באהבה כמו בשנאה

 1 אֵוִוי

שדרות לה סיינגה הן גיהינום בלתי נגמר של בטון מתפתל, אבל הן הרע ההכרחי בעיר הזאת. הן חוצות את לוס אנג'לס מצפון לדרום, ויוצרות עורק עצום שחוצה את "אזור שלושים המיילים" הידוע בשמו המקוצר — TMZ, הידוע גם כאזור האולפנים — כי מבחינה היסטורית שם היו כל אולפני הקולנוע הראשונים.

בימי הזוהר של השדרות הללו, לפני שערים ומדינות אחרות החלו להציע הטבות מס ותמריצים גדולים, שנועדו לפתות יוצרי קולנוע לצלם סרטים בלוקיישן, זה היה המקום שבו צולמו מרבית הסרטים. זה היה המרכז שבו עברו מאות מיליוני דולרים מיד ליד בעסקי הקולנוע במהלך עשרות שנים, אבל אני מעולם לא שמעתי מישהו בתעשיית הקולנוע פולט באגביות במהלך שיחה את השם TMZ. לא כמו שאתם חושבים, בכל אופן. כל מי שקורא כך לעורק החיים המרכזי של הוליווד דומה לתייר המסתובב ברחבי סן פרנציסקו וקורא לעיר "פריסקו". הוא נחשף מיד כאאוטסיידר, כמי שנתקל במקרה בעמוד מפורט בוויקיפדיה. זה כל כך ארכאי עד שרבים מעמיתיי לא מבינים כי משם קיבל אתר הרכילות המפורסם את שמו.

שדרות לה סיינגה נראות כמו מרבית הרחובות השטוחים כאן בהוליווד: טורים של חנויות ומסעדות שנבנו בזוויות משונות ונדחסו בכל מילימטר פנוי, דקלים ושלטי חוצות, המזדקרים אל שמיים כחולים אפרוריים ומכוניות ב־כ־ל מקום. בצד צפון נמצא מה שמזין את מרבית החלומות ההוליוודיים, זהו המקום שבו נדמה כי הגבעות התלולות הגיחו מעלה ישירות מתוך האספלט. בתים השווים מיליונים רבים של דולרים מונחים כמו קוביות טטריס על צדי הגבעות, ומתנשאים מעל העיר שמתחתם עם חלונותיהם הבוהקים ושבילי גישה ששערים בפתחם.

המראה מרהיב ביותר, אם אתם יכולים להרשות אותו לעצמכם. אבל כמו מרבית האנשים כאן בלוס אנג'לס, כפות רגליי נטועות בביטחון בקרקע, והנוף היחידי הנשקף מביתי הוא של הדירה שמעבר לסמטה, המאוכלסת בדרך כלל בלהטוטן מרוקאי חסר חולצה.

אני משערת שיש מראות קשים מזה.

על אף שאני שונאת את לה סיינגה ואת הפקק האין־סופי שלהן, השדרות הן הדרך הישירה ביותר לחציית לוס אנג'לס. כל מקומי יגיד לכם שלנהוג כאן זה עניין של תזמון: צאו בשתיים — ואתם יכולים להגיע כמעט לכל מקום תוך עשרים דקות. צאו בחמש, כמו כולם, וייקח לכם יותר משעה לחצות שמונה קילומטרים.

תודה לאל שבדרך כלל אני מהאחרונים שעוזבים את המשרד.

אני שומעת נקישה, מרימה את פניי ורואה את דאריל, זוהרת עם השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות שלה, עומדת בפתח הדלת שלי. אני תערובת הרבה פחות מרגשת של שני הורים כהי שיער וכהי עיניים, ואילו דאריל האנה ג'ורדן דומה דמיון רב לאחותה לַשֵם ונראית כאילו התרחצה זה עתה על סט הצילומים של "ספלאש", ולא כמו מישהי שגדלה בסן דימס המרוחקת שלושה בתים ממני.

"יום העבודה הסתיים לפני שעה," היא אומרת.

"רק קוראת את המאמר הזה לפני שאני יוצאת. זה על..." עיניי מצטמצמות כשאני בוחנת אותה. רק לפני שעות ספורות דאריל לבשה שמלה ונעלה נעלי עקב בגובה השמיים. עכשיו היא נועלת כפכפים ושיערה הבהיר אסוף לאחור בקוקו. "יש לנו את המסיבה הזאת אצל מייק וסטף הערב. בבקשה אל תגידי לי שזאת התחפושת שלך."

דאריל פוכרת את אצבעותיה ומגלה עניין עמוק בכתם בלתי קיים במכפלת החצאית שלה, ואני יודעת שאבוד לי.

"לא," אני פולטת.

"אני מצטערת!" היא צונחת בדרמטיות אל תוך הכיסא שמולי.

"דפוקה אחת. את מבריזה?"

"לא התכוונתי! שכחתי שהבטחתי לדוד שלי שאבוא הערב. למה לא הזכרת לי אחר הצהריים? את יודעת שזה התפקיד שלך במערכת היחסים הזאת!"

קרסתי בייאוש אל מושב הכיסא. דאריל התפרנסה במהלך לימודיה בקולג' מעבודה בספא הרפואי של הדוד שלה, וניצלה עד תום את הנחת העובדים שקיבלה שם. היא מהממת — עור מתוח, ציצים מושלמים ורווח בין הירכיים שאפשר לצפות דרכו בטלוויזיה — אבל היא גם הראשונה שתודֶה בכך שחלק גדול מזה הושג הודות לחידושים במדע ולדוד שלה, המנתח הפלסטי ד"ר אליאס ג'ורדן. דאריל תהיה השנה בת שלושים, ובנוסף לעבודה שלה בקומה למעלה במחלקת הספרים של הטלוויזיה, היא גם עובדת מהצד בשביל דודהּ כדי לשלם על כל הכיוונונים האחרונים שהיא עוברת. כמו רוב האנשים בעיר הזאת גם היא נחושה לא להזדקן לעולם.

