id="Untitled-1-5" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">
פרק א
"לעָבדה ולשָמרה" - החובות האוניברסליות של האנושות
בבואנו לעצב את אישיותנו על פי ערכי התורה, עלינו לעסוק לפחות בשלוש רמות של ציפייה ואחריות. את אלו ניתן לראות כמעגלים קונצנטריים, הנעים מן ההיקף הרחב ועד הרמה הפרטית יותר:
1. התביעות האוניברסליות המופנות אל האדם באשר הוא אדם;
2. התביעות המופנות כלפי היהודי;
3. אחריותו של בן תורה, המעמיד את לימוד התורה במרכז קיומו ושואף להגשים את ערכיה.
בפרק זה נעסוק ברמה הראשונה. מהם הערכים הבסיסיים, הראשיים והאוניברסליים, שעל כולנו לשאוף לקראתם?
הבה נפתח את החומש בפרק המתאר את בריאת האדם, על מנת שנוכל לבדוק מהי המשימה שהוטלה עליו.
וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב', טו-יז).
הגמרא בפרק השביעי של מסכת סנהדרין רואה בשני הפסוקים האחרונים שהובאו כאן מקור לחיובן של שבע מצוות בני נח. אולם ברצוני לפנות דווקא לפסוק הראשון: הקב"ה שם את האדם בגן "לעָבדה ולשָמרה". יש כאן שתי משימות שונות. האחת, "לשָמרה", כשמה כן היא - שמרנית בעיקרה, ומגמתה היא שימור עולם הטבע. הכוונה היא לשמירת העולם ולהשגחה עליו; והרי השגחה היא עיסוק סטטי במהותו, דאגה לכך שדברים לא ישתנו, שיישארו כפי שהם. זה מה שהיה מצופה מן האדם; ואכן, חלק מתפקידנו בעולם הוא שמירת מה שניתן לנו: סביבתנו הטבעית, המסגרת החברתית שלנו, מורשתנו הדתית.
במובן מסוים, מצופה מאתנו להיות שומריה של התורה עצמה. למה מתכוונים אנשי כנסת הגדולה כאשר הם מורים לנו: "ועשו סייג לתורה" (אבות פ"א מ"א)? כוונתם היא שנשמור ונשגיח על התורה. בדומה לכך, אומרים לנו חז"ל: "עשו משמרת למשמרתי". לעתים קרובות אנו מתארים אדם כלשהו כ'שומר מצוות'. אנו אומרים בכך שאדם זה אינו רק מקיים את הוראותיו של השולחן ערוך, אלא שהוא שומר עליהן; הוא דואג לכך שהמצוות, בתור הוויה ומציאות ממשית, יתמידו בטהרתן; הוא רואה את עצמו כבעל חוש אחריות כלפיהן. כל זה כלול במונח "לשָמרה".
במקביל, ישנה משימה נוספת: "לעָבדה". זוהי משימה שהיא יצירתית במהותה: לפַתח, לעבוד, לחדש. כך היה אפילו בגן העדן, שהיה מלכתחילה, לדעת מספר מדרשים, סביבה מושלמת.
מכאן עולים שני מוקדים ראשוניים של חובה: א. לשמור, להיות בעלי חוש אחריות ביחס למה שכבר ניתן לנו; ב. לעבוד ולפתח. האדם נצטווה ספציפית לעבד את אדמת גן העדן ולשמור עליו; אך דומני שלא נחשֵב מרחיקי לכת מדי אם נבין שציווי זה מקיף הרבה יותר מאותה פינה מסוימת שבה הונחו אדם וחוה. לפנינו הגדרה שעל פיה יש לתפוס את האדם בכללותו: בתור שומר, ובתור עובד.
א. "לשָמרה" - לכבד, לגונן ולשמר
1. מי האדון?
כאמור, צו השמירה מתייחס גם לעולם הטבע; ויש כאן בסיס מסוים לחובת הדאגה האקולוגית. אבל במידה רבה נוגע עניין זה לאדם עצמו. יש לשמור על האופי האנושי עצמו ועל כל הקשור אליו, על דל"ת אמותיו של האדם, שאותן הוא רואה כתחומו הפרטי.
נקודה זו חשובה ביותר וטעונה הדגשה, משום שאנו עוסקים כאן בתובנה שהיא דתית ביסודה, ומנוגדת לרעיונות הרווחים בחברה שבתוכה אנו מצויים, שהיא ברובה חילונית. תמציתה של התרבות המודרנית החילונית היא רעיון הריבונות האנושית; האדם הפרטי הוא אדון לעצמו, והמין האנושי הוא האדון על האנושות כולה. תפיסה זו מולידה קשיים באשר למיקומו של הקו המפריד בין האדם הפרטי לבין הקולקטיב, וסוגיה זו היא הנקודה המרכזית בחלק גדול מן המחשבה הסוציו-פוליטית המודרנית - מתי מותר ומתי אסור למדינה להתערב בחיי הפרט. בכל אופן, המכנה המשותף לכל הדיונים האלה הוא חשיבתם היסודית במונחים של ריבונות אנושית, כאשר השאלה היא רק האם מדברים על האנושות כולה או על בן-אנוש מסוים.
