בארי כהן בדרכים

1. היעד אמריקה

בּארי כהן, מי שבניהולו נכסים בשווי 2.4 מיליארד דולר, נכנס מתנודד למסוף האוטובוסים פּוֹרט אוֹת'וֹריטי, ניו יורק. שיכור ומדמם לעין כול. חתך נקי מעל גבתו השמאלית — שחרצה ציפורן ידה של המטפלת, ותחת עינו שריטה דמוית דמעה מידי אשתו. השעה היתה 03:20 לפנות בוקר.

הפעם האחרונה שבה הגיע לפורט אות'וריטי היתה לפני עשרים וארבע שנים. הוא נסע באוטובוס לריצ'מוֹנד, וירג'יניה, אל החברה שלו מהקולג'. את נסיעת העלומים הזו שלו היה רואה בעיני רוחו כל אימת שמדדי שוק המניות סטַנדַרד אנד פּוּרס דיכאו אותו, או בכל פעם שגילה עוד עובדה מזעזעת חדשה על מצבו של בנו. כשבארי עצם את עיניו, יכול היה לדמיין לעצמו את עיקולי הכביש המהיר, את נוף מולדתו הקורא לו משני צדי הדרך. יכול היה להרגיש שהוא יושב על ספסל עץ נוקשה באיזה מזנון קטן לצד הדרך. אישה עבת בשר עם הליכה של סרטן והרבה סיפורים תגיש לו צלחת שעועית בתחמיץ ונתחי בשר חזיר. הם ידברו בגובה העיניים על מה שהשתבש להם בחיים, היא תוותר לו על עלות הארוחה אבל הוא בכל זאת ישלם. והיא תגיד, תודה, בארי, כי למרות ההבדל העצום בין הנכסים שהם מנהלים, הם כבר יִפנו זה אל זה בשמות פרטיים.

הוא דידה לעֵבר שורת השוטרים והשוטרות השומרים על מחסומי הלילה שאמורים להנחות את הנוסעים מן הרחובות אל שערי המסוף. "איפה האוטובוסים?" שאל. "אני רוצה להסתלק מכאן."

לשוטרים הוא נראה סתם ניו־יורקי. גבר מדמם; שׂיער לֵילי פרוע מדובלל מזיעה; אפודה של פָּטגוניה מעל חולצה של וַייניַארד וַיינס ועליה מודפסת רק המילה סיטי. גבוה ובעל מבנה גוף רחב של שחיינים, כתפיים עבות שהולכות ומצטמצמות עד למפרקי כפות ידיים נשיים — חיסרון ברור בכל הזמנים אך ביתר שׂאת בשנת 2016, עם ראשית הקיץ הראשון של טראמפ. הוא התנשם בכבדות מאחר שגרר איתו מזוודה קטנה על גלגלים מדירתו במֶדיסון סקווֶר פארק, לאורך מרחק של כעשרים צמתים. הלילה היה חמים ונשבה רוח, לילה מנהטני מושלם מזן "אני לא רוצה למות", ועם כל צומת שעבר הוא הרגיש בטוח יותר במה שהוא עומד לעולל לחיי הנישואים שלו.

"למטה," אחד השוטרים אמר.

בארי ציית, והמזוודה הקטנה שלו היטלטלה בעקבותיו. האוויר כאן היה שונה. יכול היה לומר בוודאות שלא זכור לו כי נשם לאחרונה, או בעצם אי־פעם, אוויר באיכות שכזאת. הדרך הקלה לתאר אותו תהיה לומר ריח של כף רגל. אבל כף רגל של מי? האיש לא בדיוק נהג להריח כפות רגליים, מלבד אולי במלתחה של מועדון הכושר אֶקווינוֹקס, היכן שכפות רגליו שלו הדיפו ריח כלור אחרי השחייה. כפות רגליה של אשתו, היה משוכנע, מדיפות ריח יערה כמו כל גופה, אבל לא היתה לו שום כוונה לחשוב עליה עכשיו.

הדלפק של חברת האוטובוסים גרֵייהאוּנד היה סגור, ולא היה כתוב שם מתי ייפתח מחדש. "סוציאליזם," בארי אמר בקול רם, אף שידע כי גרייהאונד, שמרכזה בדאלאס, היא חברה בת של החברה הסקוטית פֵרסט־גרוּפּ, ולא שירות ממשלתי — הוא כבר שתה בלילה הזה ויסקי קארוּיזאווה בשווי עשרים אלף דולר. סביר שיטעה.

היה שם דוכן עיתונים של הדסון, ובארי פנה לעבר הקשיש הדרום־אסיאני שמאחורי הדלפק. "איפה האוטובוסים?" שאל.

"למטה," הקשיש ענה.

"אבל אני למטה."

ההודי הקשיש משך בכתפיו. הוא הסתכל בעיניו שמוטות העפעפיים על בארי ועל פניו המדממות כאילו הוא חשוד בחוּרבּנוֹ. בארי שנא אותו. סביר שישנא אותו — כי אשתו הודית.

"יש לך מגזין ווֹץ'־טיים?"

"לא."

"ווֹץ' ג'וּרנל?"

"לא."

"משהו אחר על שעונים?"

"לא."

כאן הסתיימה האינטראקציה ביניהם. הוא העיף עוד מבט סביבו. הדלפק הסוציאליסטי של גרייהאונד נותר סגור. פאקינג לא יאומן. היה שם שלט: לשערים 78-1. אז אולי שם האוטובוסים. המדרגות הנעות שהוליכו למטה היו מקולקלות, אבל הודי נוסף באפוד של הדסון ניוּז ישב עליהן וראשו בין ידיו. הוא נראה בוכה. אחד הסוחרים הבכירים של בארי היה בחור בשם אָקאש סינג, אבל הוא היה קילֶר בזירה.

הוא גרר את המזוודה שלו במורד הדרגנוע המקולקל וחשש לשלום השעונים שבתוכה. האוטומטיים שבהם היו מוגנים בתוך מותחני השעונים של סוויס קיוּבּיק, אבל את הידניים אסור היה לחשוף לזעזועים כאלה, במיוחד לא את השעון של יוניברסל ז'נבה טְרי־קוֹמפַּקס שהיה משנות הארבעים המוקדמות ובמצב שברירי למדי. בארי אף פעם לא יצא לנסיעה בלי ששלושה שעונים לפחות יארחו לו לחברה — כל אחד מהם היה לו חבר ותיק ומופלא. אבל הפעם היה זקוק ללא פחות משישה כדי להשלים את המסע. הוא הרים את המזוודה שלו, אבל נתקף מיד בחילה. הוא התיישב על אחת ממדרגות הדרגנוע והתבונן בהודי הבוכה היושב מעליו. הוא יעמוד בזה. אין דבר שלא יוכל לעמוד בו אחרי כל מה שעבר השנה. אשתו לא אוהבת אותו. ולא חושקת בו. הוא מצדו רצה אותה, אבל כבר לא היה בטוח שהוא אוהב אותה. הוא חשב על הנסיעה ההיא לפני שנים לריצ'מונד, וירג'יניה, אל החברה שלו מהקולג', לַיילָה, על הרוח שנשבה בשׂערו כשהאוטובוס שעט אל תוך מנהרת לינקולן ואז אל ניו ג'רזי. האומנם נשבה הרוח בשערו? היו אז בכלל חלונות נפתחים באוטובוסים? כן, כנראה שכן. האם הם נפתחים כיום? כנראה שלא. אבל הוא כבר דמיין את הרוח בשערו, במעט שנותר ממנו. כי למרות דבריה של אשתו, לא חסר לו דמיון. הוא קם ממקומו, החזיק את המזוודה שלו עם השעונים קרוב לחזה וירד במורד המדרגות הנותרות.

לא טוב היה המקום הזה. לא טוב בכלל. הסריח כאילו אכלו שם כריך דגים. אנשים ישבו שם על ספסלים, על המזוודות שלהם, על רצפת הלינוליאום החומה. היו שם שלטים של שערים ויעדים, כמו בנמל תעופה, ומחוץ לשערים חיכו האוטובוסים בצחנה קודרת. אבל אפשר לנסוע בהם לכל מקום בארץ הזאת. על הכביש הפתוח! בארי לקח פעם בתור הרפתקה רכבת אקספרס לבוסטון עם ג'וֹאי גוֹלדבּלַט מבית ההשקעות איקָרוס קָפּיטל. הרכבת מהירה ונעימה יותר, אבל כאן מדובר בכביש פתוח, וברגע שעולים על הכביש הפתוח, הארץ כולה רצה לקראתך להגיד שלום ולמלא לך עוד תה קר בכוס. אתה הופך לנווד, ואז אף אחד לא יכול להגיד לך שאין לך דמיון או נשמה או כל דבר אחר שאשתו אמרה כדי להעליב אותו בנוכחות הסוֹפר הגואטמלי ואשתו הרופאה ההונג־קונגית, שאת דירתם הוא עזב בבושת פנים לפני שעות אחדות בחום הלילה והוויסקי. להיות מושפל בפני אחרים, מבוזה בפני פחותים ממך — הוא כבר ראה את זה אצל הנשים העוקצניות של חבריו, וזה תמיד היה צעד ראשון לפני גירושים. בענף שלו, כבוד הוא לא עניין לפשרות.

בארי הסתכל על היעדים. וושינגטון אקספרס. קליבלנד אקספרס. קזינו אקספרס. הכול כאן אקספרס. ואז מצא את מה שחיפש. שער שכתוב עליו ריצ'מונד, וירג'יניה. האוטובוס היחיד שלא היה אקספרס. מצוין. הוא ייסע לריצ'מונד. בחודשיים האחרונים, מאז האבחון של בנו, הוא ערך חיטוט יסודי נמרץ בפייסבוק, והתברר לו שליילה נמצאת דווקא באֶל פּאסוֹ, טקסס. אבל ריצ'מונד היא נקודת התחלה. ריצ'מונד היא זיכרונות. אולי הוריה עדיין שם. יכול להיות נחמד אם הוא פתאום יופיע אצלם, לא? ולא במטוס פרטי של חברת נֶטגֶ'טס אלא באוטובוס גרייהאונד.

הוא זכר משהו מאותה נסיעה באוטובוס אל ליילה לפני שנים. את הגרייהאונד היוצא שהסתובב שוב ושוב במסתרי המעברים החשוכים של פורט אות'וריטי, ואז הגיח לפתע על גבי גשר עילי מוזהב שמתחתיו בהקה העיר, מפתה ומזמינה, עם כל האַר־דֶקוֹ המתכתי שלה. בשלוש השנים האחרונות בארי חשב בתדירות הולכת וגוברת על היציאה הזאת, על אותו כבשׁ עלייה לשמים, בכל פעם שמִספָּרים אדומים משַספֵי נשמה התגנבו למסוף בּלוּמבֶּרג שלו, שלידו הוא הציב תצלום ממוסגר גדול של בנו שיווָה — יפה וכהה עיניים, עגמומי ומחזיק בובת תינוק בשם מוריס בלי להביט בה. לתחתית המסגרת בארי צירף את המילים אוהב אותך, ארנבון באותיות זהב עליזות, רק כדי להזכיר לעצמו שהוא אוהב אותו, יותר מכל דבר בעולם.

צעיר שחור באפוד ירוק עמד לפני שער ריצ'מונד. קשה היה לדעת מה הוא עושה שם, אבל היה לו הרי אפוד ירוק. "אני רוצה לקנות כרטיס," בארי אמר לו.

"וואו," הבחור אמר. "מה קרה לפָּנים שלך?"

לראשונה בלילה הזה מישהו שם לב שכואב לו. "אשתי הרביצה לי," בארי אמר. "וגם המטפלת של הבן שלי."

