בוסיה

פרק 1. נסטור איוואנוביץ' מאכנו

גוּלַאי פּוֹלֶה

במרחק שיכולת לשמוע ממנו את קריאת התרנגולים וגעיית הפרות מן הכפר, עמד רוכב בודד בשיפולי גבעה ארוכה והקשיב. הכפר גולאי פולה התעורר אל בוקר סגריר. נשים, בהמות עבודה וכמה גברים הסתובבו בשוליו כחרקים טרודים, קולם לא נשמע אך תנועת הבוקר שלהם ליטפה את פניו של המביט, נסטור איוואנוביץ' מאכנו, באטקו בפי חייליו. המבט היה מעט מצועף, חודר את המרחב הכפרי ונח עליו בערנות, מחפש תנועה שונה של חיים, כמעשהו של הצייד בפתח מלאכתו. ישיבתו המפויסת, ביטחונו על הסוס אשר צנף בציפייה, כפות ידיו הנחות זו בתוך זו בחיקו, העידו עליו שהוא נמצא כעת בארץ מולדתו, בחצר ילדותו המוכרת. איש צעיר הוא היה, עוד טרם מלאו לו שלושים, אך גופו ידע לספר את חוסנו האצור, את חוכמת הערבות והכלא, את הדם והעשן שהריח שנים. בגד צמר חם מכופתר היטב, כובע פרווה שכמותו נראים בערים צפוניות יותר, אך מקורו מזרחה בהרבה, באזורי הערבה של מרכז היבשת, שם התערבב משך דורות דם־מערב במזרח, עור צהוב בשחום ובלבן, לכסן את העיניים מעט והרחיב את המצח הרוסי, התקין במקום מפגשן של עצמות הלחי החסונות שפתיים חזקות, הסופגות את עוז העיניים ועבי הגבות לכדי הבעה לוכדת, קוראת להתחבר לתבונת הגבר ולסמכותו, להצטרף להרפתקה של פראות וכוח, להשתתף ולהשפיע. העיקר הוא לא להיות בודד בשוליים.

עיניו נחו על שדה מרוחק — גבר ונער מנסים לרתום פרדה אל המחרשה שהושארה בשטח מאמש וכעת, כששבה הבהמה אל מקום עבודתה, הובהלה מהמרבץ הנעים של הלילה ומאבוס החציר, והיא מנסה למרוד באדוניה. מרחוק נראתה ימִינו של הגבר מתווה שמיניות כשהיא חובטת ומצליפה באוויר, וצווארה של הפרדה מתעוות ונסוג עם כל הצלפה, מנסה להימנע מן השוט, השקוף מרחוק, ההולם בה שוב ושוב. והכול בשקט גמור, כמו ריקוד מתוזמן לחירשים, כמותו ראה לפני חודשים בעיר הבירה באולם התאטרון על מסך גדול, חידוש שנקרא ראינוע. לנין, גיבור נעוריו, פגש אותו במפתיע כמה חודשים קודם לכן בעיר הבירה, מיד לאחר שחרורו של באטקו מן הכלא, ואמר לו, האנרכיסטים חושבים רק על העתיד הרחוק ואינם מתייחסים אל הבעיות המעשיות של ההווה. את המילים האלה לא שכח, הוא האנרכיסט, וכעת, כצופה נסתר במחוז הולדתו, הן התרוצצו בקדמת מצחו. ההווה חייב את האיכר להאכיל את בהמתו, ולרתום אותה, ולהפציר בה (במקל ובגזר) שתפתח את התלם באדמה הקשה. ולשמור אותה על הפס הישר, ואת עצמו זקוף ומוגן מהשמש, וכך עד הערב, עם הפסקות מדודות של שתייה ואוכל לבהמה ולו. וכשמגיע בערב אל ביתו, ושם אישה וילדים ותנור להסיק וציוד לתקן, ולפני שעוצם את עיניו, אשתו מתלוננת על מיחושי הבטן של אחד הילדים, ועל כך שאינו פנוי לענג אותה כפי שהיה בצעירותם, וזאב מיילל מצד דיר הכבשים ועליו לקפוץ ולהניסו, והנה כבר לילה, והיום קרב ואיתו עמל לכל אורכו — לאורך התלם ולרוחב השדה ולעומק הבאר שכבר כמעט נתרוקנה ממים ולגובה החובות שיש לו. וכמה שבירה האמונה שכל זה יחזיק ויביא יבול בקיץ, ושאת היבול לא ייקח החולד שבתוך האדמה, והבקר והצבאים שרועים על פניה ונוטים תכופות להשיג גבולך, והארבה שמגיע פעם בעשור מאי שם וחונה דווקא אצלך ליומיים ובלכתו הלאה נותרת שממה, והשרפה שיודעת לאכול הכול, והקוזאקים. הוי, כל אלה, מוכי הגורל תופסי החרב והרובה שנאספים כמו תנים בחבורות צמאות, ופגיעתם רעה מכול, ככל שחלש אתה ובודד לנפשך, כן חייך יותר הפקר בידם. ועוד לא הזכרת את פקידי השלטון שבאים לאסוף את חלקם, ואת פרנסי הכפר שבאים לדרוש כסף לסלילת דרך או לבניית מבנה לציבור, ואת אשתך שזקוקה תמיד לעוד משהו קטן, ואת המקטרת הבודדה שבכיס, שכל כך רוצה אתה לשבת ולהצית אותה בנחת בלב היום העסוק, אך כמעט שאין לך מנוח והיא נותרת זנוחה.

האם לכך התכוון החבר ולדימיר איליץ' בדבריו על ההווה? לכל התחזוקה האינסופית הזו של היום־יום, שאותה מכיר רק האיש העמל, שיודע את הזריעה, ואת הקציר, ואת כל מה שלפניהם, וביניהם, וכל מה שלא ידוע אך צפוי כשאתה איכר או רועה, וממתין לך תמיד מעבר לפינה. האם התכוון לנין גם לאישה שבבית, שעל כל ילד אחד שהיא נושאת מעבר לגיל עשר היא קוברת ילד אחר בחצר, ובדרך היא שומרת את הבגדים מוטלאים ונקיים, ואופה את הלחם, ולול התרנגולות שבחוץ והנמיות שטורפות בו, ואימה הזקנה שצריכה עזרה, והחורף, החורף שלא נגמר, גופים להלביש ובית להסיק ופיות להאכיל במזון מן המרתף שחייב להספיק לכולם עד שיבשיל השדה שהוא חורש כעת...

מחשבות אלה עברו בראשו של מי שמגיל צעיר ראה עצמו מהפכן ונפל שבי בידי הרוח הטהורה המתלהטת של ראשוני המטיפים לשוויון שנקראו אנרכיסטים ויצא מכפרו האוקראיני בעודו גבר צעיר אל העולם הרוסי הגדול, לפגוש את גורלו ולממש את המשימות הגדולות שאלוהים ואדם יציבו בפניו. הוא שמע גנרלים עטורי מדליות נואמים, מדברים על חובת החייל לזקוף קומה וללכת בראש המחנה, וראה את הפחד על פני החיילים המצייתים. פחד לא רק מאימת המלחמה אלא גם מאקדחו של מפקדם שעלול להפיל אותם מאחור, אם פתאום ייחשבו — מסיבות שונות ומשונות — בוגדים בעם או פחדנים, שזה בעצם אותו הדבר...

הוא שמע מנהלי מפעלים שדיברו על כלכלת ניצול הכרחית: הנרי פורד הבטיח באמריקה מכונית לכל פועל וזה יקרה גם אצלנו ברוסיה, אם תהיו סבלניים וממושמעים. ולעומתם נציגי עובדים שאמרו: כלכלה צודקת במדינה משותפת. הרדיקלים שבהם דיברו על שינוי הסדר הכללי ואמרו שעולם רקוב כל כך יש להחריב עד היסוד וליצור עולם חדש שבנוי על רצון טוב ומודעות חברתית, בלי היררכיה בכלל.

נסטור פגש שוטרים שידעו לבטל כל עבירה בעזרת שטר כסף שהחליק לידם, ואף ידעו להמציא כל עבירה, אם רצו בכך.

הוא שמע בעיר הגדולה, מפה ומשם, על קצין משטרה שתקופה ארוכה התעלל בעוברי אורח בפאתי הטיילת הדרומית שעל הגדה הדרומית של נהר מוסקבה, בעלילות משונות שהיה מדביק להם, וממשיך בדרכו עם כיס תפוח מכסף שקיבל מקורבנו או עם עציר מושפל באזיקים. הוא עקב אחריו ימים אחדים, וכשידע מעבר לכל ספק כי הצדק איתו וכי האיש אכן פושע, ארב לו בפאתי החורשה וחבט בו באלָה, משך אותו מעבר לגזע אדר גדול ושיסף אותו באבחה אחת, לא לפני שהקריא לו את גזר דינו בשם כל הנדכאים החופשיים ברוסיה. עם הכסף הרב מכיסו של החלאה המשיך הלאה, לשכונה דרומית עלובה בעיר, עצר בגן ילדים שהתוודע אליו בעבר ונתן לגננת היפה את השטרות במילים: הכול למען הילדים! היא חייכה, קראה לו רובין הוד שלי, והוא לא הבין את כוונתה הכפולה. היא הסבירה שמי שלוקח מהעשיר המושחת ונותן לאביון הוא מתלמידיו של האנגלי האציל רובין, וביקשה שיהיה שלה בלילה הקרב. הוא אמר שהתשלום הוא רק לשם רווחת הילדים ושאינו קונה אהבה בכסף והזהיר אותה בקול עמוק ואיטי שתלך לגיהינום אם תשתמש בכסף למטרה אחרת. היא אמרה לו שקולו משגע אותה (ברוסית זה נשמע אחרת) ושהיא מעדיפה לשמוע אותו בגיהינום מאשר קולות של מלאכים בגן עדן. הוא התרכך ואמר שהוא מאמין לה, אך אז הוקף הגן בשוטרים, והוא הופל לארץ באינסוף מהלומות והרגיש את גופו נגרר ומושלך ונסחב ונוסע בטלטלות כרכרה על רקע קללות נמרצות, והתעורר אל עוד קללות וחבטות והנה הבין שהוא בכלא על רצח של קצין משטרה. בזכות עורך דין חרוץ (אנרכיסט נסתר, ממתנגדי שלטון הצאר), גילו הצעיר של הרוצח ושופט שיכור שקל היה לשחד, קיבל רק חמש־עשרה שנות עבודת פרך ולא עמוד תלייה. ברוסיה, כמו ברוסיה, אין דבר שאי אפשר להשיג.

