אשתו של מגדל התה

1

כעבור שתים-עשרה שנה, ציילון, 1925

גוֶון החזיקה ביד אחת את כובע הקש רחב התיתורה, נשענה על המעקה והסתכלה שוב למטה. זה שעה צפתה בצבעו המשתנה של הים ועקבה במבטה אחר פיסות נייר, תלתל של קליפת תפוז ועלים שנסחפו והתרחקו. עכשיו, כשהמים השתנו מטורקיז כהה לאפור עכור, ידעה שהשעה קרֵבה. היא התכופפה עוד קצת מעל למעקה כדי להביט ברצועת אריג כסופה שצפה ונעלמה מן העין.

כשנשמעה צפירת האונייה - חזקה, מתמשכת וקרובה מאוד - היא נרתעה בבהלה והרימה את ידה בהפתעה מן המעקה. ארנק הסאטן הקטן עם ידית החרוזים, מתנת הפרידה מאמא שלה, החליק מידה. היא התנשמה והושיטה יד אבל ראתה שאיחרה את המועד, שכן הארנק צנח אל האוקיינוס, הסתחרר במים המלוכלכים ושקע. ואיתו גם כספה והמכתב של לורנס עם ההנחיות, שהיה מקופל בקפידה בתוכו.

היא הסתכלה סביבה והרגישה עוד זיע של אי-שקט שלא הצליחה להתנער ממנו מאז שעזבה את אנגליה. ציילון כל כך רחוקה מגלוסטרשייר, אמר לה אבא שלה. קולו הדהד בראשה, לכן נבהלה כששמעה עוד קול, גברי במובהק, אבל ערב במיוחד.

"חדשה במזרח?"

היא היתה רגילה לעובדה שעיניה הסגולות ועורה הצחור מושכים תשומת לב, וכשהפנתה את פניה להסתכל, נאלצה לכווץ את עיניה מפני אור השמש הבהיר.

"אני... כן. אני מצטרפת אל בעלי. התחתנו לא מזמן." היא שאפה אוויר והספיקה לבלום את עצמה לפני שתפלוט את כל הסיפור.

גבר רחב כתפיים, שקומתו ממוצעת, אפו חזק ועיני הקרמל שלו נוצצות, החזיר לה מבט. גבותיו השחורות, שערו המסולסל ועורו הכהה והמבהיק הפתיעו אותה. היא הביטה בו בחשש קל עד שחייך חיוך לבבי.

"יש לך מזל. במאי הים נעשה הרבה יותר סוער. מגדל תה, אני מנחש," אמר. "בעלך."

"איך ידעת?"

הוא פרש את ידיו. "יש טיפוס כזה."

מבטה רפרף על שמלתה: צבע בז', קו מותן נמוך אבל צווארון גבוה ושרוולים ארוכים. היא לא רצתה להיות "טיפוס", אבל נוכחה לדעת שאלמלא רדיד השיפון הקשור לצווארה היתה נראית אפרורית.

"ראיתי מה קרה. חבל מאוד על הארנק שלך."

"איזו שטות מצדי," אמרה וקיוותה שאינה מסמיקה.

אילו דמתה יותר לפראן, בת דודתה, אפשר שהיתה קושרת שיחה איתו, אבל היא דווקא סברה שחילופי הדברים הקצרים הגיעו לסיומם, ולכן שבה להביט באונייה שקרבה והלכה לקולומבו.

מעל העיר המנצנצת נמתחו שמי תכלת עמוקים שהשתרעו עד ההרים הסגולים, עצים העניקו צל והאוויר נמלא צווחות שחפים שעטו על הסירות הקטנות שהצטופפו במים. בואה לכאן הוא מעשה יוצא דופן, ועכשיו בעבעה בתוך-תוכה בהתרגשות לקראתו. היא התגעגעה ללורנס ולרגע אחד הרשתה לעצמה לחלום עליו. היא יכלה להתמכר לחלום בלי שום מאמץ אבל המציאות היתה מלהיבה כל כך, עד שהפריחה פרפרים בבטנה. היא שאפה עמוקות בציפייה לאוויר מלוח אבל הופתעה כשחשה בניחוח חזק מריח המלח.

"מה זה?" אמרה והפנתה את מבטה אל הגבר, אשר כפי שחשה נכונה לא זז מהמקום.

