בוגד 3: סודות

1 בדרך לאמסטרדם, ספטמבר 2017

יערה נשענה לאחור. גופה היה רפה וחסר כוח, וגוש גדול ומכאיב חסם את גרונה. עיניה היו פקוחות לרווחה אך היא לא ראתה כמעט דבר בחשכה הכבדה. היא ישבה במושב האחורי במונית ששכר הנסיעה בה שולם מראש ואשר נסעה במהירות חרישית בכביש המהיר המוביל לאמסטרדם. ריח אורנים מלאכותי הציף את ריאותיה. שום דבר לא נראה לה אמיתי.

רק לפני דקות הסתיימה פגישתה עם ראש הממשלה, שהתארח בביתו הפרטי של ראש ממשלת הולנד, מבנה שנחבא בין דיונות החול והעשב שמצפון לסכוֶונינגֶן.

עו"ד שאול בן־עטר אסף אותה בעצמו מנקודת המפגש שקבעו באמסטרדם. בקולו הצרוד והמוכר הוא הסביר לה בטלפון שראש הממשלה שוהה בביקור ממלכתי קצר בהולנד, והוא מבקש לפגוש אותה בדחיפות.

ארבע שנים חלפו מאז הציע לה ראש הממשלה להקים יחידת מבצעים חשאית ולפקד עליה, יחידה שאמנם תהיה כפופה אליו ישירות אך באופן רשמי לא יהיה כל זכר לקיומה. עו"ד בן־עטר, פרקליטו הפרטי, היה איש הקשר היחיד שתיווך ביניהם. אבל הלילה, שלוש שנים אחרי הקמת היחידה, ראש הממשלה השליך אותה לכלבים.

היא הודתה בפני עצמה שמכל התסריטים שחזתה לגבי התנהלות הפגישה ביניהם, את זה היא לא צפתה.

רק שבע שעות לפני כן היא הגיעה לאמסטרדם בטיסת צהריים מברלין. כשנכנסה למרצדס הכהה, בן־עטר חיבק אותה קצרות ולתדהמתה נתן לה פאה שחורה, גזורה באופנתיות עד גובה הכתפיים. היא אספה את שערה בצייתנות וחבשה את הפאה, הציצה במראת הנהג וראתה שפניה חיוורים יתר על המידה על רקע השיער הכהה. בן־עטר העביר לה נרתיק ובו זוג משקפי שמש כהים ואמר שאם ישאלו, הוא יציג אותה למאבטחים כעוזרתו האישית. כשנכנסו לבית הנידה בראשה למאבטחים שעמדו בשביל הכניסה, שני מאבטחים הולנדים גבוהים בחליפות אפורות ומאבטח ישראלי שלא נתן כל רמז לכך שהוא מזהה אותה, למרות שבעבר הם חלפו זה על פני זה לא פעם. ראש הממשלה עצמו קיבל את פניה בפתח. הוא לחץ את ידה ברשמיות, אך מייד אחז בכתפה דרך קרבה, חייך אליה ואמר בקולו העמוק, "שלום, יערה, אני שמח שיכולת לבוא בהתראה קצרה כל כך. אני בהחלט מעריך את זה."

היא נכנסה אחריו אל הסלון הגדול, שהואר באורן הצהבהב של שתי מנורות עומדות ובשארית אורו של היום שהגיע מכיוון הים הצפוני. שלושתם התיישבו בכורסאות עור ישנות ונוחות. פניו של בן־עטר היו חתומות כדרכן, עינו השמאלית ממצמצת. שום דבר לא היה נינוח ברגע הזה.

"אפשר?" שאל ראש הממשלה, מציע למזוג לה מבקבוק הוויסקי שהחזיק בידו. "זה בא עם הבית."

"תודה, אבל רק קצת, בבקשה."

"לחיַיִך," אמר ראש הממשלה והרים מעט את כוסו.

חיוך דק עלה על שפתיה של יערה וניצוץ בהיר חלף בעיניה. "לחייךָ, אדוני."

"יערה, אגש ישר לעניין." הוא הניח את הכוס על השולחן בלי שלגם ממנה. "בשנים האחרונות, את ויחידת 'שרב' עשיתם דברים גדולים. בזכותך אנחנו נמצאים במצב ביטחוני שונה לגמרי מלפני שהיחידה הוקמה. אין לי מילים כדי לבטא את ההערכה העמוקה שאני חש כלפייך וכלפי הלוחמים שלך. עם כוח קטן, אבל אמיץ ונחוש, הצלחתם לפגוע באויבינו, להטיל עליהם מורא ולהציל חיים של ישראלים רבים."

