בגידה בממלכת הסוד

פרק 1: ג'ונתן פולארד — הילד שרצה להיות מה שאינו

יליד ארצות הברית, 1954. שירת כחוקר במחלקת המודיעין של חיל הים האמריקאי, בגד עבור ישראל

הטרגדיה של ג'ונתן פולארד טמונה בשאיפתו להיות מה שהוא אינו, אדם שנדחף לתסרט את עצמו בדמות דמיונית כדי לחזק את הביטחון העצמי שלו.

"הספרים הם חברים שתמיד ימתינו לך בבואך מבית הספר"

ג'ונתן נולד בשנת 1954 בטקסס, הוא צעיר האחים ולו אח מבוגר ממנו באחת-עשרה שנים ואחות גדולה ממנו בשמונה שנים. בפי בני משפחתו כונה ג'יי. הוא זכה לתשומת לב מרבית הן מצד אמו, מולי, והן מצד אחותו, קרול: "מכל בחינה שהיא גודלתי כבן יחיד, פחות או יותר, עם כל המעלות והבעיות הכרוכות בכך," סיפר.1

ג'יי היה ילד ונער נמוך קומה, ממושקף, "תולעת ספרים", לא מקובל חברתית, היהודי היחיד בבית הספר היסודי. לעתים קרובות ספג מכות וסבל מהתגרויות ומהצקות. מנקודת מבטו, ההתנכלויות כלפיו נבעו מאנטישמיות.2

כמענה לפחדיו, ובהמלצת מורהו, העבירו אותו הוריו לבית ספר פרטי, שם בלט כתלמיד מבריק וסקרן. הוריו פעלו להקנות לילדיהם דחף להישגיות. אביו, מוריס, שהאמין שהוא עצמו לא התקבל ללימודי רפואה על רקע היותו יהודי, שב ואמר לילדיו כי כדי להגיע למחצית ההצלחה שאליה מגיעים הגויים יהיה עליהם להתאמץ ולהיות מוצלחים ביותר.3 אמו עודדה אותו לקרוא, באומרה שהספרים הם חברים שבהם יוכל לבטוח — הם אלה שתמיד ימתינו לו בבואו מבית הספר. במקום חברים אמיתיים, הגיבורים בספרים שאותם קרא בשקיקה היו לחבריו הדמיוניים.4

ג'יי מצא עניין מיוחד בקריאה על מדינת ישראל ובלמידה של היסטוריה צבאית ויהודית. הוא גם הקדיש שעות רבות ללימוד השפה העברית. בבית שמע סיפורים על דודו, שהיה קצין בצבא האמריקאי והבריח לישראל הצעירה נעלי צבא וציוד רפואי. ג'יי כרה אוזנו גם לסיפורים על אזרחים אמריקאים שפעלו בכל דרך יצירתית, ואף לא חוקית, לסייע לישראל. כבר אז התפתחה בו משיכה רגשית משולבת בחרדה לגבי גורלה של מדינת ישראל.

בין שואה לתקומה, מפגיעות להתפארות

ג'יי התעניין בהתרגשות רבה גם בשואה. אמו, שאיבדה יותר משבעים מבני משפחתה בשואה, נזכרה כי בזמן מלחמת ששת הימים געה ג'יי בבכי ומלמל: "הם הולכים להשמיד את ישראל. לא יצא לי לעולם לראות את ישראל." אמו ניסתה להרגיעו ולהבטיח לו כי לא יקרה רע לישראל, אך הוא נותר בשלו: "איך את יודעת?" שאל אותה, ותשובתה האמונית היתה: "אני אומרת לך, האלוהים הטוב לא יניח לעולם שזה יקרה."5 התעמקותו בשואה תאמה את חווייתו הנפשית כקורבן נרדף. מועקה ופחד אפפו אותו, שמא תתחולל שואה נוספת ותפגע בעם היהודי.

נקודת מפנה שחיזקה את המבנה האישיותי הפגיע התרחשה בשנת 1967, דווקא לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים. ג'יי היה אז בן שלוש-עשרה. תחושת הפגיעות על רקע האפליה אותה חווה הפכה לגאווה בעוצמה שהפגינה ישראל.

שנה לאחר מכן יצאו בני המשפחה לסיור באירופה, ובין היתר ביקרו במחנה ההשמדה בדכאו. כבר אז התפתחה בו הנטייה לאינטלקטואליזציה כהגנה פסיכולוגית מפני פחד מוות: "אותו מסע לדכאו צפן בתוכו הרבה, משום שנתן ביטוי מוחשי למה יכול לקרות ליהודים אם יתייחסו לקיומם כאל דבר מובן מאליו. אני משער שמצדי זו היתה יותר התעוררות אינטלקטואלית מאשר רגשית."6 לא מן הנמנע שהיה זה המסד שעליו התגבש מעשה הבגידה, בתפיסה שלפיה האמצעי העיקרי לשרידות בעולם האכזר הוא ניתוק מתחושות של איום פיזי וחיזוק היכולות השכליות.

שנים לאחר מכן, בראשית שהותו של פולארד בכלא, הבינו הוריו את עוצמת הטראומה שהותיר בו הביקור במחנות ההשמדה בגרמניה. הם שאלו את עצמם אם הגזימו בכך שחשפו את ילדיהם לאימי השואה. הפולארדים רצו שילדיהם ידעו על מיליוני היהודים שמתו בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, אולם עבור ג'יי היה זה יותר מעוד שיעור בהיסטוריה.7

במהלך הטיול באירופה ריחפה תודעתו של ג'יי בין שואה לתקומה ומצאה מפלט בפיסת מידע חדשה ומסקרנת: שיתוף הפעולה המזדמן של אביו עם סוכנות הביון המרכזית, ה-CIA. האב, שהיה מיקרוביולוג, כיהן בוועדות ייעוץ לסוכנויות ממשלתיות שונות, בהן משרד ההגנה. בכמה הזדמנויות אף התבקש, באופן לא רשמי, לאסוף מידע בכנסים מדעיים. מבחינתו היה זה דבר פעוט, ואילו עבור ג'יי היה בכך כדי לחזק את הדימוי רב העוצמה של אביו.

