אשת עסקים במערבולת רגשות

מדלן מרסי דלקורט אהבה להתבונן בגברים כמעט עירומים. היו לה העדפות, כמובן. גברים צעירים ורזים עם עור חלק היו נעימים לעין, ואלוהים יודע שסינגפור הייתה מלאה בהם. גברים מבוגרים יותר אך שמורים היטב ראויים גם הם לתשומת לב, מעת לעת, אם כי הדעה הכללית הייתה שקל יותר להתפעל מהם כשהם לבושים.

לא, מדלן מוכנה לשים את כספה – והיה לה הרבה מאוד כסף – על כך שהסוג המושך ביותר של הגברים היה אלו שלבשו את חליפות הקראטה הרפויות כאילו נולדו לתוכן. אלו שלא טרחו ללבוש חולצות בחום המעיק של סינגפור. במקום זה, הם הניחו לעורם המבהיק ללטף את האוויר ולגרום הנאה למי שידעה היכן למצוא אותם.

כרגע כשעיניה של מדלן הסתגלו לתאורה העמומה בדוג'ו (בית ספר לאמנויות לחימה, המתרגמת) הקטן והעלוב שבלב הרובע הסיני של סינגפור, היה לה העונג להתבונן לא בלוחם נטול חולצה אחד, אלא בשניים.

הראשון היה ג'ייקוב בנט, אוסטרלי שחור שיער עם עיני פלדה שהגיע אל סינגפור בערך באותו זמן כמו מדלן – לפני יותר מעשור – ומעולם לא עזב. הם הבינו זה את זו, היא וג'ייקוב. שניהם היו ניצולים, ולא שאלו שאלות. היא עמדה עכשיו בתוך הדוג'ו שלו – ואם היה לו צד רך כתוספת לחזות מעוררת היראה שלו, היא עדיין לא פגשה בו. הוא הזעיף אליה פנים כשראה אותה. כך עשה תמיד. זו הייתה התוצאה של העובדה שביקשה מאדם נדיב כמוהו יותר מדי טובות.

מדלן מעולם לא פגשה קודם את יריבו של ג'ייקוב. לא בדוג'ו שלו, ולא בסינגפור. הוא היה גבוה מג'ייקוב בשניים–שלושה סנטימטר, אבל בכל האמור במסת שריר ובצורה שזו עטפה את העצמות שני הגברים היו דומים מאוד. אותו שיער שחור וקצוץ ואותו גון עור. אח אולי, או בן דוד, ובהחלט מישהו שאמנות הלחימה לא היו זרות לו. הוא היה יריב שקול לג'ייקוב, וזה בהחלט העיד על משהו.

שניהם אחזו במקלות ארוכים, מקלות האימון והלחימה של שאולין, והם נלחמו בחינניות של רקדנים ובאכזריות שהזכירה את המפלצת המיתולוגית שהייתה הסמל של סינגפור. כל אחד מהגברים נראה ממוקד בצורך לנטרל את יריבו, אבל בעוד שג'ייקוב ייצג את אלמנט הקרח, יריבו היה אש. פחות מאופק, לא צפוי. אולי אפילו נמהר.

לוחמים נמהרים היו הסוג החביב עליה.

ג'ייקוב ראה אותה והזדעף. מדלן העיפה לעברו נשיקה.

"האם זה הוא?" שאל הנער לבוש הבלואים שעמד לצדה.

"זה הוא."

"הוא לא נראה מרוצה לראות אותנו."

"זה יעבור לו."

היריב של ג'ייקוב כנראה שמע אותם מדברים או שעקב אחרי מבטו של ג'ייקוב, כי גם הוא הסתכל לכיוונם.

צעד רע, מבחינתו. כמה רגעים אחר כך הלוחם הבלתי מוכר נחת על גבו, אחרי שהמקל הארוך של ג'ייקוב הפיל אותו מעל רגליו. מדלן נרתעה.