למרבה המזל, היא לא צריכה לחשוש מזה יותר כי אני עומדת לרצוח אותה.

"טוב, מגוחך כמה שהיום הזה היה רע." אני בודקת את הטלפון שלי לפני שאני משליכה אותו לארנק. "תזכירי לי למה אני אוהבת אותך?"

"את אוהבת אותי כי אני מקשיבה לאין־סוף פרטי הטריוויה על קולנוע שאת לא מפסיקה לספר, והפסיביות שלי משלימה את הצורך שלך להיות כל הזמן בשליטה."

הלוואי שיכולתי להתווכח עם זה, אבל היא העלתה שני טיעונים טובים. גדלתי עם אובססיה לסרטים; זה בדם שלי. אבי היה חשמלאי בחברת האחים וורנר, ואימא שלי היתה ספרית ומאפרת כמעט בכל האולפנים בסביבה. כשהייתי בת שמונה הצלחתי לשכנע את הוריי לתת לי לרכוב על האופניים אחרי הלימודים אל ספריית הווידיאו השכונתית — כן, אני זקנה — ולאחר מכן שכנעתי את המנהל המיובש והזקן, לארי, לאפשר לי לעבוד תמורת סרטים בחינם. כשהייתי בכיתה י"א הוא הסכים סוף סוף להתחיל לשלם לי.

טיילתי בעולם, אבל לוס אנג'לס היתה תמיד — ותמיד תהיה — הבית שלי. זה לא רק מפני שהמשפחה שלי כאן. זה משום שהלב שלי שייך ללכלוך ולבלגן של העיר, ומתקיים על פי הכללים הבלתי מדוברים של הוליווד. בגלל זה הפכתי להיות סוכנת כישרונות. מעולם לא רציתי לשחק בסרטים, אבל חלמתי לקחת חלק בעשייה שלהם.

ואני חייבת להיות בשליטה תמיד, היא לגמרי קלטה אותי גם בקטע הזה.

"בסדר," אני אומרת. "אבל בפעם הבאה שמישהו מסדר לי בליינד דייט נוראי עם לקוח ואני לא יכולה לסרב, את עושה פרצוף של אווי והולכת במקומי."

"עשינו עסק." היא בוחנת אותי בחיוך כפוי. "לא להוסיף שמן למדורה, אבל האם התחפושת שלך במכונית או שאת הולכת למסיבה מחופשת לבנקאית זועפת אך אופנתית?"

אני פותחת את הפה כדי לומר לה בדיוק מה היא יכולה לעשות עם התחפושת שלי, כשאני קולטת תנועה מבעד לדלת הפתוחה, מעבר לכתף שלה.

"אמיליה!" אני קוראת, והראש שלה מציץ פנימה. "מה את עושה הערב? בבקשה, בבקשה תגידי ששום דבר. מיס אמיליה בייקר, האדם האהוב עליי בתבל."

"אני אוספת את ג'יי מהמחנה," היא אומרת, "ומבלה את שארית הלילה בפיג'מה, אוכלת רביולי מקופסת שימורים."

ראשי צונח אל השולחן.

אני עובדת במחלקת סרטי הדרמה ומייצגת שחקנים ושחקניות. דאריל נמצאת בקומה למעלה ואמיליה בקומה למטה, סגנית המנהל של מחלקת כוח אדם. כיוון שיצאה לחיים מבוגרים ואחראים, הרבה יותר מוקדם מכולנו, אמיליה היא גם אימא גאה לילד בן השתים־עשרה הכי חכם והכי יפה בעולם.

"יש סיכוי שתוכלי למצוא בייביסיטר?" אני על סף ייאוש.

אמיליה נכנסת לחדר ומתיישבת על מסעד הכיסא של דאריל. השיער שלה נגזז קרוב לקרקפת. הייתי רוצה מאוד שסטייל כזה יתאים גם לי, אבל זה לא יקרה אצלה, לעומת זאת, זה מדגיש את החיוך הבוהק, את העור הכהה הזוהר ואת עצמות הלחיים המשגעות.

"בשישי בלילה?" נימת קולה מסתירה צחוק חנוק. "אין סיכוי. למה?"

"כי דאריל היא החברה הכי גרועה ואת החברה הכי טובה."

הצחוק שלה מורה לי להפסיק, ואני רוטנת.

"יש לך תוכניות גדולות?" ובעוקצנות לגמרי לא מוסתרת היא מוסיפה, "זה לא כאילו שאני מצפה שיהיה לך דייט או משהו, אבל את יודעת, אפשר לקוות."

אני מזדקפת ומצביעה בדרמטיות על דאריל. "הייתי אמורה ללכת למסיבה עם זאתי."

"נכון," היא אומרת בקול אשם. "אבל שכחתי והבטחתי לדוד אליאס שאעבור על החשבונות שלו."

אמיליה נוזפת בה בנפנוף אצבע של אימהות. "את לא עושה עוד משהו לפרצוף שלך."

דאריל ממהרת להרגיע אותה. אנחנו כמעט לא מעירות לדאריל על השיפוצים שהיא עוברת — היא בחורה מבוגרת, ואף שאנחנו חושבות שהיא מושלמת גם ככה, היא עושה את זה כי היא רוצה לעשות את זה, והאמת היא שזה ממש לא העסק שלנו. אבל אפילו אני חייבת להודות שלאחרונה היא... התלהבה מדיי.

"רק ניגוב אבק קליל." דאריל מחווה קלות בידיה ולאחר מכן פונה אליי. "ואם כבר מדברים על זה, אני צריכה ללכת."

"אני חושבת שגם אני אצא. אין טעם לדחות את הבלתי נמנע." אני דוחסת כמה קלסרים לתיק שלי, ואז אני נזכרת מה קראתי. "היי, ממש במהירות: מישהי מכן ראתה את המאמר על בראד ב'ווראייטי'?" אני מנמיכה את קולי ומציצה אל המשרד הריק. "רגע, הוא עדיין שם?"