אנרכיסט

בכלא בוטירקה שמע את כולם: אנרכיסטים, חוזים, נביאים, גנרלים שהודחו ופוליטיקאים שסרחו, אנשים שהרוויחו כסף רב או שגנבו אותו, או גם וגם. לרובם היה פתרון לרפואת העולם, לריפוי הכלכלה העצלה ולחלוקת משאבים חדשה בין הבריות. חלק מהם יובילו את השינוי בעצמם לכשרק יצאו לחופשי, וחלק ילכו עם חבר או מנהיג שהכירו, ואז ישתנה הכול.

התקופה הייתה טובה לכל שינוי; מלחמה ארוכה התרחשה והתישה את אירופה, אנשים התעשרו ממנה או שחרב עולמם, והכלא היה צומת דרכים ומרכז מידע שאין כמותו. זאת אם הסתגלת אל הריח המיוחד ואל סדר היום ואל העריצות והנרפות של דמויות שונות, ואם הבנת באיזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. ספרים של מרקס וטולסטוי וקרופוטקין ולנין וניטשה וז'אן ז'אק רוסו נסחרו ונקראו בכל פינה, ואף הסוהרים היו מצטרפים לעתים לדיונים סוערים מעבר לסורגים.

ידיעות מעורפלות, מדאיגות ומעודדות הגיעו מהמלחמה העולמית שהתרחשה בחוץ, ומשהו הלך והזדקק בתוכו של באטקו מאכנו. זיכרון העמל הרב של הכפריים ומזג האוויר ההפכפך ששולט בכול. ילדותו המלאה הרפתקאות, וגם מלאה התנסויות בכוח הבלתי מרוסן של גברים בעלי שפם וחרב. להגם ופטפוטם של אנשים בכלא שלא החזיקו מימיהם מחרשה או מחט, אך רצו להחריב הכול ולבנות מחדש, לבנות באותן הידיים שלא התמידו בשום מלאכה מעולם.

בעוד אוזנו כרויה פנימה, אל נבכי נפש וזיכרונות, וגם החוצה, אל כל משחקי הכוח ואחיזות העין, הלך והבשיל דבר בתוכו. הוא כבר ידע והאמין — השלטון האמיתי הוא שלטון שנטוע בקרקע, שמחובר אל האנשים העמלים. מנהיגות שמחוברת אל משימות היום־יום ואל משאבי הסביבה, אל חוכמת הזקנים החקלאים ואל חוכמת האדמה ועונות השנה, כוחה חייב לבוא מן המקומיים מתוך כבוד אמיתי לקיומם. כל השלטון לסובייטים המקומיים, אמר החבר טרוצקי מזמן, כשעדיין היה יותר אידיאליסט ופחות איש מפלגה. והשלטון הכללי, שמחבר כפרים וערים ומחוזות, יכול להיות אמיתי רק אם יהיה מבוסס על תקשורת טובה בין אדם לרעהו, בין מנהיג למנהיג, ואת כולם בוחר בשקיפות ציבור העמלים, כי אחרת נישאר בחשכה כמו עכשיו. נוותר, אם כן, על התלות במנהיגים מיוחסים, מלכותיים, היושבים באיזו עיר נוצצת, וכן על הרגל הגסה שלהם ועל תאוות הכוח והשליטה והממון. ואולי, אולי כשאצא לחופשי, אני האיש שיתאים לעמוד בראש ההמונים הפשוטים האלה, מנהיג תקיף, אמיץ, אחראי ונדיב.

הוררא

פברואר 1917, מטחי יריות רחוקים וקליע שפגע קרוב והתיז ערמת שלג ממשקוף חלונו בישרו שמשהו חשוב ורענן מתרחש. בתוך שעה קלה נודע בכלא בוטירקה שארמון הצאר נכבש בעיר הבירה ושיש בה כבר שלטון חדש. למחרת נפתחו שערי הכלא, וחבורת שוטרים־פרשים שדגלם אדום פרצה פנימה והובילה את מפקד הכלא באזיקים אל כרכרת ברזל. אחד מהאדומים צעק שכל האסירים הפוליטיים משוחררים, אך מי שיש לו דם אזרחים על ידיו יישאר לשאת בעונשו. בתוך שעה אחת היו כל אסירי הכלא בחוץ, והסוהרים נכלאו בהתלהבות בשני תאים.

באחד שמו את הסוהרים המיטיבים, שאפשר היה לספור אותם על יד אחת. ובשני — איך שגלגל מסתובב — הושיב ההמון את סוהריו על סירי שופכין, קשורים וללא מכנסיים. את מכנסי הבד המשובחים שלהם, שהופשטו מהם כשהם חמים ונקיים, לבשו מיד בני החורין. מחגורות המכנסיים התירו את האלות וחבטו ביושבים עד צאת נשמתם. נסטור לא השתתף בחגיגה. עם זאת גם לא ניסה להנמיך את להבות ההתרגשות, וכשהכול גאה לא ניסה לעצור את גל ההפקר והזעם. הוא עמד מרחוק וצפה בחבריו לכלא, רובם נביאי חופש, שלום ושוויון, רובם חפים מפשע (לטענתם הגורפת תמיד בשיחות הכלא), שועטים אל עבר הדם, מתחרים ביניהם בהצלפה ובביזה. הוא ראה את עיניהם הבורקות, שמע את קריאות האימה כשהאלות החלו במלאכתן וקלט את הריח הנורא כשהתערבבה התכולה המוקדמת של סירי הצואה עם ההפרשות מהגופות המוכים. לא ירחק היום שבו אהיה אני מפקד חשוב, אז לא יעז איש מחייליי לנהוג כך.

היום באמת לא רחק מאוד, אף שנראה כעת כה רחוק, כי הרבה מאוד התרחש; כאילו שחררת חיה מכלאה, והיא רצה על ערבות וגבעות היבשת וגומאת מרחקים, ומלחכת באשר תוכל ומרביעה את בני מינה, שמצטרפים ורצים איתה, ונשפכים גם הם אל הגבעות והמישורים בשעטה מקבילה, וכולם מתרבים, ומוצאים להם טרף בשביל לקיים את המרוצה הרבה הזו, והארץ רחבת ידיים מאוד־מאוד, וגדודים של יצורים, בני ברית שונים ומשונים, הולכים ומכסים אותה, בעוד גדודים אחרים עוברים, לעתים מתנגשים לעתים חולפים, והארץ נושאת הכול וממשיכה להתקיים, אך האנשים אינם כמותה: חלקם משלמים ביוקר, חלקם בהקפה, חלקם פשוט נעלמים. האירועים התגלגלו בזה אחר זה באופן מופלא, במהירות שהייתה רבה מכדי לעצור ולנשום ולעשות סדר, ועם זאת נשאה תחושת חופש פראית, אינסופית.

הוררא! הוררא! קדימה! רק קדימה!

רצון העם

אוקראינה הפכה לגן עדן ללוחמי חופש, לכל מי שרצה להילחם למען משהו, להיות חייל תחת דגל או להיות האיש שירים בעצמו דגל. נסתיימה המלחמה הגדולה באירופה וכוחות כובשים של המעצמות השונות פינו את המרחב, כשהם מותירים אחריהם ואקום של שלטון ומשאבים, מופקרים לכוחות חדשים. איכרים רעבים שדודי מלחמה וחשופים לסכנות וחיילים רבים מוכי הלם וצלקות, אבודים; כאלה ששבו לבתיהם עם רובה וכמה פריטי לבוש צבאי, רעב ללחם וצמא למשמעות. את זה נסטור יודע לתת להם, לחם יימצא בכל יישוב, כסף מגיע תוך כדי תנועה. בינתיים בקייב קמו ונפלו ממשלות, ואיש לא שלט באמת בנעשה בשטח. צבאות שונים הוקמו בידי קציני צבא לשעבר, גנרלים שהחליטו לקחת את הגורל בידם. הם כינו עצמם האטָמנים. הם אספו סביבם מאות או אלפים של חיילים, איכרים רעבים וערב רב של מחפשי גאולה ופרנסה, הם יצרו דגל והמציאו סיסמה להלהיב בה את אנשיהם ויצאו למרחב הפרוע, נוטים את אוהליהם פעם כאן פעם שם. חלקם שרדו חודשים אחדים, מיעוטם שרדו יותר, רובם הושמדו ופוזרו בידי כוחות האדומים או כוחותיו האכזריים של דניקין.

והנה הוא עומד כאן היום באביב 1919, שנתיים וקצת מצאתו מהכלא, מפקד עליון של צבא הטריטוריה החופשית של אוקראינה. לקריאתו מוכנים עשרות אלפי אנשים שאסף, אימן וארגן לצבא אמיתי חופשי המושתת על עקרונות שחשובים לכל שוחר צדק וחירות. לא כל לוחמיו חתמו בדמם על ערכים אלה, אך נסטור סמך על שקיפות המנגנון שיצר ועל חוסנם המוסרי של המפקדים שבשטח, אשר בחר בקפידה. גאווה, דאגה, תחושת אחריות לאומית — הכול בערבוביה אולי אצל החייל הפשוט, אך יציב בראשו ובלבו של המנהיג.

אני, נסטור איוואנוביץ' בן השלושים, אנרכיסט מנוסה, לפקודתי קשובים בריגדירים מעוטרים במדליות, ותיקי שתיים־שלוש מלחמות. לא בחסד אלא בזכות אני מפקדם! בזכות החזון האותנטי שהפיל את ההיררכיה הרקובה, יכול בתוך שנתיים בלבד אדם כמוני, ללא ניסיון או קשרים, לפקד על ותיקים ממנו בדרגה ובגיל, כי כזהו רצון העם ולעזאזל נפוטיזם ומעמדות. אני הכנעתי את החיה הזקנה המאוסה, הטורפת את נתיניה זה דורות, המתישה את מיליוני העמלים, עד שאינם רואים בעבדות היום־יומית שלהם עונש אלא הכרח, עד שאינם זוכרים שיכול להיות אחרת, המוני המסכנים. אני הבאתי למול עיניהם סדר חברתי חדש והפכתי אותו חי וממשי. הבאתי אותם למחוז געגועיהם, לתחושת הערך והשוויון האנושי.

