בחזרה לנקודת המוצא

מישהו למעלה לא רוצה שאני ורוג'ר ניפגש היום בשדה התעופה, חשבה לעצמה נועה פלגריני, מפקדת יחידת הנעדרים של מרחב השרון. שום דבר לא הסתדר לה. עוד בבוקר, כשעמדה מול המראה, היא נראתה לעצמה פתאום מלאה מדי וזקנה מכפי גילה. קמט חדש הופיע במצח, שקיות תחת העיניים בשל חוסר שינה מספקת והצלקת הקטנה על סנטרה שבה פתאום לבלוט כאילו היא מתעקשת להיות בראש המברכים את רוג'ר במפגש המחודש שלהם. בנוסף לכל אלה, פצעון מעצבן היה חייב להופיע דווקא הבוקר. איזה שילוב מנצח, פצעונים וקמטים, זִקנה בגיל ההתבגרות.

נועה ניסתה להסתיר את כל הנסיגות והאכזבות בפניה בעזרת כמויות נדיבות של מייק־אפ אבל הוא רק גרם לה להיראות מאופרת מדי. אם לא די בכך, השמלה השחורה הקצרה הסקסית שעליה בנתה בתור הבגד האולטימטיבי למפגש נראתה לה פתאום משמינה והיא החליפה שלוש מערכות של בגדים עד שהחליטה, ללא התלהבות יתרה, על החולצה השחורה הרחבה והחצאית האדומה. רק השיער, ידיד האמת הקבוע במפגשים שלה עם הראי, הפגין את נאמנותו הרגילה. נועה שמעה לאורך השנים אין ספור קיטורים מחברותיה למועדון השיער הארוך המתולתל על קשיי הסירוק, היישור, התספורת והחפיפה, אבל השיער שלה, למרות התלתלים שגלשו עמוק במורד גבה, היה כמעט תמיד ידידותי ומתחשב, בעיקר כשהייתה צריכה אותו. היא הצליחה להתעלם כל השנים מעצות של סַפָּרִיּוֹת, חברות לא מפרגנות וחמותה לשעבר, ליישר אותו. היא אהבה אותו ככה, ההורים שלה אהבו אותו ככה, החברות הטובות שלה אהבו אותו ככה והגברים שאהבו אותה אהבו אותו ככה. כל אלה השביעו אותה לא פעם שלא לגעת בו, לא לקצר ולא ליישר. היא אכן לא נגעה והוא החזיר לה טובה והתנהג כראוי כשהייתה צריכה אותו.

אחרי שיצאה מהאמבטיה, עשתה סיבוב מהיר בחדרי הבית. היא התחילה במטבח ושטפה את שתי הצלחות והכוס שבכיור. מהמטבח יצאה לחדר האוכל ומשם לסלון הצמוד וסידרה את הכריות שעל הספות בדייקנות המילימטרית הרגילה. משם יצאה למרפסת וסגרה קצת את התריסים. לאחר מכן עברה לאורך הסלון ונכנסה למסדרון שמצידו האחד מוקמו שני חדרי הילדים ומצידו השני שירותים, מקלחת וחדר הכביסה. היא נכנסה תחילה לחדרו של אלון, אספה את הגרביים, החולצות ומכנסי הספורט שלו ושמה אותם בסל הכביסה. היא פיזרה לו טלק בנעליים ופתחה את החלון כדי שריח הזיעה ייצא. הגיטרה הקטנה שלו הייתה זרוקה בצד המיטה וכשהרימה אותה, מצאה מתחתיה את הכריך שהכינה לו לבית הספר. נועה נאנחה. אלון שלח לה מסרון מוקדם יותר ובו דיווח על כך ששכח את הכריך וביקש רשות לקנות לחמנייה בקיוסק של בית הספר. היא אישרה לו כמובן אף שלא מצאה את הכריך במטבח ולא הבינה לאן נעלם. עכשיו נפתרה התעלומה.

מחדרו של אלון עברה לחדר של שני וסידרה את הצעצועים והספרים בחדר שלה. משם חזרה למסדרון שבקצהו ניצב חדר השינה שלה  יחידת ההורים, או כמו שהיא העדיפה לקרוא לו יחידת ההורה. היא וידאה שהכיסוי מתוח על המיטה ושאין נעליים או חפצים אחרים בצידי המיטה או על השידות.