אמיליה, שזה עתה חלפה על פני המשרד של בראד קינגמן — סגן נשיא פרייס אנד דיקל, ראש מחלקת הדרמה ואדיוט גמור — מטלטלת את ראשה. "רק אנחנו ודדלי כאן במשרד, אני חושבת."

אני פורשת את העיתון על השולחן וכולן רוכנות כדי לקרוא. "זה לא בדיוק עליו." אני מצביעה על המאמר האמור. "רק מזכירים שם שהוא נראה אוכל ארוחת ערב עם גייב וסטס." גייב הוא כוכב קולנוע נחשב במיוחד, שחתם עם הסוכנות היריבה שלנו, סי־טי מנג'מנט, ותשמעו קטע: כולם יודעים שבראד וגייב שונאים זה את זה גם אם איש אינו יודע בדיוק למה.

דאריל מזדקפת, ולא מתרגשת. "זה הכול? חשבתי שזה הולך להיות משהו זול ושערורייתי."

אני נוהמת לעברה נהמה קצרה וחוזרת להביט במאמר. העובדה שהיא חושבת שזה חסר כל חשיבות לא מרגיעה אותי. אני אכולת חשדות.

"אולי הם התפייסו או משהו בסגנון?" מציעה אמיליה.

אני מזמזמת לעצמי בלי להשתכנע. "אני לא חושבת שדברים כאלה קורים לבראד אלא אם כן זה קשור לכסף."

"את תמשיכי לחשוב על זה, ננסי דרו," אומרת אמיליה. "אבל ג'יי מחכה אז אני חייבת לטוס." היא פונה לצאת, אבל עוצרת ממש ליד הדלת. "ולפני שאני שוכחת, קיבלתי מזכר היום — זה בטח יגיע השבוע לתיבה שלך, אווי — בראד דוחה את הנופש המחלקתי שלכם, אז בינתיים את יכולה למחוק את זה מהיומן."

"דוחה? הוא אמר למה?" חוש הגשש־בלש שלי נדרך. בראד נהג להוציא את כל המחלקה לנופש ב"ביג בֶּר" מדי שנה בדיוק באותו שבוע בנובמבר.

"לא אמר," אומרת לנו אמיליה. "כל מה שאני יודעת הוא שהנופש נדחה בינתיים לתאריך בלתי ידוע, ואני בטוחה שלא אשמע אותך מתלוננת על זה שאת נאלצת להפסיד שבוע שלם ביער במחיצת הבחור הזה."

*

כשאת בגילי וגרה לבד בדירה עם כניסה משותפת, אין־סוף מסדרונות וזמזמים זעירים על הדלתות, את שוכחת את תחושת הייאוש המזדחלת הממלאת אותך כשאת מתקרבת לבית אמיתי. בית עם מרפסת קדמית, דלת מעוצבת וידית נקישה שאומרת לך משהו על האנשים שבפנים.

דרקון מברזל.

ורד מנחושת.

אולי מפלצת מיתולוגית מנחושת.

אני נועצת מבט במלאך הקטן הממורק להפליא על דלת הכניסה של מייק וסטף ומעווה את פניי. לפתע אני מרגישה הרבה פחות מרוצה מהחיים שלי לעומת למה שהרגשתי לפני שעות בודדות בלבד. הם צעירים ממני בארבע שנים וכבר אנשי־ידית־נקישה. אנשים עם דלת מעוצבת. בעלי בית.

אני לא מסוגלת להתחייב למנוי של שנה בנטפליקס, ואפילו המכונית, שזה עתה החניתי במרחק שני רחובות מהרחוב הצפוף שלהם, אינה שלי. אני גרועה בלהיות בוגרת.

אני מעיפה מבט חטוף אל עבר הגלימה השחורה שלי, אל העניבה האדומה והצהובה ואל מטה הקסמים שבידי, ותוהה למה הסכמתי לזה. אני בת שלושים ושלוש והולכת למסיבת תחפושות, לבושה כמו דמות של מתבגרת מהוגוורטס.

אלוהים ישמור, אווי.

לכי לעזאזל, דאריל.

ותאמינו לי, צריך אומץ בשביל לבוא לכאן לבד, לבושה כמו הרמיוני גריינג'ר. מיד מתעוררת החרדה הזאת ממסיבת תחפושות ברידג'יט ג'ונסית, שמא הדלת תיפתח וכולם ינעצו בי מבטים נדהמים, וסטף תלחש בזעזוע אוהד, "לא קיבלת את המייל על ביטול עניין התחפושות?" אילו דאריל היתה לפחות לצדי, התוצאה היתה מצחיקה, ויכולנו לשתות ולהקניט זו את זו על שהגענו לכאן ביום שישי בלילה. אבל לבד? לא כל כך. תחזיקו אצבעות שהנושא המקורי של המסיבה נשאר "תבואו בדמות שמשקפת אתכם", כי הנערה שזקוקה למחולל הזמן כדי להספיק לעשות הכול במהלך היום היא האלטר אגו המושלם לרווקה שעובדת בהוליווד.

אני מרימה את ידית הנקישה במאמץ מסוים — בשתי הידיים. למרבה ההפתעה היא כבדה.

כשאני שומטת אותה היא לא משמיעה את קול הנקישה הרך והעמוק שצפיתי, אלא נקישה בחריקה מתכתית מחרישת אוזניים על העץ. הצליל מהדהד בחצר המרוצפת הקטנה, ובמשך פעימת לב אחת מבעיתה כנפיו של המלאך הקטן רוטטות על ציריהן כאילו הן עומדות ליפול ולהתרסק על הקרקע.

זינקתי לאחור והבחנתי בפעמון דלת רגיל לגמרי, על הקיר, בצד: נקי, כמובן, ונראה מתפקד לגמרי.

אז... לא צריך ידית נקישה.

הדלת נפתחת במהירות, ומתוך הבית עולה נהמה של צחוק. מהאופן שבו מביטים בי כולם נדמה לי שהיא נובעת מהמהומה שעוררתי זה עתה. סטף ניגשת אליי וריח בושם הפראדה מלווה אותה. ביד מעודנת ומטופחת היא עוצרת בתנועה את מה שבמבט לאחור היה, כמובן, עיטור לדלת.

