אוטו שוקולד
לא תמיד היו הימים הרחוקים ההם טובים. לא תמיד.
אני יודע שלגדולים יש נטייה כזאת להיאנח: “אחחח... פעם היה טוב, פעם ילד היה ילד, שמים היו שמים ומים – מים.”
מה פתאום? גם היום ילד הוא ילד ושמים הם שמים – כחולים וחופשיים, בעיקר כשמתבוננים בהם מחלון הכיתה כשמשעמם בשיעור.
ומדוע אין הגדולים זוכרים שפעם היה גם רע. בכלל, מדוע אין הגדולים זוכרים זיכרון אמת את מה שפעם היה וקרה?
מפני שהם תמיד רצים וממהרים. וכשרצים אין זמן לעמוד ולחשוב, וכשלא חושבים, איך אפשר לזכור מה באמת היה בעבר?
תמיד הסיפור חוזר. פונים אל מישהו גדול ושואלים: “תגיד, איך היה כשהיית ילד?” ואותו איש גדול, בלי להפנות את ראשו ובלי להפסיק ללכת, ממלמל בזעף: “היה טוב, אלא מה, וכעת עזוב אותי, אני ממהר לישיבה.”
לפני זמן-מה עשיתי הפסקה. הפסקתי לרוץ. ישבתי לי תחת עץ התפוז שבפרדס וחשבתי על הימים הרחוקים ההם. וכה רחוקים היו הימים שהגעתי אליהם בזיכרוני, עד כי נדמו לאופק במרחב כחלחל ואין לדעת אם הוא ים או שמים.
הייתי אז ילד קטן. קשה היה אז. הייתה מלחמה נוראה בעולם – וכמו שאומרים הגדולים: באוויר ביבשה ובים. ומפני שהייתה מלחמה, בים לא שטו אוניות נושאות תפוזים ולא היה למי למכור אותם. ומפני שהייתה מלחמה בכל העולם, קראו לה מלחמת העולם, ומפני שזו הייתה פעם שניה שכל העולם השתתף במלחמה, קראו למלחמה ההיא מלחמת העולם השניה.
באותה תקופה הייתה חסרה עבודה והמבוגרים היו מתגנבים לפרדסים כדי לחפור בורות ולקבור בהם את תפוחי הזהב הנפלאים שיספיקו לעוד הרבה ימים. אבל היו החולות הנפלאים, והים כחול וטוב והנחל שקט וירוק והמעיין קריר ולבן והפרדסים מנומרים ככתמי זהב ומלחשי סודות.
היה רע אז אבל היה גם טוב.
הילדים הגדולים היו יושבים אז על מדרגות הבטון של הצרכנייה שבמושב וחלמו חלומות. היום ילדים חולמים חלומות על ספיידרמן ועל חלליות הטסות בין כוכבים וצוללות בקרקעית האוקיינוס.
פעם היו חולמים על מכוניות הנוסעות בחול העמוק של המושב בלי לשקוע ועל אווירון פרופלור, אווירון בעל להבים שהוא מגוחך ועלוב לעומת המטוסים של היום. ועל שוקולד היו מרבים לחלום. שוקולד בשביל אותם ילדים בימים הרחוקים היה חלום יקר וגדול.
כבר אמרתי לכם כי אלו היו שנים קשות. היה קשה וכשקשה דואגים ללחם ולגבינה ולפעמים גם לקצת בשר. לשוקולד, ממתק שאפשר גם בלעדיו, לא היו דואגים, כי שוקולד אינו אוכל. ביצה לארוחת בוקר הרבה יותר חשובה משוקולד וגם ביצה היה אז קשה להשיג, כך חשבו אז המבוגרים.
אבל ילדים הם ילדים, והילדים של אז לא היו שונים מן הילדים של היום, מה שאי אפשר להשיג רצו יותר מכל. שוקולד, כמובן.
אמרנו ששוקולד היה רק בחלום. ואכן, הילדים של ימי המלחמה, הילדים שישבו על מדרגות הבטון של הצרכנייה, ישבו וחלמו חלום שנמשך ונמשך שהפך בסופו של דבר למשהו שמחכים לו שיתרחש בכל רגע. וכשהוא לא מתממש – העצב גדול.
שמעון היה חלמן גדול, גדול מכל השאר. הייתה לו סיבה טובה לכך, שכן כל מה שזכה לטעום, היה רק לחם ומרגרינה וכדי שלא ישעמם לו בפה, היה גם תפוז. אבל הוא לא חדל לדבר על שוקולד. “בעוד שבוע” היה שמעון שב ומכריז כשכל הילדים יושבים סביבו פעורי פה, “בעוד שבוע תגיע הנה למושב מכונית משא ענקית. היא תעמוד מול הצרכנייה ותהייה עמוסת שוקולד מכל המינים והסוגים עד למעלה, ואת השוקולד הזה יחלקו לכל הילדים שבמושב.” נאום זה חזר על עצמו פעמיים ביום בלי לעורר שעמום.