בגיל חמש-עשרה התגשם חלומו של ג'יי. הוא נסע למחנה קיץ בישראל וסיפר שנסיעה זו היתה אחת המשחררות ביותר שהיו לו בחייו: "התחלתי לראות אורח חיים נורמלי יותר... ראיתי דברים כמו זונה יהודייה."8 אפשר שהתכנים שאופייניים לגיל ההתבגרות סימנו את ראשית תהליך ההתנתקות שלו מהמשפחה "הנורמטיבית והאידיאלית". במחנה הקיץ הוא התדרדר לתגרות שאחת מהן הסתיימה באשפוזו.9 התנהגות חסרת בלמים, שנועדה לשחרר ממועקות, תופיע גם בהמשך חייו הבוגרים ותתרום להסתבכותו בבגידה.

במהלך מלחמת יום הכיפורים ביקש פולארד להתנדב לעבודה בקיבוץ ולשרת בחטיבת גולני. הוא המתין במשך חמישה ימים עד שהתפנה מקום בטיסות אל על לישראל, ואז התברר לאכזבתו שאין עוד צורך במתנדבים. במהלך המלחמה ולאחריה, במשך כל שנות לימודיו, הלכו והעמיקו משאלותיו להיות מעורב בפעילות מודיעינית ואז גם גמלה בלבו החלטה לעלות לישראל.10

בתום לימודיו במכללה שקל פולארד לממש את חלומו ולעלות לישראל, אולם הוריו שכנעו אותו לדחות את העלייה והמליצו לו להתבסס תחילה אקדמית וכלכלית. הפער שבין המשאלה לגבש את הזהות העצמית לבין הרצון להטמיע את המלצת ההורים, הוא חוויה שכיחה בתהליך ההתבגרות. נראה כי אצל ג'יי התוצאה היתה בקושי להתמודד עם סוגיית הנאמנות הכפולה ביחס שבין ישראל לבין ארצות הברית, בין היותם של ההורים אזרחים אמריקאים נאמנים לבין מורשתם האיתנה הרואה במדינת ישראל את מקום מושבם של היהודים הרדופים. עבור פולארד, בלבול הזהויות והנאמנות הכפולה לא היו רק שלב חיוני וטבעי בתהליך משבר גיל התבגרות, אלא גם מגלשה אל הביצה הטובענית של הבגידה.

כאביו מוריס, אשר החל את לימודיו בבית ספר לרפואה, כאחיו הארווי וכאחותו קרול, בדק ג'יי את האפשרות ללמוד רפואה, נרשם לקורס הכנה ללימודי רפואה, אולם חזר בו. הוא חשש מאוד מתחרות ומכישלון אפשרי. במקום זאת פנה ללימודי מדע המדינה באוניברסיטת סטנפורד, אחת מהאוניברסיטאות היוקרתיות ביותר. הפעם, בניגוד לבית הספר התיכון, הוא לא היה התלמיד המבריק והמצטיין.

גם כאן ניכרו קשייו החברתיים, והוא עורר התנגדות וניכור בקרב הסטודנטים בשל נטייתו לרברבנות, להתפארות ולהפרזה. חברו לספסל הלימודים סיפר כי לעתים קרובות פולארד טען שהוא בעל דרגת אלוף-משנה בצבא הישראלי, ובעל אזרחות כפולה, אמריקאית וישראלית, ואף שעבד עבור המוסד.11 יועץ בקולג' סיפר ש"היתה לו נטייה להיות תוקפן יתר על המידה, לעורר התנגדות כלפיו ולהרחיק ממנו סטודנטים."12

סמים, שקרים ומחשבות פרנואידיות

בסתיו 1977 נרשם פולארד ללימודי תואר שני בבית הספר למשפטים ודיפלומטיה באוניברסיטת טאפטס שבבוסטון. בעודו מחפש עבודה נתקל במודעה שהציעה מלגה, וקראה לבוגרים המעוניינים להתגייס לעבודה במטה ה-CIA בלנגלי, וירג'יניה. לכך ייחל. חלומו עמד להתגשם. הוא נקרא לריאיון והגיע אליו נרגש ונפעם. כמו במצבים דומים בעתיד, הממיינים התרשמו לטובה מיכולתו האקדמית, מאופיו ומהתאמתו לתפקיד. היה עליו לעבור תחקיר ביטחוני סטנדרטי, אולם איתרע מזלו ובאותה עת ה-CIA היתה בין הסוכנויות הממשלתיות הבודדות שדרשו גם בדיקת פוליגרף, כאמצעי מיון שנועד לחשוף נסיבות העלולות לגרום לעובד להיות נתון לסחיטה ולגיוס על ידי ארגונים יריבים. פולארד לא התקשה לענות על מרבית השאלות בבדיקה: מעולם לא היתה לו גישה למידע מסווג; הוא השתמש פעם אחת בחשיש תאילנדי, וכן, גם במריחואנה. המחט של מכשיר הפוליגרף נעה בתזזיתיות. היה זה סימן מובהק לתגובה רגשית מוגזמת. סבב נוסף שערך הבודק על אותן שאלות, כתהליך סטנדרטי של ניסיון "לנקות" את הנבדק, חשף שפולארד עישן חשיש ומריחואנה לא פעם אחת אלא לעתים קרובות. נוכח שקר זה, נדחתה בקשתו של פולארד להתקבל לעבודה. בסיכום התחקיר על אודותיו נכתב שהוא "שקרן חסר תקנה, קנאי ציוני, מתחזה למרגל."13 אכזבתו היתה קשה ומרה ופגעה בדימוי העצמי שלו. מן הסתם, אז התעצם הדחף להגשים את חלומו להיות חלק מהעולם החשאי.