"אווי כאן!" היא מושכת אותי פנימה בחיבוק. "את כאן!"

אני מחבבת את סטף. עבדנו פעם יחד בסוכנות אלתרמן, כשהייתי סוכנת חדשה, נוצצת וצעירה, והיא היתה מתמחה שהגיעה מהקולג'. היא עדיין שם. כעת היא סוכנת בזכות עצמה ונושאת בכבוד עד היום את התואר עמיתתי לעבודה — בעבר או בהווה — שרציתי לחנוק בתדירות הכי נמוכה. היא חמה, היא מוצלחת... אבל ברגע שאני נכנסת אני נזכרת שהיא מנסה נואשות להיצמד לגיל ההתבגרות, אף שהיא כבר עמוק בתוך שנות העשרים. לדוגמה: התחפושת שלה. אני די בטוחה שהיא התחפשה למיילי סיירוס מתקופת כדור ההריסה, בגופייה לבנה צמודה ותחתוני ביקיני לבנים עם מגפיים. חוץ מזה? אני מבחינה בשולחן פינתי עם סידור אמנותי של פחיות רד בול ומבחר בקבוקי וודקה איכותיים.

היא מובילה אותי פנימה ואומרת — בקול רם מדיי — "הדבר הזה הוא רק קישוט, טיפשונת! הבהלת את כולם! הו, אלוהים אדירים! הרמיוני! את נראית מדהים. את כל כך מדהימה שבאת לבד. אווי הקטנה והאמיצה שלי!"

אמיצה?

הרעש ששמעתם? זה שנשמע כמו חריקת צמיגים זעירה? זה היה הביטחון העצמי שלי, שנעצר בבת אחת ברגע שנכנסתי פנימה.

אני מתבוננת סביב באסופת הפרצופים המחייכים בנימוס, וממתינים שסטף תציג אותי.

ג'ינג'ית, שנראית ידידותית, מחופשת לאריאל בת הים הקטנה ומחבקת את מותניו של הנסיך אריק — גבוה והיספני.

ברונטית שנראית מנותקת מחופשת לערפדה ולוחשת משהו לחבר הערפד שלה.

כמה זוגות בקצה השני של החדר, שהיו עסוקים קודם לכן בשיחה קבוצתית, נועצים עכשיו עיניהם ברווקות שהבאתי איתי למסיבה, המיועדת לזוגות."כולם, זאת אווי־סלאש־הרמיוני! אווי, אלה... כולם!"

אני מנופפת וממלמלת אל סטף מזווית הפה בחיקוי המפרי בוגרט הכי טוב שלי, "לא אמרת לי שזה אירוע לזוגות."

"זה לא, באמת. זה רק יצא ככה!" היא מצייצת בשמחה ומושכת אותי איתה לעומק הסלון. "אני מבטיחה לך שיהיה נפלא."

לרגע אחד, כשאני רואה שתי נשים מחופשות לביונסה ולניקי מינאז' מתגפפות על הספה, אני חושבת שאולי היא צודקת. זאת חבורה ליברלית עם ראש פתוח, ואני אישה חזקה שבחרה לקבל באהבה את העצמאות שלה וללכת למסיבה לבדי. אין שום סיבה שלא ארגיש כאן נוח.

אבל אז היא ואני עוקפות חבורה של אורחים, והיא מחנה אותי ליד שולחן הרד בול־סלאש־וודקה.

אז ככה זה.

"לפחות מורגן כאן?" אני שואלת בתקווה, כי אשמח מאוד לשעשע את הפעוט של סטף ושל בעלה מייק, אם זה יעזור לי להרגיש אפילו טיפונת פחות מוזר.

היא מביטה בי תוך כיווץ קטן ודרמטי של פיה. "הוא אצל הבייביסיטר. איך העבודה, דרך אגב?"

הכתפיים שלי נשמטות ואני נכנעת. "בסדר. טיילר — השחקן מברודווי שהחתמתי בחודש מרץ? הוא לא כאן עד נובמבר, אז אמרתי לו שאני אשים עין על אשתו והילדה. בעיקרון, ביליתי את היום בתרגולי חישה לילד ובסמינר על שילוב שבו תינוקות משחקים עם פסטה מבושלת במכלי פלסטיק ענקיים תמורת שבע מאות דולר לשעה."

לשנייה אחת משתרר שקט מובן, ואז סטף רוכנת קרוב אליי. "לא נכון."

"נכון מאוד." וכשאני חוזרת ומדברת על זה, אני נזכרת כמה ספקנית הייתי כשנכנסתי. חבורה של נשים זעירות בג'ינס לבנים עם ילדיהן הלבושים בקפידה ונקיים מכל כתם, מביטים בהתרגשות במכלים הענקיים המלאים אטריות מבושלות. אבל ככל שהזמן חלף וראיתי את האושר של בי כשהרשו לה לשחק באוכל שלה, בשביל הכיף, קטנה הציניות שלי למראה מופע הראווה ההורי המגוחך הזה, והתחלתי להרגיש כאילו, כן, זה די מגניב.

אבל ככה בדיוק המוח שלך מתקלקל בעיר הזאת. שבע מאות (!) דולר לשעה כדי שהם ימעכו אטריות באגרופים השמנמנים שלהם. הילדים האלה יכלו ליהנות עד הגג ממשחק במקרוני באמבטיה שלהם בבית תמורת דולר וחצי.

"את לא האומנת שלה," מזכירה לי סטף בזעזוע קל.

"לא, אני יודעת. אבל אני מעריצה את טיילר, והעובדה שהוא קיבל את התפקיד הראשי ב"הגולש" היתה הצלחה מופלאה לשנינו." הצלחה שדי נזקקתי לה וגם סטף יודעת את זה. "אני שמחה לשים עין על המשפחה שלו, כמובן, אבל כן, לא אומנת. מה איתך? הכול טוב?"