ג'ייקוב שוב הסתכל לכיוונם, טעות קשה, כי ברגע שהוריד עיניים מיריבו, זה חבט ועכשיו גם ג'ייקוב נפל. תוך שנייה, חיבק כל אחד מהלוחמים את צווארו של האחר.

"הוא נראה עסוק," אמר הנער. "נחזור אחר כך."

"מה? ונחמיץ את כל זה?" חוץ מזה, היא העריכה שהקרב עמד להסתיים. היא שלחה חיוך מרגיע לכיוונו של הנער, והלכה אל שני הגברים, העקבים הגבוהים של נעליה נוקשים על רצפת העץ המצולקת. היא כרעה ליד הצמד הלוחם ותחבה אצבע בכתפו הרטובה מזיעה של הגבר המסתורי, מתאפקת בקושי לא להעמיק את מגעה. "סליחה. מצטערת שאני מפריעה. היי, ג'ייקוב. יש לך דקה?"

לאיש המסתורי היו עיני ענבר רבות הבעה; שברגע זה הביעו בעיקר השתאות. אבל האחיזה שלו בגרונו של ג'ייקוב השתחררה, וג'ייקוב הפסיק לגמרי להתאגרף והרים את ידיו – הסימן הבינלאומי לכניעה. מדלן חייכה והושיטה את ידה אל הלוחם המסתורי, בעיקר כדי לוודא שיאלץ להסיר את זרועו מגרונו של ג'ייקוב. "מדלן דלקורט. רוב האנשים קוראים לי מאדי."

"והאחרים קוראים לה משוגעת," ג'ייקוב רטן.

"חנפן," אמרה מדלן.

עיניו של הלוחם האירו והוא חייך חיוך מקסים ומסוכן כשהתגלגל מג'ייקוב והגיש לה יד חמה ומיובלת ללחיצה. "לוק בנט."

"אח?" וכשהנהן, "חשבתי ככה. אתה נלחם טוב מאוד. תגיד לי, לוק בנט..." היא אמרה כשמשכה את ידה והתרוממה מעמדת הכריעה. שני הגברים עשו כמוה וקמו על רגליהם, ונראו לא מוטרדים מחבלות הקרב. "מי מכם מנצח במפגשים המפחידים הללו? או ששניכם מתעלפים בערך באותו הזמן?"

"זה משתנה," אמר לוק. "אני יכול לעצור את הנשימה זמן ארוך יותר."

"שימושי," מלמלה מדלן. העיניים שלו היו באמת בצבע מדהים. "והיתרון של ג'ייקוב?"

"עקשנות." העיניים הזהובות נמלאו מחשבות. "אבל את בוודאי יודעת את זה עליו."

מדלן חייכה חיוך לא מתחייב. אחרי הכול, היא עמדה לבקש מהגבר העקשן טובה. היא גררה את עיניה מעל לוק בנט והתמקדה בג'ייקוב. עיניו של ג'ייקוב היו כחולות וחודרות. "שמעתי שאתה מחפש חניך חדש."

"לא שמעת טוב," אמר ג'ייקוב ועיניו עברו אל פו שעדיין עמד בפתח הדלת. "חוץ מזה, האחרון שמצאת בשבילי גנב כמעט את כל מה שלא היה ממוסמר לרצפה וחלק לא קטן מהשאר."

"הוא החזיר את הכול, לא?" ענתה מדלן. "הפך לתלמיד הטוב ביותר שלך וזכה בכמה אליפויות אסיה בשבילך."

"כן," ג'ייקוב אמר ביובש. "לפני שתעשיית הסרטים של הונג קונג באה לחזר אחריו ומילאה את מוחו בחלומות קולנועיים."

"אתה רואה? ידעתי שאתה צריך חניך חדש." מדלן העניקה לו את החיוך המצודד ביותר שלה. "הי, פו. בוא ותכיר את הסנסאי." (תואר יפני למאסטר או מורה, המתרגמת.)