הוא עצם את עיניו ודקלם את מה שכל אדם בצבאו התחייב לדעת בעל פה, את עקרונות החופש והשוויון של ארגונם הגדול. כמפקד שהאמין כי משמעת צבאית מתחילה בדוגמה אישית, דרש מעצמו תמיד יותר משדרש מפקודיו.

האם הם יֵדעו לשמר זאת, את זה רק אלוהים יודע, כי האדם נידף ברוח, אומר בלבו המנהיג מול כפרו שהתעורר. יפה ידע שכל חיה נוטה לנצל את החלש ממנה. הקוקייה משאירה ביצה משלה בקן של ציפור אחרת למען תדגור עליה למענה עם שאר ביציה; העורבני מעיף לעזאזל גוזלים וביצים וכובש קן שלא בנה; השרקרק תופס במעופן את הדבורים העמלות; העיט מבחין ממרומים בארנבת התמימה ועט עליה, גם אם זו אֵם לגורים קטנים... כל זאת קורה כיוון שהם יכולים, הם העליונים בשרשרת המזון. ואצל בן האדם, מה ששומר מכך הוא תמונת צלם האדם שיש לו בראשו. וזו, אם אינך נזכר בה יום־יום, או רואה אותה בפניהם של ילדיך, מיטשטשת ונשכחת.

הוא שולף את הדגל המקופל תחת אוכפו כדי לקרוא בקול את החרוט עליו למעלה בדיו אדומה, כפי שעושה יום־יום, מילה במילה, כתזכורת תמידית לחישול הרוח. קריאה אחת בבוקר — טרם הוציא את פקודת היום — ופעם לפני ששוכב לישון בשתי השעות המוקדשות למנוחתו בלילה. קורא לאט וברור את מילותיו של פיוטר אלכסייביץ' קרופוטקין הכתובות באדום על הדגל השחור:

רק חוסר אנוכיות, רוחב לב וכוח רצון

בדרכנו לקראת מטרתנו

יכניעו הכול.

באטקו מאכנו נשא את הדגל השחור שבידיו, משרוקית הקנה שעל צווארו שילחה קול של חיית בר על פני המרחב, והוא המתין. שלח את שמאלו אל קדמת האוכף, שלף את נאד העור המוארך ולגם מן המשקה החריף בכוונה גדולה. גם מזה עוד אצטרך להיגמל כשתשקוט הארץ, אמר לסוסו השחור לבן האוזניים, וזה הגיב בניע ראש קל, מחזה שהיה חביב על עוזריו הקרובים של מאכנו.

הוא האיש שדגל צבאו לא אדום ולא לבן, אלא זה שבולע את הצבעים האחרים, שאינו תלוי פוליטית באיש; לא במהפכנים האדומים, האינטלקטואלים שהפכו את רוסיה ונפטרו ממשפחת הצאר, אך אין לדעת מה מניע אותם באמת: האם הם מחויבים לפשוטי העם, ויחלקו בצדק את העוגה הענקית שלקחו לידיהם? הנה כבר החלו לחסל איש את רעהו, כעבור חודשים אחדים, בשם המהפכה... ספק אם תהיה להם נשימה ארוכה כדי להשיג סדר ורגיעה ברוסיה הגדולה, המפולגת, החשדנית. ודאי גם לא באלה המכונים הלבנים, הדניקינים, כך נקראו אנשי אנטון דניקין, גנרל מובטל שערק עם חייליו מצבא הצאר וזיהה הזדמנות באוקראינה: לצבור כוח ולהתעשר, בכסות של מגן האומה. חסרי מוסר וחסרי לב שפגיעתם רעה. דניקין פיטר את כל קציניו היהודים והפיץ על העם הזה תעמולה מרעילה, שעודדה את הפגיעה בהם. מאכנו אמר לאנשיו שאנטישמיות היא צורה של פחדנות, של "הפרד ומשול" כוחני, והיא כבגידה בעיניו באחדות העם הרוסי. עדיף לנו להניף דגל לבן מאשר להילחם למען הדגל של הלבנים, היה אומר לאנשיו; טובה כניעה בקרב מכניעת הלב לכוח מזויף.

הרוח רשרשה בדגל שמעל לראשו, ולאחר המתנה קלה נשמעה צווחת חיה ממשרוקית בגבעה ממולו. מאוהל שחור, מוצנע בשלוחת ההר, גלשה שלישיית פרשים, דוהרת על העשב הירוק, יורדת אל אוכף הגבעות ועולה כגוף אחד, גמיש ושרירי בעל תריסר רגליים, לאורך השלוחה המתונה עד למפקדם. בגדיהם צבעוניים, מתריסים נגד כל סדר. על אחת מאמות הידיים של כל אחד הייתה רצועת עור שחורה, מהודקת, וכן על זנבו ורעמתו של הסוס. אלה היו לוחמיו הבכירים של נסטור, מפקדי כוחותיו, בבת עינו, נייר הלקמוס של אוקראינה, כלשונו. אם הם שמחים, סימן שהעם האוקראיני חש תקווה. אם עצובים, סימן שספג העם בשורה קשה, או שצרה עומדת לבוא. כמו בשיר היהודי על הרבי והחסידים, שנסטור שמע ביידיש בכלא, וידעו על פה, על כל שנים־עשר בתיו: אַז דער רבי טאַנצט, און אַז דער רבי טאַנצט, טאַנצן אַלע חסידים. כְּשֶׁהָרַבִּי רוֹקֵד, כְּשֶׁהָרַבִּי רוֹקֵד, רוֹקְדִים כָּל הַחֲסִידִים.

והוא, כמו רבי שלהם, מחויב להקשיב למצבם. אם אדישים הם או חלשים, או אז אני, מפקדם, חייב להדק את מגעי ושליטתי עם הכוחות בשטח ולאושש את המצב! הוא סקר את השלושה במבט מלטף ובהנהון ראש בעת שהסתדרו כתף אל כתף, בזווית קשתית הנפתחת ממנו וקדימה, בקשר עין ברור זה עם זה ועם חצי העולם שלפניהם. בוקר טוב בני חיל, דז'יגיטים של העם, בירך אותם בחיבה.

הגרמני

הרחוק מימין היה סלאבה, המכונה "הגרמני", אף שהיה ממוצא אוקראיני טהור, אם אפשר לומר כך על ארץ שעברה הרבה כובשים ופוגרומים. תכונות של תכנון קפדני וביצוע מושלם הקנו לו את שמו. לפני כשנה התעמת גדודו שבצבא הצאר עם גדוד אוסטרי ליד דיבריבקה. הכוחות האוסטריים כבר היו במגמת נסיגה חזרה לארצם, רוב החיילים מאסו מזמן במלחמה הרחוקה המתישה, ורוב הגנרלים גם כן, אך אירע שמפקדים אחדים התמהמהו מלסגת חזרה, אולי מרצון להביא עוד שלל חזרה למולדת בתום מלחמה אפורה, כה רחוק מהירוק האוסטרי, מהרי השלג ומהקונצרטים הטובים של וינה.

איתרע מזלו של גדוד זה ומפקדו בחר להתעכב בדיבריבקה על גדות נהר הדון, מבלי לדעת על גדודו של סלאבה החונה בין הגבעות, נסתר מעין אך מזוין בעיניים חודרות כול. חיילי הגדוד הופתעו מן המזרח בשעות הבוקר, רובם הלומי יין וכבדי בטן מזלילת הערב הקודם, והשמש בעיניהם. עשרות בודדות מן הפיכחים שבחיילים הצליחו לזנק בעור שיניהם על סוס ולנוס אל גשר הנהר הקרוב, אך מאות הלוחמים ההמומים הוקפו לאחר קרב קצר בפרשים שאחת מאמותיהם עטוית עור שחור ונשקם גרזן, רובה או חרב. סלאבה קרא ברוסית וביקש מתורגמן, ומשלא נענה הבטיח בשם צבא הטריטוריה החופשית יחס הוגן למי שיסייע בתרגום, ומיד נמצא המתנדב המושיע. בשפה הגרמנית התבקשו השבויים לערום את נשקם בכרכרת תובלה אחת, את ציודם האחר בכרכרה נוספת, את מזונם בכרכרה שלישית. גם את כל שאר הציוד האישי הצטוו לנקות, לקפל ולסדר היטב בכרכרות. לכשיסיימו, מצווים הם לשבת בעיניים קשורות ובידיים אזוקות זה לזה, כשפניהם אל הנהר, ולשיר שירי מולדת בשפתם. כן ניתנה הוראה לכוח הרפואה לחבוש כעשרים פצועים שמצבם סביר ולהעלותם על סוסים כשהם קשורים היטב לאוכף, פן ייפלו.

כשנשלמו ההכנות, לאורך גדת הנהר נחה שרשרת בת כמאתיים מטרים של שבויים הקשורים זה לזה, מחרחרים שיר בניסיון נואש לשמור על אחדות הזמרה, בעוד פרשים אחדים שחורי אמה חולפים לאורך השורה בדהרה ומעודדים בגרמנית, צוזאמן! צוזאמן! ובודקים את הידיים הקשורות ומחזקים אותן זו לזו ואת כיסויי העיניים מיטיבים בזריזות.

אז ניגש סלאבה אל הפצועים שיושבים על סוסיהם, בעוד עוזריו מחזירים להם את רוביהם וטוענים אותם. הם היו היחידים מתוך הגדוד האוסטרי שנשקם ניתן כעת בידם, ועיניהם התרחבו מהפתעה. סלאבה דיבר אליהם בשקט, והמתורגמן לידו חזר בגרמנית. בשלב מסוים השתנק קולו של המתרגם, וסלאבה הצמיד אקדח לרקתו ודִרבן ברוסית. המתרגם אמר עוד משפט אחד והחל למרר בבכי. הפצועים הביטו סביב, אל עשרות קני רובה המקיפים אותם בתנועות מרושלות, העבירו מבט אל שורת השבויים ליד הנהר ואל סלאבה, שעיניו פלדה קרה.