מנקודת ראות דתית, מובן ש'אלו ואלו דברי עבודה זרה' - שתי הגישות הן אלילוּת. כאן מכוננים את האדם הפרטי כאליל, ושם מאלילים את האנושות בכלל, אם כי במונחים הומניסטיים. יסודה של כל תפיסה דתית, העוסקת במציאות האנושית, הוא בתובנה שהאדם אינו אדון, לא על העולם שמסביבו ולא על עצמו.
2. "לה' הארץ ומלואה"
כמובן, אין זה אומר שרעיון הרכוש הפרטי אינו קיים. הוא בוודאי קיים בחשיבה הדתית בכלל, ובאופן מיוחד ביהדות. רעיון הרכוש הפרטי הוא מושג מרכזי בהלכה, וחלקים גדולים של התלמוד מוקדשים לו. כוונתנו היא שרעיון הרכוש לעולם אינו מוחלט; הוא תמיד יחסי. בסופו של דבר, "לה' הארץ ומלואה" (תהילים כ"ד, א); ואולם בתוך העולם שבו אנו חיים, ניתן לומר שביחס לשמעון, ראובן הוא בעל הזכויות הממוניות, או שביחס לפרט, הקהילה היא בעלת הסמכות.
כך יש להבין את דברי הגמרא במסכת ברכות (לה ע"א) העומדת על הניגוד שבין שני מקראות בספר תהילים: מצד אחד נאמר "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קט"ו, טז), ומאידך, "לה' הארץ ומלואה". עונה הגמרא: "לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה".
אדם הנהנה מן העולם ללא ברכה, כאילו גנב מאת הקב"ה. הוא חטא באיסור מעילה, אבל כאשר הוא מברך, אין זה אומר שהדבר הפך להיות שלו באופן מוחלט. אחרי ששילמתי למוכר במכולת על כיכר לחם, הלחם הופך להיות שלי, ואין למוכר כל בעלות עליו. ברור שברכה לקב"ה לפני שאנו נהנים מחפץ מסוים, אינה מנתקת את הקב"ה מחפץ זה. חס וחלילה! "לי הכסף ולי הזהב נאֻם ה' צ-באות" (חגי ב', ח). הגמרא מלמדת שברמה המעשית, ישנן שתי רמות שונות בבעלות האדם על החפץ. מלכתחילה, אסור לנו בכלל ליהנות. אבל מהרגע שבירכנו, למעשה הכרנו בבעלותו של הקב"ה. אנו מכירים בריבונותו, אנו מקבלים את שלטונו, מאשרים את מלכותו, ומעתה הנאתנו מן העולם היא ברשותו. דרך הברכה שלנו, ה' מעניק לנו רשות, כמו שמלך בימי הביניים היה מעביר אחוזה לאדם מסוים.
ביחס לסוגים מסוימים של קודשים, אומרת הגמרא: "משולחן גבוה קא זכו". מה שאומרת הגמרא במובן ההלכתי הצר, נכון גם במובן הרחב יותר, ביחס ליכולתנו ליהנות מן העולם בכלל. אנחנו סמוכים על שולחנו של הקב"ה. פירוש הדבר הוא שכל מה שיש לנו בעולם נמצא אצלנו בחזקת שמירה. העולם הופקד בידינו, ולעולם איננו בעלים מוחלטים.
כמובן, ישנם סוגים שונים של שומרים. יש כאלה הנושאים באחריות בלבד, בלי שתהיה להם זכות שימוש כלשהי, כגון שומר חינם ושומר שכר. מאידך, לשואל ולשוכר יש גם חיובים וגם קניינים (זכויות). בהיותנו בעלי חיובים וקניינים כאחת, דומים אנו לשואל ולשוכר. כל זה נכון לגבי רכוש, ובאותה מידה לגבי עצמנו ממש.
3. בעלות האדם על עצמו
לעיל הזכרתי את התפיסה החילונית הרווחת שהאדם הוא בעלים של עצמו. אנו שומעים טענה זו בהקשרים מגוונים, במיוחד ביחס לשאלת ההפלות המלאכותיות: זו זכותה של האישה, זה גופה, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, וכיוצא באלה. לפני שנים הוזמנתי להעיד בפני תת-ועדה של הכנסת שדנה בהפלות. הזכרתי בין השאר, שגם אם נתעלם לרגע מן השאלה המשמעותית האם אכן מדובר רק בגופה של האישה או שגם לעוּבר יש זכויות, ישנה בעיה יסודית יותר. אפילו אם נסכים שאמנם זה גופה של האישה, אנו דוחים על הסף את התפיסה שהאישה יכולה לעשות בגופה ככל העולה על רוחה. הסתכלות זו היא אנטי-הלכתית לחלוטין. היא בנויה על ההנחה החילונית שכביכול "לי יאֹרי ואני עשיתִני" (יחזקאל כ"ט, ג), כאילו אנחנו מקור הווייתנו ועל כן אדונים אנו לעצמנו. זה לבטח אינו נכון. במונחים מוחלטים, האדם אינו בעלים של עצמו.