פו בא לכיוונם בחשש. נער קטן, מדלן העריכה שהוא בתחילת שנות העשרה שלו. היא מעולם לא קיבלה את המידע המדויק וגם לא ידעה את שם המשפחה של פו. פו הכיר רק את הרחוב ואת היכולת שלו לשרוד בתוכו. זה הכול. מדלן הייתה צריכה להשקיע שישה חודשים בשביל לגרום לילד בכלל לשקול את האפשרות שיתכנו סגנונות חיים אחרים עבורו.

ג'ייקוב נאנח בכבדות. "למה אני?" הוא מלמל.

"כי אתה איש טוב?" הציעה מדלן. "כי אם אמקם אותו אצל מישהו אחר הוא באמת ישדוד אותו עד הסוף?"

"את תמיד יכולה להחזיר אותו למקום שבו מצאת אותו," ג'ייקוב ציין. "את לא יכולה להציל את כולם, מאדי."

"אני יודעת." אבל היא יכולה להציל חלק. וג'ייקוב כבר סייע לה בעבר. "פו הוא כייס שעובד ברחוב אורצ'רד. יש לו כישרון לעצבן אנשים מסוכנים. הוא צריך להמשיך הלאה."

"למה אני לא מופתע?" ג'ייקוב מיקד את מלוא תשומת לבו בנער. "האם אתה בכלל רוצה ללמוד קראטה, ילד?"

פו משך בכתפיו. "אני רוצה לחיות."

"אי אפשר להתווכח עם זה," אמר לוק בנט בעליצות.

"אז, קח אותו אתה," אמר אחיו.

"מצטער." שפתיו של לוק התחייכו ללא חרטה, ומדלן מצאה את עצמה מרותקת לגבר כפי לא הייתה מזה שנים. פעימות לב מהירות, תחושות בבטנה התחתונה, דחף להתענג על חומו של חיוכו – כל הקטסטרופה. "אתה האזרח לתפארת. אני חסר הבית עם הכישורים הייחודיים. אני רק אקלקל אותו."

"מה אתה עושה בדיוק?" מדלן שאלה.

"בעיקר אני בודק מוקשים ימיים ונשק עבור הצבא."

"לרוב כשהם עומדים להתפוצץ," הוסיף ג'ייקוב ביובש. "תוחלת החיים היא בעיה כאן."

"מה שווים החיים ללא סכנה?" ענה לוק והציץ לכיוונה. עיני ענבר יכולות להיות חמות, היא גילתה. חמות לא פחות מהחיוך העצל.

"אני מניחה שאתה עובד חזק על סוג ההיגיון הזה," היא אמרה. "אני מניחה שאתה נוטה לחלק את הנשים לשתי קטגוריות. אלו שבורחות בריצה כשאתה מחייך אליהן ואומרות זאת. ואלו שלא."

ג'ייק פרץ בצחוק רם, והתעלם מהמבט הענברי והגוער של אחיו.

"בוא אחרי, ילד," הוא אמר, והמשיך לחייך כשפנה אל הדלת הרחוקה יותר. "אני מציע חדר עם מיטה וכרית, מערכת אחת של כלי מיטה, מצרכים לשלוש ארוחות מלאות ביום, ומשכורת מתחת לשכר מינימום. בתמורה אני דורש ממך נאמנות, צייתנות, כבוד ומסירות. אם אתה לא מעוניין, תרגיש חופשי לחזור למקום שממנו הגעת."

ג'ייקוב לא היה צריך להסתובב כדי לבדוק אם פו בא בעקבותיו. הוא הכיר את ילדי הרחוב. הוא ידע שהנער יבוא בעקבותיו, ולו רק כדי לבדוק אם יש משהו שיוכל לגנוב אחר כך.

לוק בנט התבונן בפו ובאחיו מתרחקים, ההבעה שלו הייתה תרכובת של ייאוש וגאווה מסויגת. מדלן התבוננה בו. זה לא היה קשה.

