בוגד משלנו



1

בשעה שבע בבוקר באי הקריבי אנטיגואָה, אדם בשם פֵּרֶגְרַיין מֵייקפּיס, הידוע יותר כפֵּרי, ספורטאי חובב ברוך כישרונות ועד לא מזמן מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד המהוללת, שיחק שלושה משחקוני טניס נגד גבר רוסי שרירי, קשוי גו, קירח, אלגנטי וחום עיניים באמצע שנות החמישים לחייו בשם דִימָה. השאלה כיצד התאפשר המשחק הזה מלכתחילה נעשתה עד מהרה נושא לבחינה מדוקדקת של אנשי מודיעין בריטים, שמטבעם נטו להתייחס בחשדנות ליד המקרה. אף על פי כן האירועים שהובילו למשחק, לפחות מצד פרי, היו חפים ממניעים נסתרים.

יום הולדתו השלושים המתקרב, שלושה חודשים קודם לכן, עורר בו כמיהה לשינוי, כמיהה שהלכה והתעצמה במשך שנה ויותר בלי שהיה מודע לה. בשבע בבוקר, אחרי ריצה של עשרה קילומטרים שלא שיככה כלל את תחושת הפורענות הממשמשת ובאה, הוא ישב במעונו הצנוע באוקספורד, ראשו חפון בין ידיו. הוא ערך חשבון נפש בניסיון להבין מה בדיוק השיג בשליש הראשון של חייו מלבד תירוץ לא להיות מעורב בעולם המשתרע מעבר לצריחיה החולמניים של אוקספורד.

לָמה?

לעיני מתבונן מבחוץ הוא היה סיפור ההצלחה האקדמי האולטימטיבי: בוגר בית ספר ציבורי, בנם של מורים בתיכון שהגיע לאוקספורד מאוניברסיטת לונדון עטור פרסים וכיבודים וקיבל מלגת פוסט־דוקטורט לשלוש שנים מאוניברסיטה עתיקה, עשירה ותחרותית. את שמו הפרטי, שהיה באופן מסורתי נחלת המעמד העליון, הוא חב לבישוף מתודיסטי מרדן ושוחר מדון מהמאה התשע־עשרה בשם ארתור פרגריין מהָאדֶרספילד.

מחוץ לשעות הלימודים הוא התבלט כאתלט וכרץ למרחקים ארוכים. בערבים הפנויים הוא עזר במועדון הנוער המקומי. בחופשות הוא עסק בטיפוס הרים ובכיבוש פסגות. ואף על פי כן, כשהאוניברסיטה הציעה לו קביעות — או, על פי צורת החשיבה החמצמצה שלו בימים אלו, מאסר עולם — הוא עצר וסירב להמשיך.

ושוב: למה?

בסמסטר הקודם הוא נשא סדרה של הרצאות על אודות ג'ורג' אורוֶול תחת הכותרת "בריטניה המודחקת?", והרטוריקה שלו עוררה בו דאגה. האם אורוול היה מאמין שאותם קולות מפוטמים שרדפו אותו בשנות השלושים, אותה אוזלת יד משתקת, אותה התמכרות למלחמות שמעבר לים ותחושת המגיע־לנו, האם קולות אלה יחיו באושר ובעושר גם בשנת 2009?

מאחר שלא קיבל תשובה מפניהם האטומות של הסטודנטים, הוא סיפק אותה בעצמו: לא. אורוול במפורש לא היה מאמין בזה. ואם כן, הוא היה יוצא לרחובות ומחולל כמה מהומות רציניות.

זה היה נושא שהוא דש בו בלי רחמים עם גייל, חברתו זה שנים, כששכבו במיטה אחרי ארוחת יום ההולדת בדירתה בשכונת פְּרימרוז היל היוקרתית בלונדון, הדירה שאת חלקה ירשה מאביה, שהיה עני ומרוד מכל בחינה אחרת.

"אני לא אוהב פרופסורים, ואני לא רוצה להיות פרופסור. אני לא אוהב את האקדמיה, ואם אני לא אצטרך יותר ללבוש גלימה, אני ארגיש אדם חופשי," הוא רטן לתוך רעמת השיער הזהובה־חומה שנחה על כתפו.

לא נרשמה תשובה מלבד גרגור אוהד.

"לטחון את המוח על ביירון, ווֹרדסווֹרת וקיטס לחבורה של תלמידי תואר ראשון משועממים שהשאיפה הכי מדהימה שלהם בחיים היא לקבל תואר, להשיג זיון ולעשות כסף? הייתי שם, עשיתי את זה. יצא לי מכל החורים."

ובהתגרות באלת המזל:

"אני חושב שהדבר היחיד ש באמת יכול לגרום לי להישאר במדינה הזאת זה מהפכה."

וגייל, עורכת דין מבריקה בהתהוות שבורכה ביופי ובמענה לשון מהיר — לפעמים מהיר מכדי שהדבר יהיה לטובתה, או לטובת פרי — הבטיחה לו שאכן, אף מהפכה לא תהיה שלמה בלעדיו.