אף שאין עדות חותכת לכך, הרושם הוא שהשימוש התכוף בסמים במהלך לימודיו תרם למשבר נפשי, אשר התבטא גם במחשבות פרנואידיות ובהתנהגות מוזרה. במקרה אחד, הוא הניף אקדח באוויר וצעק שכולם רודפים אחריו ומנסים לתפוס אותו.14 אביו נקרא למכללה כדי לנסות לעזור לבנו אחרי שזה עישן כמות לא מבוטלת של מריחואנה. ג'יי היה משוכנע שנרקם קשר נגדו. מאוחר יותר, לאחר שנתפס, הודה בחקירתו כי שיקר לחבריו כדי להרשים אותם ולחזק את הסטטוס שלו. הוא גם סיפר כיצד חווה קשיים כלכליים מתמשכים שגרמו לו ללוות כספים מחבר ולחתום על צ'קים ללא כיסוי. בחקירתו הודה גם כי במהלך השנים שבהן כבר עבד במסגרת מודיעינית, הוא ואשתו, אן הנדרסון, המשיכו לצרוך מריחואנה וקוקאין, בעיקר במסיבות.15

בקיץ של אותה שנה אישר הקונגרס מענק מיוחד להעסקת שלושים חוקרים במחלקת המודיעין של חיל הים האמריקאי. את ההזדמנות הזו פולארד לא החמיץ. בספטמבר הוא גויס כמומחה לחקר מודיעין, בדגש על ברית המועצות, ולצורך התפקיד נדרש לסיווג "סודי ביותר". גם הפעם, כדי לבדוק את אמינותו ואת יציבותו הנפשית כמי שיועד לעסוק במידע רגיש, היה עליו לעבור בדיקת רקע מיוחדת. משיקולים מוטעים של "צנעת הפרט" החליטה סוכנות הביון המרכזית שלא לשתף את גורמי הגיוס של חיל הים בכך שהמועמד כבר נפסל על ידם בעבר על רקע שימוש בסמים. בדיקות רקע נמשכות זמן רב, ופולארד נכנס לתפקידו בזמן שהבדיקה עדיין נמשכה. משימתו המחקרית הראשונה היתה ללמוד על דרכי החשיבה של הסובייטים, לקרוא על ההיסטוריה ועל התרבות הרוסית, ולעיין בפרסומים רוסיים רבים ומגוונים. בעודו ממתין לקבלת האישור לסיווג הביטחוני המיוחל, בילה זמן רב בספריית הקונגרס. בתקופה זו הוא פגש את אן, בת עשרים ואחת, שתהיה לאשתו. אן היתה ג'ינג'ית, אינטליגנטית, מושכת, עיניה תכולות וחיוכה ממגנט. היא התאהבה באינטליגנציה שלו, במוחו החריף, ביכולת השיחה הבהירה והמנוסחת שלו ובאופיו העדין. בקיץ 1982 עברו בני הזוג להתגורר יחד בדירתו.16

בסוף נובמבר זכה פולארד לסיווג ביטחוני זמני. הבדיקה לא העלתה מידע לגבי רקע פלילי או כל מידע מחשיד.17

חולה מודיעין מגדיש את הסאה

בעבודתו נחשף פולארד לראשונה למידע רגיש במיוחד בנושא ביטחון לאומי. הוא נכנס לעולם הנדיר שעליו חלם בילדותו, עולם שבו יכול היה להניח את ידיו על סודות מדינה שרק למעטים היתה הזדמנות להיות שותפים להם. בנקודה זו כבר חש פולארד שהוא "מישהו", בזכות עצמו. עתה התממש חלומו: תפקיד נכסף, הכנסה סבירה, פוטנציאל לקידום, אישה יפה ואוהבת. אך דווקא כאשר נראה היה שפולארד מתייצב על המסלול הנכון, הוא עלה על מסלול מקביל, מסלול הבגידה, זה שהוביל להתרסקותו.

תעוזתו ורצונו לכבוש עוד ועוד יעדים, הביאו אותו לפנות לריצ'רד האבר, המנהל הטכני האחראי במודיעין על איסוף סיגינטי (איסוף מידע באמצעים טכנולוגיים), ולהציע יוזמה חריגה. פולארד הביע את חששו כי הצי מתקשה לעקוב אחר ספינות סוחר ומשלוחי נשק הפועלים בדרום האוקיינוס האטלנטי, וביקש אישור לאסוף מידע על פעילות דרום אפריקה באזור. הוא טען שיש לו היכולת לקיים מגעים עם ממשלת דרום אפריקה, וסיפר שאביו היה ראש תחנת ה-CIA בשגרירות ארצות הברית שם (אף שגם זה היה שקר). המנהל הטכני הקשיב להצעה המוזרה ברוב קשב ונימוס, וענה בתשובה לא מחייבת.18 הוא היה הראשון בסביבת העבודה של פולארד שהבין כי בצד היכולת השכלית הגבוהה שלו, הוא עלול להיות עובד בעייתי ומהווה מטרד ואף סכנה. ריצ'רד האבר ביטא את הערכתו זו בפני מנהלו, האדמירל תומס ברוקס, והמליץ לסיים לאלתר את העסקתו של פולארד.

