בוטיק כלות ללא כלה

לפני חמש שנים...

יאגו מצא אותה בחדר השינה של סבתה בקומה העליונה, יושבת על קצה המיטה, זרועותיה הדקות עוטפות תצלום ממוסגר של לילי וראשה האדמוני מושפל. היא סירבה ללבוש שחורים להלוויה, ויאגו חשב שהיא נראית קטנה אפילו יותר בשמלת הקרם הפשוטה שלבשה ובנעלי העקב הנמוכות – אם זה היה בכלל אפשרי. קטנה יותר, חסרת הגנה, שבורה.

הוא התבונן בדמעה זולגת מאפה אל רצפת העץ הישנה ובלע את רוקו, נלחם בדחף להסתובב לאחור ולחזור לטקס האשכבה שנערך למטה. מה הוא עושה כאן? נכון, הוא הכיר אותה שנים, ובגלל ת'אדי, ראה אותה באירועים משפחתיים של משפחת לה רו, אבל הם לא היו חברים. במקרה הטוב, היה יכול לקרוא להם מכרים. אבל כל אחר הצוהריים, עיניו עקבו אחריה, וכשהיא רצה במעלה המדרגות, כשהיה ברור שהיא זקוקה להפסקה מהאבלים על מותה של סבתה, הוא הלך בעקבותיה.

יאגו דחף את ידו בשערו ושפשף את לסתו, ולא הצליח להוריד את העיניים מראשה הבהיר והמוכר, מהצדודית החיוורת שלה. אהבה – הרגש המסובך, הבלתי נשלט והמבלבל הזה – וכל מה שנלווה אליו, אנשים מתאבלים ושבורים. כמו מכת ברק, האהבה הייתה עוצמתית והרסנית, דורסנית, מהירה ובלתי סלחנית, שהבעירה כל דבר וכל מי שנקרה בדרכה. היא הייתה חסרת רחמים, חסרת התחשבות, הרסנית.

פלא שהוא נמנע ממנה?

יאגו הניח יד רחבה על ראשה של דודי, והיא הרימה אליו את מבטה, אפה אדום מבכי והעיניים האפורות-כחולות היפות האלה היו מלאות דמעות. למרות חומרת האירוע, כשהביט בעיניה, הרגיש כאילו מוט דקר את בטנו. הוא הצטער שאינו יכול לתאר את הצבע במדויק, אבל הוא לא היה סופר או משורר, והטוב ביותר שהיה יכול לתארן היה שהכחול המעושן הזכיר לו ערפל כבד מגשם ומשמש.

בפעם הראשונה שהבחין בה, לפני שש שנים בערך, הוא נכנס למסעדה כשכלתו החדשה, אנג'ו, על זרועו. הוא הבחין מיד באדמונית שצחקה עם אחותו, לבושה בשמלת קיץ קצרה בהדפס נועז. היא יפה, החליט. צעירה, ואם הייתה חברה של אחותו, היא הייתה קצת מרדנית. ואז מישהו בירך אותו במזל טוב, ודודי נשכחה.

יותר מדי מקרי מוות קרו בין אותה חגיגת נישואים צנועה לאנג'ו לבין היום: יותר מדי דמעות זלגו, יותר מדי שוטטות מקומה לקומה, ויותר מדי לילות חסרי שינה שבוזבזו על התאבלות.

יאגו הוציא בעדינות את התצלום מאחיזתה והניח אותו על שולחן האיפור מאחוריו. לאחר שקבר את אשתו ואת אביו בהפרש של חודשים זה מזה, ידע יאגו מה עובר על דודי ומה עוד המתין לה. לאחר הלוויתם, בילה זמן רב בניתוח הנישואים האינטלקטואליים שלו, שהיו מבוססים על ידידות ועל אינטרסים משותפים, ובחן את מערכת היחסים שלו עם אביו ההפכפך. הוא ידע שבשבועות ובחודשים הבאים, גם דודי תעשה חשבון נפש מר.

אבל בניגוד אליו, דודי תתאבל לבד, בלי תמיכת משפחה או אחים. ת'אדי, שהייתה מקסימה ונאמנה, ניסתה למלא את החסר, אבל היא לא הייתה יכולה להיות זמינה לדודי עשרים-וארבע שעות ביממה.

ליבו, כואב ככל שהיה, כאב עליה.

יאגו התיישב על המיטה לצידה והחליק את ידו מעלה ומטה על גבה, והרגיש כל בליטה בעמוד שדרתה. היא הייתה רזה כל כך, קטנה כל כך. בגיל עשרים-וארבע, הייתה עדיין צעירה כל כך. "איך את מרגישה, אלודי קייט?"

הוא הרגיש, יותר מששמע, את השיהוק הרגשי שלה בגלל השימוש בשמה המלא. לפני שנים, החליט ששמה המיושן הולם את פניה השמיימיות ואת מבנה גופה הצר. ולמיטב ידיעתו, הוא היה האדם היחיד שקרא לה בשמה המלא. יאגו ידע שזה מרגיז אותה, אבל זו לא הייתה סיבה טובה דיה שלא ישתמש בשם זה. הוא אהב את שמה המלא, ולכן השתמש בו.

דודי הייתה מותשת, ורק הניחה את ראשה על כתפו. המוות נוטה לשים ויכוחים חסרי משמעות בפרספקטיבה חדשה.

"אני מרגישה שחלק מהנשמה שלי נכרת. זה כזה בזבוז ארור, יאגו. לילי לא הייתה מבוגרת כל כך."

יאגו הסכים בליבו. הוא לא הכיר היטב את סבתה של דודי, אבל לפי מה ששמע מאחותו, ת'אדי, הבין שלילי הייתה אישה תוססת וכריזמטית, אנרגטית ומקסימה. היא קיבלה את דודי אל ביתה כשדודי הייתה נערה, ודודי העריצה אותה, כמו גם אחותו. מותה של לילי ישאיר חור בחייה של ת'אדי, ובור עצום בחייה של דודי.