"אוהו." היו לבחור פצעונים בשוּרה על הפנים.

"אני רוצה לנסוע לריצ'מונד."

"אוהו," הבחור באפוד הירוק אמר.

"אין לי כרטיס."

"תעלה למעלה, לדלפק הכרטיסים."

"הוא סגור."

"כן, אבל בסוף פותחים אותו."

"איפה יש שירותים?"

"הם הרוסים."

"הרוסים?"

"יש בקומה השלישית, אבל יש לי מפתח למעלית כדי להביא אותך לשם."

"עדיף שאקנה קודם כרטיס."

"האוטובוס לא זז לשום מקום. עדיף כבר שאפתח לך את המעלית ותעלה. הפנים שלך לגמרי הרוסות."

זה היה הזמן הנכון לסגור את העסקה, ממש כאילו מדובר במשקיע פוטנציאלי. "אני בארי כהן. נעים מאוד."

"אני וֵיין. אתה בטוח שאתה לא רוצה קודם לשירותים?"

"קודם אני אקנה כרטיס, ויין. אתה חבר של ממש. הלוואי שהיה לי טיפוס כמוך בצוות שלי."

"אתה עובד בסיטיבנק?" ויין שם לב לאפודה שלו שכתוב עליה סיטי.

"לא."

"אז תרשה לי לחלוק על טעמך בבחירת הבגד הזה," ויין אמר. הוא חייך ובארי חייך אליו בחזרה. החיוך הראשון שלו בכל הערב הזה.

בארי פסע עם המזוודה שלו בחזרה לדרגנוע. האיש באפוד של "הדסון ניוז" כבר הפסיק לבכות ובהה בעיניים נפוחות במורד המדרגות המקולקלות. האוטובוס לריצ'מונד עמד לצאת בעוד עשרים דקות, אבל קופת הכרטיסים עדיין היתה מוגפת בתריס. אישה שחבשה אוזני ארנבת סגולות מרשת ולבשה גופייה שבחזיתה הכיתוב פריז עשוי מאבנים מבריקות, תפסה ברפפות התריס והביטה בקופה הריקה כמו אשת ספן שמביטה בספינה היוצאת אל הים.

"אני חייב להסתלק מפה," בארי אמר לה.

האישה בחנה בעיניה את פניו. קשה היה לומר אם היא בת שלושים או בת חמישים, ובארי תיאר לעצמו שכל שנייה מחייה היתה ודאי כואבת. "מה אתה אומר," היא אמרה.

"למה הם לא פותחים את זה?"

"יש דלפק כרטיסים למעלה, אבל הבחור אמר שהוא סגור בגלל בעיה טכנית."

"בעיה טכנית?"

"זה מה שהוא אמר."

"זה לא בסדר. האוטובוס שלי יוצא עוד עשרים דקות."

"אתה מספר לי?"

"זה לא בסדר," בארי חזר ואמר.

"מה אתה רוצה שאני אעשה?" האישה אמרה. אחת מאוזני הארנבת שלה נשמטה על פניה. שיניה התחתונות נראו במקום שצריכות להיות שיניה העליונות, ולא היו לה שיניים תחתונות. היא היתה לבנה. רק שעה עברה מאז החל במסע שלו, ובארי כבר התחיל להבין משהו על התופעה ששמה טראמפ. הוא זרק כמו אידיוט 1.7 מיליון, כמעט שני מיליון דולר על מַרקוֹ רוּבּיוֹ. איזו ברירה היתה לו? הרי ישב חמש שעות בסעודת ערב עם טֶד קרוּז בחדר פרטי בגראמֶרסי טָבֶרן, ואחריה ג'ואי גולדבלט פנה אליו ולחש לו, "הוא פסיכופת." אז הם כולם הימרו במיליונים על רוביו. חבל שהם לא פגשו קודם את האישה הזאת. לרוביו לא היה מה להציע לה.

הוא לא יכול לעלות לאוטובוס בלי כרטיס. אבל דלפק הכרטיסים לא נפתח. הוא מישש את הטלפון שלו.

לא.

עצור.

כל העניין במסע הזה הוא שיהיה לבדו בעולם ויפתור בעצמו את הבעיות שלו, בדיוק כמו האישה עם אוזני הארנבת, בדיוק כמו שהוא עצמו היה בגיל תשע־עשרה, סטודנט שנה שנייה בפּרינסטון. איפה באמת אבד לו אותו בן תשע־עשרה? זה שהיה בָּשל כל כך לאהבה ובשל כל כך לשיברון לב, לא שיברון לב מהסוג שבנוֹ שיווה גרם לו, אלא כזה שמתרפא.

האישה עם אוזני הרשת דיברה עם אישה טרנסית שאכלה בריכוז רב שקית חטיפי צ'יפס. בארי עמד במרחק שלושים סנטימטר מהן, אבל הן התעלמו ממנו לגמרי.

הוא התקשר למספר החירום של סנדי. השעה היתה שלוש וחצי בלילה, אבל היא כמובן תענה, ובתוך שתי שניות לכל היותר תצליח למחות את השינה מקולה. סנדי עבדה באותו תפקיד עבור פָּטאקי כשהיה מושל מדינת ניו יורק, מה שכבר מוכיח את היכולות שלה. הוא דמיין אותה שוכבת ישבן אל ישבן לצד בת זוגה הדומיניקנית רחבת הגרם. אמנם בארי רפובליקני, אבל מזמן כבר החל לתמוך בנישואים חד־מיניים, עוד מהרבע השלישי של 2014. בעצם לא הפסיק לדבר על זה. פעם אפילו נשא באוזני סנדי נאום ענק כדי לשכנע אותה שהיא צריכה להתחתן עם המה־שמה שלה, כי הבעיה של המולדת שלנו היא —

"מה קרה?" סנדי אמרה.

"אני צריך שתזמיני מקום באוטובוס גרייהאונד לווירג'יניה, ריצ'מונד. עכשיו."

"רק אומרת," סנדי אמרה. "אתה לא נשמע הכי טוב." ואמרה עוד כמה דברים ברצף מהיר. היא רצתה לדעת אם קרה משהו מבחינה משפטית שעליו הם לא יכולים לדבר בטלפון, כי היא מוכנה להגיע מיד במונית אם הוא רק יחכה לה. ובכל מקרה הבוקר בטח יביא איתו "פתרון". היא נקבה במילה "התבהרות". האם הוא יודע בכלל איך זה לנסוע בגרייהאונד? כי אם הוא ממש חייב לנסוע, יש מטוסי נטג'טס שיוצאים מנמל התעופה טֶטֶבּוֹרוֹ. הוא יכול להגיע לשם תוך שעתיים. ויש טיסות ישירות לריצ'מונד של גֶ'טבּלוּ דֶלתא ושל יונייטד. אפשר לקחת רכבת אקספרס ואז רכבת מקומית. ולמה הוא עושה את זה? היא הפגינה יכולות נהדרות. סנדי היתה האישה היחידה בחברה שלו, מלבד החתיכות של קשרי משקיעים. היתה תקופה שהם העסיקו ביולוגית לשעבר חדת לשון מאוקספורד בראש מחלקת ניהול סיכונים, עוד לסבית אחת שפעם אפילו קראה לו בפרצוף "מפגר", אבל אחרי שלוש שנים גדושות אסונות שבהן הנכסים שלהם הצטמצמו ביותר מחצי, וגם בגלל העניין ההוא, היא עברה לסטארט־אפ בעמק הסיליקון.

בעוד היקף יכולותיה של סנדי ועוצמת קולה הולכים וגוברים מעבר לקו, בארי הסתכל על האישה עם אוזני הארנבת מרשת ועל הטרנסית עם חטיפי הצ'יפס. הן המשיכו להתעלם ממנו. הזעם שאולי עלה לו זה עתה במחיר המשפחה שלו עדיין זרם בעורקיו. גברים ונשים, נשים וגברים. זעם בלתי ניתן לעצירה. "כשלקחת אותי למשׂרת ראשת הסגל, אמרתי לך שאני חייבת לסמוך על הבוס שלי," סנדי אמרה עכשיו. "אז אני חייבת לדעת. אני יכולה לסמוך עליך?"

"פשוט תעשי את העבודה המחורבנת שלך!" הוא צרח.

הטרנסית לידו הפסיקה לאכול את הצ'יפס שלה. היא וחברתה בחנו בעיניהן את פניו הפגועות. אינסטינקטיבית הן חיפשו הגנה, אבל למרות שמה של התחנה, פורט אות'ורוטי — "פורט הרָשוּת" — שום רָשות לא נראתה שם מתחת למחוזות העיר האימפריאלית. אז זה מה שנהיה ממנו עכשיו. גבר שצורח על נשים. שמפחיד ילדים מוגבלים. הרי ראה את פניהם המבוהלות של סימה ושל שיווה. הוא היה חייב לברוח לפני שיגרום עוד נזק. "אוקיי, אוקיי," סנדי אמרה. "רק תישאר במקום." בשלב זה בת הזוג שלה ודאי כבר התעוררה לגמרי והצמידה לגבה שפתיים מבריקות, מבוהלת מן ההמולה המהדהדת בתוך תא הזכוכית הברוקליני שלהם — שמונים מטר מרובע, 1.3 מיליון דולר — וחושבת כמו כל ניו־יורקי בשעת מצוקה: אני אצטרך לעזוב?

והנה כך, אחרי ששבר את אשתו ואת המטפלת הפיליפינית, הרס את הלילה גם לעוד שתי נשים.

הטרנסג'נדרית עם הצ'יפס ואוזני־ארנבת חצו את האולם והעיפו בו מבט לסירוגין. הן מלמלו משהו, בטח אמרו שהוא משוגע, שהן מכירות טיפוסים כמוהו, אולי הן אפילו יוצאות עם טיפוסים כמוהו, רק לא כאלה שלובשים אפודה מטופשת כמו שלו. הוא היה חייב להירגע. האלימות פעמה בו באדום בקצות אצבעותיו. תמיד כשהרגיש שהוא יוצא ככה משליטה, שהעולם סביבו רעוע והגוף שלו עצמו מזייף, הוא זכר את מה שאמר לו הפסיכולוג שלו: "תסתכל בשעון."

הוא הסתכל בשעון שלו. נוֹמוֹס מינימָטיק עם לוח בצבע שמפניה. נומוס היה השיגעון החדש שלו. שעונים לא יקרים, עשרים אלף לכל היותר, אבל מיוצרים בעיירה גרמנית זעירה ששמה גְלאסהוּטֶה, הרחק מכל הרעש והצלצולים של שווייץ היקרה, ודבקים בעיצוב באוהאוס מוקפד אך שובבני. השעון אכן עשה את שלו. הרגיע אותו. הצבע הקרֶמי של הלוח, הזרימה הנהדרת של השטח הפתוח שבין הספָרות, והכי חשוב — מחוג שניות זעיר בצבע כתום, כמו כף יד של ילד, נע באלגנטיות מהירה סביב לוח מִשנִי משלו כאילו החיים קלילים וזוהרים. השעון שאב לתוכו את הברק הבלתי אנושי מן החלל סביבו והמיר אותו ביופי ובתקווה. הוא נזכר איך בגיל שלושה שבועות שיווה ישן בזרועותיו, ארנבון שחום ומתוק כזה, וכבר אז הוא לחש עם כל הבולשיט האגנוסטי הבּדַל־יהודי שלו, "בבקשה, אלוהים, רק אל תפגע בו, אוקיי? החטאים שלי הם רק שלי."