"ישראלים ויהודים," אמר עו"ד בן־עטר, וראש הממשלה אישר את דבריו בהנהון מלווה בצמצום קל של גבותיו ובהבלטה מרומזת של שפתיו, אותם תווים מוכרים שצוירו במאות קריקטורות, ובכל זאת לא היה בו דבר מגוחך. גופה של יערה נדרך לנוכח הדברים התפלים, למרות שהקפידה שישיבתה תיוותר נינוחה כשהייתה. היא לגמה מהמשקה וחיכתה שיגיע לעיקר.

"אין לי כל דרך רשמית להביע את הערכתי," המשיך ראש הממשלה. "הרי 'שרב' לא קיימת, ומעולם לא קיבלנו אחריות על מבצעיה. אתם רוחות הרפאים שלנו, הרואים והבלתי נראים של ביטחון ישראל." יערה והוא הבליעו חיוך. "אפילו שירותי המודיעין שלנו לא יודעים מי עמד מאחורי המבצעים שלכם, מיהו הגורם הקטלני הזה שהגיח, פגע ונעלם בלי להשאיר כל זכר."

"לפעמים דווקא נשארו כמה גופות בשטח," אמרה יערה, מנסה להמיס את הרשמיות של ראש הממשלה בהומור מסורבל. טעם מר עלה בגרונה, והיא קיוותה שפניה לא מסגירים את הבחילה שתקפה אותה. ראש הממשלה התעלם מהערתה כאילו לא נאמרה. בן־עטר ישב בכורסתו, זקוף ונוקשה, על פניו הבעה של מורת רוח קלה.

"הייתי רוצה להעניק לך את העיטור שמגיע לך," אמר ראש הממשלה, "אבל אין לנו אותות כבוד רשמיים למי שאנו חייבים להכחיש את קיומו. אתם חיילים אלמונים. אולי יום אחד, כשתהיי קשישה מאוד, תוכלי לספר מה עשית לטובת המולדת." יערה שמה לב לאיטיות שבה הגה את המילים וחשבה שראש הממשלה הוא אחד האנשים היחידים שמקפידים לכנות כך את ארצם. היא הביטה בו ברצינות, כמו תלמידה שקדנית במנהל בית הספר. "אבל אני רוצה לתת לך, יערה, כאות הוקרה, משהו אישי ממני." הוא התכופף בגניחה אל עבר צידה השמאלי של כורסתו, והיא נזכרה בבעיות הבריאות שיוחסו לו. כשהתרומם הציג בפניה שקית בד ובה קופסת עץ בהירה. הוא פתח את הקופסה ובעדינות שלף ממנה מגדל בשׂמים מוארך, עשוי כסף. "הבאתי את זה איתי מהארץ, במיוחד לפגישתנו. הפריט הנדיר הזה נמצא במשפחתי יותר ממאה וחמישים שנה. קיבלתי אותו כשאבי הלך לעולמו. תראי את העבודה העדינה הזו," הוא הצביע על הפיתוחים סביב החלונות הזעירים של המגדל ועל הדגל שהתנופף בראשו. "אני רוצה שהוא יהיה שלך. זאת הדרך שלי להגיד לך תודה. ואם עם ישראל היה יודע, הוא היה מצטרף אליי בלב שלם."

עו"ד בן־עטר, בארשת פנים רצינית וחמורת סבר, הניע את ראשו בתנועה של הסכמה.

"אני בהחלט מעריכה את זה, אדוני," אמרה יערה, ומדבריה הדהדו המילים שאמר לה ראש הממשלה עם כניסתה לבית. "זה באמת מרגש אותי. אבל כל זה לא יכול היה לחכות עד שניפגש בארץ? ואתה יודע שיש לנו עוד עבודה. אנחנו בעיצומו של תהליך, ולמען האמת יש הרבה קצוות פרומים. עוד לא הבנו עד הסוף את מה שקורה במוזמביק."

ראש הממשלה נראה כמקשיב למוזיקה רחוקה, וכשיערה אמרה שוב "אדוני", נדמה היה שלא שמע את דבריה. את מגדל הבשמים הניח על השטיח הרך, בינו לבינה. הוא לגם סוף סוף מהכוס הכבדה שניצבה על השולחן הנמוך שלפניו, עצם לרגע את עיניו בהתמסרות לטעמו של המשקה, והמשיך בדבריו.

