בוערים כאש

כשהופיע דויד בחייה של שוש השתנו חייה מהקצה אל הקצה, אך לבסוף רבה הייתה אכזבתה.
מוטב תמיד לנהוג לפי הפתגם: “כבדהו וחשדהו”, ועוד אומרים: “אם אינך נותן אמון, לעולם אינך ניזוק”.
טעימה מהספר:

– פרק א’ –

פירות עץ גויאבה הפיצו את ריחם העז. שאפתי אל תוך ריאותיי את האוויר הסתווי, הספוג בניחוחם.
הרגשתי שייכות לטבע ולסביבה, אך בהתגוררי לבדי בכפר־סבא ובהיותי נערה בת עשרים ואחת – ציפיתי גם לקשר אנושי, המקרב לבבות.
באחד הימים קיבלתי מכתב אהבה מידידי משה, המתגורר ברמת־גן. שורותיו כמו התנגנו באוזניי והביאו לידי שינוי־מה בחיי השגרתיים, המשעממים. עיניי חלפו במהירות על פני הכתוב:
10 בּסֶפּטֶמבֵּר 1961
שושנה יקירתי, אהובת לבי!
את ממַלאה את כל עולמי. את שוכנת בתוך תוכי. את כל משאלותייך שִטחי, ואמַלְאן ללא מורא.
כל משׂימותייך עליי, בלעדייך חיי אינם חיים. חרש אֲהַרהר במראה פנייך. בלאט אשחזר את יפי עינייך החומות. זוהר נשקף מהן, עלמתי מלאת החן והנועם. זוהרת את כשמש בצהריים ובשעת ערביים. ככוכבים בלילות זוהרות עינייך החודרות. חזך מזדקר אל על ממעל למותנייך הנאים. רגלייך ניצבות בחן ומפגינות יופי נדיר. קסמך שובה את לבי, אושרי נתון בידך.
דעי שהודות לך אני סלחן לאחי, המוציאני מכליי. הוא כמובן בא על עונשו, אך בפחות חומרה.
מה תִרצי שאעשׂה למענך? חיש קל בואי אליי, אהובתי! מה ישׂישׂ לבי לקראתך, יקירתי. יחד נבלה בנעימים בערבים ובלילות אפלוליים. שעות נעימות יעברו עלינו וימלאו את כל ישותנו. תשוקה תמלא את לבי למראה גופך הנחשק. תנשקיני בלאט ואשיב לך נשיקה בתמורה. רעב אני לאהבה, תָאֵב אני לחַמוקֵי גופך, חמדת עֵיני, היפה כלבנה, איני זקוק לדבר, כל עוד את שלי. לא אמסרך לאיש ואשתדל למנוע היכרות בינך ובין מכריי.
די לי במקרה שהיה: חברי התיידד עם חברתי לשעבר, והיא עזבתני לאנחות בעודי חושק בה בכל מאודי.
זכורני שחיבקתיך בלהט בזרועותיי החסונות כשנכנסנו לגן. ירח ניבט ממעל והאיר בנְגוהות פז את פינתנו החשוכה. נצמדתי אלייך בּחָזקה, לחשתי לך מילות אהבה, ואת שׂפתיי הצמדתי לשׂפתייך הענוגות. פנייך הוארו באור זוהר, זהרו מהילת הירח. לבך – לב אבֶן. היית אדישה אליי. אולי הייתה זו אדישות רק למראית עין? שמא התנהגת כך במתכוון כדי למושכני ולהוליכני שבי אחרייך ולקושרני בעבותות האהבה, הקושרות את לבי ללבך?
תמתי, במה עוד תחשוק נפשך? אמרי לי זאת, אל תתביישי מפניי! הֲיִי גלויה! אל תסתירי ממני דבָר, אך ורק להיטיב אתך חֶפצי. גַם אם ארגיזך, כוונתי לטובתך. אשמרך ממבטֵי זר, הנעוצים בך כדי לפתותך. הראי לי שבּי את חושקת, רק בי ולא באחר. הלוא אהבה אינה בושה! טבעית היא ומענגת עד בלי די.
כך הוא צו הלב! אני אוהבך בתשוקה, ברוב ריגושים מענגים. מימיי לא אהבתי כפי שאני אוהב אותך כעת. אהובתי, אמרי שאת אוהבת אותי, הרי זה לא יעלה לך בכסף; לזאת אני מייחל וכמֵהַּ – לאהבתך. לבי נכסף אלייך ואושר ממלאני בהיזכרי בך.
בהיוותרי לבדי בלילות הצוננים ובלילות החמים, גם אִוושה קלה תטרידני, כי עצביי מרוטים – אך ורק משום שאינך מרבה להיפגש אתי, את מתרחקת ומשתמטת ממני בתירוצים שונים. סיפרת לי עַל ניסיונך עם גברים, יש לי תחושה שרוב הסיפורים המדהימים הללו ששמעו אוזניי הם אכן בדויים.
מדוע את ממשיכה לצאת עם אחרים? אינך מוצאת בי עניין? את חושבת שאני טרדן? האם איני מוצא חן בעינייך? מה יש בהם שאין בי? מדוע אינך מנתקת את קשרייך אִתם?
הקנאה מדברת מתוך גרוני, אך היא נובעת מאהבתי אלייך. לא אתן לייאוש לגבור עליי, כי ייאוש הוא מקור כל הרע.
אהבתך – תקוותי. אני רוצה שתהיי רק שלי לתמיד, ושלא ניפרד לעולם ועד, גם אם הרהורינו ועיסוקינו ייסובו, ברבות הימים סביב עניינים שונים ומשונים, ואף אם יתנגשו זה בזה.
מי ייתן ונאחז ידיים ונאמר בעוז: “הבה נעזור בבִטחה ובהֶעזה זה לזו. נהיה יחדיו בעת טובה ובעת צרה, בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני”.
אני מקווה שאינני מַלעיטך לשווא בהגיגיי. אכן, אני שופך את מר לבי לפנייך, אך בכך אני גם מקל את עצבותי.
יקירתי, דעי שבאושרך חפצי, רק טובתך עומדת לנגד עיניי. את משׂושׂ חיי, ראש כל דאגותיי.
את מטבעותיי האחרונים אוציא למען מתנה בעבורך. מה לא אעשׂה בשבילך? רק השיבי לי אהבה. אני מפיל את תחינתי בפנייך: אנא, עשׂי זאת למעני, אם לא למענך: אל נא תשיבי את פניי ריקם!
שובי, חִזרי לעולמי מעולמך הזר, הקר והמתנכר, ונעניק זה לזו חום רב ואהבה יוקדת. אנא, חביבתי הנועזת, חשבי עליי ואל תאכזבי אותי. את יקרה לי מאוד, יותר מכל חמדה משובצת פנינים שחורות־בוהקות ויהלומים זוהרים.
כולך שופעת חינניות וקסם מהפנט. את לוכדת אותי בקורים נסתרים, את כל מה שלבי חָפץ.
אל תדחי אותי! בואי נא בהקדם אליי!
שלך באהבה,
משה בלום