פרק ראשון
"היום הגרוע בחיי"
שבת אפורה בשיקגו, חורף 1989. הרב יחיאל אקשטיין ואשתו בוני קמו מוקדם ועטו עליהם את בגדי השבת. בתם הבכורה, תמר, היתה אמורה לחגוג באותו הבוקר את בת-המצווה שלה.
האקשטיינים הגיעו לשיקגו אחת-עשרה שנים קודם לכן מניו יורק, לאחר שהוא סיים את לימודי ההסמכה לרבנות בישיבה יוניברסיטי והיא את לימודי התואר הראשון בברנרד קולג'. בשש השנים הראשונות הוא עבד בסניף המקומי של הליגה נגד השמצה וקידם אקטיביזם בין-דתי שנגע לנושאים הנובעים מהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. בשנת 1983 הוא עזב כדי לייסד ארגון משלו, "קרן הולילנד לידידות בין נוצרים ליהודים". הנוצרים שאיתם טיפח ידידות לא נמנו עם האישים המרכזיים בנצרות הפרוטסטנטית והקתולית, שראשי יהדות אמריקה שמרו עִמם על קשרים קרובים. הם היו אוונגליסטים: נוצרים אוהבי תנ"ך ש"נולדו מחדש"; אנשים שרוב היהודים לא נפגשים עִמם בדרך כלל ואם הם אי-פעם חושבים עליהם, הם כוללים אותם בקטגוריה של ה"אחר" - חבורת גזענים שונאי יהודים המתגוררים בעיירות נידחות ומתמקדים אך ורק בהפצת מסרים נוצריים. יחיאל לעומתם השכיל לראות מעבר לסטריאוטיפ. האוונגליסטים שעִמם נפגש במערב התיכון היו אמריקאים פשוטים, שאמונתם הדתית עוררה בהם רצון עז לפגוש יהודים ולהתיידד עם נציגיו של העם הנבחר. הוא ראה את הפוטנציאל לברית יהודית-נוצרית כבירה שתשמש מן הצד האחד מקור כוח לישראל וליהודי התפוצות, ומן הצד האחר תסייע לעם האמריקאי לשמור על רמתו המוסרית. בקהילה היהודית לא נמצא אפילו אדם אחד שיחלוק איתו את החזון הזה, אבל הוא פעל במרץ למימושו. לפרנסת ביתו היה רב של סופי שבוע בקהילות אורתודוקסיות קטנות ברחבי העיר, ערך הופעות ושר בחתונות בלהקה שהקים.
בעיתוני שיקגו הופיעו כתבות על עבודתו של אקשטיין בליגה נגד השמצה, וסופר שהוא לימד יהדות בקורס בחסות הנהלת בתי הספר הקתוליים הפרטיים, שהנחה דיונים שנושאם "שורשיה היהודיים של הנצרות" בהשתתפות מורים לתיאולוגיה נוצרית ושהשתתף בוועידה של כמרים ונזירות, שם דיבר על "האופן שבו אלוהים מדבר אלינו". באחת מהכתבות צוין שהוא יזם את מה שכנראה נחשב לכינוס היהודי-אוונגליסטי הראשון מסוגו בעולם. למרות פרסום הכתבות, שמו עדיין לא יצא לפניו, אך משעמד ברשות עצמו וניהל ארגון משלו, הוא עמל רבות כדי לזכות בתשומת לב הנחוצה על מנת להתרחב.
אשתו בוני ראתה בעבודתו עדות לנזקקות רגשית שלו ולא תמכה בה. היא התאהבה בבנו של רב, אתלט חסון ונעים הליכות, ששיחק כדורסל בנבחרת הישיבה התיכונית של ישיבה יוניברסיטי ושר שירים בעברית בפני מעריצים יהודים כשרים וחובבי מוזיקה. וכעת הוא השתנה. הוא הפך לאדם מותש שפעל ללא לאות למען חלום שבוני לא יכלה להבין ולא היתה שותפה לו. לא היה לה דבר נגד נוצרים. היא למדה עם נוצרים בברנרד קולג'. הקושי שלה נבע מסוג הנוצרים שעִמם עבד יחיאל ושאותם גרר לעתים לביתו לארוחת שבת: אלו היו נוצרים רפובליקנים תומכי הנשיא רייגן, שכל הזמן דיברו על ישו והיו סקרנים באמת ובתמים לגבי מנהגי השבת. יחיאל, תודה לאל, נותר דמוקרט, אבל היה גם חבר של פט רוברטסון ואף הופיע בתוכנית הטלוויזיה שלו, "מועדון ה-700". אמנם כאשר שודרה התוכנית לא צפה בה אף אחד ממכריה, אבל בכל זאת...