"חביבתי, אמרתי לך לפני ארבע שנים שהרגע הזה עשוי להגיע. לצערי, הוא אכן בא. אין לי דרך קלה לומר זאת. החלטתי ש'שרב' תסיים את פעילותה. היחידה המפוארת שפיקדת עליה, שהקמת אותה, עשתה את שלה. בנסיבות הקיימות, עם כל הצער, זה הדבר היחיד שנכון לעשותו."

קולו של ראש הממשלה נשמע לה לפתע עמום, כאילו ראשה נדחף בחוזקה לתוך כיור מלא מים. היא הרימה את ראשה, נשמה שתי נשימות עמוקות בזו אחר זו, מתעלמת מנוסח פנייתו אליה ושאלה, "על איזה נסיבות אתה מדבר?"

"אנחנו נמצאים עכשיו בעידן של שיתופי פעולה בינלאומיים, בעיקר עם ארצות הברית, אבל לא רק איתה. גם עם רוסיה. ובעיתוי הנוכחי חשוב שלא נרחיק מאיתנו גם את מדינות אירופה הגדולות. בסביבה גיאופוליטית כזו אנחנו צריכים לנהוג באחריות ולא בפעולות גרילה."

המילים נשמעו לה נבובות. הרי היא מילאה את הוראותיו, והפעולות שלה יכלו להיחשב כך רק מהצד. הם הצליחו, היא הצליחה. וככה זה נגמר? יערה החליטה לשתוק. היא עדיין המתינה להסבר הממשי, המפורט, שיבוא בעקבות המילים הריקות, אך ככל שהזמן נקף היא הבינה שהוא לא יבוא. האיש הזה, ראש ממשלת ישראל - היא הרי מכירה אותו - יכול להגיע לגבהים נישאים ולרדת למעמקים גדולים ובה בעת הוא יכול, אם יבחר בכך, לנאום המון מילים שנשמעות נפלא אך לא אומרות כלום. במידת הצורך, המלל הסתמי הזה יכול להימשך עד אין סוף.

היא התעקשה: "אבל מה עם מוזמביק?"

"כל המידע יעבור למוסד. הם יטפלו בזה מעכשיו. אם יש בכלל במה לטפל."

יערה בלעה את רוקה.

"והאנשים שלי?"

כאן נשמע לפתע קולו הצרוד של עו"ד בן־עטר. "כל אחד מהם ילך לדרכו. יש בחשבון הבנק מספיק כסף לתשלום שלוש משכורות נוספות. תמסרי להם בבקשה את הוקרתנו."

גם אם היה סוטר לה, לא הייתה חשה עלבון צורב יותר.

"זהו זה? סחטתם את הלימונים עד הסוף ועכשיו אתם זורקים אותם?"

"אין צורך להיות דרמטית," אמר עורך הדין. "לא הוגן מצידך להציג את זה כך. הם ידעו מראש שאלה כללי המשחק. גם את ידעת."

"אדוני," אמרה יערה לראש הממשלה, מתעלמת מהעורך דין ופונה לעברו. משהו בה כמהּ ליחס חם ואנושי יותר. אבל היא ידעה שהשיחה הסתיימה.

"מונית תחזיר אותך לאמסטרדם," אמר לה ראש הממשלה. "את יודעת שאני עומד לרשותך בכל דבר, בכל עת. פשוט טלפני לבן־עטר."

יערה לא יכלה לדבר. היא קמה ממקומה ועמדה מולו זקופה ונוקשה, הרכינה את ראשה להרף עין והלכה לעבר דלת העץ הרחבה של הבית הזר בלי להביט לאחור. נוזל מר מילא את פיה, והיא שבה ובלעה אותו. היא חשה עווית כואבת בבטנה. הדם שלה פעם בעורקיה, פעימות של כפור.

כשנפלה מותשת על מיטתה הצרה במלון הקטן ליד רַייקסמוזיאום, הרגישה המומה כמו מתאגרף ששרד אחרי חמישה עשר סיבובים בזירה, אבל ספג מהלומות אין ספור בראשו. היא ידעה שחשיבתה מעורפלת ושכל גופה כואב, וידעה גם שלמרות שכרגע לא הצליחה לחבר שום תסריט הגיוני להמשך, עוד כמה שעות הבוקר יגיע ועימו הפיכחון.