"כן, דייב מתנהג קצת יותר מוזר מתמיד, אבל..." היא מדגימה בפנטומימה לגימה ישירות מהבקבוק ואני צוחקת. שעת הקוקטיילים המשרדיים עם דייב אלתרמן — הבוס הישן שלי — היתה תמיד הרפתקה.

מישהו לוכד את מבטה מקצה החדר, ולמרות נענוע הראש המתחנן שלי סטף לוחצת על כתפי לחיצה מרגיעה ואומרת, "תחזיקי מעמד, אני כבר חוזרת."

ונעלמת.

הייתי אמורה כבר להתרגל לדברים האלה — להסתובב בחדר מלא זוגות, לבדי — אבל משום מה זה אף פעם לא נעשה קל יותר.

אני מוציאה את הטלפון מכיס הגלימה שלי וממהרת לשלוח הודעה לדאריל.

דאריל

מחובר/ת

דפוקה. אני הסינגלטון היחידה פה.

זאת היתה מסיבת זוגות? לא ידעתי!

גם אני לא.

הייתי מעמידה פנים שיש לי שלשול בדרך.

למעשה, זה יכול היה להיות נעים יותר.

אני רוטנת בלי מילים, ובודקת בחשאי מה השעה לפני שאני חוזרת ומטמינה את הטלפון בכיס. אני יכולה להישאר שלושת רבעי שעה, נכון? זה נראה כמו משך זמן שמשדר, "אני מעריכה את הידידות שלך, ואני גם כל כך שמחה שבאתי!" וגם "לא, אני לגמרי לא ממהרת לברוח מכאן כדי שאוכל לחזור בשלווה לרווקות האומללה שלי."

אני מרגישה שצריך להיות כלל ברור: אם את לא נשואה בגילי והיית שושבינה יותר משבע פעמים, את צריכה לקבל אוטומטית רשות לצאת מכל אירוע זוגי בלי להיראות דפוקה.

עכשיו כשהחלטתי, אני בוחנת את מבחר סוגי הוודקה ולוקחת את הכי יקרה מתוך מגוון הבקבוקים הצבעוניים.

"זה שולחן הגלגל החמישי?"

מפני שאני באמצע מזיגה אני עונה בלי להסתובב. "השולחן עם כל האלכוהול?" אני שואלת. "הוא אמור להיות. כלומר, זה המינימום שהם יכלו לעשות."

"אז אני מצטער, אבל אני צריך לבקש ממך לעזוב," אומר הגבר ברצינות, ובדיוק כשאני מסתובבת בהפתעה אני מרגישה שהוא רוכן מעט מאחוריי כדי לומר בקול שקט יותר: "הובטח לי שאני הרווק היחיד שנשכר להופיע באירוע."

הוא קרוב יותר משציפיתי, ולכן הצחוק שלי נקטע כשאני רואה אותו.

הוא צוחק? הוא רווק? אין מצב שיש לי מזל כזה. השיער שלו כהה, ארוך יותר למעלה, וכשאני מתבוננת בו מתכופף כדי לבחון חלק מהבקבוקים, הוא מסיט אותו לאחור. לא כאילו הוא מתקן את התסרוקת או משהו — להפך, כי כעת השיער עומד זקור — אלא כאילו זאת תנועה כלשהי לא מודעת שלו. אני מיד שמה לב כמה נינוח הוא נראה, משוחרר וקליל, ואני די משוכנעת שהוא לא תכנן לזייף מתקפת מעי רגיז כדי לברוח אל היציאה הקרובה.

הוא מחייך שוב, וכשאני ממצמצת ובוחנת את מה שהוא לובש, אני חייבת לעצום את העיניים כדי להחניק צחוק.

"סטף שלחה אותך?" אני שואלת.

"מה?" הוא עוקב אחרי המבט שלי. זה כמעט לא מורגש, אבל עם השיער, העיניים הירוקות והמשקפיים, אני מנחשת את הכיוון שאליו הלך בחולצה הלבנה ובעניבה הרפויה מתחת לז'קט רכוס היטב. הארי פוטר. הצלקת בצורת ברק המצוירת לו על המצח עוזרת, וכנראה היתה אמורה לרמוז לי עוד קודם.

הגבות שלו מזדקרות. "הו, אלוהים." הוא מבחין בגלימה שלי, בעניבה, במטה, בשיער השחור הפראי שפרעתי כמעט עד תלישה כשישבתי בפקק. "את צוחקת עליי? שני הרווקים ביחידים במסיבה הזאת, ואנחנו מתאימים?"

הפעם אני לא מצליחה להחניק את הצחוק והוא פורץ מתוכי ומפתיע אותו, כמו שהוא מפתיע את כל מי שאי פעם שמע אותו. אני קטנה, אבל הצחוק שלי איתן.

הוא נועץ בי מבט בחיוך משועשע שהולך ומתרחב. "וואו."

"היי," אני מושיטה את ידי. "אני אווי."

"זה קיצור לאיוול?"1 הוא מעמיד פנים שהוא מפוחד, בעודו מחזיר לי לחיצת יד מהוססת. "את בטוחה שאת מגריפינדור? הצחוק שלך גורם לי לחשוב שיש לך מעבדה סודית ושאת בונה כלב רובוטי אפוקליפטי, שעומד לאכול כל אדם זחוח בחדר. סלית'רין. בטוח."

"זה קיצור של אוולין. הצחוק הזה הוא הכישרון הגדול שלי. הוא מרחיק ממני את השבריריים."

"אני קרטר." הוא מפנה שני אגודלים אל החזה שלו ואז מושיט את ידו ולוחץ את ידי. "לא שברירי. אני מבטיח."

האם הוא... מפלרטט? אני חושבת על קורי העכביש שבחיי הדייטינג שלי ונדהמת לגלות שאין לי מושג.

קרטר הוא קצת חנון אף שהוא חתיך הורס. המשקפיים נראים אמיתיים, במסגרת כהה ועבה. הוא גבוה ממני, אבל לא גבוה מדיי — ובעיניי זה בונוס — עם עיניים בצבע ירוק זוהר, שיער חום כהה ועבה...