ואכן, ישנן הגבלות הלכתיות על ההתנהגות המותרת לאדם כלפי עצמו. כשם שאסור לאדם לחבול באחרים או לקללם, כך אסור לו לחבול בעצמו או לקלל את עצמו. כיוצא בזה, מצוַות "ונשמרתם מאֹד לנפשֹתיכם" (דברים ד', טו) אוסרת על האדם לסכן את עצמו הסתכנות מיותרת, למרות שהדבר לא יפגע באחרים. עצם הרעיון שאדם רשאי לעשות ככל שירצה ביחס לעצמו הוא בניגוד גמור לתפיסתנו. אמונתנו היא שלעולם אינך ישות עצמאית, וגם אינך בעלים של עצמך. אתה לעולם שומר שהתמנה לתפקידו על ידי הקב"ה. חובת שמירה זו נוגעת ל'רכושך', לעצמך, ובוודאי לקשריך עם הסביבה.
4. משמר כבוד
כעת ננסה לפתח את הבנתנו באשר לחובת "לשָמרה". החובה הזו מנוסחת קודם כל על דרך השלילה: אין לאדם זכות להיפטר מחפצים באופן שרירותי, או אפילו לנהוג בעצמו ככל שירצה. אך חובת "לשָמרה" מטילה עלינו גם תפקיד חיובי: ישנה חובה להיות שומר, ולא רק כדי להימנע מנזק. שמירה היא במהותה מעשה סביל, אך יש לה גם בחינה של פעילות אקטיבית. כך כתב הרמב"ם:
שמירת המקדש מצוות עשה, ואע"פ שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו; אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין.
על אף שסכנת פלישה אינה קיימת, בית המקדש זקוק לשומרים. מדוע? כדי שיהוו משמר כבוד. להבדיל, המשמר השווייצרי אינו מגן על הווטיקן מפני כוחות אויב, וגם השומרים מחוץ לארמון בקינגהם אינם עומדים שם מחשש שמאן-דהו עלול להיכנס. השומרים הללו מופקדים על משמרתם מתוך תחושה של כבוד ל"פלטרין של מלך", תחושה שיש כאן דבר נשגב, אצילי ומוערך.
יש להניח שתחושה זו של "פלטרין של מלך" הטעון שמירה היא חלק מאותו ציווי שהוטל לראשונה על האדם הראשון. כאשר הונח האדם בגן העדן "לעָבדה ולשָמרה" - מפני מי נשמר הגן? החיות הרי היו חלק מן הגן, ולא היה שם אף גורם אחר שהיה עלול לפלוש פנימה. אלא, שדרכו של עולם לשמור על כל דבר בעל ערך וחשיבות בעינינו, בבחינת "חֹפף עליו כל היום". בית המקדש הוא "פלטרין של מלך" במובן מיוחד; אך גם העולם כולו הוא בבחינת "פלטרין של מלך": "השמים כסאי והארץ הדֹם רגלָי" (ישעיהו ס"ו, א). במובן זה, שומה עלינו לטפח יחס של דאגה ורגישות לסדר הטבעי בכללותו, לאותו גן עדן שבתוכו הושמנו. יחס זה הוא חלק מביטוי כבוד שמים, יראת שמים ומלכות שמים. למעשה, אחריותנו כלפי מערכות היקום - הטבעית, האנושית, החברתית והאישית - צריכה להיות מוגברת יותר מאשר בזמן הבריאה, שהרי לאחר חטא האדם, מאיימות על מערכות אלו סכנות של ממש.
מונח אחד שגור בפיהם של חז"ל ביחס לשומרים: 'אחריות'. במסגרת תפקידנו כשומרים, עלינו לחיות תוך תודעת אחריות, חובה ותביעה. נתבעת מאתנו לא רק מודעות סבילה, אלא הפעלת מודעות חיובית. מה מוטל על השומר? להיות ערני. עליו לבטא בהחלטיות את עצמיותו האנושית, אותו פן באישיותו המשכילה המסוגל להשגיח ולשמור. שמירה נעשית בחכמה. הצירוף של חכמה, רגישות ומודעות לחשיבות הפיקדון יחד עם תודעת חובה ומוכנות - זה עיקרו של רעיון השמירה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.