לפני שיצאה מהבית, בדקה את לוח ההמראות והנחיתות והתאכזבה לגלות שהטיסה של רוג'ר מתעכבת בלא פחות מארבע שעות. "שיט!" פלטה בקול רם. זה חירב לה לגמרי את כל סדר היום. היא קיוותה לבלות עם רוג'ר את הבוקר והצהריים ולהיות בערב עם הילדים. אחרי שבדקה שוב ווידאה שלא טעתה, חשבה לרגע שלא יהיה מנוס מלוותר על הנסיעה לנתב"ג ולהיפגש איתו רק למחרת, אבל היא לא הצליחה להביא את עצמה לדחות את המפגש. זה לא היה הביקור הראשון של רוג'ר בישראל אבל הביקור הקודם התרחש לפני שנים רבות כל־כך, כשהיה בחור צעיר שהגיע להתנדב בקיבוץ  ובלעדיה. הרבה השתנה מאז בארץ והיא רצתה להיות שם מההתחלה כשהוא פוגש את ישראל של שנות האלפיים. היא הייתה סקרנית לדעת איך יתרשם, ביקשה להסביר ולפרש, להתלהב איתו אם יתלהב, להגן או לסנגר או להציע זווית מבט מעט יותר מחמיאה אם יתלונן. וחוץ מזה, התגעגעה אליו. בטנה בערה מרוב געגוע והיו לה התכווצויות בצד, מהסוג שלא חשה מאז ריצות השדה הארוכות בבית הספר התיכון או כשהייתה מאוהבת באייל. היא הרימה טלפון לדובי, אבי ילדיה, וביקשה שהילדים יבלו אצלו את הלילה והיא בתמורה תאסוף אותם מבית הספר והגן. לשמחתה והפתעתה הוא הסכים בלי להתווכח או לשאול שאלות מיותרות.

מכיוון שלא היה טעם לנסוע לנתב"ג מוקדם כל־כך, החליטה לקפוץ לתחנה לראות מה חדש. היא הכניסה את החצאית האדומה לשקית, לבשה את מכנסי הבד החומים והז'קט ויצאה מהבית. כשהגיעה לתחנה, ראתה ששוב מישהו חנה בחניה שלה. בלי לחשוב פעמיים היא חסמה את רכבו של כוכבי, לא לפני שצילמה את מספר הרישוי של הניידת שחנתה במקום שלה. אולי אם כוכבי לא יוכל לצאת מהחניה שלו, הוא יפתור את התופעה הזאת אחת ולתמיד.

היומנאי הופתע לראות אותה: "כוכבי חיפש אותך, אמר שזה די דחוף אבל אמרתי שאת לא אמורה להגיע היום. זה מה שכתוב לי כאן," הוא הצביע על מסך המחשב שלפניו.

"כן. שינוי בתוכניות. אבל רק לשעה-שעתיים. באיזה מצב רוח הוא?"

"אני חושב שידידותי. יש לו אורח."

נועה עשתה את דרכה לכיוון משרדו של כוכבי ודפקה על הדלת. כשקולו העבה, הצרוד מסיגריות, ביקש שתיכנס, פתחה אותה ונכנסה.

"או! בכל זאת הגעת היום. מצוין. מתברר שיש לך כאן מעריץ ותיק."

כשה'מעריץ הוותיק' סב על מקומו והביט לעברה, היא זיהתה שהוא מוכר לה אבל לא הצליחה להיזכר מהיכן. הוא הבחין בכך ומיהר לחלץ אותה ממבוכתה.

"ציון רחמני, מפקד משטרת אילת. זוכרת?"

"בטח, מה שלומך, ציון?"

בפעם האחרונה הם עבדו יחד על פרשת אנג'ליקה מקילרוי ומאז ראתה אותו עוד פעם או פעמיים בהשתלמויות. הוא היה אחד מאנשי המשטרה הרציניים והאפקטיביים שהכירה, והיא תהתה איך עדיין לא קודם למשרה בכירה יותר במחוז הדרום. מן הסתם הוא היה מוצלח מדי מכדי שיוכלו לוותר עליו כמפקד משטרת אילת.