סלאבה אמר מילה אחת: סֶיְצ'אס! — עכשיו! כולם שמעו, אך רק מחצית הסוסים התקדמו לעבר הנהר. השבויים הרוכבים שנותרו נטועים במקומם נורו למוות מיד, אף סוס לא נפגע. מן השורה המתקדמת ברכיבה חרגו לפתע שניים והחליפו במפתיע כיוון, דהרו שניות אחדות באין מפריע, וכבר הרחיקו כמאה מטרים לכיוון החופש, והנה ענן אבק פתאומי עולה סביבם, ואז סוס מעד־נפל, וצהלתו הגיעה עם רעשי המקלע שכדוריו פגעו בו, וסלאבה ממלמל לאנשיו את משפטו המסורתי, האדם מנסה ואלוהים צוחק, אך הוא עצמו לא צוחק, ואומר לעוזרו, רק... חבל על הסוס!

והנה ממהרים שמונת הרוכבים החמושים שדבקו במשימה, ומכוונים רוביהם, ויורים איש־איש אל חברו הכפות לאורך הנהר, ואז מתחילה האימה לטלטל את אלה בשורה שלא קופאים במקומם, והם מנסים לנוס, אך ידיהם הקשורות הן לרועץ, והם נופלים, וחבריהם הפרשים יורים בטירוף עוד ועוד אל תוך פקעות האדם שנוצרות, ורק אחד מהיורים מתבדל, מכוון את רובהו אל סנטרו, ופניו הופכות בנקישה אחת לחורבת אלוהים.

ואז, כמו מתחושת דחיפות של יעילות הכרחית, מסמן סלאבה משהו באמַת ידו השחורה. מכמה פינות בשטח נשמע טרטורן של מכונות ירייה, והגופים החיים עדיין, בזעקת חיים, מושכים במנוסה של תזזית את שאר השרשרת אל הנהר, וראה זה פלא, שורת החבריה כולה, אם חיות או מתות חוליותיה, נדחפת אל המים עם הטרטור המחרחר של המקלעים, וזעקות האימה בגרמנית משתנקות כשגוף ועוד גוף נופל וטובל ושוקע במים, והירי נפסק לתנועת ידו של המפקד, וזעקות הטובעים האחרונים גוועות לגמרי, וזרם נהר הדון, שקט ונצחי בתנועתו, הולך ומסמיק מדם, גורף איתו את נחש הגופות העצום. היידה, היידה. קדימה.

הגרמני ניגש אל המתרגם, וזה פונה אל שמונת הרוכבים הנטועים על מקומם המומים ורועדים. אמור להם, הוא אומר בקול, שהם חופשיים. אמור להם לחצות את הגשר אל הכוחות האוסטריים שמחוץ לעיר. לרכוב ישר אל הגנרל, ולהגיד לו כך: "בשם נסטור מאכנו, מפקד צבא הטריטוריות החופשיות, אין לנו עניין לראות אתכם שוב במולדת שלנו. ראו הוזהרתם!"

הפרש

סוסו המרהיב של הלוחם האמצעי בחבורה בטש את העשב, צמא לתנועה, ועורו שסביב שרירי הרגליים קיפץ בפסים של מתיחות זוהרת ומתרופפת, אוצר את הציפייה לדהור קדימה. פני הסוס ופני מפקדו היו דומים למדי — רעמה חומה ארוכה קלועה בצמה מאחור, עיניים עזות (אלה של הרוכב מלוכסנות), עור לבן צהוב ושיניים גדולות, כולן שלמות. כיוון שאסר על אנשיו לשים רסן או מושכות על סוס, הייתה תמיד שמאלו על רצועת האפסר, ימינו חופשית להגיע אל רובהו שבאוכף, והוא מניע את הבהמה בלחישה או ברסיסי קול.

אחים היו הסוס ורוכבו, לעתים חלקו מזונם כשהארץ הייתה חרבה והצידה דלה. מעולם לא הלך הסוס למנוחת הלילה בלי מאכל, גם אם זה חייב את בעליו למעשים שנחשבו חריגים אף בצבא החופשי. בחורף היה חופר איתו מתחת לשלג לחפש עשב רענן. אירע לא פעם שנכנס לבית איכרים, נתן להם מטבע זהב (שלקח בזמן אחר מבעל אדמות עשיר) והמתין עד שבישלו מרק גריסים חם לסוסו. בימים קרים במיוחד, כשהעפעפיים קופאים סתם כך וכל פיסת עור חשופה נמצאת בסכנת קיום, היה מוציא את אנשיו החוצה גם באין יעד ברור, רק לשמור על התנועה ועל חיוניות הבהמות.

או אז, בשעה השנייה או השלישית לרכיבה רצופה, כשהפרש היה רוכב בראש הכוח, פלג גופו העליון צמוד לצוואר הסוס ומכוסה בשמיכה גדולה, היו ידיו מחבקות את החיה מתחת לאוזניה ופיו צמוד אל חור זעיר שניקב בעורק הצוואר שלה, וממנו ניגר דם שהוא יונק אל תוכו, אנרגייה טהורה ממלך הערבות, הסוס. מסורת היא מאבותיו, הדגיש הפרש. אבות אבותיו הטטארים, כשחצו ערבות ורכסי הרים באסיה הקפואה לפני מאות בשנים, היו ניזונים כך מסוסיהם, בעת שמנהיגם צ'ינגיס חאן מדהיר אותם ללא הפסקה אחרי פרשי האויב. למעשה, היה הופך כך הפרש לחלק ממחזור הדם של הסוס. זהו ייעודו של כל טטארי בעת שלום או מלחמה, היה הפרש מבהיר.

אך לא משום כך נקרא שמו "הפרש", אלא בגלל אהבתו למשחק השחמט ששמעהּ יצא למרחוק וחיבתו המיוחדת לאותו כלי שחמט המכונה "פרש" שיודע לדלג, זה שהולם בך מן האוויר ומן הצד, שאינו מתעמת בקווים ישרים וצפויים. אגדה הייתה מהלכת בגדוד שבמשחקים אחדים, אם היה נאלץ, הקריב האיש את המלכה כדי להציל את הפרש, ואף שהפסיד במשחק חגג כל אותו הערב. כשנשאל על כך השיב, העיקר הוא להישאר על הסוס בסוף המשחק.

בעיר יקטרינוסלב ישב כוח גדול של הלבנים, וניסיונות תקיפה אחדים שהתישו את צבא החופש עדיין לא ערערו את אחיזת האויב בשערי העיר. ערב אחד נכנס הפרש עם אנשיו בתוך רכבת, חלקם מחופשים לנשים, חלקם לאיכרים ולזקנים, כולם אזרחים רגילים למראה שנשקם מוסתר היטב, אשר הסירו קודם לכן, בפקודת מפקדם, את מגן העור השחור מן האמה. הם הגיעו בנסיעה, עברו ביקורת שגרתית של הדניקינים ברציף מבלי שנמצא שום נשק עליהם. מהקטר, שנהגו הוחלף בתחנה הקודמת בנהג מצבא מאכנו, נורו היריות הראשונות אל עבר השוטרים הלבנים שבתחנה, ובמהומה שנוצרה התחמשו עשרות הנוסעים התמימים בעוד ועוד רובים שהוסתרו בקרון הפחם, כשהם שובים את לוחמי האויב מכאן ומרגיעים את רוחות האזרחים הנוסעים משם. הרכבת המשיכה לאט במהלכה קדימה מן התחנה המרכזית ועליה לוחמים רבים חמושים. היא האטה בצמתים מרכזיים בעיר והורידה לוחמים, שלקחו את השליטה בהם בזריזות ובשקט. בינתיים, חלק נכבד מכוחות הדניקינים שהיו בעיר מיהרו על סוסיהם לשמע היריות לעבר תחנת הרכבת, שם חיכו להם בכניסה האורבים שהמיתו אותם בחרב או בקליע, בלי לפגוע בסוסיהם.

אל הכוחות שבעיר הצטרפה בתוך שעה קלה חבורת רוכבים שגלשה מן הגבעות, והרוכב שעל הסוס השחור, נסטור מאכנו, ניגש ישירות אל הפרש בחזית תחנת הרכבת, וזה קיבל אותו בהדרת כבוד עניינית. הפרש נתן כמה פקודות לאנשיו ופנה לרכוב לצדו של מפקדו עם חבורת חמושים, ופניהם לשני יעדים שסומנו מראש.

הם רכבו מהר ובשתיקה אל היעד הראשון. זה היה בית בשכונת הפקידים של יקטרינוסלב, שכונת עובדי המדינה הבכירים. שלושה עצי תרזה שבכניסה לבית סימנו שזה המקום, והבית כולו עוד ישן את שנת הלילה. הדי יריות רחוקים נשמעו כנביחות קלושות. כלב התעורר ונבח במרפסת, הפרש נתן לו להתקרב והרגו בירייה אחת. דממה פשתה לרגע, ואז קולות נרגשים בבית, ודמות של גבר בכותונת יצאה אל המרפסת עם אקדח, גיששה עם עששית לראות מבעד לחושך העז. זה האיש שהרשיע עשר שנים קודם לכן את נסטור בהריגתו של קצין המשטרה. הקרחת גדלה קצת, אותם משקפיים עגולים, הקומה שחוחה יותר.

הוא נשא ידיו ודיבר ברעד קל: אינני גביר! איני מהקולאקים, רבותיי גיבורי הצבא החופשי, אני רק פקיד מדינה בדימוס. דיבורו נרגש, אך משוכנע ביכולתו לפתור את אי־ההבנה באיום או בחנופה.

הפרש פתח ביובש. התובע אלכסיי סילוניץ', זרוק את האקדח וידיים למעלה. אנחנו לא רוצים לפגוע במשפחה שלך. האיש שמט את האקדח ונשא ידיו בלי להוציא הגה. רחש עלה מבפנים, ואישה בכותונת חצי־שקופה פרצה מן הבית בבהלה. יללה פרצה מחזה כשראתה את גוויית הכלב. הניחו לנו, זו ודאי טעות. אנחנו לא קשורים לשום דבר, אנחנו אזרחים פשוטים. את הכלב כבר הרגתם, דיינו. הפרש התקדם אליה ולפת בידו האחת את צווארה, כאילו הוא אוחז תרנגולת, וביד השנייה שלף סכין מחגורתו.