הוא רחרח בריכוז. "קינמון ויש להניח שגם עץ אלגום."

"יש בזה משהו מתוק."

"פרחי יסמין. בציילון יש הרבה פרחים."

"איזה יופי," אמרה. אבל כבר אז ידעה שזה יותר מזה. מתחת לניחוח המפתה פיכה זרם תת-קרקעי חמצמץ.

"וגם מערכת ביוב לקויה, לדאבוני."

היא הנהנה. אולי זה ההסבר.

"לא הצגתי את עצמי. שמי סָוֵוי רָוָוסינג."

"אה." היא השתתקה. "אתה... התכוונתי, לא ראיתי אותך בארוחת הערב."

הוא עיקם את אפו. "לא אחד מהנוסעים במחלקה הראשונה, התכוונת, נדמה לי. אני סינהלי."

עד לאותו רגע לא הבחינה שהאיש עומד מעבר לחבל שחצץ בין המחלקות. "טוב, נעים מאוד להכיר אותך," אמרה ופשטה אחת מכפפותיה הלבנות. "אני גוֶונדולין הוּפֶּר."

"אז את בוודאי אשתו הטרייה של לורנס הופר."

היא מיששה את אבן הספיר הציילוני הגדולה שהיתה משובצת בטבעתה והנהנה בפליאה. "אתה מכיר את בעלי?"

הוא הרכין את ראשו. "כן, אני מכיר את בעלך, אבל ברשותך, אני צריך ללכת."

היא שמחה להכיר אותו והושיטה את ידה.

"אני מקווה שתהיי מאושרת מאוד בציילון, גברת הופר."

הוא התעלם מידה, והיא שמטה אותה. הוא הצמיד את כפות ידיו זו לזו באצבעות מתוחות, קירב אותן אל חזהו וקד קידה קלה מאוד.

"מי ייתן וחלומותייך יתגשמו..." הוא השתהה עוד רגע בעיניים עצומות והלך.

דבריו ומחוות הפרידה המוזרה הטרידו אותה קלות, אבל דעתה היתה נתונה לדאגות דוחקות יותר והיא הסתפקה במשיכת כתפיים. היא חייבת לנסות להיזכר בהנחיות האבודות של לורנס.

למזלה, המחלקה הראשונה, כלומר היא, ירדה מהאונייה לפני כולם. היא חשבה שוב על האיש ולא יכלה שלא להתפעל ממנו. היא לא פגשה מעודה מישהו אקזוטי כל כך, והיתה נהנית פי כמה אילו נשאר לארח לה לחברה - אבל הוא לא יכול, כמובן.

דבר לא הכין אותה להלם החום היוקד של ציילון, גם לא לצבעים המתנגשים ולניגוד בין הלובן הבוהק של האור ובין עומק הצללים. רעש הלם בה מכל עבר: פעמונים, צופרים, בני אדם וחרקים מזמזמים כיתרו אותה, התפתלו והתערבלו, עד שהרגישה שהיא נסחפת ומיטלטלת כמו אותם שיירי פסולת שראתה קודם לכן. תרועה נוקבת גברה על כל הרעש ברקע והיא סבה על צירה כדי להביט במזח העץ. מראה פיל המרים את חדקו באוויר ומחצצר הפנט אותה.

כשנרגעה ממראה הפיל, נכנסה באומץ אל הבניין של משרדי הנמל, הסדירה את הבאת הארגז שלה, ואז התיישבה על ספסל עץ באוויר החם והמהביל, בצל כובעה בלבד, ומדי פעם השתמשה בו גם כדי לחבוט בנחילי הזבובים שזחלו על קו השיער שלה. לורנס הבטיח לחכות לה ברציף אבל עד כה לא היה לו זכר. היא ניסתה להיזכר מה הוא אמר לה לעשות במקרה חירום ופתאום ראתה שוב את מר רווסינג שיצא מפתח המחלקה השנייה בדופן האונייה. היא הסיטה את עיניה מהאיש בתקווה להסתיר את סומק המבוכה לנוכח מצבה והפנתה את מבטה לצד הנגדי, אל ארגזי התה שהוטענו באי-סדר על ארבה בקצה האחר של הרציף.