אני מסיימת את הסקירה וחוזרת להביט בפניו, מבינה כמה זמן בהיתי בקצה הראש שלו. "נעים להכיר."

"גם אותך." הוא מצביע שוב על התחפושת שלו ומחייך. "זה היה בערך הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות בעזרת גרגר מוטיבציה וארון חסר השראה." הוא שוב בוחן אותי. "אבל את הרמיוני מהממת. הארי והרמיוני. מושלם. אני לוקח."

הבטן שלי עושה עוד גלגול קטן. "דאריל חברתי היתה אמורה לבוא איתי מחופשת לרון, אבל היא נאלצה להבריז ברגע האחרון. היא מתה מבחינתי."

הצחוק של קרטר בוקע כצחקוק רם לפני שהוא פותח את אחת הפחיות ולוגם לגימה ארוכה ואיטית.

ברצינות, אני מנסה לשמור על איפוק ולא להביט בו כל כך מקרוב, אבל נכשלת.

כיוון שאני גרה בלוס אנג'לס, ובעיקר מפני שאני עובדת בהוליווד, אני פוגשת מדי יום אנשים יפים ואפילו יצאתי עם כמה מהם. אבל בעיר מלאה בפנים יפות פיתחתי עמידות לעובדה שהם כל כך צפויים, סימטריים. קרטר יפה בדרך ייחודית: העיניים שלו גדולות ויש לו ריסים הכי כהים והכי עבים. הלסת שלו מסותתת. בתוספת המסגרת העבה של משקפיו, יש לו יופי לא מודע. הוא זקוק לתספורת. כשהוא מחייך אני רואה שהשיניים שלו לבנות, אבל לא לגמרי ישרות. זה גורם לו מיד להיראות ידידותי. והפגמים שלו מפתיעים בים של מיישרי שיניים שקופים, בוטוקס ושיזוף מלאכותי. הוא נראה... אמיתי.

עכשיו, לפני שתחשבו שאני משקיעה בזה יותר מדיי מחשבה, תרשו לי להזכיר לכם שאני כבר לא בת עשרים, ושכשאת פוגשת גבר בגילי את מיד ממקמת אותו באחת משלוש רשימות רק כדי להקל על החיים של כולם: בר־יציאה, לא בר־יציאה או גיי. בעיקרון, גבר בר־יציאה פירוש הדבר שאת לובשת חזייה כשהוא בסביבה, את לא מדברת על נוזלי גוף או על חצ'קונים. עם גבר שאינו בר־יציאה או גיי — הכול מותר.

"את בעמדה טובה יותר משלי, לי לא היה פלוס 1 מלכתחילה," הוא אומר. "באתי כי המארחים המהוללים שלנו איימו עליי. איך את מכירה אותם?"

"עבדתי עם סטף באלתרמן."

משהו חולף בפניו של קרטר — אולי זה היה הבהוב שהעיד על כך שהוא מזהה את השם? — אבל לפני שהספקתי לשאול, סטף מגיעה עמוסת צלחות. קרטר ואני מתאמצים לפנות מקום לצלחות בין פחיות הרד בול.

"מה המבחר הזה?" אני שואלת אותה ומצביעה על השולחן. "את מצפה לחבורה של סטודנטים מהאחווה?"

"הו, אלוהים ישמור, תארי לך." המשפט הזה נפלט מפיה בהתנשפות — כמעט אורגזמית — ואני מביטה בה במבט חסר הבעה. "כל השאר נמצא שם." היא זוקרת את הסנטר ומחווה לעבר שולחן אחר בסלון. עכשיו אני מבחינה שהוא מכוסה ביין, בירה ומגוון המשקאות הרגילים.

אני שומטת את כתפיי בכניעה מעושה. "אבל זה התחום של הנשואים."

"אין לנו כרטיסים לחלק הזה של החדר," מוסיף קרטר.

סטף נראית כאילו היא עומדת לגלגל את עיניה לעומתנו, אבל אז היא קופאת והפה שלה נפער. "חברים, אתם מתאימים."

קרטר ואני מחליפים מבטים ידעניים. "דיברנו קודם," הוא אומר. "סיכמנו שנתאים את התחפושות כדי להעצים את המבוכה."

היא חובטת קלות בזרועו. "די! מייקי ואני ידענו ששניכם תידלקו זה על זו. ידעתם שכולנו עובדים בסוכנויות לכישרונות? כלומר, חבר'ה, שניכם פשוט זוג מהשמיים, נכון?"

ממש לפני שהיא עוזבת שוב למטבח, סטף מקמטת את האף למולנו כאילו אנחנו סט חמוד של דמויות חרסינה על המדף, דמויות שהיא מטה בחביבות בדיוק זו מול זו.

כשקרטר פונה אליי אנחנו מביטים זה בזו נדהמים, ללא מילים.

"הדפוקים האלה שידכו בינינו," הוא לוחש.

"ככה זה נראה." אני חוזרת ונועצת עיניים בסטף. "הם לא יודעים שזה בחיים לא עובד?"

"זה כמו בסרט הזה עם סת' רוגן וקתרין הייגל שבו הם יוצאים לדייט נורא ואיום." הוא משתתק לרגע כשהפחית באמצע הדרך לשפתיו. "או, רגע... אני מתבלבל פה?"

בתוך הלב שלי משהו מתחיל לקפץ לו — אני יודעת על איזה סרט הוא מדבר. "אתה מדבר על 'הדייט שתקע אותי'?" הוא מהנהן ואני ממשיכה במרץ: "זה לא דייט, למעשה. הם נפגשים במועדון אחרי שהיא, קתרין הייגל, מקבלת קידום בעבודה. היא פוגשת את סת' רוגן באחד המועדונים שבאמת קיימים כאן, באל איי, מועדון בשם "פלאן בי", והם משתכרים ועושים סקס לא מוגן. היא מבינה שהיא בהיריון אחרי שמונה שבועות ורק אז הם יוצאים לדייט משונה כזה שבו היא מספרת לו."