צעקה נתמלטה מפיו של האיש בפיג'מה. הניחו לה, אני התובע סילוניץ', הניחו לה. הפרש הביט אל נסטור, וזה הנהן לו בתנועה צדית של הראש, וכף היד ירדה מן הצוואר, כשהיא חולפת באיטיות על כל איברי גופה של בעלת הבית ונתלית לצד מותני הפרש באנחה ובהבעת צער, פעם אחרת אולי, גִיברת סילוניץ', סינן כלפיה באכזבה. נסטור ציווה על האישה לשוב אל החדר, והיא מתעקשת רגע, פניה הלומות הפתעה ואימה, כשהמפקד קורא מפתק ששלף: רומן אלכסיי סילוניץ', היום לפני עשר שנים שימשת תובע במשפט על הריגת קצין משטרה מושחת. באכזריות כלפי העדים שהעידו כי נפגעו ממנו, בהתעלמות מן הצדק הטבעי שראוי להיות בין אדם לאדם ללא קשר לסמכות ולתפקיד, בחנופה למשפחת רומנוב האכזרית שנציג שלה ישב באולם, דרשת עבורי עונש מוות. לא אשכח את חיוכך כשליווית אותי בסיום גזר הדין, כשהומתק העונש למאסר. זוכר מה לחשת לי אז? פני התובע החווירו כשקנה אקדח הוכנס לתוך פיו, נלחץ אל פנים גרונו וחנק אותו מבפנים.

הייתה שתיקה, חרחור ושתיקה, והאישה החלה ליילל מעבר לפרש ולדבר אל החלל שמעליהם, כתפילה לאב הרחמים. האיש גמגם, איני זוכר דבר, זה היה לפני המון זמן. נסטור מאכנו רכן אל האיש, ימינו שוב דוחקת את הקנה אל גרונו, אתה ודאי זוכר, כי לכל מי ששלחת לכלא היית לוחש זאת. בכלא בוטירקה סיפרו לי את זה החבריה, שקראו לך "משרתו של השטן". ואולי אשתך תוכל לדובב אותך? הוא נד בראשו, והפרש, בתנועה סיבובית אחת, משמאלו דרך ימינו, כתנועת פועל בבית החרושת, קירב את ראשה של האישה אל קנה האקדח, בעוד כף ידו חופנת היטב את אחד משדיה. הפעם היא צרחה בטון גבוה, חסרת אוויר ונדהמת, ופרץ צחוק וכמה קללות נשמעו מצד הלוחמים הממתינים מאחור. בעלה תפס אז את ידו של נסטור והסיט את האקדח מאשתו אל ראשו שלו, וירד על ברכיו והתחנן, ואמר משהו. שקט כולם, אמר באטקו, אם כבר שכחת מה אמרת לי כשנפרדנו בבית המשפט, יוכל הפרש שלנו לברר בחדר ההוא עם אשתך, ויש לו באמת חולשה לנשים! ברק המשקפיים התעמעם באגלי זיעה כבדים ששטפו מהתובע כמפלים, הקרחת הבהיקה ורעדה, והאיש קרא בקול רם יותר וניחר, "נתראה בגיהינום", זה מה שאמרתי, אך אלו היו רק מילים, המפקד.

הייתה שתיקה, והאישה החלה ליילל שוב, ומאכנו הורה לה ביובש לחזור לחדרה, ושם כבר התגבר הבכי, שלה ושל ילדיה, ורעידות האיש גברו, והוא עדיין על ברכיו, ורוחו של נסטור מאכנו כבר נדדה הלאה, במורד הרחוב אל יעדו הבא, והוא פקד בפיזור, נו, אמור זאת שוב!

נתראה בגיהינום, אמר האיש, ובאטקו הנהן בראשו לאשר זאת. הוא הוריד בשמאלו מעיל עבה מפואר מן הקולב והניח אותו על ראש האיש, וירה ירייה אחת אנכית דרך פרוות השועל אל מרכז הגולגולת שמתחתיו.

שוב שעטה החבורה על סוסיה, כעת אל היעד השני בעיר. אל המקום שפקד מאכנו תמיד בכל עיר שנכבשה, בית הכלא. חלק מאנשיו כבר שוטטו במקום, המתינו לו, והוא עבר בהליכה סקרנית עייפה בין שורות הסוהרים שישבו חרדים בכניסה, וידיהם למעלה בתנועת כניעה, ועבר בין אנשיו שהרימו לעברו את אמת היד השחורה, ונהמה החלה עולה ממסדרונות הכלא, והיא הולכת וגוברת, באטקו מאכנו, באטקו מאכנו, הוא אהב את המילים המלטפות האלה מגרונות האסירים, באטקו מאכנו. והוא קרב אל השער המרכזי החוצץ בין העולמות, ומעברו נחשול מצחין של מוכי גורל חוגגים את שמו, ומאחוריו שאר העולם: אדונים ועבדים, מפקדים וחיילים, צוענים, יהודים רוסים ופולנים, תמימים וחורשי מזימות. והוא אחז את מפתח השער, ופתח אותו לרווחה, ונשא ידו והקהל השתתק, והוא צעק, תחי אוקראינה, יחי הצבא החופשי! והד ברור ענה לו מבין מאות מוכי הגורל שבחצר, שגורלם התהפך היום.

הסתובב, וכל עייפותו צפה ועלתה, ורגליו כבדו פתאום, ופנים דהויות מריעות או מגחכות חולפות ונותרות מאחור כשהוא שב אל הסוס השחור, מלטף את אוזניו הלבנות. הפורענות זרמה אל חצר הסוהרים מן השער שפתח, עשרות אסירים נלהבים נכנסו אל החצר כדי לבוא חשבון עם אלה שמיררו את חייהם, והוא נזכר בכלא בוטירקה בחורף 1917, וחש עייף מאוד.

סאשה, אמר כעת סוף־סוף למפקד שכינו אותו הפרש, אני לא יכול לסבול את הפראות שלך עם נשים. אולי פשוט נמצא לך אישה טובה וחזקה, שיהיה לה כוח לחוכמות שלך, ושתיקח ממך את האכזריות שלך בכל לילה? הפרש הביט אליו ואל ההמון שמשתלח בסוהריו, ובמבטו היו גם התרסה וגם כניעה, ובאטקו מאכנו חש שידו קצרה מלסדר את כל זה, וגם את זה, ומבטו נדד סביב, ביקש הקלה. והנה, ראה פתאום ברחוב העיר יקטרינוסלב אימא צעירה רוכנת אל בנה הקט, ולאט נושאת אותו ואומרת לו משהו, והילד מקשיב, ונותן ידו בידה, והם פוסעים בשדרה, והוא פנה אל סוסו כשהוא נושא עצמו בקושי מעלה אל גבו, קח אותי רחוק מכאן, אני רוצה לישון. רק לישון.

היהודי

על הגבעה מול כפר מולדתו שבו מחשבותיו של נסטור אל אנשיו שלצדו. השלישי מבין אנשיו פתח את פיו ודיבר, זה היה היהודי. האם היה הוא שונה מן האחרים? נסטור ידע שכל אדם הוא שונה, ושאין שתי ציפורים זהות גם בלהקה עצומה, אך באוקראינה המילה יהודי הייתה חמה תמיד, לטוב או לרע. ולכן בחר להדגיש בפני כול את היות האדם הזה, לב כגן, יהודי, בפני כול. וכשאחד האנטישמים מתלהם עליו ואומר כי אחד ממפקדיו הוא יהודי, פורש מאכנו את סגולותיו של לב אחת־אחת: חרוץ; חכם; אומן שיתופי הפעולה; גאון ארגוני; נאמן; בעל זיכרון פנומנלי; ושואל את המקטרגים אם הוגן שכיוון שאיבר מינו של אדם נקצץ כשהיה בן שבוע, ממשיכים לקצוץ את נשמתו כל חייו.

רגלו בתוך המשוורת, פתילים של כותנה מציצים כלפי מטה מתחת לבגד הצמר — זו הציצית ששומרת על בני עמו משכחה, כך אמר לו היהודי פעם, והוסיף, איני מקיים את כל המצוות שהאל חייב אותנו היהודים לעשות, אך יש כאלה שאם אוותר עליהן אהיה טיפש עלוב בעיני עצמי, אהיה כמו רוכב שמציעים לו סוס אציל והוא מעדיף לרכוב על חמור. אני פוחד להפוך למנקורט, העבד הצייתן שנעקר ממנו הזיכרון, לשכוח אלוהים ואדם. לכל בן אנוש זה עלול לקרות, אך כשאצלנו בעם מישהו שוכח את אלוהיו, הוא עלול להפוך לגרועה שבמפלצות. על כך שמעתי, ומעט מזה גם ראיתי.

היהודי דיבר כעת כשהוא קורא ביובש מתוך גיליון נייר, הסתיים המִפקד של כוחותינו, קומראד באטקו. לרשותנו 46,517 איש ואישה, מתוכם 34,220 תופסי נשק. מתוכם כ־4,230 זמינים ומחכים לפקודה בשלושה מחנות שבין הדנייפר לים השחור, והשאר בכפרים שלהם ובעיירות יכולים לכנוס תוך יומיים רכיבה לכל היותר אל אחד המחנות. לכל אחד סוס או פרדה וצידה ליומיים באוכף.

מאיפה יש לו, ליהודי הזה, את כל המידע? איך הוא בונה את רשת המודיעים והסוקרים? איך הוא מצליח לוודא שאדם מסוים הוא משלנו? על כמה אחוזים של נאמנות מחשיבים בן־אדם ללוחם שלנו? שמונים? שבעים? ואולי רק ארבעים? הרי חלק ערקו מצבא הלבנים, חלק היו בצבא הרוסי במלחמה הגדולה ועברו עם הנשק אלינו, האם מחר הם יכולים לעבור אל כל ארגון אחר? איך יודעים בבירור מי נאמן? ואיך יודעים על מישהו אחר איזו רוח תסיט אותו? ומי שנאמן לך, האם זה רק כי אין לו ברירה? איך אישה נאמנה לבעלה, אף כי אין לה ולו אותו דם, ואף כי בית אביה עדיין יכול לקבל אותה חזרה אם תחליט לעזוב? מה מחזיק אותה איתו בבית? הפחד לבדו? שמעתי שאומרים אהבה. שמעתי גם נאמנות, שמעתי פטריוטיות. מילים, מילים.