"את עושה לו את זה לעתים קרובות?" הוא שאל, מסתובב ותופס אותה בוחנת אותו. היא לא הסמיקה.

"קרובות למדי."

"האם הם נשארים?"

"בדרך כלל."

"האם את מאוהבת באחי?"

"זו שאלה אישית מאוד." ולא היה לה רצון להשיב. "למה אתה שואל?"

"ג'ייק לא מוותר על המגננות שלו לעתים קרובות. הוא עושה את זה בשבילך."

מדלן הנידה ראשה. "אולי על ההיקף החיצוני." אבל לבו של ג'ייקוב בנט היה נעול חזק ומדלן ידעה באינסטינקט נשי שהמפתח לא היה אצלה. "מה תעשה אם אגיד כן?"

"אתאבל," הוא אמר. ובטון רציני יותר, "אני לא מסיג גבול."

"כמה ראוי מצדך. אבל לא הייתי מצפה לפחות מזה מאחיו של ג'ייקוב. תגיד לו שהייתי חייבת לזוז."

"והשאלה שלי?"

מדלן התבוננה בו בהרהור, וידעה מה עומד מאחורי השאלה. הצהרת עניין, הזמנה למשחק. היא לקחה לעצמה רק מאהב אחד במהלך שש השנים שמאז מותו של ויליאם. היא עדיין התאבלה, ובדיעבד הבינה שרצתה את הנחמה שבאה עם האינטימיות הרבה יותר מכפי שרצתה את אהבתו של מאהבה. הוא רצה אישה שיוכל לכבד ולהעריך. זה לא נגמר יפה.

מה מחפש לוק בנט במאהבת? היא תהתה. תשוקה? היא לא חוותה תשוקה מזה זמן ממושך. צחוק? בזה היא קצת יותר חזקה. כנות? היא יכלה לתת לו גם את זה.

והיה גם כבוד, ואת זה היא לא יכלה להציע.

"כמה זמן תשהה בסינגפור, לוק בנט?"

"שבוע."

"לא הרבה."

"מספיק," הוא ענה. "אפשר לדחוס הרבה בשבוע אם מנסים." הוא העניק לה חיוך עקום. "עדיין לא ענית לשאלה שלי."

"רק בגלל שאני לא רוצה לענות. תתייחס אל זה כאחת התעלומות הקטנות של החיים."

"אני שונא תעלומות," הוא אמר. "הוזהרת."

קשה היה לא לחייך מעט בתגובה. "תיהנה משהותך בסינגפור, לוק בנט. תמצא כאן הרבה דברים שיבדרו אותך."

"בהחלט יש," הוא מלמל.

"ויש כנראה גם הרבה דברים שמהם כדאי לך להימנע." אזהרה הוגנת. היא חייכה באירוניה, הסתובבה על עקביה ויצאה.

"אז מה קורה בינך ובין מדלן דלקורט?" לוק שאל את אחיו כשחידשו את הקרב עם מקלות השאולין בערך רבע שעה מאוחר יותר, הפעם כשהכייס הצעיר מהווה קהל. "אתה בעניין שלה?"

"למה אתה מתעניין?" שאל ג'ייק והוסיף חבטה צדית.

לוק הפסיק לדבר והתחיל להתרכז בהגנה. אבל המראה של מדלן דלקורט – זו עם החיוך הידעני, השיער בצבע בלונד דבש, והרגליים הארוכות והחטובות – פשוט מיאן להסתלק. "למה אתה חושב? אני לא מבקש תרומת כליה. כל שאני מבקש זו תשובה של כן או לא מאחד מכם." הוא באמת לא חשב שהוא דורש יותר מדי.

"לא," אמר ג'ייק וחסם את המכה הבאה של לוק. "היא רק חברה."

"היא נשואה?"

"כבר לא."

"מאורסת?"

"לא."

"בזוגיות?"

"לא." המקל של ג'ייק חבט בפרקי אצבעותיו וכמעט קטע את אצבעותיו. "מדלן בררנית. היא יכולה להרשות את זה לעצמה."