למעשה, שניהם היו יתומים. הוריו של פרי, שהלכו לעולמם, היו הרוח החיה בחוגי התנועה הנוצרית־סוציאליסטית, המתנזרת מהנאות העולם הזה. ואילו הוריה של גייל היו ההפך הגמור. אביה, שחקן חביב וחסר תועלת, מת בטרם עת מצריכת אלכוהול, שישים סיגריות ביום וערגה שאינה במקומה לרעייתו הגחמנית. אמה, גם היא שחקנית, אבל הרבה פחות חביבה, נעלמה מהבית כשגייל היתה בת שלוש־עשרה, ולמיטב ידיעתה, חיה בימים אלו חיים פשוטים בקוֹסְטָה בְּרָוָוה עם עוזר צלם.

התגובה הראשונה של פרי על החלטתו הגורלית להתנער מהקריירה האקדמית — החלטה בלתי הפיכה, כמו כל ההחלטות הגורליות בחייו — היתה לחזור לשורשים. בנם היחיד של דורה ואלפרד יאמץ לעצמו את אמונתם. הוא יתחיל את קריירת ההוראה שלו מחדש בדיוק בנקודה שבה הם נאלצו לזנוח את זו שלהם.

הוא יפסיק לשחק אותה האינטלקטואל־ההולך־בגדולות, יירשם לקורס הוראה מהסוג הישן והטוב ויעבוד כמותם כמורה בתיכון באחד האזורים העניים והנחשלים במדינה.

הוא ילַמד ילדים שזקוקים לו כחבל הצלה למימוש עצמי, ולא ככרטיס כניסה לחברת השפע של המעמד הבינוני. הוא ילמד כל מקצוע לפי תוכנית ההוראה של משרד החינוך וכל ענף ספורט שיתבקש.

אבל גייל לא נבהלה מתוכניותיו כפי שאולי קיווה. למרות נחישותו "להיות בקשר עם החיים האמיתיים" היו גרסאות נוספות של פרי שלא התיישבו עם הדימוי הזה, וגייל הכירה את רובן.

כן, היה פרי הסטודנט המעניש את עצמו באוניברסיטת לונדון, שבה הם נפגשו לראשונה, שבחופשות נהג לקחת את האופניים שלו לצרפת וכבן דמותו של ת"א לורנס רכב עד צאת נשמתו.

וכן, היה פרי מטפס ההרים העשוי לבלי חת, אותו פרי שאינו מסוגל לרוץ או לשחק משחק מכל סוג שהוא, החל ברוגבי שביעיות וכלה בכיסאות מוזיקליים עם האחיינים שלה בחג המולד, בלי לחוש דחף כפייתי לנצח.

אבל היה גם פרי רודף התענוגות ש"בארון", שהתמכר להתפרצויות בלתי צפויות של מותרות לפני זחילתו חזרה לעליית הגג הדלה שלו. וזה היה הפרי שעמד כעת במגרש הטניס המשובח, באתר הנופש מוכה המיתון המשובח ביותר באנטיגואה, בשעות הבוקר המוקדמות של תחילת מאי, לפני שהשמש תקפח חזק מכדי שיהיה אפשר לשחק, מול דימה הרוסי שעמד מצדה האחר של הרשת, וגייל, בבגד ים ובכובע רחב שוליים ובבגד חוף משיי שכיסה מעט מאוד, שישבה בלב מקבץ בלתי אפשרי של צופים אטומי הבעה ולבושי שחורים בחלקם, שכמו נשבעו פה אחד לא לחייך, לא לדבר ולא להביע עניין כלשהו במשחק שהם נאלצו לצפות בו.

זה היה צירוף מקרים ממוזל, מנקודת מבטה של גייל, שההרפתקה הקריבית תוכננה לפני החלטתו הרת הגורל של פרי. לידתה התרחשה עוד בימים הקודרים של נובמבר, כשאביו, שנפל קורבן לאותו סוג של סרטן שקטל את אמו שנתיים קודם לכן, הוריש לפרי הון צנוע. פרי, שלא ראה בעין יפה הון העובר בירושה, התלבט אם עליו לתת את הכול לצדקה, ובינתיים פסח על שתי הסעיפים. אבל אחרי מסע התשה שניהלה גייל הם התפשרו על חופשה־של־פעם־בחיים, חופשת טניס בשמש במחיר מציאה.

ועם הזמן התברר שהחופשה לא יכולה להיות בעיתוי מוצלח יותר, שכן כאשר הגיע זמנה, כבר ניצבו בפתח החלטות הרות גורל נוספות:

מה פרי צריך לעשות בחייו, והאם עליהם לעשות זאת יחד?

האם על גייל לפרוש מהלשכה ולפסוע איתו לעבר הקשת בענן, או שעליה להמשיך את הקריירה המטאורית שלה בלונדון?