ריח הביוב גבר מזמן על הניחוח החריף של הקינמון והתמזג עכשיו עם ריחות מצחינים אחרים: גריז, גללי שוורים, דגים מרקיבים. הרציף הלך והתמלא בעוד נוסעים נרגנים, שסוחרים ורוכלים של בדי משי ואבני חן צרו עליהם, והיא הרגישה רע מרוב דאגה. מה תעשה אם לורנס לא יבוא? הוא הבטיח. היא היתה רק בת תשע-עשרה והוא ידע שהיא לא התרחקה מעודה מאחוזת אַאוּל טְרי חוץ מפעם או פעמיים כשנסעה ללונדון עם פראן. היא הרגישה בודדה מאוד ורוחה נפלה. חבל מאוד שבת דודתה לא יכלה לנסוע איתה, אבל מיד אחרי החתונה עורך הדין של פראן הזעיק אותה ללונדון, ואף שגוון בטחה בלורנס בכל לבה, בעל כורחה הרגישה עתה שמץ של כעס נוכח המצב.

עדת ילדים חומי עור ועירומים למחצה התרוצצו בקרב ההמון. הילדים הציעו צרורות של מקלות קינמון, ובעיניים ענקיות ומפצירות פשטו יד לקבל רוּפּי. ילד שנראה בקושי בן חמש הושיט לגוון צרור. היא קירבה אותו אל אפה והריחה. הילד דיבר, אבל דבריו נשמעו לגוון כמו זרם של הברות חסרות משמעות. למרבה הצער, גם לא היו בידה מטבעות לתת לזאטוט, לא מטבע ציילונית וגם לא אנגלית.

היא קמה והתהלכה. משב רוח חטוף חלף וממקום כלשהו מרחוק נשמע רעש מטריד בום, בום, בום. תופים, היא חשבה. תיפוף חזק, אבל לא כזה שאפשר לה לזהות מקצב קבוע. היא לא התרחקה מהמזוודה הקטנה שהשאירה ליד הספסל וכששמעה את מר רווסינג קורא לה הרגישה שאגלי זיעה מנקדים את מצחה.

"גברת הופר. אל תשאירי את המזוודה בלי שמירה."

היא מחתה את מצחה בגב ידה. "אני שמה עליה עין."

"האנשים עניים ומחפשים הזדמנויות. בואי, אני אקח את המזוודה ואמצא לך מקום קריר יותר לחכות בו."

"אתה אדיב מאוד."

"בכלל לא." הוא החזיק במרפקה רק בקצות אצבעותיו ופילס דרך בתוך בניין משרדי הנמל. "זה רחוב צ'רץ'. תסתכלי לשם - ממש בקצה גני גורדון יש סוּרייָה, או עץ הצבעוני, כמו שאנחנו קוראים לו."

היא הפנתה את עיניה אל העץ. הגזע העבה היה עשוי כולו קפלים-קפלים, כמו חצאית, וצמרתו הזרועה פרחים כתומים ומבריקים בצורת פעמון הציעה צל מוזר, לוהב.

"הוא יספק מידה מסוימת של קרירות, אבל בחום המתגבר של אחר הצהריים, ובלי המונסון שעדיין מתעכב, ההקלה לא תהיה רבה."

"באמת," היא אמרה. "אתה לא צריך להישאר איתי."

הוא חייך ועיניו נעשו חרכים צרים. "אני לא יכול להשאיר אותך פה לבד, זרה בלי פֶּני אחד בעיר שלנו."

היא שמחה שהוא יארח לה לחברה והחזירה לו חיוך.

הם הלכו למקום שהצביע עליו, ובמשך השעה הבאה נשענה על העץ, וכשנטפה זיעה מתחת לבגדיה התחבטה בשאלה לְמה הכניסה את עצמה כשהסכימה לחיות בציילון. הרעש גבר, ואף כי הוא עמד קרוב אליה בגלל ההמון המתגודד, היה עליו לצעוק כדי להישמע.

"אם אין לך התנגדות, אם בעלך לא יגיע עד שלוש, אני מציע שתלכי למלון גוֹל פֵייס לחכות לו. יש שם מאווררים ומשקאות קלים ויהיה לך הרבה יותר קריר שם."

היא היססה, היא לא ששה להתרחק מהמקום. "אבל איך לורנס יֵדע שאני שם?"

"הוא יֵדע. כל בריטי בעל איזושהי עמדה הולך לגול פייס."

היא הפנתה מבט אל החזית המרשימה של הגרנד אוריינטל. "ולא לשם?"

