אתגר הנינג’ה

1

איזי פיצג'רלד חלפה על קצות האצבעות על פני חדר המשפחה. אביה ואחיה הגדול צפו שם בטלוויזיה. היא נעצרה כשהבינה במה הם צופים. זאת היתה "אליפות הנינג'ה הארצית".

אה, נכון, הערב מתקיים הגמר, חשבה.

היא נשכה את שפתה ונזכרה בימים שבהם כל המשפחה היתה צופה יחד בתוכנית הזאת מדי שבוע. אמא שלה אהבה אותה...

לא משנה. איזי תוכל לראות את הגמר באינטרנט מאוחר יותר. כרגע היא צריכה להמשיך לזוז. לא כדאי שאבא שלה יתפוס אותה מתגנבת החוצה. בייחוד מפני שרק עכשיו נגמר העונש האחרון שקיבלה.

לפחות כשהם צופים ב'אליפות הנינג'ה הארצית' אבא וצ'רלי יהיו עסוקים ולא יתעניינו איפה אני, חשבה כשפסעה על קצות האצבעות אל הדלת האחורית. לא שהם חושבים עלי הרבה בכל מקרה.

היא פתחה את הדלת והרימה מעט את הידית, כדי שהצירים לא יחרקו, ואז סגרה אותה מאחוריה באותה זהירות. כשהתכופפה כדי לקחת את הסקטבורד שהחביאה בין השיחים ממש ליד הדלת, שמעה איזי קולות מכיוון השער האחורי.

אוי! היא זינקה והתחבאה מאחורי פסל מטומטם של איזו אלה יוונית שאבא שלה חשב שהוא כל כך קלאסי. כעבור כמה שניות ראתה את אמה החורגת, טינה, בטרנינג המעצבים ובנעלי הריצה היוקרתיות שלה. האנה, אחותה בת השש-עשרה של איזי, היתה איתה. טינה אמרה משהו והאנה צחקה, אף על פי שטינה אף פעם לא אמרה שום דבר מצחיק באמת.

איזי נגעה בשערה. היא פיזרה אותו לפני שהתגנבה החוצה, כדי שיראו את הפס הסגול שחברתה ג'ס עזרה לה לצבוע. מה שאומר שרצוי שטינה או אבא שלה לא יראו אותה. הם עדיין לא ידעו על הפס הסגול. הם אמרו שילדה בת שתים-עשרה לא מבוגרת מספיק להתחיל לצבוע את השיער.

וזה ממש לא הוגן, חשבה איזי. בייחוד מפני שטינה מבלה את רוב זמנה במספרה כדי לצבוע את השיער שלה בגוון האדום המחריד הזה.

"זאת היתה ריצה טובה, מותק," אמרה טינה להאנה וטפחה בחיבה על כתפה. "בטוח תהיי מוכנה לריצת העשרה קילומטרים."

"תודה שאת מתאמנת איתי, טינה." האנה נשמעה מאושרת וטיפה קצרת נשימה.

"מתי שתרצי, מותק. זה מה שאנחנו עושים, נכון?" טינה פלטה צחוק אופייני, קטן ומצלצל. "בני פיצג'רלד הם אצנים - אבא שלך תמיד אומר את זה."

אבא באמת אמר את זה הרבה, בעיקר בכל פעם שניסה לשכנע את איזי להצטרף לקבוצת הריצה בבית הספר - כמו האנה וצ'רלי. בני פיצג'רלד הם אצנים, איזבלה, הוא היה אומר. את לא יכולה להילחם בזה.

איזי עיקמה את אפה. היא לא אהבה לשמוע אותו משתמש בשמה המלא אפילו בדמיונה. היא גם לא אהבה לשמוע את טינה משתמשת בביטוי החביב על אבא, כי היא אפילו לא היתה בת פיצג'רלד אמיתית - היא התחתנה עם אבא רק לפני שנה וחצי. אבל היא כן היתה אצנית אמיתית. היא ואבא נפגשו בריצת חצי-מרתון.

היה נדמה שטינה והאנה ימשיכו להתמתח ולפטפט בחצר האחורית לנצח. אבל לבסוף הן נכנסו פנימה, ואיזי היתה חופשייה.

היא מיהרה החוצה מהשער האחורי וחצתה את דק הברֵכה של השכנים, ואז קפצה מעל הגדר והגיעה אל הרחוב. לבסוף שמטה את הסקטבורד שלה על הכביש, בעטה כדי להשיג תאוצה והחליקה במורד הגבעה לכיוון מרכז העיר.

ג'ס חיכתה במגרש החניה של מרכז הקניות הילסייד. היא ישבה בנחת על ספסל, הסקטבורד שלה לרגליה והאוזניות תחובות באוזניה. "איחרת," אמרה ושלפה אוזנייה אחת מהאוזן.

"מצטערת. כמעט תפסו אותי," התחילה איזי להסביר, אבל ג'ס נופפה בידה.

"לא משנה. רוצה לראות מהלך חדש שלמדתי מטומי?"

"בטח!" איזי השתדלה לא להישמע להוטה מדי. ג'ס היתה מבוגרת ממנה בשנתיים, וטומי היה החבר שלה. שניהם למדו בתיכון פיירוויו והיו הרבה יותר מגניבים מתלמידי כיתה ז' בבית הספר הפרטי הסנובי שאיזי למדה בו. איזי הרגישה בת מזל שג'ס רוצה להסתובב איתה.

