה — שחור כזפת, רחב כשמיים ועצום. כשתקראו את הדברים האלה, היום והלילה כבר ישובו להתחלף כמובן מאליו. לכם תהיה שוב היכולת להשקיף לְפנים. אבל בחודש יוני ההוא, ההסתמכות על יום המחר נראתה מגוחכת; עד לבואו, הכול היה עלול לקרות. לפני התקופה ההיא התרגלנו לקבל את הימים באגביות, כמו איל ההון שאין לו צורך להתעסק בפרוטות, אך עתה נדרשנו לשאת כל יום בתורו ולהילחם למענם בזה אחר זה. היינו פושטי רגל של זמן, או כך נדמָה אז, והרגשנו שההצפה מאיימת מנגד ואנו נואשים להקים סכרים שיעצרו את האבדון. אתם נשלחתם לחוף מבטחים באמריקה. כאן, הסכרים עמדו בפרץ בשעה שגברים שתפיסתם דומה לזו של אביכם עברו שינוי מר. סוג האדם שהיינו גווע כמעט בן־לילה. היה סיכוי שהציוויליזציה תינצל. סיכוי קלוש. אבל האם אי פעם יוּשב לנו העצמי הפרטי ששלחנו למחסן עם הרהיטים? איכשהו, הצד האישי הטהור של העניין נראה עגום, הרבה יותר מאשר עגום. מובן שפתאום היה כל כך הרבה מה לעשות עד שפתאום היינו עסוקים כל כך, כמובן, ועד מהרה לא היה לנו פנאי לקונן על חיינו הקבורים; אבל רגע לפני השקיעה האחרונה, כיוון שלא יכולנו להביט לפנים, הבטנו לאחור, ורבים מאיתנו ראו את עצמם נכוחה, אולי בפעם הראשונה. ברגע ההוא — ברגע שההיסטוריה הייתה מוטלת על הכף, ואיתה גורלות בני אנוש רבים מספור — בחר אביכם להתיישב ולכתוב את המסר שלו. באופן טבעי ומובן, נאחזו מחשבותיו בסוג העתיד היחיד שהיה ביכולתו לשער באופן שהיה סביר מבחינתו לבטוח בו. תחושת ההמשכיות נראתה חשובה הרבה יותר משהייתה בכל מועד קודם לכך, והוא מצא נחמה במחשבה על קיומכם. "זה הדבר שמעניק לי תקווה," הוא כתב, "לא בהכרח תקווה לעצמי, אלא לעתיד." ומילותיו נועדו לגשר על הפער שבין סופו האפשרי של מסלול חייו ובין תחילת מסלול חייכם. על כן, בעוד עשר או אחת־עשרה שנים, כשתחצו את הגשר הזה, עליכם להיות מסוגלים לדמיין מתוך איזה הלך רוח הוא נבנה.

אולי תופתעו ממספר הדקות יקרות הערך שהוא השקיע בהצדקת מניעיו להתגייסות. לאמיתו של דבר, חרף הכחשותיו, הוא היה פציפיסט. איזה אמן אינו כזה? אבל הוא הכיר את הנאצים טוב מדי, וכדי לעזור להתמודד איתם בדרך ההולמת היחידה, היה עליו לזנוח את העקרונות שרומם כל חייו. אמן, בייחוד אמן בעל נפש עצמאית ורגישה כמו אביכם, נפצע או מת במלחמה זמן רב לפני שהכדורים מתחילים לשרוק. לו אין יכולת לעטות את מדי החאקי כאילו היו חליפת בגדים אחת מני רבות. הוא חייב לבגוד בעצמו למען ייעוד הגדול משאיפותיו האישיות. (כל אחד עושה זאת במידה מסוימת, אך ישנם הבדלים בַּמידה.) אם ישרוד בגופו, יאבד רק כארבע שנות חיי יצירה; אך ייתכן שייאלץ לשלם מחיר כבד יותר. המכתב שבידיכם הוא שירת ברבור מחושבת של האני הישן. יש בו עצב, ויש צער, כצער הגוף הנפרד מן הנפש; גם תקווה מפוכחת יש בו; למעשה, כל הלכי רוחו מבליחים במכתב, כולם פרט לנפלא שבהם — עליזותו. הוא כותב באריכות, אך במכתב יש משהו מֵרוחם של דברים ששורבטו בחופזה לפני פגישה — אותו מפגש, כפי שהוא מצטט ציטוט כה הולם, "אֵי־שָׁם עַל סוֹלְלָה מֻפְלָאת"1. בתקופה כמו התקופה ההיא, עצם היכולת להתבטא היה הישג. אני אוהב את הסיפור שאֶזְמונד נַייט מספר עליו באוטוביוגרפיה שלו. זו המחשה לחוסר היכולת שלו לעשות חצי עבודה. לא די היה לו פשוט לזנוח את חייו האסתטיים, שהיו קודש להתבוננות ביופי אשר "בנשים, בעננים, במחשבות" כפי שניסח זאת — הוא היה מוכרח להפוך לנביא זעם שעיניו מתיזות ניצוצות. הדבר היה בעת הופעתו האחרונה של נייט על הבמה, לפני שהתגייס לעתודת המתנדבים של הצי המלכותי, והוא נזכר איך הבחין בעיניו הרושפות של אביכם בין הצללים בצד הבמה ושמע אותו לוחש בזעם: "תבטיח לי שלא תחזור לשחק עד שננצח את ההוּנים." ואין ספק שהניסוח המחודש של הפרדוקס הנצחי, הפציפיסט הלוחם, הוא שמרומם את המכתב הזה מעבר לקשר האישי הטהור בין אב לבן. הוא מספר לכם על עצמו, והוא מדבר בשם כל האמנים, בהדגשים נסערים של קיץ הרה־גורל אחד.