הוא נשם עמוק. וחייך. איזה קטע מטורף. שעון טוב גורם לו לחייך ממש כמו שהבן שלו גרם לו לחייך כשעוד היה רק יצור קטן מושלם וחסר אונים. וכמו שסימה גרמה לו לחייך לפני שהם התחתנו, כשהתווכחה עם כל דבר שהוא אמר על החיים ועל פוליטיקה ועל אסתטיקה. הוא חשב שזה מגניב שמישהו במעמדו מתחתן עם מישהי שחולקת עליו בכל עניין ועניין. אופוזיציה נאמנה. "היא האישה הכי יפה והכי חכמה שפגשתי אי־פעם," אהב לומר לחבריו אחרי שהם הפסיקו לאהוב זה את זה.

יכול היה להצביע במדויק על הרגע שזה קרה. הם היו במסיבת יום הולדת במסעדת אילֶווֶן מדיסון, עשרה זוגות מקרנות גידור והשקעות, והיא שוחחה עם ג'ואי גולדבלט ועם אשתו החדשה והבקושי בגירה דאז. מאז האבחון סימה הקדישה כל שעה מהיום שלה לשירותו של שיווה וכמעט לא התייחסה אל בארי. כבר אז הוא הרגיש בודד. אבל עכשיו גם שמע לראשונה זה שבועות את הקול שלה, והוא היה צעקני ושתוי מכדי להועיל כשאמרה לאשתו החדשה והצעירה של ג'ואי: "הפינוק האמיתי היחידי שלנו הוא שֶף אישי." מין התחסדות רברבנית אופיינית ומתחמקת. זה נשמע מזויף כל כך. כל כך לא סימה. כמו וידוי גלוי באוזני כל חבריו: עכשיו רק הכסף שלנו מחבר בינינו.

אבל מיהם חבריו? כל כך מעט נשארו לו. היא היתה החברה הכי טובה שלו. היתה מקריאה לו את הטור של פּוֹל קרוּגמן בארוחת הבוקר, והוא היה מקריא לה במיטה את סיפורי ניק אדמס של המינגוויי ומרגיש עם זה גברי ומלא און. היא היתה החברה הכי טובה שלו, ולפני שעתיים הכריזה שהוא חסר דמיון (או אולי נשמה?). לפני שעה היא תפסה לו את הפרצוף, הטביעה את אצבעותיה עמוק בתוך העור מתחת לעינו השמאלית, והדפה אותו מעל בנם המצווח. איך בכלל מתאוששים מדבר כזה?

"אתה בארי כהן?" גבר לטיני בגיל העמידה פנה אליו. הוא לבש אפוד סגלגל עבה וענד מין סיכה שכנראה ציינה את מעמדו הרם במִסדר קַווי גרייהאונד. אפילו בזוהר הגרעיני הצורב שקרן מקירות האריחים הכתומים של פורט אות'וריטי הוא הצליח לשמור על שלמות התסרוקת של שערו המשוך לאחור.

האיש החל לפתוח את התריסים של דלפקי הכרטיסים, סימן לבארי לבוא איתו, ואז חזר והגיף אותם.

"רגע!" אוזני־ארנבת צעקה כשהדלפק נטרק בפניה ובפני אשת הצ'יפס. "גם אנחנו צריכות כרטיסים! זה לא פֵייר!" האיש ניגש למין צג מחובר למדפסת. המכשיר הזכיר לבארי את קומודור 64 שהוא אהב לתכנת בנעוריו.

"אתה מכיר את ויין מהקומה למטה?" בארי שאל את הלטיני. "זה עם האפוד הירוק."

כרטיס לריצ'מונד הגיח מהמדפסת. בארי הביט בשעונו. שלוש דקות נדרשו לסנדי כדי לסדר בשבילו את העולם. אוזני־ארנבת וצ'יפס טלטלו את שרשרות התריס ותבעו את כבודן, אבל לאיש הכרטיסים באפוד הסגלגל לא היה שום כבוד בשבילן.

בארי גרר שוב את המזוודה שלו במורד הדרגנוע המקולקל לעֵבר השערים. ההודי על המדרגות הנעות כבר נרדם, ראשו על ברכיו, וכל תוגת היום מאחוריו. בארי ניגש אל ויין בעל האפוד הירוק שעמד ליד שער ריצ'מונד. "יש לי כרטיס!" בארי אמר.

"ידעתי שתצליח," ויין אמר.

"אני יכול להשתמש בשירותים?"

"כן, אבל הם הרוסים. אז —"

"אני יודע, אתה צריך לפתוח לי את המעלית לקומה השלישית."

"יש לך תפיסה מהירה, בארי," ויין אמר.

עד שבארי הגיע לקומה השלישית, שהצטיינה גם היא בקירות כתומים ובמחסומים צהובים, הזעם שלו כבר התחלף בעצב. חבל שהתקשר לסנדי! הוא לא אמור לבנות על סנדי במסע הזה. הוא חייב לקחת על עצמו את מלוא האחריות. בלי סנדי, בלי סימה, בלי מטפלות פיליפיניות, בלי טבחים אֶסטונים, בלי נהגים בנגלדשים. רק בארי כהן לבדו אחראי לגורלו. הוא הוציא את הטלפון שלו וכיבה אותו. והתבונן סביבו. השירותים היו ריקים. הוא פתח את מְכל האשפה וזרק לתוכו את הטלפון ומעליו השליך כמה מגבות נייר.

הוא שקל לזרוק גם את הארנק שלו, אבל איך ישלם על דברים? בִּמקום זה הוא ניגש לאסלה שבורה והקיא.

האוטובוס של בארי עצר מאחורי השער בצליל עולץ של בלמים פנאומטיים שהוא זכר במדויק מהנסיעה שלו לריצ'מונד בימי הקולג'. ליד השער היה תלוי תצלום שחור־לבן של חברת גרייהאונד בימי זוהרה — טקס גזירת סרט בכיכובה של כלבת גרייהאונד אמיתית שהמילים גברת גרייהאונד כתובות על קולרה. על האוטובוס נרשם היעד אמריקה.

נוסעים רבים עדיין יָשנו על הספסלים המטונפים, כובעי צמר מופשלים על העיניים נגד האור הבוהק של פורט אות'וריטי, פיות פעורים. למה הם חובשים כובעי צמר בקיץ? בגלל הסמים? הסמים גורמים להם לחוש קור? יש משהו רך בשנתם של אומללים. לזקֵנה שלפניו — נשימה כבדה ועיניים ורודות חולניות — היה כתוב על תג המזוודה קלארקסדייל, מיסיסיפי. זו בטח נסיעה של כמה ימים. כשהעיף מבט סביבו בארי החל לראות בגרייהאונד אמצעי תחבורה שנועד לאפרו־אמריקנים, דרך לאיחוי משפחות ברחבי הארץ העוינת. גם כמה לטינים היו שם, יוצאי צבא במַדי אימונים, ואנשים בני כל הגזעים עם תגים סביב מִפרק כף ידם — לאות שכנראה השתחררו או ברחו מאיזה מִתקן, ועם חולצות לחות שמדיפות ריח רע. יכול היה עדיין לחזור בו. בחזהו עדיין חש את חמימות גבה החלק כגרניט של אשתו. אבל הוא לא יכול לעשות את זה לשיווה, שפניו ההמומות מאימה היו הדבר האחרון שראה לפני שהנשים הרחיקו אותו ממנו בכוח. הוא שלח אינסטינקטיבית יד לכיסו, אבל הטלפון כבר לא היה שם.

הוא היה חופשי.

ויין עזר לאישה בדרכה לקלארקסדייל, מיסיסיפי, עם המטען הכבד שלה. לפני הלימודים בפרינסטון בארי הרגיש מסוגל יותר להבין את מה שאומרים ברחוב, אבל עכשיו נזקק לתרגום בגוף הסרט. אולי סימה צדקה. יותר מעשרים שנים בפיננסים חיסלו לו את הדמיון. הוא חייב ללמוד מחדש איך אנשים מדברים בארץ הזאת. ויין סחב את התיקים של הקשישה לאורך האולם עד לאוטובוס. הלוואי שכולם בארץ הזאת היו נחמדים כמו ויין. "אני רוצה רק להודות לך על כל מה שעשית בשבילי," בארי אמר לו כשעבר לידו והושיט לו יד ללחיצה.

"מה עשיתי?"

"פשוט שמת לב אלי."

"תהיה טוב לעצמך, בארי," ויין אמר.

בארי דמיין לעצמו בר עירוני אפלולי שבו הוא וויין היו יכולים לדפוק את הראש כהוגן, ועל רקע דקל של נורות ניאון וברמנית חתיכה בחולצת טי של בירה קוּרס הוא היה מספר לוויין על שיווה. היה לי בן־דוד כזה, ויין היה אולי אומר בעודו מלטף את הבד הנעים של האפוד הירוק שלו. לא אמר מילה, הסתובב במעגלים. עכשיו הוא עובד במחלקה לחיילים משוחררים. שלושה ילדים. אל תאמין לְמה שאומרים לך. אף אחד לא יודע כלום. הדוקטורים האלה.

מחוץ לשער הם נדרשו למסור את הכרטיסים שלהם לנהג האוטובוס, גבר שחור נמוך במשקפי שמש ובז'קט עור עם הכיתוב מארינס. בארי הראה לו את התדפיס וציפה שהוא יסרוק אותו, אבל נהג האוטובוס רצה לקבל את הכרטיס עצמו. "אדוני!" הוא אמר. "אני צריך לתת את הכרטיס לגרייהאונד."

"חשבתי לשמור אותו לעצמי," בארי אמר. "בתור מזכרת."

"אדוני! אתה צריך להעביר אלי את הכרטיס הזה או שלא תעלה על האוטובוס הזה."

בארי היסס. השִכרות שלו כבר החלה להתפוגג, אבל הזעם נשאר. לאן לכל הרוחות נעלמו האנשים האדיבים כמו ויין? "שְמע, אני לא רוצה לריב איתך על חתיכת נייר —"

"אדוני! אתה מתכוון לבזבז כאן לכולם את הזמן או למסור לי את הכרטיס? תחליט כבר."

בארי הסתכל על נהג האוטובוס מלמעלה למטה — כי היה לו עליו יתרון גובה של לפחות חמישה־עשר סנטימטרים. אבל הוא כבר היה בלי טלפון ובלי סנדי, אז לא היתה לו ברירה. הוא היה חייב להיכנע ליוצא וייטנאם מסוקס ונמוך שקיבל ממדינת ניו יורק רישיון נהיגה באוטובוס. הוא היה חייב לתת לו את הכרטיס, את ההוכחה היחידה שלו שהוא זכאי לעלות לאוטובוס, שהוא יכול להשלים את המסע שלו לריצ'מונד. הוא היה חייב לסמוך על זה שהאיש מולו, נהג האוטובוס, לא ישליך אותו בשלב כלשהו מהאוטובוס, כמו שהאנשים שלו עצמו סומכים על בארי שידאג להם לבונוס אחרי שנה מוצלחת במיוחד. לא שבכלל יש לו עוד שנים מוצלחות במיוחד.

הוא נתן לו את הכרטיס. "תודה!" נהג האוטובוס אמר, וגלגל את עיניו בגלוי מאחורי משקפי השמש שלו כדי להזכיר לכל שאר האנשים בתור שאם לא יתנהגו יפה צפויה להם התבזות. הוא לא שם לב בכלל שבארי פצוע, שהוא מדמם.

בִּפנים היה האוטובוס מואר בניאונים עמומים כמו מועדון לילה חשאי. הוא הדיף צחנת שתן וגם אקונומיקה, שהמתיקות החריפה שלה רק החמירה את סירחון השתן. בארי לא רצה לשאול אם זו הפרוצדורה הרגילה או שמשהו לא בסדר, אבל הוא שם לב שמרבית הנוסעים הצטופפו הרחק מן השירותים. וכך למד עוד כלל של גרייהאונד. שֵב בקדמת האוטובוס.