מרכז הקניות הילסייד היה כמעט נטוש, כרגיל, אם כי רוב החנויות היו פתוחות עד תשע בערב. כמעט כולם הלכו כעת לקניון המפואר החדש שנפתח על הכביש המהיר. אבל לאיזי זה לא הפריע, כי בזכות זה ג'ס והיא יכלו לגלוש על הסקטבורד או לעשות כאן פארקור כמעט בלי הפרעה. חוץ מזה, היה כיף לעשות את זה על המבנה המוזר בעל שני המפלסים והמדרכה המכוסה בבליטות ועשבים.

ופארקור היה הדבר הכי כיפי שיצא לאיזי לעשות כבר... טוב, כבר הרבה זמן. הכול בזה היה כיף - לרוץ, לקפוץ, לזנק מעל דברים, לטפס על קירות, כל הדברים האלה. היא אהבה לאתגר את עצמה ככה, אפילו כשזה היה קצת מפחיד. אולי במיוחד כשזה היה מפחיד.

ג'ס הראתה לה את הטריק החדש: לקפוץ מעל החומה הנמוכה בקצה השביל ולהשתמש רק ביד אחת. הן התאמנו על זה זמן-מה ואז עשו דברים רגילים - קפצו מעל מחסומי חניה וגדרות שיחים, עשו מיני טריקים בסקטבורד ועוד.

"זה משעמם," אמרה ג'ס אחרי שאיזי נחתה מקפיצה על הסקטבורד שלה. "יש לי רעיון - בואי נעשה את זה."

היא הצביעה על המסעדה השקועה שבמרכז רחבת הקניות. איזי לא הבינה.

"נעשה מה? נלך לאכול?" שאלה.

ג'ס צחקה והסיטה מפניה את הפוני הפרוע שלה, החצי-בלונדיני חצי-ירוק. "לא - המדרגות," אמרה. "בואי ננסה להחליק עליהן." היא חייכה. "בלי לקפוץ - את חייבת להחליק כל הדרך למטה."

איזי ניגשה אל ראש המדרגות. הן היו גבוהות ותלולות למדי, עם מישורת באמצע. "לוֹיְדַעַת," אמרה. "אולי יהיה קשה לעשות את הפנייה הזאת. חוץ מזה צריך לעצור בבת אחת אחרת נפגע בחלון שבתחתית המדרגות."

"כן. נכון שזה מגניב?" ג'ס שלפה מטבע מכיסה. "בואי נטיל מטבע כדי להחליט מי ראשונה."

איזי היססה, אבל ג'ס כבר הטילה את המטבע באוויר. "עץ!" איזי פלטה.

ג'ס הניחה את המטבע על גב ידה. "יצא עץ," אמרה. "את ראשונה!"

איזי בלעה רוק והביטה במדרגות. פתאום הן נראו גבוהות ותלולות עוד יותר. אבל היא אף פעם לא נסוגה מפני אתגר. אף פעם.

חוץ מזה, היא כבר החליקה במדרגות לפני כן. אולי לא במדרגות תלולות או גבוהות כל כך... אבל היא לא יכולה להשתפן מול ג'ס. אין מצב.

"למה את מחכה, פיצג'רלד?" אמרה ג'ס.

"לשום דבר." איזי בעטה ועצרה את נשימתה כשהסקטבורד התגלגל אל המדרגה העליונה - ואז נטה אל התהום. לבה הלם וידיה נעשו לחות כשהסתכלה מטה אל המישורת. אבל היא נשארה יציבה, עם זרועות פשוטות קדימה, איזנה את גופה והקפידה שהאף של הסקטבורד יישאר למעלה כשהגלגלים האחוריים מצאו את קצה המדרגה הבאה וזאת שאחריה...

היא נחתה בכוח על המישורת והחליקה מעבר לפינה, מרפק אחד התחכך בקיר, אבל היא לא האטה. רק אז היא ראתה את גרם המדרגות השני במלואו. הוא היה עוד יותר ארוך מהראשון אפילו, ותלול יותר. כשהגלגלים עזבו את הקרקע, איזי הרגישה כאילו קפצה כרגע מפסגת צוק...

"תתיישרי!" צעקה ג'ס אי-שם מעליה. "את נוטה הצדה!"

אבל איזי היתה קפואה, ומבטה נעוץ בקרקע המתקרבת אליה במהירות. היא הרגישה את עצמה מתנתקת מהסקטבורד שלה, ורק כשהכתף שלה פגעה בקיר הבטון המוצק של גרם המדרגות היא יצאה מהקיפאון והצליחה בקושי לשמור על שיווי המשקל כדי לא ליפול במדרגות האחרונות. הסקטבורד שלה, לעומת זאת...

טראח!

הסקטבורד פגע בחלון וניפץ אותו, ורסיסי זכוכית עפו לכל עבר. קור התפשט בגופה של איזי, והיא הרגישה שהיא מתחילה לרעוד. מה היא עשתה?

"וואו!" קראה ג'ס. "בואי נסתלק מפה!"

איזי שמעה את רגליה של חברתה רצות משם. כעבור שנייה פרצו כמה אנשים החוצה מהמסעדה.

"את!" צעקה אישה חמורת סבר והצביעה על איזי. "תעצרי מיד!"