אולם האדמירל חשב שלפולארד יש אכן קשר לזרועות המודיעין של דרום אפריקה, זיהה אצלו פוטנציאל מסוים לאסוף את המידע הנדרש, ובדק האם מחלקת TF-168, האחראית לאיסוף יומינטי (מידע ממקורות אנושיים), תהיה מעוניינת לגייס את פולארד לשורותיה.19 לצורך קבלת ההחלטה על העברתו ל-TF-168 נערך לפולארד ריאיון קבלה שבו המשיך לבדות מעשיות שלא היו ולא נבראו. כך למשל סיפר שהגיש בקשה להיות קצין במילואים של הצי, ושהוא בקיא באפריקנס (אחת השפות המדוברות בדרום אפריקה). הוא לא חשף את השימוש שלו בסמים והמשיך לספר על קשריו כביכול של אביו עם ה-CIA.20

למרות זאת, פולארד התקבל למחלקת TF-168. לא כל מה שסיפר היה בדיה. במהלך לימודיו באוניברסיטה פולארד אכן הכיר קצין במודיעין הדרום אפריקאי, שיצר לו קשר עם נספח חיל הים הדרום אפריקאי בשגרירות שבוושינגטון. היכרות זו היתה ההזדמנות והפיתוי הראשון לפולארד להעברת מידע מודיעיני חסוי, ללא אישור. במהלך משפטו התברר שחשף מידע מסווג לנציג דרום אפריקה בשגרירות בוושינגטון. זה מתאים לדפוס של התנהגות המכונה "מחלת מודיעין": עיסוק כפייתי וחסר מעצורים במודיעין לצד גאוותנות וזחיחות המשמשות מקור רב ערך לניפוח האגו ולחיזוק הביטחון העצמי הרופף.

באותה תקופה נוצר קשר בין פולארד לאיפא"ק, השדולה האמריקאית-ישראלית בארצות הברית. פולארד ביקש להתקבל לעבודה בשדולה ולסייע למדינת ישראל. הוא טען שהוא מתכנן לעזוב את עבודתו כקצין מודיעין בצי, והבטיח שביכולתו לאסוף שפע של מידע. כדי לשכנע את מראייניו באיכות המידע שברשותו, הוסיף משפט שהדליק אצלם נורות אדומות, כשאמר שמצותתים להם, שהם נתונים לפיקוח ולמעקב פיזי, והמליץ להם לבדוק היטב אם פצצות הונחו במכוניותיהם. הוא הוסיף כי לפלסטינים יש גישה לסודות של הבית הלבן. מראייניו הגיעו למסקנה מהירה, ברורה וחד-משמעית: פולארד "ירד מהפסים." הם אף מתחו ביקורת צינית על הארגון "המטורף" ששכר אותו.21

במקביל, מנהליו ב-TF-168 לא היו שקטים לגבי התנהגותו. הם טיכסו עצה כיצד לבדוק את אמינותו ולברר אם אכן מסר מידע מסווג לדרום אפריקה וגיבשו רעיון יצירתי — להציע לו לשמש סוכן כפול. מנהליו ידעו שהוא מודע לכך שכדי להתקבל לתפקיד שכזה יהיה עליו לעבור בדיקת התאמה, אך הניחו כי אינו יודע שכחלק מבדיקת ההתאמה יהיה עליו לעבור בדיקת פוליגרף.

וכך קרה: בעודו יושב בחדר, ממתין לריאיון ההתאמה, הוא נקרא לחדר סמוך, ולהפתעתו ראה שם מכשיר פוליגרף והתבקש לעבור בדיקה. עבור פולארד היתה זו דרישה קשה מאוד. הסדרה הראשונה של השאלות בבדיקה כוונה להפרות ביטחוניות: האם מסר מידע כוזב או מטעה על אודות הרקע שלו? האם אי-פעם היה לו קשר עם סוכן מודיעין זר? האם אי-פעם סיפק חומר מסווג לאדם שאינו מורשה? האם אי-פעם התחבר לארגון מתנגד או חתרני? סדרת השאלות הבאה נסבה על סגנון חייו: האם ביצע אי-פעם פשע חמור, שלא נתפס בגינו? האם אי-פעם היה מעורב בשימוש סמים כלשהם או בסמים לא חוקיים?

במצבים רגילים, בדיקה כזו אורכת עד שעה, אולם לא כך היה עם פולארד. הבדיקה שלו החלה בשש בערב והסתיימה בשלוש לפנות בוקר. בודק הפוליגרף המנוסה העיד שהיתה זו הבדיקה הקשה ביותר שערך. הוא ניסה להרגיע את פולארד, אך זה נותר לחוץ, עצבני ומתוח. בסופו של דבר נאלץ הבודק לסכם את הבדיקה כ"לא חד-משמעית." מבחינה טכנית, המתח הרב שפולארד הרגיש יצר "רעש רקע" שנרשם במכשיר הפוליגרף ומנע מהבודק לנקות אותו מהתשובות לשאלות שהצביעו על סימנים שליליים. כתוצאה מכך המליץ הבודק שפולארד יעבור בדיקה נוספת, וכדי לאפשר אותה ביקש להפנותו לעזרה רפואית מקצועית.22 בדרך כלל המלצה כזו באה מתוך הבנה שהנבדק מצוי בחרדה רבה מעצם המעמד הפולשני ומטרת הייעוץ היא להעריך את מקור החרדה ואת עוצמתה.

הכתובת שעל הקיר

פולארד הופנה לפסיכולוג קליני במשרד החקירות המיוחדות של הצי. הפסיכולוג, ד"ר ניל היבלר, תיאר אותו כאדם גרנדיוזי, מניפולטיבי, שמתקשה לעתים להפריד בין מה שאמיתי לבין מה שמוגזם, בין המדומיין לבין השקרי. הוא המליץ שפולארד לא יועסק בתפקיד מבצעי אלא יועבר לתפקיד מנהלתי, רגיש פחות מבחינת הסיווג הביטחוני. כמו כן העריך שפולארד יהיה זקוק להמשך ייעוץ טיפולי, ועל כן מסר למנהליו שמות של ארבעה אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש באזור, בעלי סיווג ביטחוני גבוה. כל אחד מהם יכול היה לבצע אבחון ולהעניק לו טיפול נפשי.