דודי התכרבלה על זרועו והרימה יד אל חזהו. למרות ההווה הקודר, לא היה יכול לעצור את התגובה המיידית שלו למגעה, את הדם שזרם אל מפשעתו. מה לעזאזל...?

זו הייתה החברה הטובה ביותר של אחותו, מישהי שבא לנחם, לא לפתות. היא התאבלה, הצער קרן ממנה בגלים, אבל כל מה שהיה יכול לחשוב עליו היה האם פיה חריף או מתוק והאם עורה רך כמשי כפי שהוא נראה.

יאגו כעס על עצמו ונענע את ראשו. מה הוא חושב לעצמו? לא רק שדודי התאבלה, אלא שאף הייתה צעירה ממנו בתשע שנים והחברה הכי טובה של אחותו, ואשתו מתה רק לפני שנה. תגובתו לדודי הרגיזה והכעיסה אותו – הוא תיעב את חוסר השליטה שלו. הוא לא היה אביו, שהיה יכול להמשיך הלאה בקלות אחרי אבל ואובדן.

אבל זה היה עינוי, להחזיק כך את דודי.

יאגו העביר יד עייפה על עיניו והתרחק מדודי, שמיד נצמדה והתכרבלה אליו, כאילו חיפשה את חמימותו.

דודי ניגבה את עיניה בכרית ידה. יאגו חייך חיוך קטן. זו הייתה אותה מחווה שעשו אחייניו כשהיו עצובים או עייפים.

"היא הורישה לי את העסק שלה, אבל אני לא חושבת שאוכל לקחת אותו על עצמי, יאגו," היא מלמלה.

יאגו נאנח, כרך את זרועו סביב כתפה והטה את ראשו לצד כך שראשו נגע בראשה. "למה לא?"

"כי זה גורם לי להרגיש לכודה," לחשה דודי. לפני שהספיק לבקש ממנה להסביר את ההערה המוזרה שלה, היא דיברה שוב. "עשינו הכול ביחד. היא הייתה העוגן שלי."

מה הוא יכול להגיד לה? הוא היה עצמאי ואטום רגשית, בכוונה, ולא היו לו מילות נחמה.

דודי פלטה יבבה. "יאגו, מה אני אמורה לעשות עכשיו?" היא בכתה, כשדמעות זלגו על פניה וסערה רעמה בעיניה.

הוא הרגיש חסר אונים, לא בנוח, אבל מה זה משנה כשהוא מוכן לעשות הכול כדי להקל על הסערה הרגשית ששטפה אותה? "מה אני יכול לעשות, דודי? תגידי לי, מתוקה, איך אוכל לעזור לך?"

דודי הרימה את עיניה היפות, והן פגשו בעיניו, הציתו אותן ואחזו בהן. היא הסתובבה אליו והניחה את מצחה על מצחו. "עזור לי לשכוח, יאגו, ולו רק לזמן קצר. בבקשה, רק תן לי את זה."

הוא היה המום כששפתיה כיסו את שפתיו, וברק הכה בו. הוא ניסה להתרחק, אבל היא רק נצמדה אליו וידיה ליטפו את חזהו ולשונה הייתה בפיו. פתאום זה היה יותר מדי, הוא לא היה מסוגל להתנגד לה, והוא כרך את זרועו סביבה ונפל ליקום שלא ידע על קיומו.

היה לה טעם של מנטה ושל טירוף, של אבל ושל עצב. הוא ידע שזה לא היה הזמן או המקום הנכונים, שהיא הרגישה המומה וחסרת שליטה, אבל הוא היה מוכרח להכיר את טעמה, לשאוף את ניחוחה, להרגיש את גופה הדק נלחץ אל גופו. ישבנה היה מלא יותר משציפה, ירכיה היו מקומרות יותר, והשדיים שלה מילאו את ידיו בצורה מושלמת.

יאגו משך את שמלתה מעל לירכה הדקה, נאנח כשהיא רעדה, והרגיש יותר גבר משהרגיש אי פעם. וכן, עורה אכן היה רך כמו משי חם, שערה הדיף ניחוח של אור השמש ומתחת לידו, ליבה, כמו ליבו, הלם בקצב מהיר.

פתאום, השתוקק לראות אותה עירומה. הוא היה מוכרח להכיר את גופה, לספור כל נמש, ללטף כל קימור. הוא השתוקק להרגיש את רגליה הארוכות כרוכות סביב מותניו. זה היה חיוני לו לחוות את החום הנשי שלה, להיות בתוכה.

יאגו שכח היכן הם ומי הוא, ומשך אותה אל המיטה, כשידו מקיפה את ירכה ופיו צמוד אל פיה. הזמן עצר מלכת והעולם הפסיק להסתובב על צירו, והייתה רק דודי...

אבל קריאתה של ת'אדי בשמה של דודי ניפצה את הרגע. דודי הגיבה מהר יותר ממנו, קפצה מהמיטה ורצה אל דלת חדר השינה. הוא ניסה עדיין להבין מדוע היו זרועותיו ריקות, כשדודי יצאה מהחדר לפגוש את ת'אדי במסדרון וסגרה את דלת חדר השינה מאחוריה לשמור על נוכחותו בסוד.

יאגו ישב על קצה המיטה הרבה מאוד זמן, כשראשו בידיו, והלקה את עצמו על חוסר שליטתו העצמית. ואז, יצא מהחדר, מביתה ומחייה.

דודי גרמה לו לאבד שליטה. זה לא היה מקובל עליו, ולכן עליו לשמור ממנה מרחק.