הקדמה
בשנים האחרונות, סוגת הריאיון, או מה שאני מעדיף לכנות ה'שיחה', נהנית ממשיכה מחודשת, בעיקר בכל הנוגע לחקירת הפסיכואנליזה ועבודתם ומחשבתם של ההוגים החדשניים ביותר שלה. הרלוונטיות של הסוגה והצרכים הייחודיים שהיא עונה עליהם מודגשים על ידי אדם פיליפס בפרק שנקרא "עצמיים מספרים" [Telling Selves] מתוך ספרו לפלרטט עם החיים: מסות פסיכואנליטיות על החיים ללא התחייבויות [On Flirtation: Psychoanalytic Essays on the Uncommitted Life; Faber & Faber: 1994]. במסה זאת מקונן פיליפס על מיעוטם של סיפורי חיים זמינים משורות הפסיכואנליזה: "ישנם מקרים - או טקסים - ספורים להפתיע, שבהם מצפים מאנשים או מזמינים אנשים לספר את סיפור חייהם מן המקום שנראה בעיניהם כהתחלה; או לספר את הסיפור המוזר אף יותר שהוא החלום שלהם". בדומה לכך, בריאיון המובא כאן מסביר הפסיכואנליטיקאי והמיסטיקן היהודי מייקל אייגן: "כיום אני חושב על הפסיכואנליזה כאסתטיקה, כמעין שירה. יש לך כל הזמרים והמשוררים הפסיכו־אנליטיים האלה שמנסים לבטא את חווייתם האסתטית"... אלה הן שתי נקודות המבט לגבי הפערים בהיסטוריה האינטלקטואלית והאישית, לגבי הדמיונות והחוויה האסתטית, שבמידה רבה התעלמו מהם במחקר התאוריה הפסיכואנליטית של זמננו. לתכלית זו עלה בדעתי שהשיחה ככלי היא יותר מחקירת חוויה יחידה. יש לקוות שהשיחות המכונסות כאן - עם חמישה מ'הזמרים והמשוררים הפסיכואנליטיים' המהותיים והמרתקים העובדים וכותבים כיום - נעות אל מעבר לביוגרפי, על מנת לשרטט קשרים בין חוויית חיים, תרבות והפקת ידע בעולם שהולך ונעשה יותר ויותר מורכב.
בסופו של דבר, לספר זה מטרה פשוטה: להביא תחת קורת גג אחת תמצית של עבודת חיים וחשיבה של חמישה מההוגים בעלי־התובנות והפרובוקטיביים ביותר בפסיכואנליזה בת זמננו. לכל אחת מה'שיחות' שנערכו וכונסו במשך שנתיים, מחודש דצמבר 1994 עד לינואר 1997, יש גרעין משלה שעניינו תמטי - המשקף את הקריאה האידיוסינקרטית שלי בעבודתו של מחבר - שממנו מקרינות אנרגיות צנטריפוגליות לאזורים ממוקדים פחות אך מאירים לא פחות, שיש בהם עניין כללי לקוראים העוסקים בפסיכואנליזה או נמשכים אליה. לפני כל שיחה ושיחה ישנה סקיצה 'אימפרסיוניסטית' כלשהי - כלומר קטע אידיוסינקרטי באותה מתכונת, שבו אני מנסה ללכוד ולשקף מצב רוח, רגע מהורהר, רושם בל יימחה, שעזרו לי לבנות ולהגדיר את קווי המתאר והתוכן של חמישה מפגשים שאזכור בחיבה לאורך זמן.
ברור שהקריטריונים ששימשו בבחירת חמשת האנליטיקאים המשתתפים בספר זה היו במידה רבה סובייקטיביים. במשך השנים, חוויות של עונג ופליאה, של הערצה המהולה בקנאה עם תחושת קרבה בתחומים נבחרים מסוימים שבחרתי לעצמי: בטעם, בדקות ההבחנה וכן בהעברות שכל חוויית קריאה ראויה לשמה מעוררת וגורמת - כל אלה הבהיקו עבורי ככוכבים בתהליך הקריאה בבולאס ובקולטארט, באייגן, במקדוגל ובפיליפס. אבל מלבד שיקולים סובייקטיביים אלה יש עוד שתי 'עובדות' ברורות, אם תרצו, המצדיקות אסופה מיוחדת במינה זו. עובדה אחת משתקפת בעצם שמו של קובץ זה. שכן האנליטיקאים המוצגים בה, כולם במובן מסוים 'מחוברים באסוציאציה חופשית' - כולם מזדהים עם המסורת העצמאית הבריטית או נעו סביבה. לאורך דורות ובאופן שחוצה אוקיינוסים, מניו יורק ועד ניו זילנד, ד"ו ויניקוט הוא דמות שאותה כולם מעריכים ומעריצים. במובן זה יש אפוא קשר אסוציאטיבי של אבהות קדומה משותפת ומורשת אינטלקטואלית. שיקול ישיר יותר הוא שכל חמשת האנליטיקאים הללו רוחשים כבוד רב - ומדי פעם גם עושים לכך פומבי - איש איש לעבודותיהם של זולתם. לדוגמה, הכבוד שרוחש פיליפס לאייגן, בא ללא ספק לידי ביטוי בקובץ שערך, חבל הלוליינים המחושמל [The Electrified Tightrope] - כתבים נבחרים מאת אייגן. בולאס ידוע כמי שהסב את תשומת לבם של קהלים