פולארד פנה תחילה לפסיכיאטר פרטי, אולם המלצתו של זה לא התקבלה. רק אז ניאות להיבדק על ידי פסיכיאטר שאושר כיועץ חיצוני של הצי. הפסיכיאטר מטעם הצי אבחן אותו כסובל מהפרעת אישיות גבולית, אך הוסיף כי הפרוגנוזה5 לשיפור בעתיד טובה, וסיכם שפולארד מסוגל להתמודד עם חובות תפקידו, אינו מהווה סיכון ביטחוני, אך הנחה כי פולארד יזדקק לטיפול נפשי, להשגחה ולפיקוח על עבודתו, בשל נטייתו לאבד שליטה עצמית כאשר הוא בלחץ. ואכן, השילוב של המלצות חיוביות על תפקודו עם איומו להגיש תביעה אזרחית עשה את שלו. החשש של מנהליו שהתנהלותם תיחשף גרם לכך שהסיווג הביטחוני הושב לו. היתה זו זריקת עידוד לפולארד.

ההערכות על תפקודו היו אמנם טובות, אך צוינו גם כמה בעיות כמו איחורים לעבודה, קושי לסיים מטלות בזמן וחוסר הסכמה עם מנהליו לגבי סדרי עדיפויות. עם זאת, יכולתו המקצועית האפילה על הליקויים ההתנהגותיים. בעת הזו נוצר כבר הקשר עם מפעיליו הישראלים, ואז גם ביקש לעבור לעסוק במחקר הקשור למזרח התיכון במקום המחקר שבו עסק, על אזור אפריקה.

בשלב מסוים, לאור ההמלצות וההערכות המצוינות שזכה להן, הציע לו דייוויד ג' מולר, ראש יחידת המודיעין הסיגינטי בצי (NFOIO), להצטרף ליחידתו. פולארד הסכים והוזמן לריאיון. כשהגיע לפגישה, מולר לא האמין למראה עיניו: "פולארד היה מבולבל ומתוח. הוא נראה מותש פיזית, בגדיו היו מקומטים ומלוכלכים." הוא העריך שפולארד לא התקלח כמה ימים. הדבר הראשון שאמר פולארד היה: "אני מצטער שאיחרתי. לא תאמין עם מה היה עלי להתמודד בסוף השבוע... כמה מחברי הצבא הרפובליקני האירי חטפו את אן..." הוא טען כי לא ישן במשך כל סוף השבוע מכיוון שרדף אחר בריונים בוושינגטון ובהמשך נאלץ לשאת ולתת איתם בטלפון. הוא סיפר שהציל את אן רק כמה שעות קודם לכן, ובקושי הגיע לראיון העבודה. מולר, שנדהם לנוכח השקר הבוטה, החליט לדחות את מועמדותו של פולארד לענף הסיגינט. בהזדמנות אחרת, קצין בכיר בשירות לחקירות פנים בצי (NIS) שוחח באקראי עם פולארד, שאמר לו ברצינות תהומית שפעם נעצר בדמשק והושלך לכלא, שם עבר עינויים.23

האירועים המוזרים הללו הלכו והצטברו והעלו ספקות לגבי התאמתו האישיותית לתפקידים רגישים.

הקשר המסובך עם מדינת ישראל

הנכנס לנתיב הבגידה מתקשה להיות מודע לכך שזוהי דרך ללא מוצא. אולם זהו, על פי רוב, גורלו של בוגד.

את ההחלטה להציע את שירותיו לישראל קיבל פולארד בשנת 1984. בסיומה של תפילת שבת בבית הכנסת הוא פנה לאחד המתפללים, סטיב שטרן, והציג את עצמו כעובד במודיעין של הצי. הוא טען שארצות הברית מונעת מידע חיוני מישראל, ושהחליט לסגור את הפער הזה. כעבור ימים מספר העביר אליו שטרן את מספר הטלפון של אל"מ אביאם סלע, טייס מוערך בחיל האוויר הישראלי, ששהה באותה תקופה בהשתלמות בארצות הברית. בתוך ימים אחדים נפגשו השניים בוושינגטון. ללא התלבטות רבה הציע פולארד את שירותיו לישראל.24 סלע דיווח על כך ליוסף יגור, הנספח המדעי בקונסוליה הישראלית בניו יורק. המידע נותב לרפי איתן, ראש הלשכה לקשרי מדע (לק"מ),6 שהחליט שמדובר בהזדמנות נכונה ורבת ערך עבור ישראל. עמדתו נגדה את הקביעה החד-משמעית של קהילת המודיעין בישראל, שלפיה חל איסור מוחלט לפעול בחשאי בארצות הברית, ודאי שלא לעסוק בגיוס מרגל יהודי העובד בקהיליית המודיעין האמריקאית.

בין היתר התבקש פולארד על ידי מפעילו הישראלי לאסוף מידע על יכולותיה של פקיסטן להשיג נשק גרעיני, על יכולותיהן של מדינות ערב להשיג נשק ביולוגי וכימי, כלי טיס קרביים, כלי הגנה אווירית, טילי אוויר-קרקע וטילי אוויר-אוויר סובייטיים, על תוכניות מלחמה וגיוס של צבאות ערב, ופרטים על מטה אש"ף בתוניס. פרט פיקנטי ביותר שאותו ביקש איתן לקבל היה כל פיסת מידע שקיימת על דמויות ישראליות "מלוכלכות" שמספקות מידע לארצות הברית.

בנובמבר 1984 נסעו פולארד וחברתו אן לפריז לפגוש את אביאם סלע ואת רפי איתן. הפגישה נערכה בשעות הבוקר, בדירה פרטית. בחדר הקטן התקיים טקס הענקת אזרחות ישראלית לפולארד הגאה, והשיחה נמשכה עד שעות הצהריים. שיחות נוספות נערכו גם בימים הבאים. פולארד היה ברקיע השביעי.