כשאני סוף סוף מפסיקה כדי לנשום, אני רואה אותו מתבונן בי בגבות זקורות מעבר לפחית רד־בול שלו. "זה תקציר מרשים בהתחשב בזה שהסרט יצא לבתי הקולנוע לפני עשר שנים."

אני מבצעת ריקוד ניצחון זעיר. "זה הכישרון השני שלי."

העיניים שלו מבריקות. "אני חייב להודות, סטפני היתה צריכה לדעת שזה מה שיקרה. את יפה להדהים, וברור שבורכת לפחות בשני כישרונות אדירים. אבל בלי קשר לזה, אין דבר גרוע יותר מלצאת עם מישהי שגם היא סוכנת."

אני מסכימה לגמרי. לצאת עם מישהו מאותו ענף יהיה אסון: שעות העבודה איומות, שיחות הטלפון לא מסתיימות לעולם, ולחץ הדם — וחיי המין — סובלים מזה.

לכן אני שמחה שהוא אמר את זה. אני שמחה שהוא פשוט הניח את זה שם. כאילו שאנחנו באותה נבחרת ופתאום אין שום לחץ: נבחרת ה־הם־חמודים־אבל־זה־בחיים־לא־יצליח.

"וגם," הוא מוסיף, "הבנתי פתאום שאת אוולין אבּי האהובה. עכשיו הכול מתחיל להסתדר."

לרגע אין לי מושג על מה הוא מדבר, ואני לא יודעת בדיוק איך להגיב. הוליווד היא עיר עם כמעט ארבעים אלף תושבים, אבל המעגלים שלה מאוד קטנים. אם הוא שמע עליי — ועל ההיסטוריה שלי — זה יכול להיות נפלא... או שלא. אני לא יודעת, ולכן אני נלחצת.

"אז אתה סוכן? איך קרה שמעולם לא נפגשנו?" אני שואלת.

"אני בענייני ספרים שמעובדים לטלוויזיה." מעגלים קטנים. אני נרגעת קצת. "אבל מייקל כריסטופר וסטף מדברים עלייך כל הזמן."

אתה קורא למייק 'מייקל כריסטופר'?" אני שואלת. "זה ממש חמוד. אני מקבלת תחושה של 'פו הדוב'."

"היינו יחד בבית ספר יסודי," מסביר קרטר. "וקשה להיפטר מהרגלים נושנים. הוא מנסה להעמיד פנים שהוא קוּל, נשוי עם ילד בן שלוש שמכריח אותו לחבוש כתרים. אבל אני יודע שעמוק בפנים זה מטריף אותו שאני עדיין רווק ושאין באינסטגרם תמונות שלי עם הליפ־גלוס המבריק שהילד שלי הכריח אותי למרוח."

אני צוחקת. "טוב, אם זה מה שעושה לך טוב, זה הרבה יותר מוצלח מהפעם האחרונה שבה סטף ניסתה לשדך לי מישהו."

לקרטר יש יכולת מופלאה לזקוף גבה אחת בחדות, וזה מייצר תגובה כימית שמתפוצצת בתוכי כמו פצצה. "היא עושה את זה לעתים קרובות?"

"בפעם האחרונה," אני מסבירה, "היא שידכה לי איזה בן דוד שמנמן בן עשרים, אלי..."

"זה מאוד מתחשב מצדה. היא בוודאי מאוד מחבבת את אלי."

אני מתעלמת באלגנטיות מהמחמאה. "אני בת שלושים ושלוש, כך ש..."

הצחוק של קרטר רך, אבל כל הפנים שלו מחייכים כשהוא צוחק. "אלי לא יכול היה להתמודד איתך, אני מבין."

"הוא בדיוק סיים את הלימודים באוניברסיטת קליפורניה. אלי האומלל לא יצא לדייט חודשים," אני מחייכת. "או מעולם לא..."

אני לא ממש יודעת מה אני אמורה לעשות עם תשומת הלב הגלויה שבה הוא מקשיב לי. אני רגילה להיות זאת שמשתלבת ברקע, מתוך הכרח. רוב חיי — ורוב ההתנהלות החברתית שלי — מתרכזים בעבודה. שם אני מתבלטת כשאני צריכה להניף דגל אדום או להילחם בשביל הלקוחות שלי, אבל חוץ מזה הג'וב שלי דורש בעיקר עבודה מאחורי הקלעים. רק עכשיו כשאני כאן, עומדת מול גבר שמתבונן בי כאילו אני הדבר היחיד שקיים בחדר, אני מבינה פתאום כמה זמן עבר מאז שמישהו הביט בי ככה.

עולה בי לפתע מחשבה: הוא, אמנם, גדל במזרח יחד עם מייק, אך אם קרטר עובד בתחום הספרות הטלוויזיונית הוא בוודאי מקומי. דאריל בטח מכירה אותו. "איפה אתה עובד?"

קרטר מחייך, כאילו הבין פתאום שמה שהוא עומד לומר יוטל בינינו כמו פצצת סירחון חברתית קטנה. "סי טי אם."

סי טי מנג'מנט היא היריבה הכי גדולה שלנו. אותות אזהרה נדלקים בתוכי מיד: הדחף לקרוא קריאת ניצחון מפני שהוא מקומי מודחק בגלל התחזקות חסרת שליטה של יצר התחרות.

יכול להיות שהוא שם לב לשתיקה שלי, אבל הוא מתעלם. "עברתי לגור פה, במדבר, לפני שנתיים ואני אומר את זה כמישהו שגדל כשהוא מוקף ברכבות תחתיות ומיליון דרכים אחרות להגיע לאן שאת רוצה," הוא אומר. "אבל כאן? אלוהים. אני גר בבוורלי הילס — בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה — וזה בכל זאת סיוט להגיע ממקום למקום."

"אתם, החבר'ה של החוף המזרחי, כל כך מפונקים — אני מסמנת באצבעותיי מירכאות כפולות — 'עם הרכבות התחתיות ומערך המוניות היעיל'."