"בהחלט לא לשם. תסמכי עלי."

אחר הצהריים היה האור בוהק ומסנוור, הרוח הפריחה אל פניה ענן של פירורי חול, ודמעות זלגו על לחייה. היא מצמצה במהירות ושפשפה את עיניה. היא קיוותה שהיא באמת יכולה לסמוך עליו. אולי הוא צודק. אפשר למות בחום הזה.

במרחק-מה מהמקום שעמדה בו נוצרה התקהלות מתחת לשורות-שורות של סרטים לבנים מתנפנפים שנמתחו לרוחב הרחוב. גבר עטוי גלימות חומות עמד במרכזה של חבורת נשים ססגוניות והשמיע צלילים גבוהים וחוזרים על עצמם. מר רווסינג ראה שגוון צופה בהתרחשות.

"הנזיר מדקלם פּירית," הוא אמר. "בדרך כלל מבקשים את זה כשאדם נוטה למות כדי להבטיח מעבר טוב לעולם הבא. אני חושב שהוא מדקלם כאן כי אולי במקום הזה קרה דבר נורא, אולי אפילו מוות. כדי לנסות לטהר את שרידי הרוע מהמקום, הנזיר מבקש את ברכת האלים. אנחנו בציילון מאמינים ברוחות."

"כולם פה בודהיסטים?"

"אני עצמי כן, אבל יש גם הינדים ומוסלמים."

"ונוצרים?"

הוא הרכין את ראשו.

בשלוש עדיין לא היה זכר ללורנס, והאיש הושיט את ידו והתרחק צעד אחד. "נלך?"

היא הנהנה, והוא קרא לאחד מנהגי הריקשות שכל לבושו הסתכם בטורבן ובאזור חלציים שמנוני.

היא התחלחלה לראות עד כמה רזה גבו השחום של האיש. "אני אמורה לנסוע בזה?"

"את מעדיפה עגלה עם זוג זכרים מסורסים?"

היא הרגישה שסומק עולה בלחייה ונעצה את מבטה בפירות האובליים הכתומים שנערמו בעגלה עם גלגלי העץ הענקיים והחופה הדהויה.

"אנא סלחי לי, גברת הופר, על ההתחכמות הזולה. בעלך משתמש בעגלות רתומות לשוורים כדי להעביר את ארגזי התה. למעשה ניסע בכרכרה קטנה. רק שור אחד וסוכך מעלי דקל להצל עלינו."

היא הצביעה על הפירות הכתומים. "מה זה?"

"קוקוס. זן מיוחד לציילון. רק בשביל המיץ. את צמאה?"

אף כי היתה צמאה, נענעה את ראשה לשלילה. על הקיר מאחורי מר רווסינג היתה תלויה מודעה גדולה שהציגה אישה כהת עור, לבושה בסארי צהוב ואדום, שנשאה על ראשה סל נצרים. היא היתה יחפה, על קרסוליה היו צמידי זהב וראשה היה עטוף במטפחת צהובה. תה מָזָוָוטי, הכריזה המודעה. ידיה של גוון נעשו לחות ודביקות, וגל מחליא של חרדה הציף אותה. היא היתה רחוקה מאוד מהבית.

"כמו שאת רואה," אמר מר רווסינג, "המכוניות מעטות, והריקשה בהחלט מהירה יותר. אם זה לא לרוחך, אנחנו יכולים לחכות ואנסה להשיג סוס ומרכבה. או, אם זה יעזור לך, אני מוכן ללוות אותך בריקשה."

בו ברגע הופיעה מכונית גדולה ושחורה שפילסה לה דרך בתקיעות צופר בתוך המון הולכי הרגל, רוכבי האופניים, העגלות והמרכבות, ורק בנס לא דרסה כמה כלבים ישנים. לורנס, היא חשבה בפרץ של הקלה, אבל כשהסתכלה אל חלון הרכב החולף ראתה שיושבות בו רק שתי נשים אירופאיות גדולות ממדים בגיל העמידה. אחת מהן הפנתה את ראשה להביט בגוון ופניה הביעו מורת רוח.

גוון ניעורה לפעולה. בסדר, אמרה לעצמה, שיהיה ריקשה.