"היא עשירה?"

"מאוד. המשפחה של בעלה המת היו סוחרי תבלינים בריטים, כשהתחיל הסחר עם המזרח הרחוק. הם עשו הון והשקיעו את רובו בנדל"ן. בעלה של מאדי היה הבעלים של רשת מרכזי קניות ומלונות לאורך רחוב אורצ'רד וחצי מגורדי השחקים למגורים בדרום-מזרח סינגפור. עכשיו הם בבעלותה של מאדי."

"בעלה מת צעיר?"

"בעלה מת כזקן מאושר."

לוק התכווץ. הוא לא אהב את הדיוקן שג'ייק שרטט. "ילדים?"

"לא." עוד חבטות הגיעו אליו. "אתה לא מתרכז," ג'ייק אמר.

"אני עדיין מנסה לעכל את הרעיון שהייתה חלק מסמלי הסטטוס של בעלה."

"אולי היא אהבה אותו."

"בכמה שנים היה מבוגר ממנה?"

"שלושים שנה," אמר ג'ייק. "פחות או יותר."

לוק הזעיף פנים והמטיר מהלומות על אחיו, ההתפכחות שלו ממדלן דלקורט גרמה לו להלחם באכזריות. הקרב הפסיק להיות תרגיל בהאבקות ובמקום זה הפך פורקן לרגשות מהסוג הנפיץ, והוא התרכז בידיו של ג'ייק על מנת להוציא מתוכן את המקל הארוך. הוא לא היה ממש פרא אכזרי, אבל בכל זאת נלחם כיצור אימפולסיבי שלא ייתן לג'ייק מנוחה.

לוק קרקע את המוט שלו וצעד לאחור בפתאומיות, הוא קילל את העדר השליטה העצמית שלו, ונשם בכבדות כשקד את הקידה הרשמית של סיום הקרב. "מצטער," הוא מלמל, ופנה אל ערימת המגבות שחיכתה על ספסל עץ נמוך סמוך לקיר.

ג'ייק ניגש אל פו ודיבר איתו בצורה השקטה והרגועה שלוק תמיד אהב אצל אחיו. הנער הנהן פעם אחת, בזהירות, ומיהר לצאת מדלת הדוג'ו. ג'ייק הפנה את תשומת לבו בחזרה אל לוק אחרי שזה ניגב את פניו, ולא רצה לפגוש במבטו המגנה או, גרוע מזה, המבין. כתמיד, הוא נשאר האח הצעיר, אף על פי שלא היה הצעיר ביותר מבן ארבעת הבנים של המשפחה. הכבוד המפוקפק הזה היה שייך לטריסטיאן.

עד שסיים להעביר את המגבת על כתפיו ובטנו, ג'ייק כבר עמד לצדו.

"אתה רוצה לומר לי מה זה היה?" שאל ג'ייק בשקט.

עשר שנים מאומצות של החיים במסלול טעון חומר נפץ? בלי להתמסד, בלי להישאר באותו מקום במשך יותר מכמה חודשים? קצת יותר מדי התגרויות במוות? פזיזות גועשת שנבנתה ונבנתה והיתה זקוקה למוצא לפני שתפוצץ אותו לרסיסים?

"שיניתי את הכללים באמצע הקרב ולא הייתי צריך לעשות זאת. הפסקתי. איש לא נפגע. מה עוד יש לומר?"

"נתת לכעס להשתלט," אמר ג'ייק. "איבדת את המרכז שלך."

לא היה לו מרכז. הוא אפילו לא היה בטוח שנותרה לו נשמה אחרי שהיה עד לכל כך הרבה מוות והרס. והמחשבה שמדלן דלקורט, המושיעה של פרחחי רחוב, מכרה את נשמתה עבור כסף כרסמה בו כמו חומצה קטלנית. לשם שינוי, הוא רצה מלאך רחמן בחייו במקום מלאך מוות.