לפעמים אנו נוטים לחוש חוסר שביעות רצון כלפי יצירות שבאו אלינו בירושה — לא מפני שאין בהן ערך, אלא מכיוון שאנו בטוחים שבני זמנו של האיש נהנו מתכונה מהותית שהייתה בו ושנשגבת מבינתנו שבאנו אחריו. קיטס הוא דוגמה מצוינת לכך. לא די לקרוא את שיריו ואת מכתביו. אתה מצר על שלא זכית לפגוש אותו. זה פירוש הדבר להיעשות אגדה. גדולת ההישגים אינה העניין, ורבים מהשמות המהוללים ביותר לא זכו לכך. זוהי תכונה אישית, נפרדת מגאונותו של אדם. בעולם התיאטרון אביכם הוא דוגמה מעניינת. כבר עכשיו הוא אגדה זוטא. הדבר החשוב ביותר בו היה ההוויה שלו. שלא כקיטס, שבורך ביכולת להתמקד כל כולו במטרה אחת, אביכם היה נגוע בנגע הגיוון, ואין ספק שעמל קשות לתאם בין כישרונותיו. הוא רצה ליצור דברים ממילים, וכישרונותיו הרבים לעשות זאת באופנים כה רבים היו מתעתעים. העוצמה שהוא הביא למשחק לא הייתה זו של מבצֵע גרידא, אלא של אמן יוצר אחד המשתף פעולה עם אחר. למרות דרישות הכיס המציקות, הוא מעולם לא קיבל על עצמו תפקיד שלא היה באפשרותו להעשיר, והוא שפט את הופעותיו שלו באותה חומרה בלתי מתפשרת שבה דן את מאמצי האחרים. הוא תמיד היה שרוי בחיפוש אחר דבר־מה, תשובה לחידה עצומה ועמומה מכדי שאפשר יהיה לנסחה במילים. הוא חיפש אותה בדמויות שהיה עליו לגלם, לא פחות משחיפש אותה בבני האנוש הסובבים אותו. כשדיבר, נדמָה שהוא סורק את פניך. הגבול הנוקב ההוא, חוט השערה עוביו, שבו הצחוק פוגש בדמע ואיננו יודעים לבטח מי הוא מי; הלהט הרדוף של האהבה הראשונה; משהו מרוחו של האל פאן שארב בנבכי דעתו — אלה היו המיתרים העדינים והאופייניים ביותר בכינורו. כן, לא פעם ולא פעמיים יכולתי להישבע ששמעתי את המיית חליל הפאן כשהוא עלה אל הבמה. הוא נעשה לשחקן חשוב בן־לילה בניו יורק כשגילם את צ׳טרטון בהתבגרות מאת קלמנס דיין, וכעבור זמן לא רב זכה לאותה הצלחה פתאומית בלונדון, בתפקיד אנרי גודיֶה בהאישה הצוחקת, המחזה של גורדון דַבְיוֹט על הפַּסָּל הצעיר ובת לווייתו, סופי בז׳סקה. רבים יזכרו את הופעותיו במשפחת מייטלנד, בהשחף ואת כניסתו הראשונה לבמה בהמשמר הלבן — בחור צעיר המגיע למסיבה, אכוּל בושה מפני שרבַב של טינופת דבק בנעלו ברחוב; או את הדמות מַארצ׳בנקס, היושב לרגלי אלילתו ומתענג על פלא שמה — "קנדידה!... קנדידה!". והייתה ההפקה שלו של משפחת וייטאוק בניו יורק, שלא זכיתי לראות, ומעל לכול המחזה שלו עצמו, בכו על האביב, שהכיל את מיטב כתיבתו, ואולי גם את פסגת המשחק שלו. העלילה התרחשה בשלזיה עילית בשנת 1934, כשהאפלה הנאצית הלכה והתחשרה, וראינו בית כפרי מבודד, מוקף עצי אורן מבשרי רעות, ובחלון העליון דלק אור שכמו סימל את ההבהוב האחרון של הסדר הישן המתורבת ואת החשכה שתגיע בתוך זמן קצר. אם היה שם אור יום, אינני זוכר אותו. הדמויות נעו וחיו את חייהן הנואשים בצל עננה. על הרקע הקודר הזה צפינו בטרגדיה של שני דורות בגילומם הנפלא של העלמה אַת׳ין סיילר, מר ניקולס האנן, העלמה פגי אשקרופט והמחזאי עצמו. הוא שמח בצוות השחקנים שלו, והוא בחר בנושא שלא רק סיפק אזהרה במועדה מפני רעות קדומות ששבו לחיים, אלא גם סיפק לו מקום להתעמק בדיוקנות האדם האהובים עליו, בפסיכולוגיית גיל ההתבגרות ובבעיותיו של אמן, חולם מלידה, שהנסיבות כפו עליו להתמודד עם מציאות קשה ובלתי מתפשרת. המחזה, בבימויו של מייקל סנט דניס, הורד מהבמה הרבה טרם זמנו בשל איומי הבליץ. ולבסוף, הייתה הופעתו המוזרה בתפקיד שוטה שייקספירי, התפקיד שהעניק לו את הכותרת לספר זה. הוא התקרב לבשלות באותה עת שזרעי המלחמה הבשילו בכל אירופה, ואם תחליפו את שמו של המלך ההוזה הזקן בשם האסון, המילים שכתב אביכם על המיזם התיאטרלי האחרון שלו יישמעו הולמות להפליא לחייו שלו. "להיות דמות שהסצנות הכי טובות שלה באות בתחילת המחזה," הוא כתב, "דמות שמופיעה על הבמה אך רק כשגם ליר — אותה דמות עצומה — נמצא על הבמה, דמות שמושלכת לצד בלי הסברים ובלי התייחסות באמצע המחזה: אלה חסרונות מרים לכל תפקיד, אך בייחוד ליְצוּר זניח ועגמומי כמו השוטה..."