הוא גם הבין שהתָאים מעל הנוסעים ממש לא יספיקו לאחסון המזוודה שלו על ששת השעונים היקרים שבתוכה. יכול היה להפקיד את המזוודה בתא המטען של האוטובוס, כפי שעשו אחרים, אבל המחשבה על השעונים מתנגשים שם מתחת בתיקים גסים של אחרים, היתה קשה מנשוא. הוא מסוגל להיכנע, להתמסר, לפתוח את הנחיריים שלו לאימפריית הריחות של גרייהאונד, אבל בשום אופן לא ירשה לפגוע בשעונים שלו. עכשיו דחק את המזוודה שלו במושב לצדו.

נהג האוטובוס נכנס. "קוראים לי [משהו לא ברור] ואני אהיה הנהג שלכם לריצ'מונד. האם השקעים החשמליים עובדים? לענות רק כן או לא."

כמה כֵּנים רדומים עלו מפי אנשים שחיברו את המכשירים האלקטרוניים שלהם. הנהג פנה אל אישה שישבה בשורה הקדמית.

"גברתי, המושב הזה שמור לנכים."

קרקור לטיני עדין: "אני נכים."

"את נכה? מה יש לך?"

"אני תמיד יושבת מקדימה."

"גברתי, אם תתחצפי אלי את לא תיסעי באוטובוס הזה. נקודה. אני שאלתי אותך שאלה ואת תעני לי. מה הנכות שלך? מה יש לך?"

"הברך שלי, היא כואבת."

"נו, גם הברכיים שלי כואבות. אז מה באמת יש לך? מה הנכות שלך? אל תתחצפי, גברת. גברתי! תעני לי על השאלה: מה הנכות שלך?"

בארי עקב אחרי השיחה עד לסיומה ההגיוני, שבו האישה בעלת הברך החלושה דשדשה לאחור אל החלק המושתן יותר של האוטובוס בעודה רוטנת בעניין הברכיים שלה. היה מדהים לחזות בזה. בעולם של בארי אתה לא מצליח להשיג שליטה מלאה על אשתך או הילד שלך או על רבים מהעובדים שלך בלי שיהיו לעניין השלכות. ויש אמצעי ביטחון מובְנים. עורכי דין, עובדים סוציאליים, התקשורת. אבל הסמכות של נהג האוטובוס היא מוחלטת. בארי החל לחשוד שבתוך תוכנו אנחנו מיליטריסטים בארץ הזאת ושוחרי משמעת נוקשה. שלמרות אתוס הקאובוי שלנו כולנו בעצם מקבלים פקודות, וכל דבר שנגיד או נעשה במחאה ייחשב ל"התחצפות", וכולנו עלולים להיזרק מהאוטובוס. הגרייהאונד כמוהו כשלוחה של כוחותינו המזוינים, ובארי לא היה אלא טוראי פשוט.

המנוע התעורר לחיים. בארי הביט בנוֹמוֹס שלו. לוח הבאוהאוס הקרמי נעלם באפלולית, אבל הזיזים בלטו בבירור, מעודנים ונשיים. ואז הוא ידע. שבניגוד לגירושיו הרבים והצהובים של ידידו ג'ואי גולדבלט, הוא יסיים את נישואיו באצילות יוצאת דופן. אפילו בכישלונות הוא יהיה למופת, ויום אחד בעוד שנים רבות סימה תגיד לו: "אני שמחה שהיה לך האומץ לשים לזה סוף. אני שמחה שידעת מתי הגיע הזמן להימלט."

ועכשיו יתחולל הדבר הגדול, זה שחלם עליו ימים רבים כל כך כשהשקיף לפנות ערב מבעד לחלון משרדו באַסטוֹר פּלֵייס לעבר צעירות ניו־יורקיות בסווצ'רים סגולים, שהתגודדו סביב פלאפליוֹת בסנט מַרקס פלייס. האוטובוס עמד לבצע כמה עיקולים בפינות חשוכות ומסוכנות, ואחר כך הוא יגיח במלוא המהירות קדימה אל האור, אל זוהרו של גשר עילי גבוה במנהטן, והעיר תחתיו תלך ותתפוגג עד שתיעלם.

אבל זה לא קרה ככה. הם עברו ליד עמדת שילוח עם שלט: בטיחות מעל הכול, ומיד אחר כך יצאו לרחוב 41 חסר החיים, עברו על פני משהו בשם יוֹטֶל ושלט שאמר: שוקולד סַנספַּייר. התמכרות שאפשר לסמוך עליה. וכבר דהרו דרך שפופרת הניאונים הריקה של מנהרת לינקולן.

בעֶברו השני של ההדסון, בארבע לפנות בוקר, מנהטן נראתה בעיקר חשוכה, כמו בגרסתה הטרום־הולנדית. וחסרת אונים, לשם שינוי, כממתינה לאיזה גורל לא נודע. הוא הציץ מעבר לכתפו, ניסה לשווא לזהות את הזכוכית הכהה והשקופה של גורד השחקים שבו התגורר, שבו נמצא שיווה, צורח מן הסתם כל הלילה, פוצח בסדרת ההשתנקויות המיוסרות שלו בעוד סימה והמטפלת יושבות לצדו בסבלנות, וכל אחת בתורה מעסה את גופו הקטן של בנו כדי להעניק לו את הגירוי החושי שהוא זקוק לו כדי לדעת שהוא עדיין חי וקיים בעולם הזה.

ארוחת הערב היתה רעיון של אשתו. שלה ושל הרופאה ההונג־קונגית. המעליות בבניין שלהם היו כולן פרטיות, כך שרק לעתים נדירות פגשו בשכנים, אבל סימה והרופאה ההונג־קונגית נפגשו בלובי והחלו לפטפט כדרכן של נשים. ולא, בארי לא ממש התכוון בזה לרדת על נשים, כי פטפוט היה הפעילות העיקרית שלו עצמו. המשרד שלו היה מוצף אנשי מחשבים מומחים להשקעות ועוד כל מיני גאונים מתמטיים. חצי מצוות העובדים הנוכחי נהר כנראה מאֶם־אַיי־טי או מהחיקויים הפחות עשירים שלו ברחבי העולם, ולבוגרי פרינסטון רחבי כתפיים ורבי קסם כמו בארי לא נותר אלא לטפל בתמונה הגדולה, כדי שאנשים בשם אחמד מרשות ההשקעות של קטאר ייפרדו מדי שנה מ־2 אחוזים מכלל הנכסים שבארי ניהל. ואת זה הוא עשה בעזרת שיחות איתם בסגנון לבבי מופרז ככל יכולתו — כמו של ספורטאי בדימוס. כל השעות הרבות בחטיבת הביניים על שם לוּאי פַּסטֶר, שבהן התאמן מול המראה על "מהלכי התחברות", הביאו לו בסופו של דבר תועלת. "הבנאדם הכי חברותי בווֹל סטריט", קראו לו פעם כמה חבר'ה צעירים. אף אחד אחר לא היה מסוגל להפסיד כסף שלוש שנים ברצף ועדיין לשמש מוקד משיכה לכל האחמדים של העולם. הוא התגאה בזה מאוד.

ארוחת הערב. זו היתה דרכה של סימה לשכוח לזמן־מה את האבחון של שיווה ולעשות שוב את מה שנשות אנשי קרנות הגידור הצטיינו בו — בניית חיים אנינים להפליא עבור המשפחה. התברר שהרופאה ההונג־קונגית נשואה לסופר שסימה קראה והעריצה. סופר? בבניין שלהם? שבו אפילו דירות חדר עורפיות שנשקפות אל מזנון טאקו מתחילות בשלושה מיליון? משהו בסיפור הזה לא הסתדר לבארי, אבל הוא לא עשה עניין.

סימה קראה הרבה, זה היה חלק מהתדמית האמנותית שלה שתמיד משכה אותו אליה. היא קראה ספרים שרוב האנשים השפויים כבר מזמן זנחו. הסופר היה גואטמלי שכתב מעין פנטזיות על המצב הפוליטי שם — מצב לא טוב. בארי בדק את הדירוג של הסופר הזה באמזון — 1,123,340 — ואחרי שקרא עמוד אחד מהרומן שלו, בארי גם הבין את פשר הדירוג הזה. הפרוזה שלו היתה בלתי חדירה. עם עשרות ראשי תיבות של מפלגות מקומיות ושל כנופיות מאורגנות והמון מונחים ומילים בספרדית שנותרו ללא תרגום אך ורק, מן הסתם, כדי להקניט את בארי על היותו לבן. ולא שבארי נחשב בוּר, החוג המשני שלו היה מסלול הכתיבה המצוין של פרינסטון. לקרן הגידור שלו הוא קרא "הצד הזה של ההון" על שם "הצד הזה של גן עדן", הרומן הראשון של פיצג'רלד, מעמודי התווך המיתולוגיים של אוניברסיטת פרינסטון שבה שניהם למדו. והוא שכר את המשרדים שלו בבניין מונוליתי חדש באסטור פלייס המשקיף אל החנויות ברחוב סנט מרקס פלייס הבוהמייני לשעבר, במעין מחווה לניצוץ היצירתי קצר הימים שלו. גם לחלומות שלו על חציית ארצנו באוטובוס נלוותה האפשרות להעלות יום אחד את מסעותיו על הכתב. כמו בדרכים של קרואק, רק בפרוזה מהורהרת של גיל העמידה.

"אמרת לי שזה לא הולך להיות ערב רשמי," הוא אמר כשראה את סימה לובשת שמלה ששמורה אצלה לאירועים שבהם היא צריכה לעשות רושם. אחת הדרישות בצֶ'ק ליסט הארוך שלו לחיי נישואים היתה להתחתן עם אישה שאפתנית מכדי להרשות לעצמה להשמין. כשפגש את סימה, פחות משנה מתום לימודיה בבית הספר למשפטים של ייל, היא היתה בהתמחות לקראת פסגת מה שנשאר ממקצועות המשפט — כך שבהחלט ענתה על הדרישה הזאת. ובכל זאת השמלה הבליטה עכשיו כל סנטימטר מגופה ונצמדה בהטעמה רבה לישבן הרחב, הנהדר שלה. זה הטריד את בארי עוד יותר. למה היא מתלבשת ככה לכבוד הסופר ואשתו?

מעֵבר לסלון הפרטי הצמוד לחדר השינה שלהם, מעבר למסדרון עם רצפת הפרקט המבריקה בדוגמת אִדרה, מעל לשלושת החללים המחוברים שביניהם אח דו־צדדית ומעבר לחדר השינה הקומפקטי של המטפלת, צעקותיו הקטנות והחדות של שיווה קדחו את האוויר, ניקבו את התמונה העל־זמנית של שני אנשים מכובדים, אחד עוצמתי ואחת יפהפייה, המתכוננים לערב תרבותי שנון.

"אתה לא יכול ללבוש משהו חגיגי יותר?" סימה שאלה. "הבגדים של וַייניארד וַיינס טובים למסיבת בריכה בווֶסטפּוֹרט, קונטיקט. זה נראה כאילו אתה עדיין מוכר איגרות חוב לקשישות בבנקמורגן."

מאז האבחון סימה התחילה להגיד דברים כאלה. כאילו מוכן אצלה כל הזמן לפעולה עט נובע קטן שהציפורן שלו טבולה ברִשעות. הוא ידע שהיא תשושה. תשושה מפני שהוא לא תרם כלום לטיפול בשיווה, וגם אם היא אהבה את המטפלת שלהם, להיות הורה לילד מאובחן פירושו בעצם להיות מנכ"ל של עסק קטן משלך. לא שיש לה איזו מִשֹרה אמיתית, הוא חשב ברשעות משלו. ולא שזה לגמרי באשמתה. להתחתן עם אישה מוכשרת ולהוציא אותה משוק העבודה נחשב הכרזת הצלחה בקרב עמיתיו של בארי.