"אני בסדר. כרגיל מפוצץ בעבודה. את יודעת איך זה. אין לי מספיק אנשים. מתייחסים אלינו כמו לעיירה דרומית שלא קורה בה כלום. זה מגוחך גם בחורף, אבל בקיץ, עם כמויות הנוער והתיירים, זו ממש בדיחה. אגב, את מגיעה לנופש השנתי אצלנו?"

"אני כבר מזמן לא מגיעה לאירועים האלה," השיבה בלי לפרט. היא תיעבה את ההשתלמויות האלה באילת שמעולם לא למדה בהן דבר חדש מלבד עוצמת התיאבון המיני הבלתי נגמר של חברי הסגל הבכיר לסקס עם שוטרות שלא היו בנות זוגם. בפעם האחרונה שהשתתפה באחת מהן, היא נאלצה לשלוח לחברה טובה שלה מסרון שהבעל שלה לא מפסיק לנסות לגרור אותה למיטה באופן די אגרסיבי. היא עשתה את זה רק אחרי שהיא איימה עליו שלוש פעמים שזה מה שתעשה אם הוא לא יפסיק. הם נשארו ביחד, הקצין ואשתו, אבל עם נועה, החברה ניתקה את היחסים.

"כן טוב, קצת בזבוז זמן האמת," ציון הודה.

כוכבי קם ממקומו.

"אני חייב לצאת. ציון הגיע לכאן להשתלמות אבל רצה לתפוס איתך שיחה על הדרך לגבי איזה תיק שלך. חפר לי כאן חצי שעה על כמה הוא התפעל מהעבודה שלך בתיק ההוא שעבדתם עליו יחד. אמרתי לו שלא יגזים, שלא תבקשי העלאה בשכר פתאום." הוא גיחך אבל השתתק כשראה שהבדיחה לא מצחיקה את הנוכחים האחרים בחדר.

"ציון, אני מגיע אליכם לנופש באוגוסט. צריך כמה המלצות על מסעדות שוות, אני אנדנד לך כבר, אל תדאג." כשחלף ליד ציון, בלט ההבדל הגופני ביניהם. ציון נמוך הקומה והצנום נכנס בערך שלוש פעמים בכוכבי כבד הגוף. כשעמד להיעלם בדלת, זרקה לו נועה את מפתחות הניידת שלה.

"אני חוסמת אותך. איזה אידיוט שוב חנה בחניה שלי. תזיז את האוטו ותשאיר את המפתחות אצל היומנאי. דיר באלאק שאתה לוקח אותם איתך."

כוכבי שלח בה מבט כועס אבל החליט לא לעשות סצנה, בעיקר כשציון בחדר. הוא יצא וציון ניגש מייד לעניין: "רציתי לראות אותך בקשר למקרה של רפאל עדאלי, מכירה?"

"זה הבחור הסודני שנעלם?" היא ירתה ומייד מיהרה לתקן את עצמה, "כלומר הישראלי ממוצא סודני?"

"כן. תיק משותף. הוא נעלם אצלנו. המשפחה מתגוררת אצלכם."

"נכון," נזכרה נועה, "זה תיק שנכנס ביום שישי. ברוך מהצוות שלי מטפל בזה."

"אז זהו, שלכאורה זה לא ענייני אבל אני הייתי רוצה שאת תטפלי בזה," אמר רחמני בקול נחרץ.

"למה?" נועה שאלה. "אני לא מטפלת עכשיו כמעט בתיקים באופן אישי, וחוץ מזה, אם אני זוכרת נכון, מדובר בחשד להתאבדות, לא משהו מסובך."

"היה חשד כזה אבל זה כנראה חשד מופרך. הנחת ההתאבדות הייתה מבוססת על דיווח מבת דודה שלו שעבדה יחד איתו בריף הדולפינים. היא סיפרה שעדאלי אמר לה שהוא מדוכא מפני שהוא חשש שנדבק באיידס."

"והוא לא?"