היה בלתי נמנע שיבוא הרגע ובו לא יסתפק בעטיית מחשבותיו של אדם אחר בבשרו ובדמו. הוא הוציא לאור את הרומן שלו, נִיאָה, ושמו התנוסס מעת לעת במפתיע מתחת לשירים שהתפרסמו בכתבי העת. השירים היו דקיקים בתחילה, כמו סיבי זכוכית; אך מפעם לפעם הבליח בין השורות מבע אישיותו הייחודי. ביצירתו השירית היה זהיר יותר מאשר בכל דבר אחר שעשה. רק כשבאה המלחמה ונסכה בו זעם ופחד הוא התחיל להרגיש בבית בצורה השירית ולהשתמש בה כבכלי ביטוי טבעי. "השירה תמיד הייתה עונג," הוא כתב, זמן קצר אחרי שנקרא לשֵירות, "אבל רק עכשיו היא נעשתה לרעב בוער." השיר הראשון שלו שראיתי בדפוס היה "פרידה מ־1939". הוא התפרסם בעילום שם באנתולוגיה של קיימברידג׳, לא עוד פחד, והוא היה ועודנו אחד מהמשובחים שבשישה־עשר השירים שבחרה אימכם לכלול בספר זה. מאלה, "האדרת", רעיון יפהפה בקדרותו, ו"סוללה א״א", שני שירים שנכתבו בגילוי הלב וברחמים של אדם שנולד לצעוד בצעדיו של וילפרד אואן2, ראויים למקום באנתולוגיות המלחמה של העתיד. ושווה ערך להם בעיניי השיר "שיבה". כאן הוא ביטא בעדינות יוצאת דופן את החוויה המשונה של חייל החוזר הביתה לחופשה קצרה, כמו אסיר משוחרר בערבוּת מעולם אחר, כך שדברים שהיו פעם מוכרים טורדים אותו בתחושה עגמומית של אי־מציאות. השיר הזה כולל גם משפט שהרביתי לדקלם ביני לבין עצמי:

