אש יהלום – נובלה בסדרת “המורשת הנסתרת”

1 כעבור חודשיים ושבועיים קטלינה

פילסתי את דרכי במסדרון הבית במאונטן רוז בניסיון לחמוק מהילדים. כל מה שקראתי בהרלד על גיסי לעתיד לימד אותי שקונור רוגן הוא מתבודד, ושמשפחתו הקרובה מסתכמת באימא שלו ובבת הדודה שלו, קלי וולר, שלא נחשבה.

הכול שקרים.

להקת הילדים הסתערה לעברי.

הצמדתי את הטבלט לחזה והתכוננתי לקראתם.

הם רצו סביבי במעגלים וצחקקו, ואז מיהרו הלאה לאורך המסדרון. נשארה רק ילדה שגררה אחריה בובת חד־קרן. חזרתי לנשום.

לרוגן היו המוני קרובים בכל רחבי אגן הים התיכון, וכולם הסתערו על הבית של אימא שלו לכבוד החתונה. אני אוהבת ילדים, אבל היו במקום בין עשרים לשלושים ילדים מתחת לגיל שתים־עשרה והם הסתובבו בלהקות. בפעם האחרונה שנתקלתי בחבורה המסוימת הזאת הם העיפו לי את הטבלט מהידיים. אסור שיקרה משהו לטבלט. שמרתי בו את כל קובצי החתונה.

הילדה ואני החלפנו מבט. היא נראתה בת חמש והיתה חמודה ממש. היו לה שיער חום ועיניים גדולות וכהות, והיא לבשה שמלה יפה בצבע לוונדר מקושטת בפרחי משי קטנים. אם אימא היתה מלבישה אותי בשמלה כזאת כשהייתי קטנה, היא היתה מתכסה בבוץ ובגריז בתוך חמש דקות בערך. כשהייתי בת חמש שיחקתי בשני מקומות: בחוץ, או במוסך של סבתא פרידה בזמן שהיא תיקנה טנקים וכלים ארטילריים.

"היי," אמרתי לילדה. "אני קטלינה."

"מִיָה רוֹסָה גַרְסיָה רמירס אָרוֹיוֹ דל מוֹנְטֶה."

קלטתי שכבר ראיתי אותה לפני כן. היא תמיד השתרכה אחרי גברת רוגן. היא עקבה אחריה למרפסת, לחדר העבודה, לחדר הטלוויזיה. היא אפילו רצתה לשבת לידה בזמן הארוחות.

מיה רוסה הרימה את החד־קרן שלה. הוא היה גדול כמעט כמוה ומקושט אבני חן כחולות וכסופות מפלסטיק שהיו גדולות כמו ענבים, ובהרבה יותר מדי נצנצים.

"זאת ספיר."

"היא מאוד יפה."

"היא גרה בענני חצות, והקרן שלה זוהרת לאור הירח."

אה, בטח. "אגדות אבני החן". זאת היתה סדרה מצוירת פופולרית לילדים בכיכוב חיות מיסטיות. הייתי גדולה מדי לצפות בה, אבל ארבלה, אחותי הקטנה, צפתה בה מהיום שעלתה לשידור. במשך כמה זמן כל דבר היה חייב להיות "אגדות אבני החן": מחברות, תיקים, כיסויים לטלפון... ואז היא עלתה לתיכון, ובזה נגמר הסיפור.

"אני רוצה אקדח נצנצים," הכריזה מיה רוסה במבטא קל.

"אממ, מה?"

"יש מכשיר כזה שאפשר לשים איתו עוד נצנצים."

"את מתכוונת לאקדח שיבוץ?"

מיה רוסה הנהנה כמה פעמים. "כן. אימא שלי אמרה שאת זאת שמארגנת דברים ושאני אדבר איתך."

זאת שמארגנת דברים. הסתרתי אנחה. "אני אבדוק מה אני יכולה לעשות. איך קוראים לאימא שלך, שאני אדע למי למסור את זה?"

"טֵרֵסָה רוֹסָה אָרוֹיוֹ רוֹבֶּרְטוֹ דל מוֹנְטֶה. תודה רבה. אבל אל תיתני את זה לאימא. תיתני את זה לי."

אווו. היא אמרה תודה רבה. "על לא דבר."

היא קדה קידה, וגררה את החד־קרן שלה כשהצטרפה בריצה אל הילדים האחרים.

הטלפון שלי צפצף. העפתי מבט בהודעה. ארבלה כתבה, איפה את??? תגיעי לפה!!! והוסיפה גיף של תינוק בוכה נהרות של דמעות פוטושופ. יצאתי לדרך כמעט בריצה.