על כלום מכל אלה לא הייתה תשובת ברזל, אך היה לו מושג שרִפרף בתוכו כמו רמז, כמו פנס סימון. בעצם שני פנסים. כיוון, וסדר. הוא שמע לא פעם מהיהודי על הרבי מלובביץ', שהיה שלישי בשושלת הרבנים באוקראינה. הוא וכל חסידיו דיברו על המשיח שיבוא יום אחד ויגאל את העולם, התפללו לבואו וחיכו לכך בקוצר רוח. באטקו קיבל זאת תחילה בבוז, כי איך ייתכן שהעולם ייגאל בלי מהפכה חברתית־כלכלית אמיתית? עם הזמן הופיעה סקרנות אצלו, והוא גישש. היטב ידע שהיהודי הזה אינו סובל בוז, אך יודע להתמודד עם כל ביקורת ולענות על רוב השאלות.

— מה יקרה כאשר יבוא המשיח, קומראד לב?

— לא יקרה כלום כנראה, כלפי חוץ.

— חשבתי שבנחלים יזרום יין, שעל העצים יגדל זהב. והכבשים יחיו עם הזאבים, כמו שכתוב אצלכם. מלאכים יסתובבו בין הכפרים והמשיח יבטל את כל הסבל האנושי.

— זה רק משל, קומראד נסטור. הרבי אמר שפשוט יהיה סדר בעולם.

— נו, באמת, קומראד לב. סדר זו מילה של פקידים או של נשים במטבח...

— הרבי אומר שסדר זה תיקון העולם. כשיהיה סדר כל אדם ידע את מקומו, ואז ייפסקו התחרות והשנאה בעולם.

— סדר יהיה כאשר לא יהיו מנצלים ומנוצלים. כשכל העמלים יתאחדו ויבוטלו המעמדות.

— אולי, קומראד. אבל בשביל זה יצטרך הרבה דם להישפך, והרבי לא מאמין שתהליך כזה יצליח באמת.

— ואיך הוא מציע להגיע לסדר, הרבי שלך?

— הוא לא שלי, הרבי. אני יהודי מאמין, ואני מקשיב לכל מי שרוצה בטוב העולם.

— נו, קומראד כגן?

— יהיה סדר כשכל אדם יעשה עבודה פנימית שלו. אף אחד לא יעשה את העבודה עבורי, לא האפיפיור, לא הרבי ולא החבר לנין.

— וזה הכול, קומראד?

— כמעט הכול. וצריך גם אמונה שתהיה.

— אמונה במה?

— שיש סדר בעולם, אמר היהודי.

אספקה, המשיך היהודי להקריא, בסיור שעשו לוחמים מגדוד שלוש בעיירה טוקמק הושגה צידה שתספיק לבריגדה לחודש שלם, משני בתי המסחר שבהם סיירו לוחמינו נרכשו בכספי קולאקים עשרים שקי קמח, חצי טונה תפוח אדמה, סוכר, שמן, טבק.

זוהי לא צידה שמחזיקה צבא לחודש, אמר נסטור. אמת, המשיך היהודי. השאר נלקח ברוח הצדק הלאומי, לפי התקנון, הכרזנו על אספה דחופה של איכרי האזור, והודענו שעל כל אחד להגיע עם שק כיכרות לחם, שק גריסים ושק ירק. בתוך ארבע שעות התאספו מאה איש. הם מילאו בקושי שתי כרכרות בצידה שהביאו, אך באספה דמוקרטית שקיימו מסרו לנו שמות של שבעה קולאקים גדולים מהסביבה, עם פירוט התוצרת שהם מייצרים. נשלחו שליחים אל הכתובות שקיבלנו, ולקראת לילה כבר הגיעה כרכרת מזון מכל אחת מהאחוזות האלה. שבע כרכרות מלאות, קומראד באטקו, מן העשירים המסודרים אל המוני הצבא החופשי. באטקו הרגיש את קרביו רוחשים, זמזום החל לטפס במעלה ארובות האף שלו, והוא הכיר את הסימן הזה. אלה היו פעמים שבהן ביקשה נפשו הפסקה. לקחת הפסקה מהכול. מהכול. הזמזום הופיע לראשונה, ככל שזכר, כשמצאו פעם הוא וחבריו יערת דבש בתוך עץ ביער ועמדו והסתכלו בפליאה בעסק הנשגב הזה, בהדר הטבע, בתיאום ובשקט של אלפי יצורים, בלי מילים — רק זמזום וכנפיים, ובמבנה רב־התאים שעווה לבנה וזוהרת. מקל הוכנס דרך מסך הדבורים המזמזם אל עומק הגזע והוציאו אותו וטעמו טעם גן עדן, וניסו להגיע אל העומק בידיים כדי לאסוף עוד מן השפע הזה, אך פתח הגזע צר והדבורים התחילו לזעום, ונער גדול אחד הוציא משור מאוכף סוסו והחל לנסר את העץ, ובאטקו רצה לעצור בעדו אך הוא רק נער צעיר וההוא כבר גבר וזמזום החל לטפס בחלל ראשו, כמו זמזום הדבורים, הולך ומתגבר בחלל העץ, והוא הסתובב והלך אז משם, והעץ התמוטט דקה אחרי, ומרחוק שמע את צהלות חבריו.

מאז אותו יום זכר את צבא הדבורים השקט ואת השפע המתוק שברשותו, שהוא פרי עמל סבלני וטהור, ותמימות הילד שבו רק קיוותה להיות פעם חלק מעסק שכזה. והנה הוא כאן, בצבא האלפים שהקים באמונה ובסבלנות, והנה הזמזום, בן בריתו, ומה יעשה עם זה? ואם ייפסק הכול ויעלה על גדותיו, לאן ילך עכשיו באטקו מאכנו?

וחוץ מזה? שאל נסטור.

כאן הייתה שתיקה, והיהודי נשם, ועיניו הפיקחיות חיפשו עוגן יציב, והוא דיבר. נלקחו עוד מאה כבשים ועשרים פרות כתרומה של חקלאים לכוחות הגדוד. תרומה? שאל נסטור. כן. כמו שבנו אבות אבותיי את המשכן במדבר, כל משפחה, כל שבט, העלו תרומה. כך גם המשכן של הצבא שלנו, קומנדיר. המטרה המאוחדת קדושה לעם שלם, העם האוקראיני.

נסטור הכיר את תורת ישראל. לילות ארוכים ליד מדורה או ברכיבה לאור ירח, סוסיהם נוגעים לא נוגעים, האיש הזה היהודי נוגע בחייו. באר המים העמוקים, פטריוט יותר מכל אוקראיני, מחושב מכל שחמטאי, ערום מכל שועל. כופר בכל המוסכמות, אך נאמן למשהו שנסטור לא יכול להגדיר. אינסוף שיחות על גיבורי התורה, שלא היו קדושים אלא אנשים בשר ודם, שלבו של נסטור נטה אחריהם יותר מן הקדושים שהיו תלויים סביב המזבח של אימו בילדותו.

היהודי היה הגבר היחיד שנסטור התוודה בפניו, כשהעולם היה נשמט מתחת רגליו, כשתחושת הצדק והגאולה הועמו, כשחש בלתי שלם עם שליחותו, כשלבו נסדק. היהודי ציטט, ותרגם לרוסית את הרב קוק: "מי שאמר עליי כי נשמתי קרועה, יפה אמר. אי אפשר לתאר לנו בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הופכיות, ומלחמה תמידית בקרבו..."

וחוץ מזה? שאל נסטור. היהודי היסס, ודיבר לאט. שלשום בעת ההמתנה לאיסוף המזון בעיר נובובוג בחבל חרסון התחילו חיכוכים עם המקומיים. הם היו במקרה יהודים, קולו רעד. כנראה כבר אספו מהם תרומה לצבא החופשי פעם או פעמיים, וכשאחד הלוחמים פנה בכוח לכיוון בעלת הבית היא פשוט החלה לצעוק בקולי קולות, והוא נאלץ להשתיק אותה ביד ימינו...

המפקד איבד סבלנות, לחץ שהחל עולה מן הבטן אל הסרעפת הקשה עליו עוד יותר. מה הוא מקשקש, היהודי, שזה "במקרה יהודים". אלה הרי בני העם שלו, "עם לבדד ישכון" כפי שהוא מעיד על עמו, מתבדלים, מזוכיסטים, ענווים לעתים ועם זאת יהירים כל כך לפעמים, אומני ההסוואה וההתמזגות. מטורפים בשביל לסבול חינם בגלל אמונתם. למה הוא מסובב אותי, האם אינו סומך עליי שאקבל ממנו מילים אחרות, למשל שיגיד שלוחמיי התנהגו כמו חלאות? די, מספיק. הוא נשא ידיו אל הרקות, מורה בזה שהספיקה לו ההקדמה. נסטור מאכנו איבד סבלנות מן ההתפתלות היהודית הזו — לא קומנדיר, אלא קומראד! נו כבר, מה היה בסוף, דבר כבר, הזמן אוזל לכל הרוחות והשדים.

אדם אחד נורה למוות, שלוש נשים נאנסו בתוך הבית שבפאתי נובובוג והבית נשדד כולו, כולל הרבה חפצים שהם מעבר למזון או שתייה. כמו קריין ברדיו המפלגה, כך מסר היהודי את תמצית החדשות ושתק.

באטקו מאכנו הרגיש עכשיו את הלחץ המוכר באזור החזה וקיבתו החלה לרשרש, כאילו לחץ שם מישהו על כפתור. שקט מעיק השתרר, נסטור חש ברע. מתוך המבוכה ניסה היהודי לסגור את הסיפור נכון, כי הוא ודאי יודע שהסיפור הוא הכול.

הנשים, כפי שאמרתי, יהודיות, ממשפחה אחת, זה התחיל מאי־הבנה, כפי שדיווחו לי. הוא השתעל, היהודי, קולו נסדק. אחד הלוחמים רצה מזכרת לאשתו ושלח יד אל מחרוזת שעל צווארה והבעל תקף אותו. מכאן התגלגלו הדברים הלאה. אצלנו אומרים, מי שעובר על אחת מעשרת הדיברות, סופו שיעבור גם על נוספות.

