בדרך שלהם 2: בדרך שלו

1

גבריאל

פאק.

אני מרים את בקבוק הוויסקי ומטיח אותו בחוזקה ברצפה, מנפץ אותו לרסיסים, בדיוק כמו הלב שלי. החדר מתמלא בריח אלכוהול חריף ושורף שמעלים את ריח הקוקוס המתוק של הסבון שלה.

בום, בום, הדופק שלי הולם בראשי. הכול כואב לי כל־כך. "פאק!" אני צורח אל חלל החדר הריק, ריק מדי בלעדיה. העצבים שורפים את קצות אצבעותיי, אני בועט ברצפה כאילו אני באמצע משחק.

הלוואי שכל זה היה משחק. אבל לא, אלה החיים שלי. אף פעם לא ידעתי נחת לאורך זמן. עד שמשהו טוב מסתדר, אלוהים מחליט שמשעמם לו ומוסיף לי עוד אתגר במסלול המכשולים שארגן לי. אבל אלוהים, מתי כבר אגזור את סרט הגמר של המסלול הזה?

הסתכלתי עליה ולא הייתי מסוגל להוציא הגה אחד מהפה המטונף שלי, שתמיד מקלל יותר מדי. פה שגם אם יחטאו באקונומיקה לעולם לא יצליח להגיע לרמת הטוהר שלה.

נשארתי שותק. לא ידעתי מה עצר אותי מלדבר, הכעס שלי או האהבה שלי אליה, או שניהם. אני אוהב אותה, וכועס. אני יודע שברגע שאפתח את הפה אכאיב לה, אצעק כמו משוגע לאלוהים שיעצור אותה, שיעזור לי להציל אותה מעצמה.

אז שתקתי בעוד בתוכי התחוללה סימפוניה שלמה, תרתי משמע. היא בוערת בדמי וזורמת בעורקיי, גורמת ללב שלי להתהפך עם כל פעימה.

השקט המטריף הזה שבו חזרה לחדר עם המזוודה בידה. באותו רגע רציתי לקום ולתלוש מהיד שלה את חתיכת הפלסטיק על גלגלים הארורה הזאת, להדביק את ידיה לקיר ולנשק אותה עד שנאבד את הנשימה.

ובכל זאת נשארתי במקומי, ביציע, צופה בה מרחוק. הפוני שלה קיפץ על מניפות ריסיה כשאספה בקדחתנות את בגדיה לתוך המזוודה. כשנמתחה על קצות הבהונות כדי להגיע למדפים הגבוהים בארון, כתפיית הגופייה שלה נפלה וחשפה לראווה את הכתף שלה, הכתף החלקה והלבנה ששימשה מקום עגינה לראשי. השקע שם כאילו נוצר במיוחד בשבילי, ראשי ישב שם בתיאום מדויק, מספק לשפתיי זווית מושלמת לנקודה העדינה שמאחורי אוזנה.

כבר למדתי שהמקום הזה מטריף אותה. מספיק ששפתיי ירפרפו שם מעט והיא כבר תאבד את זה. עיני השקד שלה יתגלגלו והיא תנשוך את שפתה.

כשסיימה לעקור את חפציה, מחזירה את הארון שלי להיות אפור וקודר, היא עזבה.

עכשיו גם הלב שלי אפור וקודר כמו הארון. יכולתי לראות את זה. יכולתי לראות את הדקה הנצחית הזאת שבה הביטה בי במעין הפנוט, רגע לפני שעזבה. כאילו צילמה אותי בזיכרונה. העברתי את עיניי אל המראה התלויה שעל הקיר והבטתי בהשתקפות שלה. "פאק!" צעקת תסכול שוב נפלטה מפי. לא שלטתי בעצמי.

הלוואי שמישהו יבוא ויפרק לי את הכאב שישב על הלב שלי כמו בטון יצוק. אני רוצה שלפחות הכאב יצליח להתפרק לאבנים קטנות, ובכל פעם אשליך אבן אחת וכואבת ממני כמו אותן אבנים שכל החיים זרקו עליי. השתמשתי בהן, בניתי מהן חומה שתגן עליי מהאבנים שעוד יבואו ואז היא באה. בפניה המלאכיות ובליבה הרחב מדי היא הוציא אבן אחר אבן מתוך החומה ופתחה לי צוהר שדרכו הצליחה להכניס אליי את קרן האור שלה.

למה כשהלכה הייתה חייבת להניח אבן על ליבי? לידה, החומה שהייתה לי קודם לכן נראית כמו משחק ילדים.