באחד המפגשים שאל את איתן מה יקרה אם הוא ואן ייתפסו. איתן הרגיעו, ביקש ממנו לא לדאוג, והוסיף כי על פי ניסיון העבר האמריקאים לא נקטו אף פעולה משמעותית במקרים דומים. בכל מקרה, אמר, אם אי-פעם ייתפס, ישראל תדאג לכל מחסורו. פולארד החרד והלא מסופק הרים את קולו, דרש ביטחונות ועמד על כך שמגיע לו תשלום גבוה יותר. השיח הפך לדין ודברים קולני שגרם למאבטח שעמד מחוץ לדלת להציץ פנימה ולוודא שהמצב בשליטה. איתן סירב להעלות את התגמול הכספי בגלל הסיכון שהיה כרוך בכך: הוא חשש שמא יתגלה שלפולארד הכנסה לא מוסברת. בהמשך הציע פתרון חלופי: במקום להעלות את השכר במזומן, מדינת ישראל תפתח בבנק שווייצרי חשבון על שמו של דני כהן, השם שניתן לפולארד בדרכונו הישראלי. פולארד ימשיך לספק את שירותיו לישראל במשך עשר שנים ובכל שנה יופקד בחשבון הבנק של דני כהן סכום של 30 אלף דולרים. סוכם ביניהם שההסכם יכלול סייג שלא תהיה לו גישה לחשבון הבנק, עד לסיום המבצע. פולארד המדוכדך היה נסער ולא היה מסוגל להגיב. עשר שנים נוספות היו מעל ומעבר למה שאי-פעם דמיין לעצמו.25, 26

הלכידה והמשפט

במשך שבעה-עשר חודשים מסר פולארד מידע לישראל.

במשך תקופה זו החלו הממונים על פולארד לשים לב לכך שהוא מתעניין באופן חריג במידע מסווג בנוגע למזרח התיכון, שלא היה חלק ממטלותיו המורשות. ב-18 בנובמבר נפתחה חקירה גלויה בעניינו והוא תושאל על ידי סוכנים של ה-FBI. שלושה ימים לאחר מכן, ב-21 בנובמבר 1985, ניסו פולארד ואשתו אן להימלט לשגרירות ישראל בוושינגטון. הם הצליחו להיכנס למתחם, אך נוכח הנחיה ממשרד החוץ בירושלים, הם נדרשו לצאת ממנו, ונפלו לידי אנשי ה-FBI שעצרו אותם לאלתר.

בחקירתו טען פולארד כי העמדות האנטי-ישראליות של עמיתיו במודיעין של חיל הים תרמו להחלטתו לרגל עבור ישראל. בין היתר סיפר ש"ההוראה העיקרית שקיבלתי מהממונה עלי היתה שאנחנו צריכים להיות מוכנים לתת לישראלים מספיק מידע כדי לגרום להם להיות פרנואידים אבל לא מספיק מידע כדי להבין מהם אמצעי-הנגד מול מערכות הנשק הרוסיות."27

בניגוד לעמדתו הראשונית שמוטב לו לכפור באשמה, הוא הסכים בשלב מסוים, בעסקת טיעון, להודות באשמת ריגול לטובת מדינה ידידותית, אולם השופט החליט לדחות את העסקה וגזר עליו עונש מְרבי של מאסר עולם. אן, שהיתה שותפה לעבירת העברת המידע המסווג לישראל, נשפטה למאסר של חמש שנים ושוחררה כעבור שלוש שנים בשל בעיות בריאות. במהלך שהותו בכלא התגרש פולארד מאן ונישא לאסתר, שאותה הכיר בהתכתבות ביניהם.

במשך השנים התעקש פולארד לדבוק בעמדה שלא בגד בארצות הברית בהעברת מידע מסווג לישראל. הוא טען שכוונתו לא היתה לפגוע בארצות הברית, אלא להזהיר את ישראל מפני איומים קיומיים מצד מדינות אויב.

במעמד הטיעונים לעונש שאל אותו השופט אם הוא מעוניין לומר דבר מה. פולארד, שהשיל במהלך מעצרו עשרים ושניים קילוגרמים, נראה מאושש. הוא נשא את דבריו בבהירות, בחדות, בקול רך: "במשך חמישה-עשר החודשים האחרונים שבהם הוחזקתי בבידוד, היה לי די והותר פנאי כדי לשקול את מניעַי ואת רישומן של פעולותַי בשם מדינת ישראל. הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שכל מניעי נבעו מכוונות טובות. אך מניעי אלה אינם יכולים, ככל שנאמץ את הדמיון, להתיר את הפרת החוק או להצדיק אותה. אין אמון גבוה יותר מזה הניתן לאלה המשרתים בקהיליית המודיעין... במבט לאחור, הייתי חפץ לחשוב על דרכי פעולה חלופיות. הן היו אפשריות. אם ראיתי משהו שלא היה כשורה, הייתי חייב למצות את כל ההליכים החוקיים שעמדו לרשותי. אלה ההליכים הקרואים 'שרשרת הפיקוד'. הייתי צריך לפנות למפקח הכללי של הצי ולהציג בפניו את עמדתי. הייתי צריך לפנות למנהל המודיעין הימי, לראש המבצעים הימיים ולמזכירי הימייה וההגנה, ואפילו, אם היה צורך, לפנות לנשיא ארצות הברית. תחת זאת, הפרתי אמון ונטלתי את החוק בידי..."

איתרע מזלו של פולארד והוא נחשף בשנת 1985, שנה שהוגדרה על ידי המודיעין האמריקאי כ"שנת המרגלים", לנוכח שמונה פרשיות בגידה נוספות שיצאו לאור. אפשר בהחלט כי יוחסו לו נזקים שנגרמו למעשה על ידי הבוגדים האחרים. לא ייפלא אפוא כי באווירה ציבורית זו, המערכת האמריקאית פעלה באופן דורסני (ואולי גם אנטישמי) כלפיו. החוקר חזי כרמל טען שפולארד הוענש בחומרה רבה, ולאחר מכן לא זכה להקלה בעונשו או לחנינה. הרקע לכך היה הביזיון האמריקאי הגדול שנחשף בפרשת איש ה-CIA ריק איימס, שלו מוקדש פרק נפרד בהמשך הספר.28

מדינת ישראל פעלה למען פולארד בערוצים שונים ומגוונים, ולאחר שלושים שנה הוא שוחרר לבסוף מהכלא בתנאים דרקוניים, ובהם איסור לשוחח עם עיתונאים למשך חמש שנים. בדצמבר 2020, חודש לאחר שתם פרק הזמן של ההגבלות שהוטלו עליו, עלה לישראל עם אשתו אסתר במטוסו הפרטי של שלדון אדלסון. את פניהם קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר העניק להם תעודות זהות ישראליות. לרגלי כבש המטוס התכופפו השניים לנשק את משטח החניה וקדו לפני ראש הממשלה, כמעניק להם את חסותו.