ונסטור חשב, חפש את האישה, חפש את היהודי. תמצא את התכשיטים, בעיקר אצל היהודים, ותמצא את הקנאה בהם, ואת הפחד מהאחר, מהשונה. ותאווה בכל מקום, שמתפרצת כשאפשר, כשאין בעל בית, וכשיש גל של הפקר, שהכול מותר. מה אני אמור לעשות עם זה?

קומראד לב, פנה אליו נסטור, מה אני אמור לעשות עם זה? היהודי משך בכתפיו. צער, פיקחות וזעם הוסתרו אצלו יפה בפנים. בחוכמתו, היו לו תשובות ברורות לרוב הבעיות. בהיותו יהודי, אורח שונה וחשוד בחצר הרוסית משך דורות, נזהר מלומר הכול.

ואתם, מה אתם אומרים שעלינו לעשות עם זה? פנה אל הגרמני והפרש. הייתה דממה, וכעת ברוח שהפכה מערבית נשמעה היטב מכונת הדיש מן הכפר, קולות רמים של פועלים עם קול מנוע מטרטר, ומתוך הטרטור ענה לו הגרמני: מהפכן חייב תמיד להיות מוכן לקרב, אבל הוא חייב לנהוג בהתחשבות כלפי האוכלוסייה המקומית. אופי ההתנהגות שלנו בערים שאנחנו כובשים הוא עניין של חיים או מוות בעבור התנועה כולה. זה חוק ברזל אצלנו, קומנדיר, אמר באותו דיבור חתוך, כמעט אוטומטי, שנסטור כל כך תיעב אצלו. קומראד, לא קומנדיר, הבדל של אות אחת הוא גדול, אמר נסטור והביט כעת רק אל הפרש, האיש שבחשיבתו היה מקַלטר ומאוורר את התנהלות הצבא.

אומר לכם מה שמעתי, מילה במילה, בשיחת לילה מאחד האוהלים של אנשיי, אמר הפרש, "אזרחים שוחרי שלום לא צריכים לפחד, מפני שהמאכנוביסטים הורגים רק גרמנים ויהודים. אלה, אחרי הכול, הם החלק העיקרי של הבורגנות."

תנועת עווית בכתפו של היהודי להרף עין, דממה וטרטורה של מכונת הדיש. אם הייתי יודע שהוא חריג הייתי מוציא את מי שדיבר ככה מן השורות שלנו, שיחזור לשדות שלו ולא ירעיל אותנו מבפנים. מצד שני, אם הייתי חושב שכך חושבים כל חיילינו, הייתי עוזב את צבא השחרור! כך אמר הפרש בהרהור, והוסיף באופן יבש משהו, בקול נמוך וצלול: ואת האונסים מן העיר נובובוג הייתי מוציא להורג הערב, במחנה הגדוד שלהם, טבארישי1.

כבר הגיע זמן ארוחת שחרית לפי שמכונת הדיש נאלמה דום, והעובדים ישבו ואכלו כנראה במרחק. את המתח בין אנשיו היה אפשר לחתוך בסכין. נייר הלקמוס הרגיש של אוקראינה דיווח לו תמיד את האמת, למרות ומפני שהורכב מגברים שונים זה מזה.

נסטור הודיע שמחר יצא הכוח של הגרמני והיהודי לכיוון חבל חרסון, מסע של שני ימי רכיבה, כדי לחבור אל הכוחות שליד נובובוג ולהראות נוכחות באזורים החקלאיים המצליחים של דרום־מזרח אוקראינה, אסם התבואה הרוסי.

על האנסים הבוזזים בנובובוג לא הוסיף מילה. נחכה ונראה, חשב. איך הפרש כאן, עם תאוותו ואכזריותו, מלמד אותנו מוסר על אונס וביזה... הגלגל מסתובב, מסתובב... נחכה ונראה. ישיבת הפיקוד היומית נסתיימה.

שאול המלך

הוא נזכר בסיפור של היהודי שלו על שאול המלך, מנהיג אמיץ שסחף אנשים איתו למלחמת עצמאות קשוחה. הגיבור הזה היה משאיר לעתים, שלא בטובתו, משימה אחת לא סגורה. כמו עם מלך עמלק שעליו חמל בתום המלחמה, למרות הציווי מאלוהיו לא להותיר זכר מהזרע הזה. גם על הצאן והבקר שלו חמל, כי לבו היסס. ואולי בגלל עייפותו ממלחמות או רתיעתו מעימותים עם אנשיו הלך המלך ונעשה בודד ומריר, הולך ונעזב על ידי אלוהים ואדם.

עם פחות תומכים ושותפים אמיתיים לדרך, גם הבדידות של מאכנו הלכה וגברה. היו שטענו כי לא היה לו כל ידע פוליטי וכי אי אפשר לנהל ככה צבא אמיתי. האישה היחידה שאזרה אומץ, מבין רבות שבחיקן בילה, אמרה לו, אתה אמיץ, אבל מתעלם מאזהרות חשובות. אתה חושד בכל ידידיך, ולכן מחמיץ מתנות. גם בחושים שלך עצמך אתה חושד, והם טובי ידידיך.

היא אישה מלוכסנת בעלת עיניים ירוקות, חזה קטן, וריח דבש לעורה שהיה מטריף את חושיו, והייתה מדברת אליו בלי למצמץ, כפי שרק הפרש יכול היה. אף שהייתה מתגרה בו ויורה את חיציה, היו בעיניה חוכמה וחמלה שהמסו שורשים עקשניים של חשד מלבו.

אך הנה הבדידות הלכה וגברה, והמפגשים איתה פסקו.

האלכוהול הלך ונעשה בן בית, אם אפשר לקרוא לאוהל המפקד בית. את המשקה הביא לו השליש הצמוד בתחילת כל שבוע, בתוך תיבת עץ סגורה של תחמושת, לפי בקשתו. הוא היה לועג למשרת האישי הנאמן: במקום שלוש־מאות כדורים אתה מביא לי שמונה בקבוקים, מה הורג חזק יותר?

זה השפיע על המזג, והאיש ששמו נודע למרחוק כאחד שלא ייאבד עשתונותיו לעולם, גם אם תכוון קנה לראשו, מצא עצמו מעת לעת עונה בגסות לפקוד שלו, או מסובב כתף גאה כלפי אחד מסגניו. הוא שנא את עצמו, את האיש הקפריזי המריר שהגיח מתוכו, במקרים כאלה. האם גם הוא ימצא עצמו כמו מלך ישראל, נופל על חרבו בבדידות, רחוק מכבוד, משפחה או חברים?

טרוצקי, המוח החריף האכזר של גלגלי המהפכה האדומים, היה כבר מתחילה עוין את נסטור, וכעת לקראת קיץ 1917, כשהצבא האדום הרחיב אחיזתו באוקראינה ונראה היה שהלבנים מתמוססים, חתר למגר אותו. הכושי עשה את שלו והוא יכול ללכת לעזאזל. יותר לא היה צורך למפלגה באנרכיסט הזה, בטח לא כשאויביה נחלשים. בעלי ברית פרועים כמותו, שהצילו את הקומוניסטים בזמנים הקשים שאחרי המהפכה, עלולים להיות להם כעת לרועץ. שוטרי הצ'קה היו דואגים לתלות את תומכיו של נסטור בכפרים שנכבשו. הם ניסו ללא הרף להתנקש בו, הפיצו מסרים רשמיים כאילו הוא מת והובס, אך הוא צץ במקום אחר, עוקץ ותוקף ומוציא להורג קצינים אדומים ושוטרי משטרה חשאית. ההרג היה עצום, שני הצדדים נלחמו זה בזה על גב האוכלוסייה האוקראינית, ויהודים במיוחד — הם תמיד טרף קל יותר.

במאי 1919, הפופולריות הלאומית של מאכנו יורדת וכדי להתחזק הוא רוצה לגשת אל הפריפריה, רחוק ממנגנוני השלטון המושחתים שבערים, רחוק משופרות התעמולה האדומים. כן, הוא יֵצא אל כפרי העמלים, אל בעלי המלאכה שבערים הקטנות, שרוצים כמוהו קיום הגון וחופשי. בתור התחלה הוא פונה לביקור נוסף אצל אשתו וילדיו בכפר גולאי פולה, שכעת עמדה השמש מעליו בצהרי חודש יולי. הכפר נראה מגולח, כאילו בא מגנט ענק ועקר ממנו תכולה רבה. כבשים ותרנגולות בקושי נראו, כרכרות ועגלות ופרות התמעטו מאוד. עצי הפרי היו שדופים או כרותים, ובגרנות כמעט אפסה התבואה. הוא ידע — סוסים רעננים היו מצרך מבוקש ביותר, ולכן הוחבאו עמוק בחורשות, בין ביצות החורף שהפחידו רוכבים זרים. והחיטה נחמסה בידי הכנופיות השונות, כי לחם כולם צריכים.

אשתו אירחה אותו בבית למען ילדיו אשר גדלו, והנה נגמרים ימים שקטים שלקח במשורה, שבהם ראו את אבא בכל בוקר וערב, וזה בעוד רגע ייעלם. הצבא החופשי מחכה לו פה ושם בדרום אוקראינה. נשים מעטות, אחרות ושונות, ירגיעו מעת לעת את בדידותו. אך הילדים, הילדים. אליהם יצא לבו עם כל ילד שיפגוש בדרך.

הגולם

היה חכם יהודי בעיר פראג שרצה להגן על קהילתו מבריונים ומציקים ויצר מעפר ומים וקש גולם, וכתב על מצחו את המילה "אמת". בעזרת סיסמה שהיה היהודי אומר לגולם, "שמע ישראל", היה יצור העפר מתמלא ברוח חיים בתחילת השבוע והולך ומפיל פחד על הרשעים שניסו לפגוע ביהודים חסרי הישע. לפני כל שבת, יומם הקדוש, היה הגולם מתרוקן מחיים כשאמר לו החכם מילים מתאימות. בערב שבת אחד, שכח היהודי לחדול אותו, והגולם יצא לסיבוב בעיר, פגע באנשים, בבתים, וזרע הרס ובהלה. קמה צעקה בעיר, והיהודים קראו לרב להציל אותם מהרס העיר ומזעם האזרחים על הסבל והנזק. יצא הרב אחרי הגולם, ועלה בידו להתקרב אליו, וביקש שיתכופף, ומחק את האות הראשונה שנכתבה על מצחו. בשפת היהודים נשארה כעת המילה "מת" על מצחו של הענק, והוא הפך שוב לגוש עפר דומם, שהתנפץ והיה לאבק.