"על הזין שלי מורגן," בארי אמר. "איך זה?" הוא יצא מחדר הארונות שלו לבוש באפודת הסיטי שקיבל באיזה אירוע גולף.

סימה ישבה ליד שולחן האיפור שלה, שפתיה אדומות ומבטה נוקב. שלא כמו נשים לבנות, היא יכלה לענוד גרמים רבים של זהב סביב צווארה, והגוון המופלא של עורה ספג את הברק. לפעמים בארי חשב לתדהמתו שהיא בעצם יפהפייה בת עשרים ותשע שרק אדם אחד ביקום כולו לא הצליח להתאהב בה קשות, והאדם הזה הוא בארי עצמו. ומה עם שיווה — הוא אוהב אותה? האם יהיה מסוגל אי־פעם לאהוב? לפי העדכונים שסימה שלחה לו למשרד, התשובה כנראה חיובית, והאבחון שלו הוא בסך הכול צורת קיום שונה. "זאת לא טרגדיה," היא כתבה לו בכתב ידה השופע על גבי פתקית שהצמידה למחקר מדעי עדכני, שבארי לא הצליח לאלץ את עצמו לקרוא.

"אז הערב הזה הוא בדיחה מבחינתך?" סימה שאלה. לקולה הכועס היה גוון אלכוהולי עמוק משל עצמו. "אתה כל הזמן מתלונן על זה שאנחנו לא מכירים את השכנים שלנו. אז הנה לך הזדמנות לפגוש שכנים ממש מעניינים. אני, בכל אופן, רוצה לעשות עליהם רושם טוב."

הוא משך בכתפיו, פשט את אפודת הסיטי והשליך אותה על המיטה. "אני הולך לבחור שעון," אמר ופנה לעבר כספת השעונים שלו, שבּה מושאי התשוקה האמיתית שלו חגו חרש בתוך המותחנים שלהם.

לואיס וג'וליאנה גרו ביחידת דיור קטנה הרבה יותר, בקומה השלישית. הבניין שלהם היה מחולק, כמו מטוס למרחקים ארוכים, למחלקות: רגילה, עסקים וראשונה. באחת־עשרה הקומות הראשונות היו כמה דירות בקומה בנות לא יותר משלושה חדרי שינה, ובהן התגוררו מיליונרים בינוניים מסוג מתווכי השקעות, מנהלים מבנק גולדמן ודומיהם, עם נשים מטופלות בילד אחד או שניים. באחת־עשרה הקומות הבאות היתה רק דירה אחת בכל קומה, ואלה השתייכו למנהלי קרנות גידור וחברות השקעות פרטיות ולדוגמנית ארגנטינית אחת עם חברהּ הכדורגלן שבילו בניו יורק לא יותר משבוע בשנה. שלוש הקומות העליונות היו שייכות לרוּפֶּרט מֵרדוֹק.

המעלית השתלשלה מקומה עשרים ואחת לקומה שלוש ובתוכה סימה במחלצותיה, בוהה נִכחה, ובארי בודק את הנומוס מינימטיק שלו — בחירה נבונה לפי עלון המוצר, שטען כי זה שעון מושלם לנשמות יצירתיות כמו ארכיטקטים וסופרים. השעון נח סביב מִפרק ידו כמו משהו מיְקוּם מוזהב ומהונדס לעילא, והיה בו כדי להבהיר לכול מיהו בארי כהן.

שני בני הזוג גוּדמן קיבלו את פניהם בפתח דירתם. לואיס גודמן, גבוה ויפה בדיוק כמו על עטיפת הספר שלו, דיבר אנגלית מיד־אטלנטית טובה עד כדי תמיהה, מושלמת בעצם. הוא ענד שעון טייסים גדול של אַיי־דבֶּליו־סי, לא וינטג' אבל במראה וינטג', מהסוג שבארי מעולם לא הסתדר איתו. הוא לבש חולצה לבנה של בּרוּקס בראדרֶס, סגורה עד צוואר. אשתו נראתה נהדר כמעט כמוהו, גבוהה וקומפקטית. על מפרק ידה היא ענדה שעון וינטג' רֶבֶרסוֹ של יֵיגֶר לֶה קוּלטרֶה, שעון שבריטים מהקולוניות נהגו לענוד במשחקי פּולו. הנשים חיבקו זו את זו בהנאה, מה שגרם לבארי להבין עד כמה אשתו חשה כלואה בדירת הארבע־מאות מטר מרובע שלהם עם האבחון של שיווה ועם בעלה המרוקן רגשית. אולי כדי להכעיס סימה לא ענדה על ידה אף אחד מהשעונים הרבים שהוא קנה לה, גם לא את הקַרטיֵה קראש, שעון בשווי 70 אלף דולר שנראה במכוון כאילו עבר תאונת דרכים. הוא שם לב שהרופאה ההונג־קונגית לבשה ג'ינס וחולצה קיצית פשוטה, מאֵיי־פּי־סי אולי (שם סימה קנתה את הסניקרס שלו), אבל המראה הלא פורמלי שלה שׂם ללעג את שמלתה הצמודה של סימה ואת חמוקי גופה המבושם.

הדירה נראתה מינימליסטית ואפלולית במתכוון, אבל מצוידת במה שצריך, מכשירים מתוצרת ליבּהֶר וקיצ'נאֵייד שהם סימן למידה מבוססת של האחוזון העליון. על שולחן אוכל קטן מעץ ממוחזר הוגשו מאכלים אסיאניים ולטיניים, וסימה הוסיפה להם את הסַמבָּר המהולל של אמא שלה, נזיד ירקות על בסיס עדשים עם הרבה תמרהינדי — אפילו קרניבור מוצהר כמו בארי לא עמד בפניו. זה היה צעד מתחשב מצִדה, כי אילו הורידו איתם בקבוק יין במחיר אלפיים דולר היו רק מדגישים את הפער שבין הקומה העשרים ואחת לקומה השלישית. "אוי, אלוהים," הרופאה ההונג־קונגית אמרה (גם אחרי שבילו יחד חמש שעות בארי לא הצליח לזכור את שמה; אף פעם לא היה לו זיכרון לשמות של נשים), "אני הכנתי מאכל סיני של בנֵי הָאקָה, עוף אפוי במלח. את לא צמחונית, סימה, נכון?"

"אני כמו הברהמינים, בשר גורם לי להזיע, אבל עוף אני עדיין אוכלת," סימה אמרה. הנשים ולואיס צחקו בידענות, ובארי הרגיש כמו הלבן היחידי בחדר. הוא שם לב שלואיס גודמן, הגואטמלי כביכול, הרבה יותר חיוור ממנו, ובהתחשב בשם המשפחה שלו הוא כנראה לא פחות יהודי ממנו.

"אה, התחלתי לקרוא את הספר שלך," בארי אמר. "מעניין ביותר."

"הייתי שואל איזה מהספרים שלי, אבל בעצם כולם די דומים," לואיס אמר. "קולוניאליזם אמריקני, פשעים נגד הילידים, בלה, בלה בלה."

"בארי קורא את 'הקַצב החביב', סימה התערבה בשיחה, "זה הספר שאני הכי אוהבת."

הם התיישבו סביב השולחן הצפוף, העמיסו על הצלחות שלהם תערובת של סמבר ואורז והוסיפו ערימות של יוּקה ונתחים ריחניים של עוף אפוי במלח — בארי ידע מיד שהעוף יהיה כוכב הערב. ג'וליאנה היתה רופאה במשרה מלאה, ובכל זאת היה לה גם זמן לחגוג את המורשת שלה במטבח. בארי הביט בעצב במפרק ידה החשוף של אשתו. הרופאה היתה מבוגרת ממנה לכל הפחות בעשור, אבל היא היתה שמורה למראה. אם יימאס לה מהסופר, היא תוכל ודאי להתחתן עם גבר נמוך ומוצק מן הדרגים הבינוניים של חברות השקעות פרטיות.

הם אכלו בנעימים ודיברו קצת על טראמפ. הגברים חילקו ביניהם את השיחה, ואחר כך העבירו נתחים קטנים ממנה לנשים, שהוסיפו דאגות משלהן לעתיד האומה במסגרת התייחסות לילדיהן ולעולם שהם יירשו. גם לגודמנים היה בן אחד, ובגילו של שיווה. "הקטנצ'יק ישֵן?" סימה שאלה. (גם בארי לפעמים קרא ככה לבן שלו, "קטנצ'יק".)

בארי הביט בה בזהירות. "טוב, לא כדאי להעיר אותו," אמר.

וכמו לפי אות הופיעה הפיליפינית של משפחת גודמן, גרסה מבוגרת בהרבה וללא ספק יקרה פחות מזו של משפחת כהן, וגררה איתה ילד אירו־אסיאני מתוק שבחַן לרגע את האורחים בעיניים ערמומיות שצבען ירקרק ואחר כך התחבא מאחורי החצאית של המטפלת. הוא הציץ, חייך עם מֶגוואטים של קסם ילדותי, ואז חרץ לשון. "ארטוּרוֹ הוא מצחיקן אמיתי," ג'וליאנה אמרה. "היום הוא ראה יונה על חוט חשמל ואמר לה, 'יונה, אל תיפלי!'"

"נראה לי שאני צריך את ארטורו אצלי בראש מחלקת ניהול סיכונים," בארי אמר. כולם צחקו, אבל בארי ידע שנוכחות הילד הנורמלי הזה, הילד המדבֵּר, תכאיב לסימה נורא. ארטורו רץ אל הרדיאטור, טיפס בגופו הגבוה והדק אל המכסה שלו, הצביע על הירח ושר, "אני אוהב אותך, ירח!" המטפלת שלו רצה להוריד אותו משם והתנצלה, אבל הם כולם ידעו שאין צורך להתנצל, שהכול תוכנן מראש, כמו אצל כל ילדי מנהטן המושלמים.

"גם שיווה אוהב את הירח," בארי אמר. וזה היה נכון, גם שיווה כבר טיפס על הרדיאטור בליל ירח מלא, הביט בו בפה פעור ומצמץ בעיניו בקצב כאילו הוא חייזר מהסרט מפגשים מהסוג השלישי שמנסה ליצור קשר עם ציוויליזציה נחותה. אבל הוא מעולם לא הכריז על אהבתו לירח כמו שעשה ארטורו בן השלוש. ומיָמיו לא אמר מילה.

הסיוט נמשך. המטפלת שלפה כובע בצורת דבורה וחבשה אותו לראשו של הילד הקטן. שערו היה בהיר כמו של אביו — שלכאורה היה בכלל לטיני. הוא רץ אל שולחן האוכל ויצר קשר עין עם כל אחד מהסועדים. וברגע שידע שהם בכיסו, נשם עמוק — הכנה כזאת תספיק לו לעבור את הקולג' ואת אוניברסיטת ייל ואת בית הספר למנהל עסקים של הרווארד ולהעלות אותו בהיררכיה של קרן כמו זו של בארי, עד שיהיו לו די הישגים לפתוח קרן משלו ולדלג שבע־עשרה קומות עד לדירה של בארי, מתחת לאחוזה של רופרט מרדוק בשמים.

"אוקיי, ארטורו, אולי הערב נוותר על השיר," ג'וליאנה אמרה. "אנחנו עדיין אוכלים, קיפודי."

אבל ארטורו כבר למד שכל שאיפת אוויר היא יקרת ערך וחייבת להסתיים בשיר.

אאאאאאא־ניייייייי... מביא הביתה דבורה קטנה משֶלי

אמא שלי תהיה כל כך גאה בי!