על יד מלון גול פייס זעו ברוח כמה עצי דקל צנומים והבניין עצמו הפנה את צדו אל האוקיינוס בסגנון בריטי מאוד. מר רווסינג נפרד ממנה לשלום באותה מחווה מקומית וחיוך חמים מאוד, והיא הצטערה שהוא הולך. היא עברה על פני שני גרמי המדרגות המתעגלים והתיישבה להמתין בקרירות היחסית של טרקלין הדקלים. מיד הרגישה בבית ועצמה את העיניים. היא שמחה על ההפוגה הקלה מאותה פלישה כמעט מוחלטת לחושיה. אבל מנוחתה לא ארכה. היא היתה ערה מאוד להופעתה העלובה, וזה לא היה הרושם שרצתה ליצור. היא לגמה מספל תה ציילון והעבירה את מבטה על השולחנות והכיסאות שהיו פזורים על רצפת הטיק הממורקת. באחת הפינות הצביע שלט צנוע אל חדר הנוחיות לגברות.

בחדר רב-המראות שהדיף ניחוח נעים התיזה מים על בבואת פניה שהוכפלה שוב ושוב. אחר התבשמה בטיפה של "אַפּרֶה ל'וֹנדֶה", שלמזלה היה טמון לבטח במזוודתה הקטנה ולא בארנק שטבע. היא הרגישה שהיא דביקה בשל הזיעה הנוטפת מבתי שחייה, אבל הרימה וסידרה יפה את שערה בסיכות כדי שיסתלסל בחן על עורפה. לורנס אמר ששערה הוא היהלום בכתר שלה. הוא היה כהה, ארוך ומתולתל כשהותר מהסיכות. כשאמרה שהיא שוקלת להסתפר קצר כמו פראן, בסגנון הפְלאפֶּר האופנתי, הוא נראה מזועזע. הוא התיר תלתל בעורפה, התכופף וחיכך את סנטרו בקודקודה. אחר הניח את כפות ידיו משני צדי לסתה, אצבעותיו אספו את שערה, והוא נעץ בה מבט.

"אל תסתפרי אף פעם. תבטיחי לי."

היא הנהנה ולא הצליחה לפצות פה כי דגדוג ידיו נעם לה כל כך, עד שתחושות שונות ומשונות שלא הכירה עד כה ניעורו בקרבה.

ליל הכלולות שלהם היה מושלם, וכמוהו השבוע שלאחריו. בלילה האחרון שלהם הם לא ישנו, והוא נאלץ לקום לפני עלות השחר כדי להגיע לסאותהמפטון בזמן ולעלות על האונייה לציילון. אמנם הוא התאכזב שלא נלוותה אליו, אבל היו לו עסקים בציילון, והם היו תמימי דעים שהזמן יחלוף מהר. הוא לא התנגד שתישאר ותחכה לפראן, אבל היא התחרטה על החלטתה ברגע שהוא נעלם, ולא ידעה איך תעמוד בפרידה ממנו. מכיוון שפראן התעכבה בלונדון עוד זמן-מה בגלל משא ומתן על נכס שהשכירה, החליטה גוון בסופו של דבר להפליג לבדה.

בזכות הופעתה החיננית לא חסרו לגוון מחזרים, אבל לורנס כבש את לבה מהרגע שראתה אותו באותו ערב מוזיקלי בלונדון שפראן לקחה אותה אליו. וכשחייך אליה והסתער לעברה בנחישות כדי להציג את עצמו, היא היתה אבודה. מאותו ערב ואילך הם התראו מדי יום, וכשהציע לה נישואים הרימה פנים בוערות ובלי להסס אמרה כן. הוריה לא התלהבו במיוחד מהעובדה שאלמן בן שלושים ושבע מעוניין להתחתן איתה, ואביה נזקק למעט שכנוע, אבל לורנס הצליח להרשים אותו כשהציע להשאיר מנהל שינהל את אחוזת המטעים בציילון ולחזור לגור באנגליה. גוון, לעומת זאת, ביטלה את הרעיון מכול וכול. אם לבו שייך לציילון גם לבה יהיה שייך לציילון.