אמריקניים לעבודתה של נינה קולטארט. מקדוגל ואייגן קשורים באופן אחר: על אף כל ההבדלים הטבועים במקורות שלהם וברגישויותיהם התרבותיות, שניהם מעריכים את ביון ולאקאן. בקצרה, ישנה שיחה מתמשכת - לעתים תת־קרקעית ואינטר־טקסטואלית, ולעתים שיחה פתוחה וגלויה - שמשלבת בין הכתבים של דמויות חשובות אלה. אם כן, אחת ממטרותיי בקיבוץ אנליטיקאים אלה יחדיו בספר זה הייתה להבליט את ההקשר של שיחה זו, שהנה רחבה יותר. כך ובאותה רוח של "מֵעֵבֶר לכיתות פסיכואנליטיות" - המאמר המסיים את ספרה של מקדוגל, פניו המרובות של ארוס [The Many Faces of Eros] אשר ראה אור לאחרונה - עלה בדעתי כי באסוציאציה חופשית הוא גם דרך להתייצב נגד התכונה של ריב ומדון ושל רצח־אח, הקיימת לעתים בדיוני הפסיכואנליזה בת זמננו. מכל מקום עשיתי זאת - או לפחות כך אני מקווה - מבלי להתמכר או לאמץ משהו מעצם הכיתתיות המיותרת, המרוצה מעצמה, שעלולה להיות למרבה הצער כה שכיחה בקרבנו. אם גלש מדפים אלה שמץ כלשהו מגישה שכזאת, האחריות כולה שלי (בכל מקרה עליי לציין, שכל הראיונות נבדקו על ידי בני שיחי - הן מיד לאחר התמלול והן לאחר מכן, לאישור - עם ה'סקיצות' הפותחות שלי - כשהושלם תהליך העריכה).
לבסוף, גם אם זה מובן מאליו, הייתי רוצה לקוות שחמש השיחות המופיעות כאן משקפות גם את החשיבות שלרוב מייחסים לכל אחת מהדמויות האלה בעולם הפסיכואנליזה בת זמננו. מעטות הדמויות שהנן כה מרשימות בכל הנוגע לנמרצות ולעוצמה של תרומותיהן התאורטיות; ועם זאת, מעטות הדמויות שעולות בדעתי שהן כה מסורות ללא פשרות להבאת העושר של התאוריה כדי לספק את הפרטים הקטנים והחשובים של הפרקטיקה הקלינית. מעטים אף יותר כותבים בכישרון כזה מתוך מעורבות אסתטית ומספקים, נוסף על הזנה אינטלקטואלית, מקורות בלתי־נדלים של הנאה: התאורטיזציה הפורייה של בולאס לגבי חיוניותם של אובייקטים ואלבורציות של חוויה לא־מודעת; תובנותיה הנועזות של מקדוגל לגבי הפסיכו/סומה והקשרים הארכאיים שבין מיניות ויצירתיות; התעקשותו של פיליפס על ערכם של סיפורים, ובאופן מרכזי יותר, על ממד השיחה בפסיכואנליזה; חקירותיו פורצות הדרך של אייגן במיסטיקה ובפסיכוזה; ההרפתקה של קולטארט בבודהיזם והצצותיה, במבט לאחור, בתולדות הפסיכואנליזה... אלה רק מאפיינים ספורים המייחדים את האסוציאציה החופשית של הוגים וקלינאים דגולים אלו. היה לי לעונג, וללא ספק גם לכבוד, להוציא לאור את הגיגיהם לאורך השנתיים החולפות. למותר לציין, שתקוותי היא שעתה ניתן יהיה לחלוק עונג זה.
בהזדמנות זו אחזור ואודה לכריסטופר בולאס, נינה קולטארט, מייקל אייגן, ג'ויס מקדוגל ואדם פיליפס על שיתוף הפעולה הנדיב ורב החסד שלהם. ברצוני גם להביע את תודתי להוצאת Haworth על שניאותה להדפיס מחדש את שיחותיי עם בולאס ועם אייגן מתוך ספרי הקודם עצמיים מפורטים: התבוננויות והרהורים של כריסטופר בולאס, מייקל אייגן, פולי יאנג־אייזנדראת, סמואל ואוולין לאוצ'לי ומארי קולמן נלסון [Elaborate Selves: Reflections and Reveries of Christopher Bollas, Michael Eigen, Polly Young-Eisendrath, Samuel & Evelyn Laeuchli, and Mary Coleman Nelson.]. בין האנשים הרבים האחרים שסייעו במימוש ספר זה: פול ולוסינדה ויליאמס, פּינה אנטינוצ'י־מארק ומשפחתה, פרד ולינדה פיירסטיין, ג'פרי רובין, סוזן לרקין, וֶסלי שוּמאר וכריסטין וֵייר - כולם יוצאי דופן בחברותם ובתמיכתם החוצות שתי יבשות, שלוש מדינות ולפחות חצי תריסר ערים. לבסוף, הוקרתי העמוקה ביותר לשני אנשים מיוחדים מאוד שהאמינו בלהט בפרויקט זה מתחילתו: לג'יל דייוויס, העורכת שלי בהוצאת Free Association Books, ולאשתי האוהבת מרינה, שלה אני מקדיש את הספר.
אנתוני מולינו
ואסטו, איטליה, מאי 1997
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.