אני מביא הביתה דבורה קטנה משלי.

אאוּץ'! היא עקצה אותי!

"יופי, ארטורו, תודה לך!" הרופאה אמרה כשהבן שלה עמד, חסר נשימה, לפצוח בבית השני של השיר. אולי היא הרגישה שמשהו מפריע לאורחים שלה.

"לא, לא, תני לו לשיר," סימה אמרה וגופה התכווץ. "תני לו לשיר. הוא ממש טוב."

ארטורו קָרן בחיוך קלוש עם גומות חן, וכשטיפה סוררת של רוק ילדותי עדין מבצבצת ברווח שבין שיניו הקדמיות, הוא פצח בבית השני של השיר שלו. בארי הסתכל על אשתו. על הנינוחות הפרקליטית הקשוחה שלה. על העוף בנוסח האקה שנח שלם מתחת לאצבעות הברהמיניות החומות שלה. אני רוצה לאהוב אותך, הוא חשב.

"אמא שלי תהיה כל כך גאה בי!" ארטורו יילל. למה המילים האלה הכי פגעו בבארי? הם, שהוריהם מעולם לא התגאו בהם, רצו להתגאות בשיווה. כמו שהרופאה ההונג־קונגית והסופר המרכז־אמריקני המזויף גאים מעל לראש בכל דבר מוגזם ומטופש שארטורו עושה. שיווה לא יצטרך להתאמץ כל כך כמו ארטורו. הוא בן של איש עשיר. הוא יוכל ללכת לקולג' פרטי כמו סְקידמוֹר או להשיק קו בגדים עשויים מצמח הקנבּוס, אבל ההורים שלו זקוקים לאות הכרה מצדו בכך שהוא חלק מהמשפחה הצמודה והמכובדת שלהם. חיבוקים יכולים להיות איתות כזה, ונשיקות ומילים, אבל הירח כנראה חשוב לו יותר ממי שמסתובבים ממש סביבו, מאמא שלו ומבארי — שכוכבים נופלים דווקא חצו לעתים את שמי הלילה שלו בדרכו לנמל התעופה טֶטֶרבּוֹרוֹ, אשר ממנו המריא כדי להפציר באיזה לקוח בבּאטוֹן רוּז', לואיזיאנה, שלא יבקש להקדים את משיכת כספו מ"הצד הזה של ההון".

"זה רק יקרב בינינו," סימה אמרה לו כשהם קיבלו את האבחון. הם החזיקו ידיים במעלית הצפופה של בית החולים וַייל קוֹרנֶל, והוא אמר כמתלוצץ למחצה, "אנחנו נגד כל העולם!" אבל האינטרנט דווקא אמר הפוך, שהם יתפרקו כמו רוב הזוגות בנסיבות כאלה. טוב, שיזדיין האינטרנט. עכשיו היה להם משהו שמעֵבר לכסף שלו וליופי ולתארים שלה. בן נורמלי הוא לא פרויקט. הוא גדל אצל מטפלות ומורים פרטיים ובתי ספר. אבל אם יצליחו להוציא את שיווה מהספקטרום, זה כבר יוכיח עד כמה יוצאת דופן היתה הזוגיות שלהם מלכתחילה. ולא יישאר ספק שסימה ובארי כהן נועדו זה לזה.

"אתה כל כך טוב, ארטורו," סימה אמרה כשהילד החל להציג שוב את הדבורה הנוחתת על בשר זרועו החלבית וזעק בהיסטריה מתורגלת, "אאוּץ'! היא עקצה אותי!"

"מה אנחנו אומרים כשמישהו מחמיא לך?" לואיס אמר.

"תוווווודה," הילד אמר וגלגל עיניים כיוצא ידי חובה. אבל אז הסיר את כובע הדבורה המטופש שלו וקד קידה מתוזמנת, והפיליפינית לקחה אותו בחזרה לקול מקהלה של "שינה מתוקה, ארטורו" ו"בּוּאֶנַס נוֹצֶ'ס" של לואיס.

"שאלה מנהטנית איומה," הרופאה אמרה ומזגה עוד בקבוק של פְּריוֹרַט, יין ספרדי של מאתיים דולר בעל גוף מלא, שהעיד על טעמו הבינוני עד מגניב של בעלה. "מה אתם עושים לקראת גן חובה?"

סימה ובארי העניקו זה לזה מבט חטוף, כאילו שניהם נזכרו בה בעת בסצנה מן השנה שעברה, כששיווה עמד מאובן וצווח בין ילדים מרקדים להנאת הוריהם במה שנחשב "שיעור תנועה" בגן ילדים מקומי — אחד משבעה שלא קיבלו אותו.

"אה, אנחנו אפילו לא חושבים על זה עדיין!" בארי אמר והניף את ידו, ובתוך כך הנומוס שלו הבריק לרגע לעיניו. "מי צריך בכלל את המירוץ המטורף הזה? עדיף לתת לילדים להיות ילדים."

"לשיווה יש קצת עיכובים," סימה אמרה. היא הרימה את ידה כשלואיס ניסה למזוג לה עוד פריורט אף שבקושי נגעה בכוס שלה.

"אני רופאה, ותאמיני לי שלכולנו יש עיכובים," ההונג־קונגית אמרה. הם צחקו בשני קולות מחוות דעתה הרפואית. "וארטורו שונא את גן מוֹנטֶסוֹרי בפְלאטאַיירוֹן."

זה היה הגן הראשון שסירב לקבל את שיווה ואולי הגן הטוב ביותר בשכונה שלהם. ההשתוללות שלו שם היתה בסדר גודל כזה, שסימה התפלאה שהם לא הזמינו משטרה.

"אני רוצה שהוא ילך לגן אֶתיקל הֶריטאג' עד גיל שש," סימה אמרה. "זה מקום מגוון כל כך."

"באמת?" הרופאה שאלה.

"חלק מהאבות אפילו לא אנשי קרנות גידור אלא סתם רופאים או עורכי דין."

לואיס ואשתו חייכו, ובארי השמיע צחוק מלאכותי קצר. סימה אף פעם לא הניחה לצַער שלה להשפיע על מוצא פיה, תמיד היתה בשליטה מושלמת. ועכשיו לראשונה בחמש שנות חיזור ונישואים הוא ריחם על אשתו. "זאת אומרת —" סימה אמרה. "זה טוב פשוט שיש מִגוון כלכלי." היא עשתה את עצמה לוגמת לגימה ארוכה מהפריורט, אבל הוא רק נגע בשפתיה. בארי חשב פתאום שהיא האדם הכי חכם ליד השולחן הזה והיחידה שלא עובדת.

"לואיס כותב רומן על קרנות גידור," הרופאה אמרה.

"למה?" סימה שאלה.

"טוב," לואיס אמר וסובב את כוס היין שלו באותה ראוותנות מוגזמת של בנו השחקן הפעוט, "אם חייזרים יפלשו לכדור הארץ וישתלטו עליו, לא היית רוצה לדעת מיהם האדונים החדשים שלך?"

"לואיס!" הרופאה נזפה בו. "זה לא נשמע נחמד."

"אוי, לא היתה לי שום כוונה רעה," הסופר אמר, ובארי פלט עוד צחוק מבית היוצר של "הבנאדם הכי חברותי בווֹל סטריט", כדי להוכיח שהוא בעד הכפשת הפלוטוקרטיה.

"חצי מהאנשים שאני מכיר עובדים בקרנות," לואיס אמר. "אנחנו במנהטן, בשם אלוהים."

"לעניות דעתי," סימה אמרה, "אתה צריך להמשיך עם הפורטרטים היפים שלך של מרכז אמריקה. לכתוב על חסרי הקול."

"אבל בשביל זה," הסופר הצהיר, "צריך להתחיל במטרופולין, ואחר כך להתרחב לכיוון הפריפריה. כי איפה בעצם מקור הכוח?" הוא הרים יד אחת כמרמז שמקור הכוח בדירות הטריפלקס הענקיות שמעליו, דירות קומה שלמה כמו זו של משפחת כהן.

"טוב, אני דווקא חושב שמנהל קרן גידור יכול להיות גיבור ספרותי מושלם," בארי אמר. "ואני מתנדב להיות המוזה שלך!"

"אני לא מסכימה איתך," סימה אמרה. "אנשי פיננסים הם חסרי דמיון. וחסרי נשמה."

בפעם השלישית בתוך שלוש דקות בארי חייך חיוך מטופש. מה היא אמרה? הוא היה חייב לשחזר לעצמו בראש את שני המשפטים האלה. הוא נטל את הבקבוק הריק, טלטל אותו והניח מידו.

"חוץ מזה שנוכח כאן, כמובן," אמרה הרופאה והצביעה על בארי. פתאום הוא הבין שהיא למדה בבית ספר בינלאומי, ושלואיס כנראה למד במכינה פרטית בארצות הברית. בעלי הון משפחתי. לועגים לעשירים החדשים.

"רק תשימי לו ארבעה מסכים מול העיניים," סימה אמרה, "ושום דבר לא יעניין אותו יותר. שום מחויבות לאף אחד."

"אני אוהבת את זה שאתם צוחקים אחד על השני," אמרה הרופאה והשפילה מבט אל חיקה.

"כן, אנחנו הרבה, הרבה יותר מדי פורמליים," לואיס אמר. ואז, באחד המהלכים האכזריים ביותר של הערב הזה, רכן מעל לשולחן כדי לנשק למצחה הבוהק של אשתו ולזכות בחיוך הנערי־מבויש שלה.

"הסמבר היה נהדר," אמרה ג'וליאנה, "יותר טוב ממה שאכלתי בהודו," ומן הסיכום המחמיא הזה היה אפשר להבין שזהו ניסיון להביא את הערב לידי סיום, אבל בארי לא יכול היה לעזוב בשלב הזה, כשהמאזן החברתי שלהם נטה בעליל להפסד יותר מאשר לרווח. "יש לי אצווה של ויסקי קארוּיזאווה סינגל קאסק בן ארבעים ושמונה שנים," אמר, "שלושים ושלושה אלף דולר לבקבוק, אם תצליח בכלל למצוא כזה."

"זה לא ממש מנומס, בארי, לציין את המחיר," סימה אמרה. היא הרי זו שהתעקשה להביא סמבר תוצרת בית במקום בקבוק יין שהוא סמל מעמדי. אבל אולי גם היא הרגישה צורך לזכות באיזה הישג בערב הזה. הלא בדרכה שלה היתה תחרותית לא פחות ממנו.

"אני לא מסוגל לומר לא לקארוּיזאווה," הסופר אמר. הוא ביטא את השם היפני בצורה מושלמת, מה שאמר שהממזר ידע במה מדובר.

בארי עלה לבדו במעלית, ובזמן הקצר הזה הספיק לבדוק בטלפון שלו את הדירה של הגודמנים באתר הנדל"ן זִילוֹ. "נמכרה: $3,800,000. נמכרה ב־23.11.15. הערכת שווי לפי זילו: $4,100,000." התוכנית הראתה שני חדרי שינה, שלושה חדרי אמבטיה וחדרי ארונות ענקיים כמו שלהם. שוויה היה קרוב לחמישית מחיר הדירה שלהם, ועדיין, איך הם יכלו להרשות לעצמם מקום כזה עם משכורת של מרצָה זוטרה לרפואה באוניברסיטת ניו יורק והדירוג שלו באמזון — מספר 1,123,340? בטח כסף של המשפחה. חייב להיות. הוא עוד יברר את העניין הזה.

בארי דידה לתוך המבואה החשוכה ועשה דרכו היישר אל מסתור הוויסקי שלו שמאחורי המטבח, אבל נוֹבי הגיחה שם מאחורי איזה מכשיר. "שששש," היסתה אותו. "בבקשה תהיה בשקט, אדון בארי. שיווה, הוא בדיוק הלך לישון. היה קשה מאוד להשכיב אותו הלילה."