כשסגרה מאחוריה את דלת חדר הנוחיות, היא ראתה אותו עומד בגבו אליה באולם הכניסה הגדול והנשימה נלכדה בגרונה. היא נגעה בחרוזים שעל צווארה כדי לסדר את הטיפות הכחולות במרכז, ונדהמת כליל מעוצמת רגשותיה נעצרה על עומדה כדי לגמוע את מראהו. הוא היה גבוה, גבו רחב ונאה, ושערו הקצר בצבע חום בהיר היה זרוע בשיבה מוקדמת בצדעיו. כתוצר של בית הספר הפרטי וינצֶ'סטֶר הוא נראה כאילו הביטחון העצמי זורם בעורקיו: גבר שנשים מעריצות וגברים מכבדים. עם זאת, הוא קרא את רוברט פרוסט ואת ויליאם באטלר ייטס. היא אהבה אותו בזכות זה וגם בזכות העובדה שהוא כבר הבין שהיא כלל וכלל איננה אותה נערה עצורה שאנשים ציפו ממנה להיות.

כאילו חש בעיניה הנחות עליו, הוא סב לאחור. היא הבחינה בהקלה שניבטה מעיניו החומות והיוקדות ובחיוך הרחב שהתפשט על פניו כשקרב אליה בצעדים בוטחים. לסתו הרבועה והחריץ בסנטרו, בלורית השיער שצנחה מלפנים ושני הקודקודים המשוגעים שיצר שערו מאחור היו מצודדים לאין שיעור בעיניה. מכיוון שלבש מכנסיים קצרים ראתה שרגליו שזופות והוא נראה כאן מאובק ומחוספס הרבה יותר מאשר בכפר האנגלי הצונן.

היא התמלאה כוחות מחודשים ורצה לקראתו. הוא החזיק אותה במרחק זרוע רק לרגע אחד, ומיד עטף אותה בחיבוק דוב חזק כל כך, עד שבקושי הצליחה לנשום. לבה עדיין דהר כשהוא חדל לסחרר אותה באוויר והניח לה לבסוף.

"אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך," אמר בקול עמוק וניחר במקצת.

"איך ידעת שאני פה?"

"שאלתי את מנהל הנמל לאן הלכה האישה היפה ביותר בציילון."

היא חייכה. "זה יפה מאוד אבל לא נכון, כמובן."

"אחד הדברים הכי נהדרים בך הוא שאין לך מושג כמה את יפה." הוא החזיק את שתי ידיה בידיו. "אני מצטער מאוד שאיחרתי."

"לא משנה. מישהו השגיח עלי. הוא אמר שהוא מכיר אותך. מר רווסינג. נדמה לי שזה היה שמו."

"סווי רווסינג?"

"כן." היא הרגישה שהעור בעורפה מדגדג. הוא החמיץ את פניו וכיווץ את עיניו, ומניפת התלמים הדקיקים שנחרשו קודם זמנם בעורו התרחבה. היא השתוקקה לגעת בהם. הגבר הזה ראה עולם, ובזכות זה היה מושך פי כמה בעיניה.

"לא משנה," אמר ושב חיש קל למצב רוחו הטוב. "עכשיו אני פה. למכונית המעצבנת היתה בעיה. למזלי, ניק מקגרגור הצליח לפתור אותה. כבר מאוחר מדי לנסוע הביתה, אני מזמין לנו חדרים."

הם חזרו אל דלפק הקבלה, ואחרי שסיימו את הסידורים עם הפקיד, הוא הצמיד אותה אליו, וכששפתיו חלפו על לחייה נמלטה נשימתה במשב קטן.

"הארגז שלך ייסע ברכבת," הוא אמר. "לפחות עד הֶטון."

"אני יודעת, דיברתי עם האיש בבניין הנהלת הנמל."

"טוב מאוד. מקגרגור ישלח קולי בעגלת שוורים להביא אותו מתחנת הרכבת. מה שיש לך במזוודה הזאת יספיק לך עד מחר?"

"בערך."

"את רוצה תה?" הוא שאל.

"אתה?"

"מה את חושבת?"

היא חייכה חיוך רחב ודיכאה את הדחף לצחוק בקול כשביקש מהפקיד לשלוח את המטען למעלה במהירות האפשרית.

הם הלכו למדרגות שלובי זרועות, אבל ברגע שעברו את העיקול בגרם המדרגות נתקפה ביישנות בלתי צפויה. היא הניח לה והתקדם כדי לפתוח לפניה לרווחה את הדלת הנעולה.

היא פסעה את הפסיעות האחרונות, נכנסה לחדר וסקרה אותו.