"לפי תוצאות הבדיקה שהוא עשה, הוא לא נדבק. אבל את זה כבר ידענו."

"רק שעכשיו גיליתם שהוא קיבל את התוצאות בעצמו."

ציון חייך. "נשארת חדה. נכון. הבוקר תשאלנו שוב את הצוות במרפאת האיידס בעיר ומתברר שהוא התקשר לשם לברר, והאחות הספיקה למסור לו את ממצאי הבדיקה, ככה שלא הייתה לו שום סיבה להתאבד. גם לפני זה, האמת, הפסיכולוג שלנו טען שזה לא פרופיל אופייני למתאבד. יש נהג אוטובוס ונוסע שטוענים שראו אותו בערב הקודם עולה על אוטובוס מריף הדולפינים לאילת עם התיק שלו, מין צ'ימידן כזה שכנראה לקח מההורים שלו. לא סביר שהוא היה נסחב עם תיק גדול כזה אם הוא התכוון להתאבד."

"יש סיבות להאמין שהוא הסתכסך עם מישהו? היו לו אויבים? היו איומים?" היא שאלה.

"שום דבר קונקרטי שאנחנו יודעים עליו, לא."

"ניסיתם לעשות איכון לסלולרי שלו?"

"הוא לא היה עם סלולרי," ענה רחמני, מעט חסר סבלנות.

"טוב. אני אדבר עם ברוך ואראה. לא מבטיחה כלום," אמרה והבליעה אנחה. לא חסרה לה עבודה והיא לא רצתה להעמיס על עצמה מטלות רבות מדי דווקא בימים הראשונים של רוג'ר בארץ.

"או־קיי, אם את לא מבצעת את החקירה, אני מבקש שלפחות תהיי עם יד על הדופק. בשנים הארוכות שלי במשטרה פיתחתי חוש ריח לתיקים. יש תיקים שאף אחד לא שומע עליהם ויש תיקים שפותחים מהדורות חדשות בערוץ שתיים. יש משהו מסריח ממדרגה ראשונה בתיק הזה, אני כרגע לא יכול לשים את האצבע על זה, אבל חוש הריח שלי לא מאכזב אותי בדרך כלל. חשוב לי שזה ייגמר מהר ונכון. המקומונים שלנו כבר התחילו לשבת לי על הווריד והעיתונות הארצית בדרך. את יודעת איך זה, אם יהיו כאן פשלות, אז כולם שוב יחגגו על משטרת אילת. אני צריך שתמצאי את הבחור הזה, כמה שיותר מהר, רצוי בחיים. גם מבחינתך אגב, פיצוח מהיר כאן לא יזיק. כל עוד את עובדת רק על ילדים שברחו מהבית או קשישים שאיבדו את הזיכרון ולא מעניינים אף אחד, את תישארי תקועה בנעדרים. תמצאי את הבחור הזה בחיים, התמונה שלך תהיה בעיתונים ואני אישית אנדנד לכוכבי לקדם אותך. אני מהיחידים שהוא מקשיב להם."

"אני אהיה על התיק, גם אם לא אישית," נועה הבטיחה.

"סבבה" ענה ציון. "אגב, אני האידיוט."

"מה?" שאלה נועה בפליאה.

"אני חניתי בחניה שלך. חניית האורחים הייתה מלאה. לא ידעתי שזו החניה שלך."

"אה, זה אתה?" אמרה במבוכה. "האמת היא שאני אף פעם לא מבינה איך יש לנו כל־כך הרבה אורחים ולמה לא מכשירים עוד שטח חניה."