כזה היה סדר העניינים: שמעון היה מסיים את נאומו והילדים היו דוממים דקה או שתיים. אחר כך היה ניתך מבול נרגש של שאלות: “איך יעבור האוטו משא את החול שעל הדרך ויגיע עד הצרכנייה?” כי החול, דעו לכם, היה עמוק מאד.
“זה יהיה אוטו מיוחד במינו,” היה שמעון עונה בביטחון ומפסיק כל ויכוח בנושא. “אוטו שנושא שוקולד לחלוקה יכול לעבור כל חול.” על כך כמובן לא היה ויכוח. “רגע אחד!” נזדעק לפתע שוקה. הוא לא כל כך האמין לסיפור של שמעון, אבל כיוון שאהב שוקולד אהבת נפש ערך לשמעון בחינה: “מה פתאום יבוא אוטו מלא שוקולד עד למעלה ויחלק אותו לילדם בחינם. מה פתאום?”
“שום פתאום.” היה שמעון קוטע אותו, “זה יום החלוקה. כל כמה שנים אוטואים באים ומחלקים שוקולד למי שמעוניין. זה נקרא יום החלוקה. השנה, המושב שלנו הוא בתור.”
מדי פעם בפעם היה שמעון נאלץ להכריז בצער: “יום החלוקה נדחה בשבוע, אבל הוא יגיע, אוטו השוקולד. הוא יגיע ואם מישהו יוותר לי על חצי סנדוויץ׳, אוותר לו על חלק מהשוקולד שלי ביום החלוקה.”
תמיד נמצא שם ילד שאהבתו לשוקולד הייתה שווה חצי סנדוויץ׳, ושמעון היה טורף את פרוסת הלחם שהילד נתן לו ורק משסיים היה שב להבטיח: “הוא יגיע עוד תראו.”
היה שם ילד אחד שלא היה לו סנדוויץ׳ להציע לשמעון בתמורה לשוקולד שיגיע, רחמו שמו. רחמים היה עולה חדש. כבר אז היו עולים חדשים, אלא שבמקום דירה בשיכון, התגורר בצריף ישן ומט לנפול. שם גם גרה אימו והיא הייתה כעסנית גדולה. כשהייתה מרימה את קולה: “רחמים בוא הביתה מיד.” היה רחמים בא הביתה מיד. וכי איזו ברירה הייתה לו?
רחמים לא אהב להיות בבית, הוא אהב שוקולד. עדיין עמד בפיו טעמו של השוקולד מלפני המלחמה, ולכן ישב על מדרגות הבטון של הצרכנייה עם שאר הילדים, הקשיב לשמעון וחלם.
יום אחד החליט שמעון כי כל העניין נמאס לו. אל תשאלו אותי מדוע. אני חושש שגם שמעון עצמו יתקשה להסביר לכם מה קרה לו ומדוע החליט להפסיק את החלום היפה. מלחמת העולם השניה עדיין נמשכה ועדיין היה רע, אבל שמעון החליט וזהו זה.
“היום מגיע אוטו השוקולד!” הכריז בוקר אחד. החבר׳ה התישבו על מדרגות הבטון של הצרכנייה והיו שקטים מאד. ראיתם פעם חבורת ילדים יושבת בשקט ומחכה לשוקולד? מחזה כזה קורה כנראה רק בימי מלחמה.
חלפה שעה וחלפו שעתיים ושמעון מילא את הזמן שחלף בתיאור טעמו של השוקולד. הפיות נתמלאו ריר. ולפתע קפץ ממקומו והחל צועק בהתרגשות: “הנה הוא בא. אני שומע אותו מתקרב.” כל הילדים היטו את אוזניהם. ולפתע פילחה צעקה רמה את חלל הרחוב: “רחמים בוא הביתה מיד!” עיניו של רחמים נמלאו דמעות צער. בצייתנות קם ממקומו ופסע כושל הביתה כשראשו אינו חדל להסתובב לאחור. “השוקולד... השוקולד... השוקו...”
אחר הצהריים חזר רחמים אל מדרגות הבטון של הצרכנייה. כה רב היה צערו על השוקולד שהפסיד עד כי אפילו לא שם לב כי החבריה שעל המדרגות יושבים משמימים ועצובים מתמיד.
אוטו השוקולד לא הגיע והם הרגישו איך הפה שלהם חסר אותו מאוד.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.