לוֹטִים רַכִּים

שֶׁל שֶׁקֶט מַרְחִיקִים הַתֹּף

בשעה ש"הדמעה", שיר שהתפרסם לאחר מותו במוסף הספרותי של הטיימס, שיר מהודק יותר מהאחרים, הוא שיר אהבה שכותבים רבים המסורים בראש ובראשונה לשירה היו שמחים לחבר אותו. הזכרתי את המחזה שלו. בזמן שסייר עם ההצגה, הולידו שיחותיו עם העלמה אַת׳ין סיילר ספר יחיד במינו בספריית הוראת המשחק. מלאכת הקומדיה רואה אור כמעט במקביל לספר הנוכחי. אביכם נראה שם בסביבתו הטבעית, דן בעבודתו, בצורת חילופי מכתבים עם אמנית בשלה שהוא כיבד מאוד. שיטת הכתיבה הזאת, עוד יותר מאשר הצורה שהוא העניק לספר הנוכחי, אפשרה לו ליצוק בכתיבתו איכות אישית, שבלעדיה מעולם לא חש בנוח עד תום. המכתבים חושפים את הרצינות העמוקה האופיינית לו וגם, חרף כל דעותיו הבצורות, את נכונותו שובת הלב להיכנע, בתום מאבק ידידותי, בפני ניסיון בשל משלו. ישנם עוד כמה מחזות שהוא לא השלים, וכתבי יד של שני רומנים נוספים לפחות. ועם זאת, דומני שלא כשחקן ולא כסופר הוא היה מותיר את חותמו האחרון. מאז ומעולם הוא חשב בעיקר במונחים אנושיים. רעיונות מופשטים לא נגעו בו. היה לו צורך לראות את הדברים במונחים של אישיות, כורח לתת למחשבות גוף לפני שיוכל ללהטט בהן. הוא עשה חיל בעבודתו כמורה באקדמיה, ורצה לפתח את האפשרויות שעיסוק צדדי זה פתח בפניו. היה מבחינתו קסם מיוחד ביכולת להראות לאנשים איך לעשות דברים. הוא רצה להיעשות לכוח שמשפיע מאחורי הקלעים, מורה שאולי יזכה לראות את התיאוריות שלו מגולמות בתנועה חדשה; כי הוא היה בקי ומלומד בתחום המחזאות, עד כדי כך שהזניח כמעט כל נושא אחר, למעט אולי שירה גרמנית, וחילופי המכתבים הארוכים שלו עם מר גרנוויל־ברקר3, ועם סטניסלבסקי בכבודו ובעצמו, עזרו לו להבהיר את מחשבותיו.