היא נפרדה מציון לשלום ונכנסה למשרדה. אחרי שענתה על כמה מיילים, בדקה שוב את לוח ההמראות והנחיתות. היה לה עוד קצת זמן להעביר. היא החליטה לקרוא את התיק של רפאל עדאלי ולהחליט אם יש סיבה שתעביר את הטיפול בו מברוך אליה. היא נכנסה לקובץ המחשב שבו כונסו פרטי המידע האלקטרוניים לגבי תיק מספר 20-3339-2007 ופתחה את קובץ "כרונולוגיה ומידע כללי". עמוד אחד תמציתי פירט את תולדות המקרה:

רפאל עדאלי, המכונה בפי חבריו 'רפול', עובד כאיש אחזקה בריף הדולפינים ומתגורר באילת. דווח כנעדר על ידי הוריו המאמצים ביום שישי, 1 ביוני, בשעה שתיים אחר הצהריים. היה אמור להגיע לביקור בביתם לסוף השבוע ביום חמישי בערב. משלא הגיע ביום חמישי הניחו שהתעכב מסיבה כלשהי. כשלא הגיע הביתה ולא יצר קשר ביום שישי בבוקר, הם הגיעו להתלונן במשטרה.

פרטים אישיים: רפאל הוא בן להורים ממוצא סודני. שם אימו טפרה עדאלי, שם האב, ג'וסיין, או אולי חוסיין, שם משפחה לא ידוע. הוריו הגיעו בנפרד דרך הגבול עם מצרים ונפגשו לראשונה בארץ. האב היה ביחד עם האם תקופה קצרה שבמהלכה נכנסה להיריון ואחר כך נעלם. לא ברור אם נודע לו שיש לו ילד כאן. לא ברור גם אם הוא עדיין בארץ. לטענת האם, הוא עזב את הארץ אבל הוריו המאמצים של רפאל סבורים שייתכן שאמרה זאת כדי שלא ינסה לחפש את אביו. טפרה, האם, עבדה בעיקר בעבודות ניקיון אבל כשרפאל היה בן שתים־עשרה, לפני תשע שנים, נפטרה לאחר שחלתה בסרטן. הילד הגיע לירדנה שנהב, המתלוננת, בתפקידה כפקידת סעד. היא חיפשה לילד משפחה אומנת אבל לדבריה, לאחר כמה מפגשים אישיים איתו, היא התאהבה בו. גברת שנהב שכנעה את בעלה, המתלונן אהרון שנהב, פסיכיאטר במקצועו, לאמץ את הילד. לשניים יש ילד אחד מבוגר יותר, אלעזר, המכונה בפי חבריו 'אלי', שהיה בצבא כשרפאל הצטרף למשפחה. בני הזוג השלימו את תהליך האימוץ לאחר תהליכים משפטיים ארוכים והילד קיבל תושבות ישראלית ולאחר מכן אזרחות ישראלית מלאה. רפאל שירת בצבא ביחידת הקישור לאו"ם. הוא משוחרר מזה כשנה חצי. עבד באילת בצוות בידור בעבודה מועדפת ולאחר כשנה עבר לעבוד כאיש אחזקה בריף הדולפינים.

פרטי ההיעלמות: ככל הנראה עדאלי יצא מריף הדולפינים לאחרונה ביום רביעי, 30 במאי. בבוקרו של אותו יום סיפר לבת דודתו, שמתגוררת גם היא בריף לאחר שככל הנראה הגיעה לשם בעקבותיו, שהוא יוצא באותו ערב לבילוי ומתכוון לצאת לכיוון צפון למחרת בבוקר. קיימת עדות של נהג אוטובוס בקו 15 מטאבה לאילת ביום רביעי שטוען שראה אותו. הנהג, שהיה כנראה האחרון שראה אותו, הכיר אותו לדבריו מנסיעות קודמות. הוא אסף את עדאלי בערב לכיוון העיר והוא ירד במרכז, בתחנה שליד סטיקיית השמש. הנהג מתעקש שעדאלי היה עם התיק שלו, צ'ימידן בעיצוב צבאי, שמתאים לתיאור התיק שאיתו היה יוצא הביתה ושאכן לא נמצא בחדרו. עדות של נוסע באותו קו 15 תומכת בגרסת הנהג, אם כי באופן פחות חד משמעי.

ליד המשפט האחרון, מישהו, אולי אחד היומנאים, הוסיף הערה בשאילתת ההערות: "אם עדות הנהג נכונה, היא סותרת את האפשרות שיצא לבילוי ושהתכוון לצאת צפונה רק למחרת בבוקר."