אני נזרק על המיטה בתשישות. הערב הזה עייף אותי כמו שעונת אימונים שלמה ואינטנסיבית לא הצליחה לעייף. אני מרים את הכרית שלה ומטביע בה את פניי במזוכיסטיות מוזרה, מזכיר לעצמי בגעגוע את הריח שלה.

הלוואי שהיא הייתה כאן, הלוואי שיכולתי לחבק אותה. היא הייתה מלטפת את פניי באצבעותיה הארוכות ומרגיעה אותי במגעה המנחם אם לא הייתה הולכת כרוח סערה ומשאירה אותי לבד בתוך הטורנדו שיצרה.

אם רק הייתה מבינה מה עובר במוחי, אם רק הייתה יודעת אילו צמרמורות עוברות בכל חלקה בעורי כשאני מדמיין אותה שוכבת על שולחן הניתוחים. רק להעלות במוחי את האפשרות שמשהו יכול לקרות לה...

עיניי נעצמות ואני רואה שחור. אני עובר מהבטן לגב עד שאני מצליח להירדם, לתפוס כמה שעות של שינה חלושה.

בשש בבוקר אני מחליט לקום מהמיטה. ביום רגיל אני נמצא עוד עמוק בחלומות בשעות כאלה, אבל היום לישון נראה כמו חלום רחוק. יש לי עוד שעה לעצמי עד שאצטרך להעיר את הילדים.

אני מחליט ללבוש בגדי ספורט וללכת לחדר האימונים, להוציא קצת אגרסיות. אני רץ על ההליכון עד שרגליי שורפות, הכאב שבוער בעצמותיי מסיח את דעתי מהכאב ששורף את ליבי. כשאני מסיים אני ניגש לשק האגרוף המשתלשל מהתקרה, קומץ את אגרופיי ומנחית עליו את המכה הראשונה. יד רודפת יד והכאב שבידיי הקפוצות לא מזיז לי כשאני ממשיך להכות בחוזקה. כשאני מסיים סבב של מאה אגרופים מפרקי אצבעותיי כבר משופשפים ושורפים. אני מנגב את פניי במגבת קטנה והולך להתקלח.

השמש מגיחה מבעד לתריסים הסגורים למחצה בחדרם של הילדים. הם ישנים במיטותיהם, מלאכים שלווים ויפים, לא יודעים מה אבא שלהם עבר כשהם הפליגו בחלומותיהם המתוקים או מה הם יצטרכו לעבור כשיתעוררו. הם לא יודעים איזה געגוע יצטרכו לשאת בימים הקרובים, בשבועות הקרובים, או אולי לתמיד?

שני האוצרות שלי, שגדלו בלי אימא, לפתע קיבלו לחייהם דמות נשית. הם אהבו אותה והיא אהבה אותם כאילו היו שלה, דאגה להם כמו שאפשר לדאוג רק בקשר דם, הרגישה אותם באינטואיציה נשית שלא הצלחתי להבין.

אני לא יודע איך הם יסתדרו בלעדיה, איך ימלאו את החלל שהיא תותיר אחריה.

"ליאו, יולי," אני נעמד בכניסה, "קומו, חיים שלי, בוקר." איזה בוקר. הכול נראה כמו יום אחד ארוך שלא נגמר. ליאו מתמתח ואילו יולי ממשיכה לישון בשלווה. "ליאו," אני אומר פעם נוספת, מנצל את העובדה שהוא נמצא בגבול שבין ערות לשינה. הוא ממצמץ עד שעיניו נפקחות לגמרי והוא מסתכל עליי בחשדנות.

"אבא?"

הוא לא רגיל לראות אותי בבוקר. מזל שהוא לא יודע את הסיבה. "בוקר טוב, חיים שלי." הוא ממהר לרוץ אליי ואני מרים אותו. "איך ישנת, נשמה שלי?" אני נושק לשערו הרך.

"ישנתי טוב," הוא ממלמל בפינוק ומניח את ראשו על כתפי.

"מה עם אחותך? לא רוצה לקום?" אני מדגדג את בטנו והוא צוחק.

"היא לא אוהבת להתעורר. לתומי תמיד לוקח זמן להעיר את יולי."

ליבי נחמץ. אני מדמיין אותה מלטפת את יולי בתנועות רכות עד שהקטנה הישנונית מסוגלת לפקוח את עיניה.

"איפה היא?" הוא שואל בסקרנות.