היחסים בין בארי ונובי היו טובים בהתחלה. הרבה חיוכים, כמעט התחנחנויות מצדה. אבל מאז האבחון הוא ללא ספק נעשה מבחינתה בלתי רלוונטי במקרה הרע ומכשול במקרה הטוב. היא היתה צעירה צרודה שלבושה תמיד רק בסווצ'רים ובחולצות טי צמודות של גאפּ ובמכנסי לוּלוּ שסימה הביאה לה בכמויות. כשלא היתה עם שיווה היו לה שלושה סוגי בילוי: צפייה באופרות סבון בטָגָלוֹג בטאבלט שלה, שיחה בסקייפ עם קרובי המשפחה שלה בדָבָאוֹ סיטי שסחטו ממנה את חובות ההימורים שלהם, ומה שהכי עצבן את בארי — תפילה. היא טענה ששיווה בסדר גמור, שהאבחון הוא שטויות; שצריך פשוט לדאוג שישו ישמור עליו. אבל היא גם הבינה שסימה זקוקה לה עכשיו יותר משהיא זקוקה לבעלה, ושהבית הזה בעצם שייך לשיווה, הנסיך הבוהה.

בארי שלף ממסתור הוויסקי שלו את בקבוק הקארוּיזאווה המטעה בצניעותו, השתרך בחזרה לעבר המבואה, ובדרך חבט וכמעט ניפץ את הבקבוק על אי המטבח המרכזי. מה לעזאזל הוא עושה? קארוּיזאווה הוא מה שנקרא מזקקה נכחדת, מה שאומר שרק קומץ בקבוקים כאלה עדיין קיימים בעולם, ורבים מהם מוחזקים בתור השקעה. בארי הועיד את הבקבוק המסוים הזה לאירוע מיוחד, למשל כששיווה יעבור את המבדק הבא שלו בקורנֶל, והדוקטורים שם יגידו להם שהאבחון כבר לא תקֵף.

זה עבר לו.

מעולם לא ראינו מקרה כזה.

אולי עשרה אחוזים מהילדים מתגברים על זה, והוא אחד מהם.

ובִמקום זה הוא עומד עכשיו לחלוק את הקארוּיזאווה עם אדם שהוא מתעב.

שיווה עמד באמצע אזור מונמך לקראת קצה חדר המגורים, וגופו הדק והארוך מיטלטל בעדינות מהתרגשות או מחרדה; תמיד היה קשה להבחין אצלו ביניהן. "אתה רואה" — נובי נאנחה — "הוא שמע אותך והתרגש שאבא בבית."

"אבא צריך ללכת," בארי אמר — זה מה שבארי אמר כמעט בכל פעם שראה את שיווה. עיני הילד התמלאו במה שנראה כמו עצב ואינטליגנציה ותעתע במי שפגש אותו. שיווה תפס את השעון של בארי בידו הלחה. שעונים ללא ספק ריגשו אותו.

"מה זה?" בארי שאל כמו שפונים אל כלב — הוא לא ידע לדבר אחרת עם ילדים. "שעון. תגיד את זה, ארנבוני! שָ־שָ־שָ־שָ. עון־עון־עון. שעון. שעון של אבא." אבל שיווה המשיך רק למשוך את רצועת השעון. בארי פרע את שערו הרטוב שהדיף ריח שמפו תינוקות של ג'ונסון וזיעה מתקתקה של ילד, תמהיל שתמיד גרם לו לתהות איך יכול להשתבש משהו אצל ילד עם ריח קסום כל כך. "תגיד את זה, שיווה, ואני אתן לך להחזיק את השעון."

"אדון בארי, הוא צריך ללכת לישון," אמרה נובי.

"ש־ש־ש־ש־ש," בארי המשיך להדגים לבנו. "שעון של אבא. איזה שעון יפה. השעון שלי."

המטפלת ניתקה אותו בעדינות מהשעון של אבא שלו, והילד החל לפלוט סדרת צווחות שלדעת בארי לא אמורות בכלל לבקוע מפה אנושי, קולות של טֶבח בעיירה שהתרחש בהיסטוריה הגנטית שלו לפני כמה מאות שנים. זה לא הוגן. הוא עבד כל כך קשה בשביל המשפחה שלו. חיכה בזהירות רבה כל כך לאישה הנכונה, אישה צעירה נכונה, עם ביציות צעירות מושלמות. הם תכננו להוליד שלושה ילדים. יש בנקאים שיש להם ארבעה מכל אישה, אבל הוא רצה רק שלושה מאישה אחת. וכבר בנו להם כאן בדירה ובבית הכפר שלהם חדרי אמבטיה עם שלושה כיורים בשורה כדי שכל שלושת הילדים יוכלו עם הזמן לצחצח יחד שיניים ומדי פעם להשפריץ בחדווה זה על זה. בארי היה ילד יחיד, ואמא שלו מתה בתאונת דרכים כשהיה בן חמש. בעצם הוא מעולם לא רצה ילדים, ורק התמונה של שלושתם יחד בחדר האמבטיה המופלא הזה עם שלושה כיורי דוּרָוויט ברצף, היא זו שגרמה לו לבכות כשהרופא אמר לו שאחרי אלוהים יודע כמה כישלונות, ההפריה החוץ־גופית הצליחה סוף־סוף וסימה בהיריון. שלושה ילדים, מחבקים זה את זה בגופם החמים בעוד מים זורמים משלושה ברזים, ריח שיער צעיר ודשא גזום על שוֹקי הרגליים שלהם; שלישייה של חיים מושלמים.

הם הבינו את זה כבר בספטמבר שעבר, בוונציה. ה"עיכובים" של שיווה העיקו עליהם, אבל הם עדיין לא הרגישו צורך לעשות משהו בעניין, אז הם החליטו להשאיר אותו עם המטפלת ולבלות ארבעה ימים בלָגוּנת ונציה, אתר נופש רומנטי שהיה להם כמעט לשגרה בתקופת החיזור שלהם. העיר היתה מבחילה מרוב תיירים, בחורות בריטיות בחולצות טי עם הכיתוב "וודקה ושווארמה", קשישים סופניים בכיסאות גלגלים שגדשו את האוטובוסים הימיים כמשחזרים ביחד את מוות בוונציה. הם התאכסנו בסוויטה במלון גְריטי פּאלאס הנשקף אל כיפת הכסף הביזנטינית של בזיליקת הסאלוּטֶה. סימה העדיפה את מלון אמאן היקר בהרבה, שבו ג'ורג' קלוּני התחתן עם מישהי, אבל בארי אהב את הגריטי כי יכול היה לשבת על הדֶק בחוץ, היכן שישב פעם המינגוויי, ולשתות קוקטייל אָפֶּרוֹל שפריץ בדיוק כמו האיש שאת הפרוזה שלו הוא ניסה לחקות בפרינסטון. חוץ מזה היו שם בחדר האירוח המון ספרים עבי כרס על שעונים, כולל כרך כבד על שעוני וינטג' מוקדמים של אומגה.

הוא שכר מונית־מים פרטית שתסיע אותם בעיר התעלה, ובתוך יום נראו שניהם מסוחררים ומוכי שמש כהלכה. לראשונה זה זמן רב עשו סקס — לרוב הם נמנעו זה מפניו של זה והתייחסו לאורגזמות שלהם כמו אל "תוצרי עבודה" נפרדים. הם הזדיינו באמצע הלילה במשך שלוש שעות של ג'ט לג, וכשבארי הציץ לחדר האמבטיה וראה את סימה מנגבת את עצמה מעל האסלה כשכל כך הרבה ממנו עוד בתוכה, לראשונה זה זמן רב הוא הרגיש שהכול עוד עשוי להסתדר.

בגלל שהוא ניצח בבחירת המלון, סימה זכתה לראות את כל המוזיאונים לאמנות שרצתה. לפני שהוריה הכריחו אותה ללמוד משפטים, סימה למדה תולדות האמנות במישיגן. הוא עודד אותה לאספנות, אבל חוץ ממירוֹ אחד ומקַלדֶר הכרחי ולא אהוב שרבץ בפינת הספרייה, לא היו להם הרבה נכסים מהסוג הזה. ונציה היתה אמורה להצית בה מחדש את התשוקות, לכן אחרי זיון של בוקר הם יצאו למסלול בעקבות טינטוֹרֶטוֹ עם סטייה קלה לאוסף של פֶּגי גוּגנהיים.

בארי חשש בעיקר מביקור בגלריית האקדמיה, כי זו לא כנסייה שבה יכול היה לפחות ליהנות מהפאר ומקרירות השיש והאבן. חבר שלו שניהל קרן גדולה במיאמי חילץ מהגירושים שלו יצירות אימפרסיוניסטיות בשווי של כמיליארד דולר כדי להמם בהן איזו אישה צעירה עתידית, אבל אחרי כל הסקס של ליל אמש בארי הרגיש לגמרי בטוח בנישואים שלו. הוא התקדם במהירות, שניים או שלושה חדרים לפני סימה, ואז חזר אליה ומצא אותה עומדת קורנת בחולצת טי ובג'ינס צמוד (הלידה איכשהו שיפרה לה את הגזרה, מילאה בה את כל החלקים הטובים) מול איזו מדונה ובנה בארשת סקסית מהורהרת כנדרש. אבל כשהתקרב אליה ראה דמעות גולשות על סנטרה. הוא כמעט נסוג לאחור — אולי זה רגע פרטי מדי? כזה שאתה זקוק לו בנישואים גם אם עומדים ביניכם נכסים של תשע מאות מטרים מרובעים? לא, זה היה משהו אחר.

"סימה?" הוא נטל את מרפקה.

"תראה," היא אמרה. זה היה "הבתולה והבן" של טיציאן.

הוא לא הצליח להבין מה בדיוק קרה. הוא הסתכל. והסתכל מקרוב יותר. "מה?" אמר, ואז הוא ראה. הבתולה הביטה בעיניו של בנה במין מבט איטלקי עגמומי להחליא, שנשים ונציאניות ברחוב עדיין הפגינו בין פרצי שיחות בטלפון הסלולרי. אבל לא זה היה העניין. אלא הילד, שהביט באמו. העיניים שלו. עיניו היו נעוצות בעיני אמו. וזו הרי המשמעות של ילד. שתר אחר מבטה של אמו ומשקף אותו. כך הוא לומד ליצור קשר, עכשיו ולכל החיים.

בארי הרגיש את הבכי נִקווה אי־שם בתוך תוכו, במקום עמוק, לא נהיר ולא גברי. בהתחלה היה זה צער על עצמו ועל האמא שבעצם מעולם לא הכיר, על העיניים שלא יכול היה לזכור. לא היתה לו שום דרך למתוח בתנועת אצבע את תמונת הזמן כמו תמונות באייפון, שום דרך לראות את פניה קרובות וממשיות ולנחש אינטואיטיבית איזה מין אדם היא היתה. אך למען האמת, שיווה הוא זה שגרם לו לרצות לבכות לצד אשתו. שיווה, שבגיל שנתיים עדיין לא הסתכל לאף אחד מהם בעיניים. שיווה שלא היה סתם "מעוכב", אלא במובן נורא כלשהו פגום.

היא צרחה עליו בלילה ההוא. צרחה בגלל המלון הדפוק. בגלל שהדבר היחיד שבכלל ביקשה ממנו, היחיד, היה להתגורר במלון אמאן שיש לו דלת אחורית מוסווית, חדרי ארוחת בוקר גדושים בציורים אונטולוגיים מהמיתולוגיה, ופרטיות, לעזאזל. מה, לא מגיע לה משהו מיוחד פעם ביובל? לא מגיע?