קרטר צוחק צחוק שקט ומקוטע. "זה נכון. עמוק בלב אני ילד מלונג איילנד. אבל עכשיו אני כולי הוליווד."

"רק תדאג לא להפוך לגמרי ליצור הוליוודי."

"אני אפילו לא בטוח שאני יודע מה זה להיות יצור הוליוודי. האם זה כשאתה מסתכל בנעליים שעולות חמש מאות דולר בסאקס וחושב 'כדאי שאקנה את אלה'? כי את זה יש לנו במנהטן."

"יותר גרוע," אני אומרת. "זה כשאתה מזהה נעליים שעלו חמש מאות דולר על הרגליים של מישהו אחר ויודע איפה הוא כנראה רכש אותן. ואז אתה קצת מזלזל באדם שנועל אותן, כי הנעליים האלה הן כבר לא מהמעצב הכי־לא־מוערך־מספיק־והכי־יקר־בעיר, ואתה יודע שהן היו בהנחה בשבוע שעבר ולכן הוא לא שילם את המחיר המלא."

"וואו. את באמת מרשעת."

"אה, זה לא אני." אני מרימה את ידיי ואז מצביעה על הנעליים השטוחות הצהובות הפשוטות שמציצות מתחת לגלימה שלי. "תרשה לי לומר לך שאלה נעליים מ'אולד נייבי', אדוני. נקנו במכירת חיסול. אבל אני גרתי כאן כל החיים. אני נאבקת כל יום כדי לא להיסחף לתוך המשחק הזה."

"'המשחק'?"

"סוכני כישרונות בהוליווד?" אני אומרת. "אתה בטח יודע שזה משחק."

"נכון, נכון," הוא מהנהן, ואני מבינה מהמחווה המעודנת הזו שהוא עדיין משחק. אם החושים שלי לא טועים, הוא גם מצטיין בזה. הוא פתוח לגמרי עד שמתחילים לדבר על עבודה, ואז הוא מתחיל לסנן.

מעניין.

אני לוגמת מהמשקה שלי ומתבוננת במסיבה שנערכת סביבנו. קרטר ואני יוצרים יחד אי קטנטן בפינת האוכל. כמעט כאילו שאר האורחים קיבלו הוראה להניח לנו לנפשנו.

"אז את בסוכנות פי אנד די," הוא אומר.

"נכון." אני מביטה בו ומנסה לקרוא אותו כמו שאני בוחנת כל אדם חדש שאני פוגשת, כדי להבין מה הדרך הכי טובה לתקשר איתו. ואני חושבת: הוא בלתי ניתן לזעזוע. "תחת בראד קינגמן."

קרטר לא מגיב, ואם אני מנחשת נכון זה משום שהוא כבר ידע את זה.

"זה נכון שהוא נורא בררן באוכל ואוכל רק אוכל נא, לא מעובד, בלי סוכר..." קרטר מחייך ומטה בשובבות את פחית הרד בול אל שפתיו. "אני עצמי, כמובן, שם דגש עצום על ענייני בריאות."

אני צוחקת. "הכול נכון."

"לא יכול להיות שזה קיצוני כל כך כמו שכולם אומרים?"

"פעם אחת," אני אומרת, "שמתי על השולחן שלו כתב עת לענייני בית וגינה, וחשבתי שהוא ייקח הביתה את הדוגמית של מזון הכלבים שהיתה מוצמדת לעמוד השער כדי לפנק את הכלב הדני שלי. מאוחר יותר עברתי ליד המשרד שלו וראיתי שהוא אוכל את זה. כאילו, הוא כל כך רגיל למזון חסר טעם, שהוא אכל את החטיף האורגני לכלבים ובכלל לא הבין שזה לא למאכל אדם."

קרטר נראה מבוהל. "אמרת משהו?"

"אמ... לא," אני אומרת ולא מסוגלת שלא לצחוק. "אבל להגנתי אומר שהוא בדיוק אמר לי שאני נראית קצת תפוחה בשמלה החדשה שלי. אז אולי זה הגיע לו."

ברגע שהמילה האחרונה יוצאת מפי אני מיד מתחרטת.

סוכנים ידועים כרכלנים איומים. במובן מסוים, שיתוף במידע רכילותי סודי הוא דרך לעורר אמון בעסק שלנו. אבל זאת מעולם לא היתה הדרך שלי. אני שומרת על איזון. אני שומרת על ענייניות. אני מבצעת דברים. וגם אם הרגשתי שמגיע לבוס שלי לאכול אוכל לכלבים, אני לא נוהגת לחלוק סיפורים על התנהגות רעה, התפרעויות שיכורות על שולחנות בפאבים או מידע על איזה מתמחה מזדיין עם איזה שותף במשרד. אלא אם כן אני משוחחת עם דאריל או עם אמיליה — בשיחות שלנו אין שום מעצורים. ובדרך כלל אני מעדיפה להסתובב בחברת אנשים שחושבים כמוני. המוניטין שלי חשוב לי מאוד.

קרטר רוכן אליי. "מה שהוא אמר לך הוא די איום ונורא."

לעזאזל, מפני שהוא לוחש לי דברי עידוד הוא מצליח לשחק אותה גם מקצועי וגם מלאך מעודד. סוכנים טובים יודעים לקרוא בני אדם ומיד להרגיע אותם ולגרום להם לדבר, או להישאר דיסקרטיים בכל מצב. סוכנים מצוינים יודעים לעשות את כל זה בלי שום מאמץ.

כולנו נוטים לשמור קלפים די צמוד לחזה, ולא לגלות מה אנחנו חושבים באמת. אנחנו עומדים על המשמר, החומות שלנו גבוהות, וחיישני הבולשיט שלנו מכוונים לרגישות הכי גבוהה שאפשר.

כשאני מתבוננת בו יותר מקרוב אני חושבת פתאום שקרטר ממש שומר את הקלפים שלו צמודים לחזה, כן. אבל כנראה יש לו גם יד טובה מאוד.

1 איוול — evil באנגלית — רשע/ מרשעת.