ואולי הגיע הזמן להודות שהקריירה שלה אינה מטאורית יותר מהקריירה של רוב עורכי הדין הצעירים, ולכן עליה להיכנס להיריון, כפי שפרי הפציר בה תמיד?

וגם אם לגייל היה מנהג, אם מתוך רוח שטות ואם מתוך מגננה, להפוך שאלות גדולות לשאלות קטנות, עדיין לא היה ספק שכל אחד מהם לחוד ושניהם יחד ניצבים בפני צומת דרכים שמצריך מחשבה עמוקה, וכי חופשה של עשרה ימים באנטיגואה עשויה לספק תפאורה אידיאלית לשם כך.

הטיסה שלהם התעכבה, והם הגיעו למלון רק אחרי חצות. אֶמבּרוֹז, סוכן הבית שנמצא בכל מקום בכל שעה, הוביל אותם לקוטג' שלהם. הם התעוררו מאוחר, ועד שסיימו לאכול ארוחת בוקר על המרפסת, היה חם מכדי לשחק. הם שחו בחוף הריק למחצה, אכלו ארוחת צהריים בגפם על שפת הברֵֵכה, התעלסו בעצלתיים בשעות אחר הצהריים ובשש בערב התייצבו במגרש, ערניים, מאושרים ולהוטים לשחק.

מרחוק, לא היה אתר הנופש, אלא מקבץ של קוטג'ים לבנים פזורים על פני קילומטר וחצי של חולות זהובים. שני צוקים עתירי שיחים סימנו את גבולות האתר. ביניהם השתרעו שונית אלמוגים ושורה של מְצופים בצבעים זרחניים שנועדו להרחיק יאכטות רעשניות. על טרסות נסתרות, שנגזלו מצלע ההר, השתרעו מגרשי הטניס המקצועיים של האתר. מדרגות אבן צרות התפתלו בין שיחים מלבלבים עד לשער הראשי של מתחם המגרשים. ברגע שחצית את השער, נכנסת לגן עדן של כל חובב טניס — הסיבה האמיתית לבחירם של גייל ופרי במקום הזה.

במתחם היו מגרש מרכזי אחד ועוד חמישה מגרשים. הכדורים נשמרו בתוך מקררים ירוקים. בארונות זכוכית ניצבו גביעי כסף שנשאו את שמותיהם של אלופי השנה שעברה, ומארק, מנהל המגרש האוסטרלי, שחקן מקצועי לשעבר שסבל מעודף משקל, היה אחד מהם.

"אז על איזו רמה אנחנו מדברים, אם יורשה לי לשאול?" הוא תבע בעדינות דובית וסקר בלי אומר את המחבט מצולק הקרבות של פרי, את גרבי הטניס הלבנים העבים, את נעלי הטניס השחוקות אך הראויות, ואת המחשוף של גייל.

הם היו זוג מושך להפליא, שכבר חצה את ימי הנעורים הראשונים, אך עדיין היה בשיא פריחתו. הטבע חנן את גייל ברגליים ובזרועות ארוכות וחטובות, בשדיים קטנים וזקורים, בגוף גמיש וזריז, בעור אנגלי, בשיער זהוב מרהיב ובחיוך שבכוחו להאיר את הפינות האפלות יותר של החיים. פרי ניחן בסוג אחר של אנגליות. הוא היה גבוה ורזה ובמבט ראשון מעט חסר פרופורציות. היו לו צוואר מוארך וגרוגרת בולטת, אוזניים בולטות והליכה מגושמת ששיוותה לו מראה של מישהו שעומד למעוד בכל רגע. בבית הספר הציבורי הוא זכה לכינוי "ג'ירפה", לפחות עד שאותם ילדים שכינו אותו כך ברוב טיפשותם, למדו לקח. אבל בבגרותו הוא רכש — באופן בלתי מודע, ולכן מרשים יותר — חן הפכפך, אך מובחן ובלתי מוטל בספק. היו לו רעמה של תלתלים חומים, מצח רחב מנומש ועיניים גדולות מאחורי עדשות המשקפיים שיצרו רושם של תימהון מלאכי.

מאחר שלא בטחה בפרי שידבר בשבחו שלו, ובשל נטייתה התמידית לגונן עליו, בחרה גייל לענות לשאלתו של האיש בעצמה.

"פרי שיחק במוקדמות לקווינס ואפילו הצליח להיכנס פעם לתחרות הרשמית, נכון, פרי? וזה עוד היה אחרי שהוא שבר את הרגל בחופשת סקי ולא שיחק שישה חודשים," הוסיפה בגאווה.

"ואת, גברתי, אם יורשה לי לשאול?" שאל מארק המתרפס, שלטעמה של גייל הדגיש יתר על המידה את ה"גברתי".