הכול התחיל כשנבדה פיטרה את מפיקת החתונה. כלומר, את מפיקת החתונה הראשונה.

בדרך כלל אחותי הגדולה היא אדם די הגיוני. טוב, עד כמה שאפשר להיות הגיונית כשאת גלאי שקר אנושי. אבל לפני שבועיים סיימון נייטינגייל נעלם, ובית נייטינגייל שכר אותנו למצוא אותו. המשפחה שלנו נרשמה כבית בסך הכול לפני שלושה חודשים, ומשרד החקירות הקטן שלנו הפך ממשרד חקירות ביילור למשרד חקירות בית ביילור. תיק נייטינגייל היה החקירה הראשונה שלנו תחת השם החדש. כל האליטה של יוסטון עקבה אחרינו, וזה קצת שיגע את נבדה. שיגע מאוד. בגדול היא נעשתה משוגעת.

המפיקה הראשונה פוטרה כי היא התווכחה עם נבדה. אחותי היתה מסבירה לה איך היא רוצה שדברים ייעשו והמפיקה היתה מסבירה למה זה בלתי אפשרי. רוב הזמן המשמעות של "בלתי אפשרי" היתה "אנחנו לא נעשה את זה כי זאת חתונה של עליונים, ולא ככה עושים את זה." בסופו של דבר המפיקה הסבירה לנבדה שזאת לא באמת החתונה שלה אלא חתונה של בית רוגן, ושהיא חייבת להפסיק לחבל בה עם "דרישות מגוחכות" כמו להגיש מטבל גבינה מקסיקני כמתאבן בארוחת הערב המקדימה. המפיקה לוותה מיידית החוצה.

המפיקה השנייה פוטרה כי לא הפסיקה לשקר. הגישה שלה להפקת חתונות היתה להרגיע את הכלה בהבטחות שווא שהכול נמצא תחת שליטה. היא לא רצתה שינשפו בעורפה. אבל אחותי היא חולת שליטה מזעזעת ותשומת הלב שלה לפרטים מפורסמת במשפחה. נבדה היתה שואלת אם יש בעיה כלשהי, והמפיקה היתה מרגיעה אותה שוב ושוב שהכול בסדר, אף על פי שהזהירו אותה שנבדה מרגישה שקרים. הסיפור התפוצץ כשנבדה שאלה אותה ישירות אם היא וגברת רוגן הגיעו להסכמה לגבי הקייטרינג. אחרי שנאמר לה בפעם העשירית שלא תדאג, נבדה נשברה. קלטתי שהמפיקה השנייה פוטרה כשראיתי אותה רצה למכונית שלה על עקבים של שנים־עשר סנטימטר בהבעת אימה טהורה. אחותי פרצה למרפסת מאחוריה וצעקה, "עכשיו הכול בסדר? זה עדיין בסדר?"

לא טרחנו לחפש מפיקה שלישית. ארבלה ואני פינינו סוף שבוע, הזמנו מלא אוכל, ואחרי שלושים ומשהו פרקים של הסדרה "של מי החתונה הזאת?" וארבע עונות של "כלות מהגיהינום", החלטנו להפיק את החתונה בעצמנו. או שלא תהיה חתונה.

לרוע המזל, אף שרוגן ואימא שלו התייחסו אלינו באדיבות רבה, לשאר בני המשפחה היו ספקות לגבי המעמד שלנו. גם ארבלה וגם אני היינו רשומות כעליונות, אבל הרשומות שלנו היו חסויות. וחוץ מזה, המשפחה שלנו לא היתה עשירה, ורוגן היה מיליארדר. אני הייתי בת שמונה־עשרה וארבלה בת קצת פחות משש־עשרה, והם לא הרגישו שיש לנו סמכות אמיתית. היתה לי הרגשה שאנחנו נחשבות ל"קרובות משפחה עניות שעושות שליחויות", וממוקמות דרגה אחת מעל המשרתים. מתברר שאני הייתי "זאת שמארגנת דברים". לא רציתי לדעת מה ההגדרה של ארבלה.

בדיוק מה שהיה חסר לי. גם ככה הרגשתי כמו פולשת מגושמת בלב כל העושר היפה הזה. זה לא היה הבית שלי. הבית שלי נמצא בלופט במחסן. אילו היתה אפשרות לא להיות כאן, הייתי מנצלת אותה. אבל אני אוהבת את אחותי.

היה הרבה יותר קל אם היינו יכולים לעשות את כל זה בבית של רוגן, אבל רוגן ונבדה הכריזו על הבית של רוגן כ"אזור חופשי מחתונות" והסתתרו שם בכל הזדמנות שהיתה להם.