"כמה זמן מאז העבודה האחרונה שלקחת?" ג'ייק שאל עכשיו.

"כמה שבועות, פחות או יותר." לא שהיה לו אכפת. מוטב לכולם כשהוא לא עובד.

"יש לך מספיק כסף?"

"הכסף בסדר." סוג העבודה של לוק השתלמה מאוד במשך השנים. הוא לא היה בשום אופן בסטרטוספרה של מדלן דלקורט, אבל לא היה לו כל צורך לעבוד שוב אי פעם.

ג'ייק פתח את פיו וסגר אותו שוב בלי לדבר. "תאשים את האחים שלך," הוא מלמל.

"במה?"

"בזה. אתה לא מאוהב, נכון?"

לוק בהה בו בתדהמה. "מה?"

"שום כמיהה בלתי נשלטת לצלצל, לבקר או לעשות אהבה עם אישה אחת מסוימת?" ג'ייק שאל בחשד.

"לא." אלא אם כן הוא רוצה לעשות אהבה עם האישה שיצאה מהדוג'ו של ג'ייק בלי להעיף מבט לאחור. מה שלא היה נכון.

"זה טוב," אמר ג'ייק. ובנשימה הבאה שלו, "אז מה הבעיה שלך, לעזאזל?"

"אני לא יודע." משהו באחיו תבע ממנו כנות, מאז ומעולם. לוק היה ישיר. " זה רק... כשאתה מסתובב יותר מדי בצללים של האלימות, היא מתחילה לבלוע אותך. התבוננתי במדלן דלקורט וראיתי יופי, לא רק במראה אלא גם במעשים. כשהמילים שלך שרטטו תמונה אחרת שלה, התחלתי לראות אדום."

ג'ייק הקדיר פנים תוך כדי התנגבות. "יש טוב אצל מאדי – תשאל כל ילד שהיא גררה מהביבים. יש יופי בדרך שבה היא מסתובבת ללא פחד בצד האפל של העיר. אשר לנישואים על מנת להבטיח חיים טובים יותר – אולי היא עשתה את זה ואולי לא – זה לא עניינך. וזה לא עושה ממנה זונה."

לוק הזדעף. "וזה גם לא בדיוק עושה אותה נקייה מכל רבב."

"מה אכפת לך? אישה מלאכית הייתה מוציאה אותך מדעתך תוך שבוע."

"כן, אבל זה נחמד לדעת שהן קיימות."

"כשאני אמצא אחת, אודיע לך," אמר ג'ייק ביובש. "בינתיים, אני מציע שתכבד את מדלן דלקורט בגלל מה שהיא. אישה נבונה ונדיבה שלא שמה קצוץ אם יש לה יותר אויבים מחברים בקרב חוגי החברה הגבוהה. היא עושה מה שהם לא עושים. היא שופכת ים של כסף לפרויקטים שנועדו לעזור לעניים ולעקורים. היא מלכלכת את הידיים. והיא לא שופטת אנשים על מעשיהם בעבר כדי למצוא בהם חסרונות, כפי שאתה עשית עכשיו."

לוק הזדעף מחדש. "הבנתי את עמדתך." אם ג'ייק היה מוכן להגן עליה, אז היא חייבת להיות בסדר. לא מלאך, אלא בת אנוש כמו כל השאר. מלאכים היו חלק מסיפורי אגדות. הוא הטיל את המגבת על הספסל. "אולי אני אשאר על הרחבה זמן מה." יתרגל את תבניות התנועה, יעביד את הגוף שלו קשה ואולי, רק אולי, יקבור את הפזיזות שלו ואת השיפוט החריף והשגוי שלו מתחת לתשישות גופנית.

ג'ייק שלח לעברו מבט מלוכסן, קריר ואומד.

"תלחם אתי שוב," הוא הציע. "לוחמת רחוב הפעם. בלי מקלות. בלי איפוק. רק אתה ואני."