"אני שחקנית גרועה לעומתו," היא ענתה בקרירות, ופרי אמר "קשקוש מוחלט," והאוסטרלי ינק את שפתו התחתונה, הניד בראשו באי־אמון ועילעל בדפים המבולגנים של היומן.

"המממ, יש לי כאן זוג אחד שיכול להתאים לכם. הם קצת יותר מדי על רמה בשביל האורחים האחרים, אני כבר אומר לכם. לא שיש לי כזה מבחר, למען האמת. אולי כדאי שארבעתכם תיתנו צ'אנס זה לזה."

התברר שהיריבים הם זוג הודים ממומבאי בירח דבש. המגרש המרכזי היה תפוס, אבל מגרש מס' 1 היה פנוי. עד מהרה נקבצו קומץ עוברי אורח ושחקנים ממגרשים אחרים כדי לצפות במשחק החימום של הארבעה: חבטות הגשה זורמות מקו הבסיס. חבטות מענה חזקות, כמה חבטות תועות שאיש לא טרח לרוץ אחריהן, הנחתה מהרשת. פרי וגייל זכו בהטלת המטבע. פרי נתן את מכת הפתיחה לגייל, וזו נכשלה פעמיים. הם הפסידו במשחקון. הכלה ההודית הלכה בעקבותיה. המשחק התנהל על מי מנוחות.

רק כשהגיע תורו של פרי להגיש, החלה לבלוט איכותו כשחקן. ההגשה הראשונה שלו היתה גבוהה וחזקה, וכשהיא חצתה את המגרש, היה קשה לעצור אותה. הוא הגיש ארבע פעמים ברציפות. הקהל גדל. השחקנים היו צעירים ונאים, ונערי הכדורים היו נמרצים במיוחד. לקראת סוף המערכה הראשונה יצא מארק להעיף מבט ונשאר לצפות בשלושה משחקים. אחר כך פרש חזרה לחנותו, קמוט מצח ומהורהר.

אחרי מערכה שנייה ארוכה היתה התוצאה 1-1. התוצאה במערכה השלישית והאחרונה היתה 3-4 לטובת פרי וגייל. גייל עדיין היתה מאופקת, אבל פרי כבר היה במלוא התנופה, והזוג ההודי לא זכה שוב עד סוף המשחק.

הקהל התפזר. הארבעה התמהמהו כדי להחליף מחמאות ולקבוע מועד למשחק חוזר. אולי משקה בבר אחר כך? כן, בטח. הזוג ההודי הלך לדרכו. פריי וגייל נשארו כדי לאסוף את העליוניות ואת המחבטים הנוספים שהביאו.

בזמן שהם עשו זאת חזר האוסטרלי למגרש. הוא היה מלוּוה בגבר שרירי, זקוף, רחב חזה וקירח לחלוטין, שענד שעון רולקס מוזהב ומעוטר יהלומים ולבש מכנסי טרנינג אפורים שסרט גומי בקשר פרפר מחזיק אותם כמעט בגובה הסרעפת.

קל להסביר מדוע הבחין פרי בקשר הפרפר שבין המותניים לסרעפת לפני שראה את האיש כולו. כששמע מישהו קורא בשמו, הוא בדיוק חלץ את נעלי הטניס הישנות והנוחות שלו ועמד להחליפן בנעלי בד, ולכן עדיין היה כפוף. הוא הרים את ראשו המוארך באטיות, כדרכם של אנשים גבוהים וזוויתיים, ובתחילה הבחין בנעליים: גרסת עור לסנדלי איכרים ספרדיים עם סוליות קש. הוא הופתע מכפות הרגליים הזעירות, הנשיות כמעט, שניצבו בפישוק פיראטי נועז. אחר כך הבחין בשוקיים החסונות שבטרנינג האפור. וכשנשא עוד קצת את מבטו הוא הבחין בקשר הפרפר שהחזיק את המכנסיים במקומם, אמצעי זהירות הכרחי בהתחשב בתחום הנרחב שנמצא באחריותם.

מעל קשר הפרפר התנוססה חולצת כותנה ארגמנית משובחת שארזה פלג גוף עליון מסיבי, שלא ידע אם הוא בטן או חזה, והסתיימה בצווארון סיני, מין גרסה עממית לצווארון כמורה, שבמקרה הזה לא היה רכוס בשל עוביו של הצוואר השרירי.

ומעל הצווארון, מוטות הצידה בסקרנות, היו פנים חפות מקמטים של גבר בן חמישים ומשהו, עם עיניים חומות נוצצות בחינניות, גבותיהן מורמות בהזמנה ומאירות חיוך דולפיני קורן. היעדר הקמטים לא העיד על חוסר ניסיון. להפך. בעיני פרי, חובב ההרפתקאות והספורט האתגרי, אלה היו פנים שהחיים עיצבו. כך אמר לגייל אחרי זמן־מה. פנים של אדם שהחיים סיימו לעצב אותו, אדם מוגמר, גבר בהא הידיעה — הגדרה נוספת שהוא שאף לנכס לעצמו, אך חרף מאמציו האציליים טרם חש שהוא זכאי לה.