אבל ברשותכם, אנסה לתאר לכם את טיבו של האיש, טֶבַע שהיה כובש הרבה יותר מכל דבר שהוא עשה. והוא היה כובש יותר מפני שהיה נדיר יותר. כל דור מוליד שחקנים ומחזאים מצטיינים משלו, אבל האגדה הקטנה הזאת הייתה ועודנה שלו בלבד. הוא היה רגיש לחיים הסובבים אותו ברעננות של זר שזה עתה הגיע לארץ נוכרייה, שבה כל פרט זעיר מרתק בפני עצמו. הוא היה משולל יכולת לקבל דברים כמובנים מאליהם, ועל כן מעולם לא חטא בתגובה מן המוכן, ותהא התמימה ביותר. הוא נראה שונה להכעיס מכל אדם אחר, עד שהבנת שזה לא בשליטתו. ואז, משהוזם לבסוף החשד האחרון שאלה גינונים מעושים, הופיע אדם שלא נולד על שום כוכב, וריאציה דקה על הדברים הרגילים שראויים לציון. הטבע מצא דרך חדשה לכבוש את הלב. הוא היה ללא ספק אדם רגיש יותר מאחרים, אך לא בהכרח מבריק יותר, אדם שבא מנקודת התחלה אחרת, שונה בטיב ולא במידה. הוא מעולם לא נראה שייך באמת ללונדון, אף כי בכל פעם שפגשתי אותו במקומות אחרים הכול נראה משובש. עד כמה שהתענג על המולת התיאטרון, הוא תמיד רקם תוכנית בריחה, שיבה אל ההרים אם אפשר, לא משנה לאילו הרים ובלבד שיהיו מפלצתיים וסלעיים. אני יודע — זה נשמע רומנטי מנשוא, אבל זו האמת. מעט אחרי הולדתו בגואטמלה היגרה משפחתו לדרום אמריקה, כי אביו היה אז רחוק מאוד ממינויו הנוכחי לקונסול הכללי בניו יורק, והסיכוי לבית מיושב היה דל. אפשר שהרי האנדים שבו אותו בכישופם. כך נהג לחשוב. וכשהיה בן שבע־עשרה הוא נסע לחיות עם בני גילו באזורי הכפר הפראיים בגרמניה. הוא ראה איך הם נעשים לנאצים ועזב את המדינה בייאוש, אך לא לפני שהותירה עליו רושם של בית טבעי.

אולם יותר מכול שלטו בחייו היחסים עם בני האדם. במובן הזה היטיב ארתור האלם לבטא את אמונתו, במכתב לאמילי טניסון. "בכוח הלב, ולא בכוח הראש, שומה על כולנו להשתכנע בשתי האמיתות היסודיות הגדולות — שהאהבה קיימת, ושהרֶשע קיים." הוא קרא יותר אנשים מכף רגל ועד ראש משקרא ספרים מתחילתם ועד סופם; והוא שב ופקד את אלה שהעריך, כאילו היו אנתולוגיות אהובות. קשה היה לקרוא להם חוג מכרים. כל אחד היה שביל אחר במסע החיפוש שלו. הם היו פזורים בכל קצוות הארץ, ולא בהכרח הכירו זה את זה, כך שמעולם לא היה שמץ של הפתעה בגילוי שפלוני־אלמוני, האדם הכי פחות סביר, היה חבר נפשו מילדות. הוא הזדקק לחברים, כך נראה, כמו שנוסע צריך לפתוח כמה חשבונות בסניפים שונים של בנק אחד במסעותיו. בכל פעם הוא הותיר מאחור משהו חיובי, כאילו שילם בהמחאה נכבדת של רעיונות או להיטויות שעייף מלשאת איתו. אנו הרגשנו עשירים משהיינו והוא, כך נראה, הרגיש שמשאו הוקל, שהנה העניק עוד אשראי אחד בבטחה. וממש כשם שדעותיו נהגו להתקשח ולהיעשות לדעות קדומות כשחוש ההומור שלו נתפס מנמנם, כך היה גם בקשריו — הם נטו להיסחף לקיצוניות, כך שהרגשות שהם עוררו שלטו בחייו. ולא מרצונו שלו. לפעמים היה נתון לחסדיהם. הוא היה מוכן לחצות את כל אנגליה למען שיחה חטופה, ומנגד לזנוח ספר באמצע הקריאה בטענה שהספר מפריע לו לחשוב.

אויביו המעטים היו ברובם מדומיינים, אבל סבורני שהוא לא היה מתקיים בלעדיהם; עד כדי כך היה להוט אחרי יחסי הגומלין הנמרצים שבחיים. הרבה יותר מאשר אצל רוב האנשים, מֵרַב השמחה ומֵרַב הצער שידע באו לו מידי עצמו בלי שהתכוון. אמנם מעולם לא יכולתָ לסמוך עליו שיופיע בשעה היעודה, אבל מרגע שהגיע הוא פרק את אשר בדעתו בלהיטות ובעזוז של אדם שהביא איתו מלוא הזרוע חבילות גדולות וקשורות בקשרים סבוכים. מקץ כמה שעות, מרוב נושאים שעלו, מרוב הסחות דעת משועשעות ומרוב מיזמים מסעירים שהוּתוו נדמָה שהרצפה מכוסה מטפורית בחוט קשירה, בנייר אריזה חום ובמוצגים מרתקים. אחרי שבן שיחו ישב והאזין למונולוג הזה בתשואות נרגשות אך אילמות למדי, הוא היה קם ממקומו, מודה לו על שהיה כה שנון וכה מרתק — כאילו לא הוא זה שדיבר לבדו — והולך. כתפיו ניתרו בלהיטות מעלה־מטה כשלחץ ידיים. לא היה לו כובע, אך הוא דחס את גופו לתוך מעיל שמעולם לא כפתר, ובניעור שיער חום, יבשושי משהו למראה, הוא נעלם והנה כבר עבר את פינת הרחוב.