בארי נרתע. ככה בדיוק הוא דמיין לעצמו את חיי הנישואים של חבריו הבנקאים. עם נשים כפויות טובה שצורחות על גברים המומים בלי שום סיבה. פעם, כשעוד התנשף בטיפוס על הציר סגן נשיא־מנכ"ל בגולדמן, הלך למסיבה בבית גדול בגריניץ', והארכיטקט שתכנן את הבית ישב שם במרפסת שיכור לחלוטין. בארי שאל אותו מהו סוד ההצלחה שלו, והארכיטקט הצביע על המדשאות מתחתם המלאות זוגות זוהרים ואמר, "יש לי את העבודה הכי קלה בעולם. בנקאים. אותם ארבעה בתים, אותן ארבע מכוניות, אותן ארבע נשים." הוא העיף עוד מבט שתוי בבארי, בנעליים החצאיות שלו ובסוודר של מוֹנקלֶר ואמר, "הנה כרטיס הביקור שלי." באותו רגע בארי החליט: לא אַפֶּר איסט סייד, לא גריניץ', לא מרצדס אֶס 500, לא אישה לבנה ששוקלת חמישים קילו עם כתפיים גרומות ואף סולד. והנה הוא בוונציה במלון הלא נכון, עם פניה החומים של אשתו המעוותים בכאב מזוקק כמו איזה חייל מסכן מלוּקה או מפּיזה או מפירנצה, שנראה משוסף באינסוף ציורי הקרבות של הרנסנס.

נותרו להם עוד יומיים בסיוט הזה, ולמחרת בבוקר היא הוליכה אותו, בלי סקס אבל בנימוס, לאורך תעלות ורחובות גשומים לחנות של חברת אוֹדֵמָר פִּיגֵה בכיכר סן מרקו וקנתה לו בעשרים ושמונה אלף אירו שעון רוֹיאל אוֹק מזהב ורוד שלא היה נחוץ לו כלל וכלל. סוג של התנצלות. היפהפייה שתפקידה היה לעורר את ארנקו של הגבר המעוניין בשעון שמעוצב בצורת צוהר, היתה מאושרת בעליל מן המכירה הקלה, אבל לא הצליחה להבין למה האיש והאישה לא חגגו את רכישתם החדשה. המוכרת כבר הציבה את המטרייה עם סמל המלון שלהם בתוך מעמד נאה למטריות, כבר הציעה להם אספרסו שהם שתו מתוך נימוס, ושוקולד שהם כרסמו, וכשכרטיס האמריקן אקספרס השחור של סימה אוּשר, גם קראה: "בשעה טובה!"

הם עזבו את ונציה יום קודם מהמתוכנן, ובעזרת העבודה הטובה של ראשת הסגל שלו היו כעבור פחות משבוע בבית החולים וַייל קוֹרנֶל. הוא זכר את התאריך, 23 בספטמבר. סימה, לבושה בבלייזר כמו לעבודה ועונדת פנינים, ישבה ברגליים משׂוכלות וכתבה לעצמה כל מה שקלטה כאילו היא עצמה רופאה ולא פרקליטה לשעבר. היא הביאה איתה רישומי התפתחות יומיומיים של שיווה, המזון שקיבל והיציאות שלו מיום שנולד; גרפים של משקל, גובה והיקף ראש מרופא הילדים; דף עם הכותרת "שאלות" ועוד דף עם כתב רועד יותר, "אופציות". היו שם שני רופאים וקלינאית תקשורת, ומהרגע שהם ראו את שיווה, הכול נגמר. הוא לא דיבר, כמובן. אבל נכשל גם בכל הדברים האחרים. נתנו לו בובה של תינוק, ובִמקום להחזיק אותה או להאכיל אותה בבצק פּלֵיי־דוֹ, הוא רק פתח את עיניה הכחולות והמפחידות וסגר, פתח וסגר, פתח וסגר. "גם אני הייתי עושה אותו דבר," בארי אמר, "העיניים הן החלק היחיד שמעניין," אבל סימה נעצה בו את עיניה המאופרות, והוא לא אמר יותר כלום עד סוף הפגישה. נתנו לשיווה מכונית צעצוע, אבל בִּמקום להשתמש בה בצורה "פונקציונלית", הוא רק סחרר שוב ושוב את הגלגלים שלה והנפיק חיוך ערמומי. אחר כך הפיל מידו באדישות את המכונית וניגש למתג החשמל, מצא בורג ממש מתחתיו ונגע בבורג כשהוא מתנשם בכבדות. עד סוף הפגישה הוא לא הפסיק ללטף את הבורג המרתק.

אילו היה סופר כמו הניאו־גואטמלי ההוא והיה צריך לכתוב פרק ברומן שמתאר קבלת אבחון, היה אומר שזה כמו להיות שוב צעיר ולשמוע לראשונה שמישהי שאתה אוהב לא אוהבת אותך. הוא לא חשב על מישהי מסוימת, כל כך הרבה נערות בחטיבת הביניים שלו לא נענו לחיזורים המגושמים של "בן שָרַת הבריכות", כפי שקראו לו אז, ורק אחרי שהוא הצטיין בנבחרת השחייה וכתפיו התמצקו והוא שלט סוף־סוף במהלכי ההתחברות שלו, הוא מצא לעצמו לשון או שתיים לכרוך בהן את לשונו. אבל ככה הוא הרגיש עם קבלת האבחון. כאילו העתיד שדמיינת עם מישהי לעולם כבר לא יִקרה במציאוּת.

הם גם הפסיקו להשתמש במילה ההיא שמתחילה באל"ף. רק "ספקטרום" פה ו"ספקטרום" שם. ו"ילדים עם הפרופיל של שיווה". כן, היו להם הרבה דיבורים על "ילדים עם הפרופיל של שיווה" ועל כל הטיפולים שעשויים להועיל לילדים מהסוג הזה, כמעט חמישים שעות לשבוע של טיפול התנהגותי, תקשורתי וריפוי בעיסוק (מה שזה לא יהיה). סימה ובארי היו במשך כמה שבועות המומים מכדי לבכות, עד שהגיע דוח מודפס שאמר במילים שלא הותירו ספק, כי שיווה הוא לא סתם "על הספקטרום" אלא בקצה "הכבד" שלו.

אחר כך, בבית, בארי חיבק את סימה למשך נצח קצר, בעוד שיווה בפינת חדרו בוהה מעֵבר להם בשלווה מוחלטת מבעד לחלון בלוח השעון הגדול של מגדל חברת הביטוח מֶט לַייף, וגלגלי מוחו שלו ספק סובבים במהירות ספק לא.

"אני אוהב את העבודה שלי," בארי אמר. "אני רואה בה תרגיל אינטלקטואלי." הם כבר גמרו עשרים ושלושה אלף דולר מהקארויזאווה שלואיס פסק כי יש בו קצת יותר מדי ניחוח רוּם לטעמו, אבל המשיך לשתות ממנו בלהט, ולעתים קרובות חיכך את אפו בהנאה אחרי כל שאיפת אלכוהול.

"אז אתה בדרכך שלך בעצם מוסיף ערך," הוא אמר.

"בדיוק."

"במידה מספקת כדי להצדיק את השכר שלך."

"אנשים משום־מה נתפסים לעניין השכר," בארי אמר. "אוקיי, נכון, אנחנו מרוויחים הרבה יחסית, אבל הכסף הוא גיליון הציונים שלנו. לנו אין פרסים ספרותיים, פרסי פוליצר או מה שזה לא יהיה, ואנחנו לא יכולים לעקוב אחרי המכירות שלנו" — הוא השתהה לרגע בכוונה כמו כדי להזכיר לסופר את המִספּרים שלו באמזון — "אז רק הכסף מראה לנו מי מנצח."

"אבל לא עדיף היה לעשות חלוקה מחדש של ההון הזה? נגיד, אחרי שלושים המיליון הראשונים שלך אנחנו נותנים לך מדליה ואומרים לך, 'ניצחת!' והיתר הולך לעניים."

"נדמה לי שרוב העניים לא היו יודעים מה לעשות עם סכומי כסף נכבדים," בארי אמר בקול רם מדי — המשקה עורר אותו. "הם חלשים מאוד במידע, והון עלול להיות מבלבל. אתה צריך במובן מסוים לאמֵן את עצמך להיות עשיר." סימה נעצה בו מבט מקצה הספה, היכן ששוחחה עם הרופאה על גידול ילדים. הוא ידע שסימה לעולם לא תגלה לה על האבחון של שיווה, בדיוק כפי שלא גילתה להוריה או לחברותיה מהקולג' — רובן עדיין עבדו במכירות באינטרנט ויצאו עם לוזרים מברוקלין, וציער אותו שאין לה עם מי לחלוק את זה מלבד נובי. להורים של סימה היה קל להעמיד פנים שהכול בסדר. הרי איינשטיין התחיל לדבר רק בגיל שלוש, ושיווה ללא ספק יעבור גם אותו. "גֵנים הודיים, גֵנים יהודיים, את הילד הזה אפשר בכלל לעצור?" אבא שלה העיר יותר מפעם אחת.

"תירגע, בארי," סימה אמרה עכשיו.

"אשתי, הדמוקרטית," בארי אמר. "אבל ברור שהיא יותר חכמה ממני. היא האישה הכי חכמה והכי יפה שפגשתי אי־פעם." הוא הסתכל סביבו בחדר וחיפש אצלם אישור להכרזה הנדיבה שלו. הנשים חזרו להתלחשש ביניהם.

"אמרת," לואיס הזכיר לו, "שעניים לא היו יודעים מה לעשות עם תוספת ההון."

"זאת היתה אמירה מאוד לא אלגנטית ואני חוזר בי."

"אבל אתה יודע מה לעשות עם הכסף שלך? אנחנו שותים הלילה ויסקי בשווי שתי מכוניות יונדאי סוֹנָטה. אבל הסיבה היחידה למחיר של הוויסקי הזה היא שאנשים כמוך יכולים להרשות לעצמם לקנות אותו."

"ובמי זה פוגע?" בארי שאל. "מי לא מרוויח מהמצב הזה? המזקקה היפנית? סוחר הוויסקי? אתה?"

"אני פשוט חושש שהמעמד העליון החדש מעוות לכל האחרים את התמונה. אתם יוצרים עולם שבו כל מה שאיננו עושר קיצוני נחשב כֶּשל מוסרי."

"וזה לא נכון?" בארי שאל בשקט, כדי שסימה לא תשמע. "זה לא כשל מוסרי? אולי לא בגואטמלה שלך שבּה, כפי שקראתי בספר שלך, לאף אחד אין שום תקווה, אבל כאן באמריקה. חצי ממנהלי תיקי ההשקעות בקרן שלי, חצי מהם, הם או מהגרים או בני מהגרים. אשתי מהגרת. אשתך מהגרת. אתה, בעצם, מהגר. סוג של."

"אבל אנחנו מהגרים מסוג שונה. לא מהסוג המסורתי שמגיע בספינה עם שלוש מזוודות או חוצה בגנבה את הרִיוֹ גראנדֶה. ההורים שלנו הגיעו הנה עם תארים אקדמיים."

אהה! הנה תכף הוא יקבל הסבר על המחיר באתר זילוֹ. "אז ההורים שלך היו עשירים."

"ממש לא. הם היו מורים."

"שניהם?" לואיס הנהן בראשו. בארי הסתכל על הרופאה ההונג־קונגית. "ושל —" הוא עדיין לא הצליח לזכור את שמה.

"אבא שלה עבד בתור מנהל חשבונות בשוק הדגים פוּלטוֹן, ואמא שלה היתה אחות."