אור של בין ערביים נהר מבעד לחלונות הגבוהים וצבע את הקירות בגוון עדין של ורוד, המנורות הצבועות משני צדי המיטה כבר דלקו, ובחדר עמד ריח של תפוזים. כשהביטה בחדר שתוכנן בעליל לאינטימיות, הרגישה פרץ של להט בעורפה וגירדה את העור שם. הרגע שציירה בעיני רוחה שוב ושוב הגיע לבסוף, ואף על פי כן עמדה בפתח בהיסוס.

"זה מוצא חן בעינייך?" שאל בעיניים עליזות ונוצצות.

היא הרגישה שהדופק שלה מזנק בגרונה.

"יקירתי?"

"זה נהדר בעיני," עלה בידיה לומר.

הוא ניגש אליה והתיר את שערה המורם בסיכות. "ככה. יותר טוב."

היא הנהנה. "הם יביאו את המטען."

"אני חושב שיש לנו כמה דקות," אמר ונגע בשפתה התחתונה בקצה אצבעו. אבל בו ברגע, כאילו על פי אות מוסכם, נשמעה נקישה בדלת.

"אני רק אפתח את החלון," אמרה והתרחקה. היא שמחה שנמצא לה תירוץ לא להניח לסבל להיווכח בחרדתה האווילית.

חדרם השקיף אל האוקיינוס, וכשפתחה חלקית את החלון ראתה אדוות של זהב כסוף על כרבולות הגלים, במקום שהשמש נגעה בהם. זה מה שהיא רצתה, והרי היה להם שבוע יחד באנגליה, אבל היא הרגישה שביתה רחוק מאוד והמחשבה הזאת הביאה אותה אל סף דמעות. היא עצמה עיניים והקשיבה לסבל שהכניס את המטען, וברגע שהאיש הלך שבה והסתובבה כדי להביט בלורנס.

הוא חייך אליה חיוך עקום. "קרה משהו?"

היא הרכינה את ראשה ובהתה ברצפה.

"גוון, תסתכלי אלי."

היא מצמצה במהירות, והחדר כאילו החריש. מחשבות דהרו במוחה כשהתלבטה איך להסביר לו שהיא מרגישה שהוטלה אל עולם לא מובן לה, אלא שזה לא היה רק זה - התחושה שהיא עירומה מול מבטו גם היא ריפתה את ידיה. היא לא רצתה שהבושה תתקוף מן המארב ולפיכך הרימה את מבטה ובתנועה אטית מאוד פסעה כמה פסיעות לקראתו.

דומה שרווח לו. "לרגע כבר דאגתי."

רגליה החלו לרעוד. "אני מתנהגת כמו פתיה. הכול חדש כל כך... אתה חדש כל כך."

הוא חייך וקרב אליה. "טוב, אם זה הכול, אפשר לתקן את זה בקלות."

היא רכנה אליו, וכשגישש בגולמנות בכפתור בגב שמלתה, הרגישה שראשה סחרחר.

"רגע, תן לי," אמרה, הושיטה יד לאחור והעבירה את הכפתור מבעד ללולאה. "זה עניין של מומחיות."

הוא צחק. "שאני אצטרך לרכוש."

עברה שעה ולורנס ישן. ההמתנה הארוכה תדלקה את האהבה, והלהט היה רב אף יותר מאשר בליל כלולותיהם. היא נזכרה ברגעיה הראשונים בארץ הזאת, כשהרגישה כאילו השמש החמה של קולומבו יונקת את האנרגיה מגופה. היא טעתה. היתה לה עתודת אנרגיה גדולה, אף על פי שעכשיו, כששכבה והאזינה לקרעי הקולות שהגיעו מן העולם שבחוץ, הרגישה שזרועותיה ורגליה כבדות ושהשינה קרובה. התחוור לה שהיא מתחילה להרגיש עד כמה טבעית השכיבה לצד לורנס, והיא חייכה כשנזכרה בעצבנותה מקודם. היא זזה מעט כדי להסתכל בו ועדיין חשה בכוח של גופו במקומות שבהם כאילו נדבק אל גופה. כל הרגשות חוץ מאחד דהו, והאהבה כאילו זוקקה אל הרגע המושלם הזה. הכול יהיה טוב. לרגע או שניים היא שאפה לקרבה את הריח הגברי שנדף ממנו, ובד בבד הביטה בצללים המתארכים בחדר ומאפילים במהירות. היא נשמה נשימה עמוקה ועצמה את עיניה.