אבל יותר מכול אני רואה אותו בעיני רוחי בנחלתו־שלו, בדירתו ליד נוטינג היל גייט. הוא היה צנום, ממוצע קומה, ובעל פנים צרים חיוורים שעוצבו במדויק, ללא שום יתרת בשר, וקמטים, בייחוד סביב העיניים; והקמטים התכווצו כשצחק, וזו ההבעה הזכורה לי יותר מכול. פניו במנוחה, שדוניים משהו, ושדופים מכדי להיקרא נאים, שיוו לו מראה של אדם מבוגר מגילו האמיתי בכמה שנים; אך ברגע שדיבר הוא הסגיר את גילו, כי תנועותיו היו פתאומיות וגחמניות כמו מחשבתו. הבגדים הרפויים שלבש תמיד היו מהוגנים עד התג האחרון, אבל אי אפשר לדמיין אותו בלי עניבת הפרפר הקטנה. באותם ימים התגוררתם בבית שהיה במקור אורווה, ועדיין אפשר היה לראות זכר לאותה אורווה בצורתו המשונה של החדר בקומת הקרקע שבו ישבנו ושוחחנו. הציור הגדול של הייטר, ציור שמן ללא גלזורה, זה שהוא מזכיר במכתבו, ושנהרס יחד עם שאר רכושו בהפצצה אווירית, היה תלוי משמאל לדלת, מעל לשולחן הקטן, שגרמופון קטן שמכסהו פתוח בדרך כלל ניצב עליו. בקדמת הציור היה מזח, ופנס רחוב גבוה ושחור, ובימינו של בד הציור נפרש שובר גלים עגום כמו אלה בקורנוול. במרכז היה גוף מים כחולים מרובבים, וכמה סירות דיג קטנות קשורות זו לזו, תרניהן מגודדים; וממראה השמיים, כמו הים, ניתן היה להסיק שיורד גשם. שלוש־ארבע שורות של ארונות ספרים בהזמנה מיוחדת עמדו על הרצפה לאורך הקיר הנגדי. שם אפשר היה למצוא את סדרת ההקדמות לשייקספיר של גרנוויל־ברקר, את היצירות האהובות במיוחד של טורגנייב, אוסף מוזר של רומנים, ובראש החבורה ספר כרסתן בצבע קרם — חיי באמנות לסטניסלבסקי. בין החלון לאחד הארונות הצטופפה אח מוסקת בגז שהצליחה להחדיר מעט חום לתוך החדר, באופן שנראה לי קצת מסוכן. כדי להגיע לחצי המרוחק של החדר היה צורך לעלות בשתי מדרגות, אל מעין במה רחבה, כך שלא היה אפשר לשבת ליד הפסנתר בלי להיתקף תחושה לא נוחה שהנה תופיע בפני קהל. את קו המדרגות קטעה קורת עץ זקופה — שריד לימי המרכבות שהוסווה היטב בצבע לבן — וצלמית עץ קטנה של ישוע כפוף ברכיים, חלק מצלב עתיק, השקיפה ממרומי הקורה על אח הגז, על הספרים, על מחצלת סיבי הקוקוס, על הספה ועל השולחן העגול הנמוך ששימש למאפרות ולספלי קפה. היה חדר נוסף סמוך לזה, קטן בהרבה ממנו. זה היה קודש הקודשים של אביכם, ובו כל הרכוש הרגיל — מכונת כתיבה, יותר מדי עפרונות, דפי כתב יד שבוטל בדיו ירוקה. לא היו חלונות בחדר פרט לחלון תקרה גדול. כאן נהגנו לאכול את המאכלים שהכינה אימכם — יוצאי דופן אך תמיד מעוררי תיאבון. יש לי זיכרונות של כרוב אדום חם ושל אורז שהותקן ביותר מצורה מבהילה אחת. ומפעם לפעם, בזמן הארוחה, נהג אביכם לצעוק הנחיות למשרתת הגרמנייה שבקומה העליונה. לעתים קרובות התנהלו דיאלוגים ארוכים ובלתי מובנים, והקולות יצאו ובאו מבעד לחלון השימושי שבתקרה.