"פרי, הרשה לי להציג לך את ידידי הטוב והמעסיק שלי, מר דימה מרוסיה," אמר מארק, שנסך נימה של רשמיות טקסית לקולו השמנוני. "דימה חושב ששיחקת נפלא, נכון, אדוני? וכמי שבקי בטניס, הוא בהחלט מסוגל להעריך את כישוריך, אם יורשה לי לנסח זאת כך. נכון, דימה?"

"רוצה לשחק?" שאל דימה בלי להסיר את מבטו החום, המתנצל, מפרי, שבשלב הזה כבר היתמר בהיסוס במלוא גובהו.

"היי," אמר פרי, קצר נשימה משהו, והושיט יד מיוזעת. ידו של דימה, יד של בעל מלאכה שהעלתה משמנים, היתה מעוטרת בכוכב קטן מקועקע על המפרק השני של האגודל. "וזאת גייל פרקינס, שותפתי לפשע," הוא הוסיף בתחושה שהוא חייב להאט קצת את הקצב.

אבל לפני שדימה הספיק להגיב, נחר מארק במחאה מתרפסת. " פשע, פרי?" הוא מחה. "מה תגידי על זה, גייל? עשית שיגעון של עבודה שם, במגרש, וזה מכל הלב. כמה מהגשות גב היד שלך היו פשוט אלוהיות, נכון, דימה? אמרת בעצמך. הסתכלנו מהמשרד. בטלוויזיה במעגל סגור."

"מארק אמר אתה לשחק בקווינס," אמר דימה בחיוך הדולפין שעדיין כוון אל פרי. קולו היה נמוך וגרוני, עם שמץ מבטא אמריקני.

"טוב, עברו כמה שנים מאז," אמר פרי בצניעות, עדיין בניסיון להרוויח זמן.

"דימה קנה לא מזמן את 'שלוש ארובות', נכון, דימה?" אמר מארק, כאילו הבשורות אמורות להשביח את הצעת המשחק. "המקום הכי טוב בצד הזה של האי, נכון, דימה? שמענו שיש לו תוכניות נהדרות בשבילו. ואתם שניכם ב'קפטן קוק', מה? אחד הקוטג'ים הכי טובים שלנו, לדעתי."

מה שנכון נכון.

"הנה, רואים, אתם ממש שכנים, נכון, דימה? 'שלוש ארובות' נמצא ממש בקצה האי, מול המפרץ. השטח הרציני האחרון שעדיין לא פיתחו באי, אבל דימה הולך לסדר את זה, נכון, אדוני? יש דיבורים על בעלות משותפת עם עדיפות למקומיים, מה שנראה לי רעיון הוגן. ובינתיים אתה נהנה לשחק קצת בקמפינג, מה? ולארח כמה חברים ובני משפחה שהם באותו קטע. אני מעריץ את זה. כולנו. לזה אנחנו קוראים אופי."

"רוצה לשחק?"

"זוגות?" שאל פרי. הוא ניתק את עצמו ממבטו העז של דימה והעיף מבט מהסס לעבר גייל.

אבל מארק, שזכה בכמה נקודות כראש גשר, אינו מוכן לוותר על ההישג.

"תודה, פרי, אבל בלי זוגות לדימה." והשחיל בערמומיות, "החבר שלנו כאן משחק רק יחידים, נכון, אדוני? עצמאי בשטח. אתה אוהב לשאת באחריות לשגיאות שלך, זה מה שאמרת לי פעם, לא כל כך מזמן, וכמו שאתה רואה הפנמתי את זה."

גייל מיהרה להיחלץ לעזרתו של פרי, שנראה כאילו ההצעה דוחה ומושכת אותו כאחת.

"אל תדאג לי, פרי. אם אתה רוצה לשחק יחידים, לך תשחק. אני אהיה בסדר גמור."

"פרי, אני לא מאמין שאתה עוד מהסס," התעקש מארק, שסירב להרפות מטרפו. "אילו הייתי מהמר, הייתי מתקשה להחליט על מי מכם לשים את הכסף, ואני אומר לך את זה מכל הלב."

האם זאת היתה צליעה כשדימה התרחק? אותה גרירה בלתי נראית כמעט של הרגל השמאלית? או שמא זה רק המאמץ לשאת את פלג הגוף העליון העצום ההוא כל היום?

האם זה היה גם הרגע שבו הבחין פרי לראשונה בשני הגברים שעמדו בכניסה למגרש? אחד שידיו שלובות מאחורי גבו והשני שזרועותיו שלובות על חזהו, שניהם בטרנינגים? אחד בלונדיני עם פני תינוק, השני כהה שיער ורדום למראה?