אסתר נפטרה כעבור שנה. שמונה חודשים לאחר מכן התארס פולארד עם רבקה אברהמס, ובאוקטובר 2022 נישאו השניים.

במגזרים מסוימים פולארד נחשב לגיבור לאומי. הממסד האמריקאי רואה בו בוגד שגרם לנזק אדיר ומזכיר ההגנה דאז, קספר וינברגר, אף אמר שראוי לתלות אותו. גם בישראל יש קולות רבים הקובעים כי פרשת פולארד היא פרשייה מביכה ומבישה בהיסטוריה המודיעינית הישראלית.29, 30, 31, 32

בגידה כאמצעי לממש פנטזיה

מגיל צעיר בילה פולארד בעולם דמיוני עשיר שבמרכזו הוא, שהפך לגיבור-על, משרת באדיקות את המדינה שאותה העריץ. עולם זה נספג בחרדה אובססיבית לקיומה של מדינת ישראל. תקופה מסוימת הוא נע בקונפליקט שבין רצונו להישאר באמריקה, קרוב למשפחתו, לבין משאלתו העמוקה לשרת את מדינת ישראל. ההחלטה להתנדב ולפעול כמרגל למען ישראל סימנה את פתרון הקונפליקט הרגשי. מעשי בגידה כאלו יכולים להיות אמצעי לממש את הפנטזיה.

בדברים שאמר בבואו לבקש רחמים מבית המשפט טרם מתן גזר הדין, נחשפה אמת פנימית נוספת. לא עוד טיעון הנאמנות למדינת ישראל מול הנאמנות לארצות הברית, אלא ה"משהו" שגרם לו להפר אמון וליטול את החוק לידיו. פולארד חשף אמת המשותפת לרבים מהבוגדים: הפרת הטאבו של חובת הנאמנות היא תוצאה של תהליך שבו היכולת לחשוב על נקודות מבט ודרכי פעולה חלופיות התאיידה. אין מרחב להתייעצות עם אנשי אמון, יהיו אלה הורים, בני זוג, חברים או ידידים. ממעמקי הנפש עולה צורך עז לספק דחף בלתי נשלט. פולארד לא שיתף את השופט במהות הדחף. גם את עצמו כנראה לא שיתף. הוא רק הסביר מה היה עליו לעשות כדי לטפל בדחף הבלתי נשלט — לשתף במצוקתו את הדמויות שמעליו בשרשרת הפיקוד, אפילו עד נשיא ארצות הברית. בפועל, הוא לא היה מסוגל לכך. הדמויות האהובות שלהן הוא חב את חוב נאמנותו, כילד וכבן זוג שנעטף בחום ואהבה, נמוגו כלא היו.

במעמד המשפט, הוא ניעור מעיוורונו: "...מה שעשיתי, בקצרה, כבודו, היתה פעולה של עצלות אינטלקטואלית, הפרתי אמון. הרסתי את משפחתי והבאתי עליה קלון. גרמתי בשוגג למתיחות ביחסים בין שתי מדינות ידידותיות. ולמרות העובדה שלא התכוונתי ולא רציתי ליטול תגמול כספי עבור פעולותי בשם הישראלים, עשיתי זאת. אין להתעלם מהעובדה שחציתי קו... ההיבט האחר של מה שעשיתי, שנוחת ומתנפץ סביבי עתה, הוא בעובדה שהפרתי אמון נוסף, האמון של אשתי."33

לימים, במהלך מאסרו הארוך, לאחר שנגע הבגידה פגע בגופו ובנפשו, נפתח לו הצוהר להכיר ביהירות שפשתה בו ובתשתית החלשה שהיתה המקור לזחיחותו: הבלבול בין דמיון לבין מציאות. בהתבוננות כנה בעצמו, אמר: "נהפכתי לאדם חלש עם כוונות טובות, אשר יהירותו גזרה עליו כליה, מצב שיש לו יותר מהמשותף עם טרגדיה קלסית מאשר עם מלודרמה יהודית."34

הבוגד החי בין דמיון לבין מציאות

ג'יי גדל בסביבה מפנקת, טעונה בהגנת יתר ובהאדרה אך גם בדחיפה להצלחה אקדמית. הוריו שיקפו לו באופן ישיר את התפעלותם מיכולתו האינטלקטואלית, אך ייתכן כי באופן עקיף, אולי אף תת-הכרתי, שידרו כי הם מודאגים מאי-יכולתו להתמודד עם קשיים.

אפשר שהפנים כי התפעלות ממנו שימשה פיצוי על יכולתו המוגבלת להתמודד עם הקשיים בתחרות עם בני שכבתו, במאבק שבין החלש לבין החזקים. ערכו העצמי הפך תלוי, כמו אוויר לנשימה, באישור מצד אחרים. עושה רושם שג'יי התמכר לניפוח הדימוי העצמי שלו בהתנהגות היכולה להיות תואמת להזדהות עם דימויים ועם סמלים המבטאים עולמות של מלחמות, ושל ניצחון החלשים על חזקים. אלא שדבקותו בדימוי זה הובילה לבלבול בין דמיון לבין מציאות. את האדרתו על ידי אחרים הוא התיק להערכה עצמית לא מבוססת. הוא לא באמת חזק, לא באמת גיבור, לא באמת "זכר אלפא". הוא רק מתחזה להיות כזה.