פניתי במסדרון ונכנסתי לחדר. נבדה עמדה על בימה בעקבים ובשמלת החתונה המתהווה, שכרגע התמצתה בבד מוסלין מסומן בעיפרון כחול. שתי עוזרות זחלו מתחתיה ונעצו סיכות בקו המכפלת.

ארבלה עמדה מולה בזרועות משולבות על החזה. גם נבדה וגם ארבלה בלונדיניות, אבל הגוון של נבדה נטה לדבש ושל ארבלה לתירס זהוב. אני הברונטית היחידה במשפחה מלבד אימא. כרגע הדמיון בין האחיות שלי היה בולט מאוד, ואם מתעלמים מהפנים שלהן, ארבלה נראתה כמו עותק נמוך וקטן יותר של נבדה.

אווו, אני צריכה לומר לה את זה בריב הבא שלנו. היא תשנא את זה.

"מה קרה?" שאלתי.

"היא רוצה פרחי לילך בזר החתונה שלה."

"אוקיי..." נבדה אמרה שהיא רוצה ציפורנִים, אבל נוכל לדחוף לשם גם כמה פרחי לילך ורודים ויפים. לא הבנתי מה הבעיה.

"כחולים," המשיכה ארבלה לטפטף את המידע. "היא רוצה לילכים כחולים."

לא ולא. "נבדה..."

"אתמול הסתתרתי מאחורי שיח לילך. הפרחים היו ממש יפים והיה להם ריח טוב. בלוחית של השיח היה כתוב: 'כחול פלאי: שופע פרחים והניחוח מדהים.'"

חיפשתי בגוגל צמח לילך בשם "כחול פלאי". הוא היה כחול. כאילו, ממש כחול. "למה הסתתרת מאחורי שיח?"

"ירו עליה," אמרה ארבלה בפנים חמוצות.

"אז עצרת להריח את הלילך בזמן שירו עלייך?" אין לתאר.

"מממ. הייתי בחממה וזה היה מסתור מקסים."

החלטתי לפנות אל ההיגיון שלה. אחותי היתה אדם הגיוני. "ביקשת חתונה אביבית. בחרת ורוד, לבן וירוק־מרווה בהיר כצבעים שלך. אין כחול בשום מקום בחתונה."

"עכשיו יש."

"בזר שלך יש ציפורנים ורודים, אפונה ריחנית ורודה, ורדים לבנים וגיבסניות לבנות." שלושה סוגים של ציפורנים ורודים, כי היא לא הצליחה לבחור ביניהם. נבדה לעולם לא תדע איזו אימה הביעו עיניה של מעצבת הפרחים של החתונה כשבישרנו לה שזה הולך להיות זר ציפורנים. מתברר שציפורנים לא יוקרתיות מספיק לחתונה של רוגן המשוגע. האישה המסכנה ניסתה שוב ושוב להציע סחלבים.

"ולילך כחול," אמרה נבדה.

"הצבעים מתנגשים," רטנה ארבלה.

חיפשתי בגוגל "שמלת שושבינה מרווה", הושטתי את הטבלט לנבדה והתחלתי לדפדף בתמונות. "תסתכלי על הפרחים. ורוד ולבן. ורוד. ורוד. לבן. ורוד ולבן."

"לא אכפת לי," אמרה נבדה. "אני רוצה לילך כחול."

ואני רוצה לטוס מכאן למקום רחוק. אבל זה לא יקרה בזמן הקרוב, נכון?

"בכל מקרה, אני חייבת לחזור למשרד," אמרה נבדה. "תשלחו הודעה אם צריך."

"המלכה שחררה אותנו," הכריזה ארבלה.

קדתי קידה עמוקה. "הוד מלכותך."

"אני שונאת אתכן."

"גם אנחנו שונאות אותך," אמרה לה ארבלה.

"שנאנו אותך עוד לפני החתונה."

"לפני שנעשה אופנתי לשנוא אותך."

"עופו מפה!" נהמה נבדה.

יצאתי מהחדר.

ארבלה השיגה אותי. "אי־אפשר לילך. זה הורס את כל העיצוב."

"אני יודעת."

"אז מה נעשה?"

"נישן על זה לילה," אמרתי לה. "בואי, נלך הביתה."

"קטלינה," קרא קול אישה.

הסתובבתי אל הקול. ארוֹסה רוגן, חמותה לעתיד של נבדה, נופפה לי מהפתח בכיסא הגלגלים שלה.

"אני יכולה לדבר איתך רגע בפרטיות, יקירה?"

אוי. זה לא נשמע טוב. "כן, גברתי."

"אני אחכה לך בחוץ," אמרה ארבלה.