אם כן, זה היה באופן לא מודע, הוא מודה באי־רצון בפני האיש שקורא לעצמו לוּק והאישה שקוראת לעצמה איבון, עשרה ימים לאחר מכן, כשארבעתם ישבו סביב שולחן האוכל הסגלגל במרתף של בית ויקטוריאני נאה בבלומסברי.

הם הגיעו לבית במונית שחורה מהדירה של גייל בפרימרוז היל. הנהג היה גבר גדול לבבי עם כובע ברט ועגיל באוזן, שטען ששמו אוֹלי. לוק פתח להם את הדלת. איבון עמדה מאחורי לוק בחדר הכניסה המחופה בשטיח עבה, שהדיף ריח של צבע טרי. פרי וגייל לחצו את ידיהם. לוק הודה להם בנימוס על שהסכימו לבוא והוביל אותם למרתף שהוסב לחדר אוכל, ובו שולחן, שישה כיסאות, מטבחון וחלונות חלביים בצורת חצי ירח שהותקנו גבוה במעלה הקיר ושמהם נראו במעורפל צלליות רגליהם של העוברים ושבים על המדרכה מעליהם.

אחר כך נלקחו מהם הטלפונים הניידים, והם התבקשו לחתום על הצהרת סודיות שבמסגרת החוק לביטחון המדינה. גייל, כעורכת דין, קראה את ההצהרה והתפוצצה מכעס. "על גופתי המתה," היא נזעקה, בעוד פרי ממלמל, "מה זה משנה?" וחותם בקוצר רוח. אחרי כמה השמטות וניסוחים מחדש חתמה גייל תוך כדי מחאות. התאורה היחידה במרתף היתה נורה חלושה יחידה מעל השולחן. הקירות הלבנים הדיפו ריח קלוש של יין פורט ישן.

לוק היה גבר מעודן, מנומס, מגולח למשעי, בשנות הארבעים לחייו, ובעיני גייל, קטן מדי. מרגלים, היא אומרת לעצמה בעליצות מזויפת שנובעת מעצבנות, צריכים להגיע במידות גדולות יותר. בישיבתו הזקופה, בחליפתו האפורה המגוהצת למשעי ובקרני השיער המאפיר המזדקרות מעל אוזניו הוא מזכיר לה יותר רוכב סוסים מקצועי הלבוש בחליפתו המהודרת ביותר.

איבון, לעומת זאת, אינה מבוגרת בהרבה מגייל. ממבט ראשון היא נראית לגייל צדקנית, אם כי יפה בדרכה האינטלקטואלית היבשושית. בחליפת העסקים המשעממת שלה, הקארה הקצר הכהה והפנים חסרות האיפור, היא נראית מבוגרת שלא לצורך. וגם, בשביל מרגלת, חושבת גייל בנחישות, בהתקף קלות הדעת שלה, הרבה יותר מדי רצינית.

"אז לא באמת זיהיתם אותם כשומרי ראש," הציע לוק. ראשו הקטן והנאה נע בלהיטות בין שניהם. "כשנשארתם לבד, לא אמרתם לעצמכם, למשל: 'ואו, זה לא קצת מוזר שלטיפוס הזה, דימה, מי שהוא לא יהיה, יש אבטחה צמודה.'"

אז ככה פרי ואני מדברים בינינו? חשבה גייל. טוב לדעת.

"ברור ש ראיתי אותם," הודה פרי. "אבל אם אתה שואל אם חשבתי עליהם, אז התשובה היא לא. בטח חשבתי שהם מחכים שהמגרש יתפנה או משהו, אם בכלל חשבתי משהו —"

הוא מורט בכובד ראש את גבותיו באצבעותיו הארוכות — "כלומר, זה לא שזה מיד קופץ לך לראש, אה, כן, שומרי ראש, נכון? כלומר, לכם אולי כן, כי זה העולם שאתם חיים בו. אבל לסתם אדם, זה לא הדבר הראשון שקופץ לראש."

"מה איתך, גייל?" הוא פונה במהירות לעבר גייל בהבעה מודאגת. "את מסתובבת הרבה בבתי משפט. את רואה את הרוע בעולם במלוא יפעתו. את לא חשדת במשהו?"

"הדבר היחיד ששמתי לב אליו, אם בכלל, זה שהם בוחנים את הסחורה, אז התעלמתי מהם," עונה גייל.

אבל התשובה אינה מספקת את איבון, חביבת המורים. "אבל מה לגבי הערב, גייל, כשעברת בראש על כל מה שקרה במשך היום —" היא סקוטית? בהחלט ייתכן, חשבה גייל, שמתגאה ברגישות שלה לקולות, רגישות של תוכי — " באמת לא חשבת שיש משהו מוזר בשני גברים שמסתובבים לידו בלי לזוז ממנו לרגע?"