"מה אם אפגע בך?" לוק שאל בזעף, אף על פי שהלהט שבתוכו הרים ראש בתגובה להצעה של ג'ייק.

"אתה לא תפגע." ג'ייק חייך בעדינות. "אבל תרגיש חופשי לנסות."

ג'ייק נתן ללוק אישור לא רשמי לפרוק את כעסו ובמהלך הלחימה הוא עשה כן, ושלח יותר ויותר ממנו לכיוונו של אחיו עד שג'ייק פגש בכעסו כולו, מוציא אותו ממנו ללא מאמץ ומעצב אותו למשהו לא מזיק, משהו כמעט יפה בטוהר התנועה. חמש עשרה דקות מאוחר יותר, כששניהם התנשמו בכבדות ונטפו זיעה, לוק הרגיש סופסוף שהמתח שלו מתחיל להתמוסס.

עשרים דקות מאוחר יותר, אחרי שהפסיד במובהק בתחרות ובעודו מחייך כמו טיפש, לוק חזר להתחרות על הרחבה והקראטה הרצחני הפק להאבקות מלאת צחוק וקנטור. מרפק אחרון ומפחיד למקלעת השמש של לוק, וג'ייק הביס אותו סופית.

"כדאי לך להרגיש יותר טוב," אמר ג'ייק, מנגב את פיו בידו בעודו מתרומם על רגליו. "כי אני מרגיש הרבה יותר גרוע."

לוק ניסה להתיישב, גנח בכאב והתחרט. לשכב על הגב על הרצפה היה בסדר גמור. יש מכאן נוף יפה של התקרה. החיוך הכובש של ג'ייק נגלה לעיניו, ואחר כך התקרבה אליו ידו. לוק חבט והרחיק אותה. "לך מפה. אני עושה מדיטציה."

"אתה? מדיטציה?" לוק מעולם לא השתלט על עניין המדיטציה, וג'ייק ידע זאת. "על מה?"

"קורי עכביש. יש אחד על מנורת התקרה שלך." ג'ייק נשבע בלהט שמדיטציה הייתה וריאציה של הריכוז המוחלט שלוק השקיע בנטרול פצצות. לוק לא היה מסוגל להביא ריכוז דומה לכל דבר שלא היה פירוק נשק. הוא בהחלט לא היה מסוגל להביא את הריכוז הזה למחשבות על טבורו, אפילו אם הטבור לא היה אלא מטפורה לחיים, היקום וכל השאר.

"מדיטציה על קורי עכביש זה טוב," מלמל ג'ייק. "קורי עכביש יכולים למשוך אותך למרכז הדברים ולגלות לך אמיתות נסתרות. אם כי זה יעזור עם תעצום עיניים ותפסיק לשרוף את הרשתיות שלך בעודך עושה זאת."

"פרפקציוניסט כמו תמיד," מלמל לוק, אבל עצם את עיניו ונשם נשימות עמוקות.

"מה אתה רואה?" שאל ג'ייק.

"את הצד הפנימי של העפעפיים שלי."

ג'ייק נאנח. "תתרכז."

"אני יודע. אני יודע. אני בעניין," אמר לוק. "אני מניע את הזרימה."

"יופי. מה אתה רואה?"

פניה של אישה, בהירות כנגד החשיכה. שער בלונד דבש באורך הכתפיים. עיניים בצבע ירוק אזוב מנוקדות בחום וממוסגרות בריסים ארוכים. פה רחב שנועד לצחוק ולנשיקות. היא תנשק היטב; הוא ידע את זה אינסטינקטיבית. היא יכולה לגרום לגבר להאמין שיש טוב בעולם.

מדלן דלקורט.

לוק פקח לרווחה את עיניו והתיישב במהירות, בלי להתחשב בכאב שבצד גופו או בדקירת התשוקה עמוק במה שהחליף את הנשמה שלו.

"רואה משהו?" שאל ג'ייק.

לוק הניד בראשו. "שום דבר שיעניין אותך."