בבקשה ספר לי קיבוץ

בקיבוץ שנולדתי וגדלתי בו לפני שנים רבות ישנו כל הילדים בבתי ילדים ולא בבתי ההורים. לכל קבוצת גיל היה בית משלה וגם שם ייחודי – בדרך כלל שם של ציפור או של צמח – "דרור", "סנונית", "שקמה", "זית" וכדומה. בבית הילדים אכלנו, שיחקנו, למדנו וגם נחנו בצהריים וישנו בלילה.

בכל ערב, לפני השינה, הייתה נערכת 'השכבה': ההורים היו מלווים אותנו מה'חדר' (ככה קראנו לבית שלהם) לבית הילדים, משכיבים אותנו במיטה, מקריאים לנו סיפור קצר לפני השינה, נפרדים מאיתנו בחיבוק ובנשיקת 'לילה טוב' והולכים לעיסוקיהם ולשינה בבית שלהם.

בלילה היו מסתובבים בין בתי הילדים שתי שומרות לילה וגם שומר עם רובה, כדי לבדוק שהכול בסדר, ובבוקר היו המטפלות מעירות אותנו לקראת יום הלימודים החדש. זה היה הנוהג. הוא נקרא "לינה משותפת", והיה קיים בכל הקיבוצים. עברו שנים רבות של מאבק, בעיקר של האימהות, לשנות את הנוהג הזה – שנבע מהאידאולוגיה הקיבוצית בראשיתה – ולעבור ללינה הפרטית, כלומר לשנת הילדים עם הוריהם בביתם. אבל זה כבר שייך לסיפור אחר...

לילדים הקטנים בלינה המשותפת היה לא נעים ואולי אפילו מפחיד להישאר בלילה בלי אבא ואימא, אבל לנו, הילדים הגדולים, זה דווקא היה יופי. כל ערב, אחרי שההורים הלכו, היינו עושים מלחמת כריות, משחקים במחבואים, רודפים אחד אחרי השני בין החדרים, משחקים כדורגל בפרוזדור הארוך... בקיצור, היה לנו כיף.

רחל, המטפלת שלנו, נהגה לבוא בכל ערב בשעות שלאחר מכן כדי להשגיח שלא נשתולל. היא כעסה מאוד אם 'תפסה' אותנו עושים זאת, והייתה מאיימת עלינו תמיד שהיא תקרא לאברם שלופקינד, השומר, והוא יצעק עלינו (בעצם שם המשפחה של אברם השומר היה שלוסקין, אבל המבוגרים קראו לו שלופקינד משום מה).

רק אז, כששמענו את השם 'אברם שלופקינד', היינו משתתקים ושוכבים בשקט במיטות, כי באמת פחדנו ממנו. היו לו, לאברם שלופקינד, פנים מכוערות ועיניים מאיימות. לא הייתה לו משפחה בקיבוץ וגם לא ידידים, והוא פשוט העדיף לשמור קבוע בלילות, כל השנה, כי ככה אף אחד לא הפריע לו ולא הטריד אותו. החבר היחיד שלו היה כלב בולדוג, מכוער כמוהו, שקראו לו מק, והוא היה הולך איתו תמיד לכל מקום.

יום אחד גיא, החבר שלי, ואני החלטנו להכין 'הפתעה' לאברם השומר. בהפסקה הגדולה הלכנו למטבח של החברים, ניגשנו לברונקה 'מבשלת הילדים' – כלומר, המבשלת שהייתה מכינה כל יום אוכל לילדי הקיבוץ, לא שמבשלת את הילדים עצמם! – וביקשנו ממנה שתיתן לנו תבלינים.

"יש לנו יום בישול והמטפלות ביקשו שנביא תבלינים בשביל המאכלים שאנחנו מכינים..." שיקרנו לה במצח נחושה.

"יום בישול? איזה יופי..." התמוגגה ברונקה והחלה למלא את הספלים שהבאנו איתנו בתבלינים שהוציאה מפחים גדולים שעמדו על שולחן הבישול. "אולי פעם, אחרי שתלמדו לבשל," הוסיפה בצחקוק, "תוכלו להחליף אותי כאן..."