"זה היה הלילה הראשון שלנו במלון," התפרצה גייל בקוצר רוח. "פרי הזמין לנו ארוחת ערב לאור נרות על המרפסת בקוטג', בסדר? היו לנו כוכבים וירח מלא וקרקורי חיזור של צפרדעים ושביל של אור ירח כמעט עד השולחן. את באמת חושבת שהסתכלנו זה לזה עמוק בעיניים ונברנו בנפתולי נפשו של דימה? כלומר, באמת" — ומתוך חשש שהיא נשמעה גסת רוח מכפי שהתכוונה — "בסדר, לרגע כן דיברנו על דימה. הוא לא מסוג האנשים ששוכחים כל כך מהר. רגע אחד הוא היה האוליגרך הרוסי הראשון שפגשנו, ורגע אחרי זה, פרי התייסר על זה שהוא הסכים לשחק איתו ורצה להתקשר למנהל המגרש ולהגיד לו לבטל את המשחק. אמרתי לו שרקדתי עם גברים כמו דימה, ושיש להם טכניקה מדהימה. זה השתיק אותךָ, נכון, פרי, יקירי?"

רחוקים זה מזה כמו האוקיינוס השקט שהם חצו לא מכבר, ועם זאת שמחים לפרוק את אשר על לבם בפני שני חוקרים מקצועיים קשובים, שבו פרי וגייל לסיפורם.

ברבע לשבע למחרת בבוקר ציפה להם מארק בראש גרם מדרגות האבן. הוא היה לבוש במיטב בגדי הטניס שלו ואחז שתי פחיות של כדורי טניס היישר מהמקרר וקפה בכוס חד־פעמית.

"פחדתי שלא תצליחו לקום בזמן," הוא אמר בהתרגשות. "תשמעו, הכול בסדר. אל תדאגו. גייל, מה שלומך היום? מאוד רעננה, אם יורשה לי לציין. אחריך, פרי, אדוני, העונג כולו שלי. איזה יום, מה? איזה יום."

פרי הוביל אל ראש גרם המדרגות השני שהשביל פנה בו שמאלה. בפנייה הוא נתקל בשני הגברים במעילי הטייסים שבחנו אותם אמש. הם ניצבו משני צדי הקשת המעוטרת בפרחים, שהובילה כמו שער כלולות לדלת המגרש המרכזי, עולם בפני עצמו, מגודר מכל עבר ביריעות קנווס ובמשוכות שיחי היביסקוס בגובה שבעה מטרים.

למראה השלישייה המתקרבת צעד הגבר הבלונדיני עם פני התינוק חצי צעד קדימה, ובחיוך נטול שמחה פשט את ידיו בתנועה הקלאסית של אדם העומד לערוך חיפוש. פרי ההמום בלם במלוא גובהו, עדיין לא במרחק חיפוש, אלא במרחק שני מטרים לפחות. גייל נעצרה מאחוריו. כשהגבר צעד צעד נוסף קדימה, פרי צעד צעד אחד לאחור, ואז נטל את גייל איתו וקרא, "מה לעזאזל זה אמור להביע?" למעשה, הצעקה כוונה לעבר מארק, שכן אף אחד משני שומרי הראש לא הראה, ולו ברמז, שהוא שמע את השאלה, לא כל שכן הבין אותה.

"אמצעי ביטחון, פרי," הסביר מארק. הוא עקף את גייל כדי ללחוש בנימה מרגיעה באוזנו של פרי. "נהלים, אתה יודע."

פרי נותר במקומו ושירבב את צווארו קדימה והצידה בשעה שעיכל את המידע.

"ביטחון של מי בדיוק? אני לא מבין. את כן?" הוא פנה לגייל.

"גם אני לא," הסכימה גייל.

"הביטחון של דימה, פרי. של מי אתה חושב? הוא כריש רציני, איש עסקים בינלאומי. הבחורים האלה פשוט ממלאים פקודות."

"פקודות שלך, מארק?" — הוא פנה לעברו ונעץ בו מבט מאשים מבעד לעדשות משקפיו.

"פקודות של דימה, לא שלי. אל תהיה טיפש, פרי. הם החבר'ה של דימה. הם הולכים איתו לכל מקום."

פרי הפנה את תשומת לבו לשומר הראש הבלונדיני. "אתם מדברים במקרה אנגלית?" הוא שאל. וכשפני התינוק סירב לזוז ממקומו ופניו רק נעשו חתומות יותר: "לא נראה שהוא מדבר אנגלית. וגם לא נראה שהוא מבין אנגלית."

"בשם אלוהים, פרי," הפציר מארק. פניו הסמוקות מבירה עטו גוון אדום, עמוק יותר. "הם רק יציצו לך בתיק, זה הכול. זה לא אישי. נהלים, כמו שאמרתי. כמו בנמל התעופה."

פרי שב ופנה לגייל: "יש לך דעה בנושא?"

"בהחלט."

פרי הסב את מבטו. "אתה מבין, מארק, אני צריך להבין מה בדיוק קורה פה," הוא הסביר בקול המורה הסמכותי ביותר שלו. "בן זוגי העתידי למשחק, דימה, רוצה לוודא שאני לא אשליך עליו פצצה בזמן שאנחנו משחקים. זה מה שאני אמור להסיק מהחבר'ה האלה?"