את הסיפור הזה שמע באטקו מאכנו מן היהודי שלו לא מזמן, והיה שב וחוזר אליו תכופות. אירוע רדף אירוע בקיץ 1919, הבדידות מעמיקה, והפרעות שחוללו אנשיו הולכות ותוכפות. מדי יום סובלות פלוגותיו אבדות ממארבים ומצליפות. פעם בכמה שבועות מתחכך עימו מלאך המוות, ופעמיים כבר התעכב אצלו וכמעט לקח אותו הלאה. הביזה מכפרי החקלאים הפכה להכרח. כל אספקה אחרת פסקה מזמן וכשהוא טועם או לוגם משהו בשביל להשיב את נפשו הוא יודע שזהו לחם שלל, שנלקח בכוח. עיניו המביטות, שבימים קודמים ליטפו את לוחמיו, עכשיו מרפרפות עליהם, נמנעות מקשר עין, וככל שגוברות הידיעות על הפוגרומים בדרום רוסיה שבה תמונת הגולם ועולה לפניו. הוא מקיץ בבהלה משנתו, הטרופה ממילא. האם גם עליי נגזר לראות את יצירת חיי משתנה והופכת למפלצת? האם האמת שלי השתבשה לגמרי? ואולי אני בעצמי הוא הגולם?

עתה, באמצע יום חם בחבל חרסון, הוא מזדמן עם חבר מלוויו לחניון של אחת הפלוגות בשדה חיטה שנקצר זה מכבר, ליד מושבה חקלאית של יהודים בשם נובופולטבקה. במרחק עולים הדי יריות בודדות של רובה ואלה נענים בנביחות פזורות של מקלע. לא רחוק ממנו נוסעת במרחב השדה כרכרה עם שני איכרים מקומיים. הם עוצרים ומעמיסים בעמל שתי גופות, וממשיכים הלאה. לכאורה יום שגרתי.

והנה, נורות בהפתעה אל סככת המפקדה כמה יריות מתוך מערום של אלומות תבואה במרחק מאה צעדים. כדור שורק קרב אליו וממשיך אל האינסוף. מעשה שטן הוא זה, ועוזרו לב אליוכין, המכונה "היהודי", נפגע מהכדור כעשרים פסיעות ממנו ממש, בחזהו, והנהו גוסס מול עיניו. נסטור קרב אליו כלא מאמין. היהודי חיוור ונשימתו רפה. נסטור כורע על ברכיו ומחזיק בידו, ומדבר.

— הישאר איתי, אל תירדם.

— דבר איתי, חבר, לוחש הפצוע.

— אל תלך מאיתנו, חבר, אני זקוק לך, הוא קורא. אתה תתגבר על זה, הנה יגיע החובש.

— כוחי הולך ונוזל, קומראד נסטור, אבל אין דבר. הגיע זמני. דע לך, אני מרגיש שלם עם עצמי.

עיניו נעצמות ונפקחות לשניות אחדות.

מרגיש שלם? נסטור מתיז אליו, נדהם.

הוא מתקרב כעת לומר לו משהו, בתוכו תחושה של דחיפות, ללא דיחוי. יד אחת תומכת בראש הפצוע בעורפו, ידו השנייה לופתת את לחייו, ממש כדי למנוע מן העיניים להיעצם. הוא חייב להבין, דווקא מהאיש הזה, אף שחיי היהודי אוזלים.

טוב שאתה מרגיש שלם, קומראד לב. אך הרי אמרת לי לא פעם את דברי הטבאריש קוק, שאין אדם יכול להיות שלם. אני זוכר בבירור — כי האדם הוא בעל שאיפות הפוכות!

היהודי, שבב חיוך רועד על פניו לשמע הציטוט הזה, כאן בין גבעולי השלף, כשהניגון של מותו הומה לאט, הולך וקונה מקום בתוכו. ראשו מנסה להתרומם רפות, הוא לוחש ברוסית: במחילה, לא טבאריש קוק, אלא הרב קוק. המפקד, לא הספקתי להשלים אז את כל המשפט של הרבי, הוא הולך ודועך, אך עיניו רוצות מאוד להסביר, ומאכנו מקרב אליו את האוזן, מושך אותו אליו מן האדמה, מניח על ברכיו, כתפיו רועדות וכל ישותו מכונסת אל שפתי היהודי שהדם הולך אוזל מהן. היהודי מוציא את משפטו האחרון, מילה במילה, בעברית צחה מחרחרת, אל אוזן חברו... "וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה."

הוא מהנהן בראשו ועוצם את עיניו וכל שרירי פניו נרפים וצונחים באחת, וראשו נוטה אל אדמת השדה, ופיו נפתח קלות.

נסטור מאכנו מבין כעת שאינו מבין דבר, נפשו רצוצה. הוא מניח את הראש היהודי על השלף הזהוב, מעביר ברישול רך את ידיו על שערו ועל ריסיו של האיש, מבטו מתרומם וחג סביב כהוזה, בבחינת "איפה אני בעולם ומאין יבוא עזרי". מביט על כיתת החיילים אשר הוציאו כעת מן המחבוא את היורה שכדורו קטל את עוזרו היהודי השרוע כאן על האדמה, תווי פניו חלקים ורגועים כשל תינוק.

הם מזרזים את האיש השבוי הלאה אל מפקדם, כפות ידיו כבר עקודות על רובהו שמונח על כתפיו במאוזן, ועל פניו אימה עקשנית של בן מיעוטים חקלאי. בגדיו מרופטים, מלאים גבעולי קש מן המחבוא, עיניו קשורות בסמרטוט שחור והוא ממלמל תפילה שנסטור מכיר. שמע ישראל... ואהבת את... בכל לבבך ובכל... והיו הדברים האלה...

אחד האנשים מצמיד אקדח לרקתו ומבקש במבטו אישור לסיים את העסק. קולו של השבוי רועד כעת כמו בכי של חיית בר. על לבבך... ודיברת בם... המפקד נד בראשו לשלילה, בתנועה אדנותית הוא מסמן להניח לאיש. הלוחמים מתקבצים סביבו והוא פונה אליו: יהודי, האם אתה יודע מי אני? האיש אינו משיב ורק ממשיך וממלמל: וקשרתם לאות על ידיך... נסטור מביט בפרק ידו שלו, העטוף רצועת עור שחורה, וחורץ ביובש, אני נסטור מאכנו, יהודי!

פני האיש שמולו קופאות לרגע, ואז מתעוותות באימה, ומתגלמות לזעם, והוא מסנן ביידיש, דמך בראשך, ומבקש ברוסית, תן לי בבקשה לראות אותך לפני מותי, מאכנו. לראות מקרוב את שליח השטן שהעולם רועד ממנו. נסטור מסמן בעייפות אל החיילים, והם מתחילים להתיר בהיסוס את עיני האסיר, ומפקדם מתבונן בנעשה בשוויון נפש, מעודד את אנשיו.

זה חקלאי כמוני מהכפר, תנו לו להביט בי. כולנו בני אוקראינה שווי זכויות, הוא אומר ברוסית, חציוֹ אינטימי וחותר לקשר, חציוֹ נואם לנתיניו הדמיוניים בני אוקראינה החופשית. ואם שמעת עליי אחרת, זו אי־הבנה, הוא מסביר, מנסה לרצות את שומעו. אך האיש שעתה הותרו עיניו אינו שומע, עיניו רושפות קדימה ולמטה ופיו לוחש, דמך בראשך, בן השטן, ידו השמאלית הכפותה לרובה משתחררת בקסם, כפיתול הנחש, מן הכפיתה של החבל, והימנית שנותרה קשורה עם קנה הרובה חגה כתנועת מגל כלפי מטה וחובטת את קת העץ עם כל מסת הכלי אל כיוון ראשו של נסטור מאכנו. עם המכה יוצאת זעקה חדה חרוכה, שמע ישראל. האיש המותקף מצליח בכף ידו הזריזה לחסום חלק מכובד המכה, צעקות ברוסית נשמעות, והדם שבוקע ממצחו של המנהיג מתערבב עם קילוח חד שיוצא מצווארו של האיכר. כי הנה, אחד החיילים מיהר לעצור את התוקף וזינק ונעץ בו כידון, וכעת הוא שוכב מפרכס ומיד נודם, על אדמת השלף בצמוד ליהודי לב אליוכין.

מהומה, אנחות כאב, קללות ברוסית, שקט.

רגע ממושך נמשכת הדממה, ולאחריה קם נסטור מאכנו ומתנודד על רגליו, פניו ובגדיו פורענות אדומה כהה, וחייל נחפז להניח סמרטוט בד על פצעו. הוא עצמו ניגש לסוס ומוציא מתוכו את בקבוק היין השרוף שלו. הוא מלטף רגע ארוך את ראש הבהמה, גבו אל כל המתרחש. אז הוא פונה אל החיילים אובדי העצה שמאחוריו ופוקד ביובש, קחו את שני המתים, והביאו אותם אל העגלה שהולכת שם בשדה, והגידו לעגלון ככה: "בפקודת מפקד צבא אוקראינה החופשית, הביאו את שני הלוחמים האלה לקבר ישראל!"

כאן מסתובב האיש כמי שמטען כבד הוסר ממנו. הוא עולה על סוסו, לוגם ארוכות מן המשקה, מתייצב על האוכף ומדרבן את הבהמה אל הדרך.

קח אותי רחוק מכאן, אל האוהל שלי, כי אני עייף, ונפשי מרה.

חזהו רוכן ונצמד בשכיבה אל ראש הבהמה האצילית, שריריו מתרפים ושתי ידיו מחבקות את הצוואר. ראשו מונח כילד, שממשיך ולוחש אל אוזני הסוס, מי כמוך יודע, הדרך שלי אל הגיהינום הזה הייתה באמת רצופה בכוונות טובות.

1 חברים