באותה שבת של חגיגת בת-המצווה, כשבני המשפחה יצאו לכיוון בית כנסת קטן של חב"ד במרכז מסחרי סמוך לביתם שבסקוקי, הם הניחו בצד את כל המתחים המשפחתיים. בית הכנסת של יחיאל במרכז העיר היה רחוק מכדי שחבריהם ושכניהם יוכלו לפסוע אליו ברגל בשבת, ובכל מקרה, יחיאל לא רצה שידור חוזר של בר-המצווה שלו, כאשר המתח של ההופעה בפני קהילתו של אביו גרם לו דימום בלתי-פוסק מהאף ושיבש לחלוטין את הדרשה שהיה אמור לשאת. כנהוג בקרב יהודים אורתודוקסים, תמר לא היתה אמורה לשאת דרשה על פרשת השבוע בבית הכנסת, אבל באותו הבוקר היתה אמורה לזכות בכבוד של מי שהגיעה למצוות ולשאת דברים במסיבה שתיערך בתום התפילות. ליחיאל היה חשוב שהיא תהיה רגועה ושמחה. בוני ותמר שיוו מראה חגיגי לאולם הקטן שיועד לאירועים. הן תלו בלונים בצבעי כחול-לבן והחליפו את מפות השולחן הלבנות המוכתמות שהיו שם במפות כחולות חגיגיות. בראש השולחן הניחו עוגה גדולה שעליה היו כתובות בעברית המילים "מזל טוב, תמר".
בזמן שבוני ותמר עמדו וסקרו את האולם שעמלו כל כך לקשט, נכנס רב צעיר חמור סבר, הביט בקישוטים בחוסר שביעות רצון והודיע להן שבבית הכנסת שלו אין תולים בלונים - איסור שעד לאותו רגע לא שמעו עליו. נוסף על כך הורה להן להסיר את מפות השולחן החדשות שפרשו ולפרוש מחדש את המפות הישנות. לאחר מכן בחן את העוגה והכריז שהיא אינה כשרה. העילה שנתן: אסור לפרוס עוגה שעליה אותיות האלף-בית בשבת. באותו הזמן השתתף יחיאל בתפילות השבת בבית הכנסת שהיה בקומה מעל. הוא לא ידע דבר על יחסו העוין של הרב או על הלחץ שהפעיל על אשתו ועל בתו הבכורה.
יחיאל קיווה שיוכל להנהיג את התפילות בתום הקריאה בתורה. כך היה נהוג כשהבת מגיעה למצוות, ובמיוחד אם אביה הינו רב וחזן. הוא עלה אפוא לבימה והחל בתפילה הראשונה. כשנכנס לשם הרב הצעיר ואמר: "לא, לא, לא," יחיאל לא הבין מה קורה, אבל ירד מהבימה. "ידעתי שאני אדם שנוי במחלוקת, אבל התפללתי בבית הכנסת הזה זמן רב והזדעזעתי מכך שמפנים לי עורף בצורה כזאת."
באותו היום היה בית הכנסת הקטן מלא בחברים, כמעט כולם יהודים אורתודוקסים. יחיאל פסע בדממה לאחור, כיסה את ראשו בטלית, ישב בשקט והתפלל שיומה המיוחד של בתו לא נהרס כליל. "הייתי אחוז חרדה," הוא אומר. עם זאת, הוא הבין. הוא ידע שעל פי ההלכה נאסר על יהודים להיכנס לכנסייה. הדבר נחשב לעבודה זרה. כמו כן נאסר ללמד תורה לגויים, והוא עבר עבירה זו בכל פעם שדיבר בפני הקהילה האוונגליסטית על הברכות שהבטיח האל למי שיברך את העם היהודי, או כשציטט מדברי הנביאים ישעיהו וירמיהו. רבנים בכירים בישיבה יוניברסיטי, שם למד, גינו אותו. אביו לא ראה בעין יפה את מעשיו. יהדות אורתודוקסית עוסקת בשמירת הגבולות בין היהודים ובין הגויים, ואקשטיין חצה אותם.
באותו הבוקר, בעודו עטוף בטלית, הרגיש יחיאל דבר נוסף: תחושת התרסה. הוא ראה בעצמו אדם שמחפש תשובות, חוקר ובוחן בעצמו את הדברים, מבקר תמידי של המניעים שלו עצמו. באותו הרגע הוא חש שהוא נותן אמון בחזון שלו. חזון שלפיו ניתן ליצור גשר שיחבר בין נוצרים ליהודים; חזון שייעודו הוא בניית הגשר הזה במו ידיו. לא היה לו מושג עד כמה קשה תהיה העבודה ומה יהיה גובה המחיר שייגבה ממנו. הדבר היחיד שידע בוודאות, שכמוה לא חווה מעולם, היה שאין לו ברירה אלא להמשיך בדרך זו.
יותר משלושים שנה לאחר אותו בוקר, אקשטיין נזכר בתחושת הוודאות הזאת: "הרגשתי מושפל ובודד. זה היה היום הגרוע בחיי. אבל לרגע לא חשבתי שאני טועה. לא עלה בדעתי לחזור בי. יש לי מערכת יחסים אישית עם אלוהים והרגשתי שזוהי המשימה שקיבלתי ממנו, מה שנהוג לכנות שליחות. באותו היום, כשישבתי בספסלים האחוריים של בית הכנסת, חשבתי על אברהם. בספר בראשית אלוהים מצווה על אברהם ללכת 'אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. הוא לא אומר לאברהם היכן היא. הוא מצפה ממנו לציית לו. חשתי ודאות מוסרית שנבעה מאלוהים, ואני ממשיך לחוש בה. זה מה שהנחה את עבודתי ואת חיי מההתחלה ועד עצם היום הזה."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.