"זה עולם מסוכן, פרי. אולי לא שמעת על זה, אבל רובנו פשוט מנסים לחיות עם זה. ועם כל הכבוד, אני בהחלט ממליץ לך לעשות כמונו."

"מצד שני, אולי אני פשוט אירה בו עם הקלצ'ניקוב שלי," המשיך פרי והרים את תיק הטניס שלו מעט כדי להראות היכן בדיוק הוא עשוי להסתיר את הנשק, פעולה שחילצה את כהה השיער מבין הצללים והציבה אותו לצד פני התינוק בפנים חתומות.

"אתה עושה הר מעכבר, אם יורשה לי לציין, מר מייקפיס," מחה מארק. נימוסיו שנקנו בייסורים התחילו להתמסמס תחת הלחץ. "מצפה לך משחק גדול שם בפנים. החבר'ה האלה פשוט עושים את העבודה שלהם, ולעניות דעתי הם עושים אותה בצורה המנומסת והמקצועית ביותר. למען האמת, אני מתקשה להבין מה הבעיה שלך, אדוני."

"אה, בעיה," אמר פרי בנימה מהורהרת, בוחר את המילה כנקודת מוצא לדיון קבוצתי כפי שהוא נוהג לעשות עם הסטודנטים שלו. "אם כך, הרשה לי להסביר מה ה בעיה שלי. למעשה, אם חושבים על זה, אני חושב שיש לי כמה בעיות. הבעיה הראשונה היא שאני לא מוכן שמישהו יבדוק את תיק הטניס שלי בלי רשותי, ובמקרה הזה רשותי אינה נתונה. וכנ"ל לגבי התיק של הגברת," החווה לעבר גייל.

"באיסור מוחלט," אישרה גייל.

"הבעיה השנייה: אם החבר שלך דימה חושב שאני הולך לרצוח אותו, למה הוא מבקש ממני לשחק איתו טניס?" לאחר שהשאיר די זמן לתשובה ונותר בלי מענה, פרט לקימוץ שפתיים, הוא המשיך. "והבעיה השלישית היא שמדובר בשלב זה באקט חד־צדדי. האם ביקשתי לבדוק את התיק של דימה? לא. וגם אין לי כל רצון לעשות זאת. אולי תואיל בטובך להסביר לו את זה כשתתנצל בשמי. גייל, מה את אומרת, נלך לבדוק את המזנון הגדול והנפלא של ארוחת הבוקר ששילמנו עליו?"

"יופי של רעיון," הסכימה גייל בעליזות. "אפילו לא קלטתי עד כמה אני רעבה."

הם התעלמו מתחינותיו של מנהל המגרש, וכשהסתובבו לרדת במדרגות נפתח שער המגרש לרווחה, וקול הבס של דימה עצר בעדם.

"אל תברח, מר פרי מייקפיס. רוצה לפוצץ מוח שלי, אתה להשתמש במחבט טניס מחורבן."

***

"אז מה בערך הגיל שלו לדעתך, גייל?" שאלה איבון, הצדקנית האצילית, שרשמה כל תשובה בדקדקנות בפנקס שלפניה.

"של פני תינוק? עשרים וחמש גג," היא ענתה, ושוב הצרה על אי־יכולתה למצוא איזון בין קלות דעת לחרדה.

"ולדעתך, פרי?"

"שלושים."

"גובה?"

"מתחת לממוצע."

כשאתה בגובה מטר תשעים, פרי, חומד, כולנו מתחת לממוצע, חשבה גייל.

"מטר שבעים וחמש, שבעים ושבע," היא אמרה.

"עם שיער בלונדיני קצוץ," הסכימו שניהם.

"וצמיד זהב," היא נזכרה והפתיעה אפילו את עצמה. "היה לי פעם לקוח עם צמיד כזה בדיוק. צמיד חוליות. במקרה של צרה הוא תיכנן לפרק את הצמיד, חוליה אחר חוליה, ובעזרתן לפדות את עצמו."

בציפורניים קצרות ונטולות לק הדפה איבון לעברם ערֵמה של גזירי עיתונים על פני השולחן הסגלגל. חצי תריסר גברים מגודלים צעירים, בחליפות ארמני, חוגגים ניצחון במרוץ סוסים, נושאים כוסיות שמפניה לעבר המצלמה. מאחוריהם שלטי פרסומת באנגלית ובאותיות קיריליות. ובקצה השמאלי, בזרועות שלובות על חזהו, שומר הראש עם פני התינוק והשיער הבלונדיני המגולח כמעט. בניגוד לשלושת עמיתיו, הוא אינו מרכיב משקפי שמש. אבל על מפרק ידו השמאלית מתנוסס צמיד חוליות מזהב.

פרי נראה זחוח מעט. גייל חשה בחילה קלה.