יחסים בינאישיים המבוססים על צורך בהתפעלות מפתחים את אומנות ההתחזות. כדי לזכות באהבה, בהערכה, בהתפעלות ובהתפעמות, פולארד נדרש לרמות ולהוליך שולל את הקהל שסביבו. בחקירתו, לאחר שהתעורר ממרחבי הדמיון ולאחר שהמציאות טפחה על פניו וניפצה את דימוי הגיבור, סיפר כי בתהליך הקבלה למודיעין הצי שיקר כדי להרשים את מראייניו ולחזק את הסטטוס המקצועי שלו. בהיעדר הערצה, הערך העצמי התערער. כדי להאדיר אותו מחדש, לא נותר לפולארד אלא "לנפחו" באופן אקטיבי, להתחזות למי שאיננו.

כאשר נחשף והבין ש"המשחק נגמר", הוא עשה טעות חמורה ונמלט אל השגרירות הישראלית, באקט שנראה מפוחד וזועם. בכך הפליל את עצמו ואת מדינת ישראל. במצב הנפשי שבו היה שרוי, הפחד מהמציאות האמיתית ניתץ לרסיסים את החיים במציאות מדומיינת.

הטרגדיה של פולארד ושל בני משפחתו

התפתחות לצד דמות אב נערצת אך פגועה וסגורה רגשית, לעתים קרובות על רקע של חוויות טראומטיות, היא נחלתם של בוגדים רבים. כך גם במקרה של פולארד. על האווירה בבית ההורים סיפרה אחותו קרול. לדבריה, במשך רוב חייו הפנה האב, מוריס פולארד, עורף לחוויות ילדותו. הוא נהג לשתף את ילדיו באירועים שהתרחשו בהווה או בתוכניותיו לעתיד, אך נמנע מלחלוק עמם את ניסיון חייו ואת אופן התמודדותו עם הקשיים שחווה בילדותו. כשקרול שאלה אותו על ילדותו, הוא נהג להגיב ב"אני לא יודע" או "אני לא זוכר." רק בערוב ימיו, כשהיה כבן שמונים ותשע, פתח האב את סגור לִבּו ושיתף אותה ברגשותיו. הוא סיפר לה על הטראומה שליוותה אותו מגיל חמש, עת אביו נפל אל מותו בבניין שבו עבד כמפקח בנייה. הוא זכר את גופת אביו המונחת בארון הקבורה. מראות מות האב רדפו אותו ולא הניחו. היה לו הרגל להניח את ראשו מתחת לכרית בכל לילה ולשוחח עם אביו. אמו נישאה בשנית לאדם שתואר כקמצן ומנותק רגשית. במשך רוב חייו היה לו חלום נוסף שחזר על עצמו, שבו ראה את עצמו בורח מחוותו של אביו החורג, ואינו מסתכל לאחור. את חלומותיו מימש באופן שבו חינך את ילדיו. עמדתו כלפי עצמו וכלפי בני משפחתו היתה "לעולם לא להסתכל לאחור."35

כילד טיפח ג'יי הערצה לאביו: גדול מהחיים, מצליח, מקובל, מפורסם, איש העולם הגדול, תורם בחשאי מניסיונו המקצועי לעוצמתה של מדינתו. בצד זאת, הוא היה אדם חסר פשרות, נוקשה, שכלתן, הדורש שילדיו ילכו בדרכיו. הערצה כלפי דמות האב בצד חשש ממנה יוצרים קונפליקט פנימי המלווה במתח. ברמה לא מודעת לחלוטין, אפשר שמצב נפשי זה מצא את פתרונו בדרך הרסנית, בדחף לבטא את כוחו כנגד המדינה כמייצגת את דמות האב הסמכותית בחשאי, בסתר. מאוחר יותר, לאחר שהתבררה בגידתו, אביו ביטא באופן חד-משמעי את מחאתו: "התקוממתי על כך שג'ונתן היה מעורב במשהו כזה... אני חייל ותיק ואני גאה בזה."36

היה זה אביו שהמליץ לו להודות באשמה, אם כי מעולם לא שאל את בנו מדוע עשה את מה שעשה. במהלך המאסר מתה אמו של פולארד, ולאחר מותה הוא ביקש לדבר עם בני משפחתו האבלים, אך הדבר לא ניתן לו. מנקודת זמן זו ואילך, סיפר מוריס, ג'ונתן סירב לקבל ממנו שיחות טלפון או להיעתר לבקשות ביקור. הוא סבל מאוד מהניתוק שבנו כפה עליו והאמין כי העצה שנתן לו, להודות באשמה, גרמה לבנו כעס רב.37 במשך עשר השנים הבאות האב ובנו לא דיברו ביניהם. כאשר אביו נפטר, בשנת 2011, שלטונות הכלא לא התירו לו להיות נוכח בלוויית אביו.

הטרגדיה האישית של פולארד טמונה במה שתואם התנהגות מגלומנית, בתחושת ייעוד היסטורית, המשולבת בתמימות ילדותית, בחוסר מודעות לעובדה שהוא משמש כלי שרת בידי אחרים. את המורכבות האישיותיות הזו הבינו כבר בתחילת הדרך במערכת הגיוס של ה-CIA, בעוד המערכת הישראלית החמיצה את התובנה הזו.

בבגידתו, פולארד נידון לפגוע בעצמו. בהיותו מאחורי סוגר ובריח אמר: "מבחינתי אני בן נאמן של ישראל כמו שהיה כל אחד... אני מצטער אם זה לא היה הדבר היעיל ביותר מבחינה ארוכת טווח, אבל עשיתי כמיטב יכולתי."38

5. פרוגנוזה — מונח רפואי שמשמעותו התחזית של הרופא באשר להתפתחות מחלתו של החולה ובאשר לסיכויי החלמתו.

6. הלשכה לקשרי מדע היתה גוף ביון ישראלי שפעל במסגרת משרד הביטחון בשנים 1957 עד 1986.