חזרנו לקבוצה, הכנו קופסת קרטון גדולה ולתוכה שפכנו את התבלינים – פפריקה חריפה, אבקת שום והרבה מאוד פלפל שחור – ובערב, אחרי ששאר הילדים כבר נרדמו, שמנו את הקופסה על מדף העציצים שהיה מעל דלת הכניסה, קשרנו אותה בחוט ארוך אל הידית של הדלת וחיכינו לסיבוב הביקורת של אברם.

שכחתי לספר שכל זה קרה בחורף, בלילה בלי ירח וחשוך לגמרי, או כמו שכתוב בספרים 'לילה אפל'. לא ירד גשם, אבל הייתה רוח נוראית. השעה הייתה קרוב לחצות.

גיא ואני עמדנו ליד החלון, צופים לעבר השביל המוביל אל בית הילדים.

"תראה, הנה הוא מגיע!" לחש גיא והצביע לעבר דמות כהה שהתקרבה לבית.

זינקנו לחדר הראשון, למיטות שלנו, וחיכינו בלב הולם מהתרגשות לפתיחת הדלת.

ברגע שאברם לחץ על הידית, מק, הבולדוג שלו, הריח כנראה את המלכודת והתחיל לנהום באיום – הרררר... הרררר... – אבל אברם גער בו: "שקט, מק, אתה תעיר את הילדים..." ואז נפתחה הדלת לגמרי.

שמענו את קול נפילת הקופסה ואת הקללה הרוסית שפלט-סינן בזעם אברם השומר מבין שפתיו הקמוצות – י-ו-פ-ט-פ-י-ו-מ-א-ט! – ומה שקרה מיד אחר-כך הייתה המהומה האדירה ביותר שראיתי בימי חיי: הקופסה נפלה כמעט ישר על אברם שלופקינד ומק, והם התחילו להתעטש בשני קולות, תוך כדי קללות איומות של מק ונביחות רמות של אברם... סליחה, להפך, קללות של אברם ונביחות של מק, וזו הייתה רק הפתיחה ל'קונצרט' הלילי שגרמנו ב'הפתעה' שהכנו להם.

רוח סערה חדרה דרך הדלת הפתוחה, העיפה ופיזרה את כל תוכן הקופסה ומילאה את כל בית הילדים בענן סמיך וחריף של תבלינים!

מהרעש ומהתבלינים שבאוויר התעוררו כל הילדים ובתוך 20 שניות רעם כל בית הילדים ב'מקהלה' אדירה של התעטשויות, צעקות התלהבות וצחוקים של הבנים – בעיקר כמובן של גיא ושלי – יללות בכי של עדנה ותרצה, שתי בנות שהיו בוכות תמיד מכל שטות ונבהלות מכל רעש הכי קטן, וכמובן הקללות וגערות הכעס של אברם והנביחות של מק. רק רוני הישנוני, ששום רעש אף פעם לא היה מעיר אותו, המשיך לישון ו... להתעטש מתוך שינה.

מובן שכולם כעסו עלינו נורא – שומרות הלילה שהגיעו כעבור כמה דקות כעסו, רחל המטפלת ושלומית המורה כעסו עלינו יותר למחרת, וגם ההורים. הם קיבלו מרחל ושלומית דיווח על מה שקרה, ונזפו בנו בכעס רב.

גיא ואני הודינו 'על המקום' בביצוע ה'פשע' – מאימת אברם שלופקינד המפחיד ומחמת גערות השומרות הזועמות – ולא הלכנו למחרת ללימודים: למעלה מחמש שעות שטפנו וקרצפנו וניגבנו, שוב ושוב, את כל בית הילדים.

נוסף לזאת, הוזהרנו בחומרה שאם נעשה שוב תעלול לילי כלשהו, נישלח כעונש לישון אצל ההורים. כן, זה נחשב לעונש...

לא זכורים לי תעלולים נוספים שהייתי שותף להם בחיי. עם זאת, בית הילדים שלנו נשאר 'מריח' עוד זמן רב, למרות כל הניקיונות, וקראו לו מאותו לילה סוער... ניחשתם נכון: "בית התבלינים".