תמהני אם סייעתי לכם לזכות בהצצה אליו. הוא היה אדם שקשה ללהק למחזה, אבל הייתם צריכים לראות אותו בדמות האמן הצעיר — דמויות אמיתיות כמו צ׳טרטון וגודיֶה, דמויות בדיוניות כמו מארצ׳בנקס, פרידריך בְּרֵן, המשורר במחזה פרי עטו ומוצרט בסרט. אל תשפטו לפי התמונות. הוא מעולם לא היה רגוע כל כך — כלומר מעולם לא היה רגוע לפרק זמן ארוך יותר מזה הדרוש לתצלום. הדרך הטובה מכול להשלים את הפגמים שבדיוקן שלי תהיה מבט במראה, נעריי היקרים. אבל הקדישו לו עוד רגע. "מאז ומעולם היה לי דחף גורלי," הוא אומר במכתבו, "לעצור ולקטוף פרחים בצד הדרך." הרבה צפוּן בהודאה המקסימה הזאת. הוא היה המלומד־הצועני החמקמק, בתוספת שמץ האל פאן; תירסיס בן ימינו, שהתגורר בהרים בקרב הסטירים. אפשר שאחד מסודותיו היה שהוא מעולם לא זנח את שלבי ההתפתחות כשעבר מהם הלאה. הגבר הבוגר דבק בילדותו כמו בחבר שאמנם לא יכול ללמד אותו דבר חדש, אך אין ביכולתו לחיות בלי חֶברתו, הדרושה לו לשם עצמה.

לתוך העולם הפרטי הזה שניסיתי לשרטט נחתה המלחמה לבסוף, כמו פגיעה ישירה. כְּיום אחרי שגמר לכתוב את המכתב הוא זומן למרכז ההכשרה של חטיבת דבונשר. כעבור שישה חודשים הצטרף לחיל המודיעין בדרגת רב־טוראי, ועד שהפליג למזרח התיכון בקיץ 1942 הוא הספיק לשדר שידורים רבים לגרמניה מלונדון ולהתקדם לדרגת קפטן. חודשים מעטים אחרי שהחל לעבוד במחלקת הלוחמה הפוליטית מצא את מותו, ב־25 בפברואר, 1943. בן שלושים ואחת היה במותו. האויב שקיווה שהנה ינצח במלחמה הרוויח מכך מעט מאוד, אני משער. ימי השלום שיבואו הם שיספגו את המכה. כשישובו ענייני הרוח למקומם הראוי נחוש בהיעדרו כפי שעכשיו אנו עשויים לחוש בחסרונו של מתכנן מטוסים. העבודה תהיה רבה, אבל ניאלץ לבנות בלעדיו. לפחות הוא חי די זמן כדי להעניק לדורו דוגמה נדירה של מסירות מוחלטת לאמונתו באמנות, מסירות נפש שבלעדיה ניצחונות הם זכייה ריקה מתוכן. הכְּתבים שהותיר מאחור מעטים אך הזיכרונות רבים, ומעל לכול הוא הותיר אתכם שנוצרתם בדמותו, והעובדה הזאת נוטלת יותר ממחצית הסבל מהמחשבה שהוא שָׁכַב לִישֹׁן, כמו שאמר שיקרה, בַּצָּהֳרַיִם. ועכשיו קצרה רוחכם לשמוע אותו, אז אאחל לכם קריאה טובה, ואסכם בכך שאחתום בגאווה: ידידכם וסנדקכם המסור,

כריסטופר האסל

יוני 1943.

1 ציטוט מ"עם מלאך־המוות יש לי ריאיון", שירו הידוע ביותר של המשורר האמריקני אלן סיגֵר (1888–1916) שנהרג בקרב על הסום, בתוך: ראובן אבינעם, מבחר שירת אמריקה: אנתולוגיה. תל אביב: עם עובד, 1953.

2 וילפריד אואן (1893–1918) — משורר בריטי, נהרג במלחמת העולם הראשונה.

3 הארלי גרנוויל־ברקר (1877–1946), שחקן, במאי ומחזאי ידוע.