גוש כבד עולה בגרוני. אני בולע אותו בקושי רב. "בוא, חיים שלי, בוא נעיר את אחותך." אני ניגש להעיר את יולי בדרך שבה הרגילו אותה אליה. ככה זה כשנתתי למלאכית לטפל בהם, הם רגילים שמטפלים בהם בכפפות של משי. "יולה." אני ממקם את שפתיי על פניה היפות. "קומי, יפה של אבא." אני מנער אותה קלות.

בטח תום לא עושה את זה, אבל הלוואי שהייתה לי מחצית מהסבלנות שלה. אני ממשיך בשלי, ובדיוק כמו שליאו הגדיר את זה, אחרי הרבה זמן היא קמה, כדור השינה שלי.

"תומי?" היא קוראת בעייפות עוד לפני שהיא פוקחת את עיניה ואני מרגיש איך המדורה שבה נשרף הלב שלי גדלה עוד טיפה.

"זה אבא, יפה שלי." אני מסיט את שערה הפרוע מפניה. היא פוקחת את עיניה ונופלת עליי בחיבוק, מצליחה לשפוך למדורה ששורפת אותי כמה טיפות מים מרגיעות.

"אבא, חמודי." היא מחבקת אותי וגורמת לי לצחוק.

"צריך לקום, יפה שלי. כבר מאוחר." אני נושק לראשה.

"איפה תומי?"

אני לא יכול להתחמק מהם. "תומי נסעה, ילדים." אני מסתכל בעיניהם.

"לאן?" ליאו ממהר לשאול בחשש.

"לחופשה. להיות עם אבא שלה." אני מרוצה מתשובתי.

"מתי היא תחזור?" יולי רוטנת בפינוק.

"נקווה שבקרוב," אני עונה בדיפלומטיות.

"למה היא לא אמרה לנו להתראות?" ליאו שואל בעצב.

"היא לא ידעה שהיא תעזוב, חיים שלי. אבא שלה הזמין אותה לחופשה כשישנתם והיא הייתה חייבת ללכת. היא נתנה לכם נשיקה כשהיא יצאה. לא הרגשתם בחלום?"

"האמת שאני הרגשתי משהו." יולי מתמתחת בפינוק ומעלה חיוך מתוק על שפתיה. "הרגשתי משהו מתוק ורך מדגדג לי את הפנים כשישנתי."

"זו הייתה תומי. קדימה, עכשיו בואו נלך להתארגן, שלא תאחרו לבית הספר."

התאומים יושבים ליד האי במטבח ואוכלים בעצלתיים את ארוחת הבוקר, אם אפשר לקרוא ככה לדגנים בחלב שהגשתי להם בקערות פלסטיק. סימון איננה ואחרי היממה הסוערת שעברתי לא נותרה לי סבלנות להכין ארוחה מושקעת.

ליאו כמעט גמר את מלאי הסבלנות שלי היום כשחלם במשך רבע שעה בזמן שאחותו כבר הספיקה להתלבש ולנעול נעליים, אך הקטנה לא נשארה חייבת והעמידה מחזה קורע לב כשסירקתי את שערה לקוקו, לדבריה, חזק מדי. אני מאבד את עצמי במטבח כשאני מנסה להכין שני כריכים לארוחת העשר.

"אבא, מה אתה מכין לנו?" ליאו שואל ושותה את שלוק החלב האחרון.

"כריך עם חומוס," אני ממלמל במהירות, מסתבך עם נייר הכסף שמסרב להיתלש מהגליל.

"לא!" הוא רוטן, "היום יום שלישי, היום תומי עושה לנו טוסטים."

אני בקושי מצליח למרוח חומוס על פרוסת לחם והוא מדבר איתי על טוסט? "ליאו, אין זמן לטוסט היום." אני מגייס את מרב הסבלנות שלי לפני שאתפוצץ.

"ליאו צודק." הקטנה מצטרפת אליו. "והקוקו הזה מכוער." היא מרחיקה ממנה את קערת הקורנפלקס. "תומי תמיד עושה לי קוקו בלי כרבולות."

"די!" אני צועק בתסכול, "תום לא פה, זה מה יש!" התלונות הרמות שוככות. "תסיימי את הקורנפלקס שלך." אני מתקרב אליה בנחישות, מגיש לה בשנית את הקערה. "ליאו, תנעל נעליים, צריך לצאת."

כשהיא פה הכול מתקתק, הכול נעשה על מי מנוחות, כולם יוצאים מהבית רגועים ושמחים. היום ליאו ויולי יגיעו לבית הספר כמו אחרי קרב, אבל הקרב הזה הוא כלום לעומת הקרב שאני נלחם עם עצמי, אוכל את עצמי, מכרסם את עצמי עד העצמות.