נועה המשיכה לקרוא את הדוח:

"לטענת בת הדודה, עדאלי היה אמור לצאת ביום חמישי בשעת בוקר מוקדמת לתחנת האוטובוסים המרכזית בעיר, משם לנסוע לתל אביב ומשם באוטובוס נוסף לבית הוריו בצהלה. איש מחבריו לא ראה אותו חוזר בלילה או יוצא בבוקר. עדאלי לא הותיר מכתב כלשהו אבל סיפר לבת דודתו ולרופאה במרפאת המחלות הזיהומיות שהוא מודאג בשל חשש להידבקות באיידס מפני שהיה פעיל מינית, ונראה שלא תמיד הקפיד על סקס בטוח. בדיקת האיידס התבררה כשלילית אולם כפי הנראה לא נודע לו על כך."

נועה הוסיפה בשאילתות משפט מתקן ובו ציינה שקיימות עדויות חדשות שלפיהן אנשי המעבדה הודיעו לו על התוצאות השליליות של הבדיקה.

היא הלכה לכיוון משרדו של ברוך, דפקה קצרות על הדלת ובלי לחכות לתשובה נכנסה למשרד הקטן שלו. השולחן של ברוך היה צמוד למשקוף הדלת וכשנועה נכנסה, היא כמעט נתקלה בזוג נעלי ספורט ענקיות שנחו להן על השולחן. מהצד של הגרביים היו מחוברות לנעליים שתי הרגליים הבלתי נגמרות של ברוך. נועה, שמבטה סקר את גופו הגדול לכל אורכו, הופתעה מעט לגלות כי ברוך ישן שינה עמוקה ואף נחר קלות. כניסתה לחדר לא שינתה את מצבו. היא התפתתה לרגע לנסות לשלוף את אקדחו מנדן החזה שהקיף את אוברול הג'ינס הנצחי שלו, להיעלם איתו ולראות את התגובה, אבל היא החליטה לא להסתכן. יצא לה לראות כמה פעמים תגובות אינסטינקטיביות של ברוך בתגובה לאנשים שניסו להפתיע אותו כשלא היה מוכן, וזה נגמר כמעט תמיד בבית חולים. היא טלטלה את כתפו בעדינות וקראה בשמו. הוא קפץ בבהלה ונעמד על רגליו, אבל כשראה שזו נועה התיישב לו לאיטו על הכיסא.

"אני מצטער נועה. אמרתי לך אתמול, הגדול עם הדלקת באוזן, התאומות אחת עם שיניים שיוצאות והשנייה סתם מחקה אותה ובוכה וככה יצא שלא ישנתי כבר שבוע."

"זה בסדר," נועה הנהנה בהבנה. "הייתי אומרת לך להישאר בבית בימים כאלה אבל אין לי ברירה, אני צריכה אותך כאן כי בן סרור המורעל התעקש לצאת שוב לחודש מילואים, אף על פי שבתור שוטר הוא יכול היה לקבל בקלות 'פטור'. בקיצור, אני צריכה אותך במשרד. ובלי רגליים על השולחן, או־קיי? אתה אף פעם לא יודע מי עובר במסדרון. דיברתי עם כוכבי לגבי המעבר שלך לחדר יותר גדול. הוא יחזור אליי מחרתיים."

ברוך הנהן ותוך כדי כך שלף ממאגר השוקולדים במגירה השנייה ופל 'טורטית'. הוא הציע לנועה להתכבד אבל היא לא רצתה והוא חיסל את הוופל בעצמו בשני ביסים.

"בלי שוקולד אני לא אגמור את היום הזה ער," אמר בהתנצלות, "מה העניין?"

"זה בקשר לרפאל עדאלי. ציון רחמני מאילת ביקש שאקח את החקירה תחת אחריותי אבל אני טיפה עסוקה. זה עדיין נראה לי כמו התאבדות, אבל תעדכן אותי אם יהיה נדמה לך שיש כאן משהו יותר רציני ותן לי דיווחים שוטפים על כל ממצא, או־קיי?"

בזמן שדיברה, מיששה ידו של ברוך את פדחתו ומשגילה כי היא אינה מכוסה הביט על הרצפה שמאחוריו, ראה את הכיפה שנפלה, הרים אותה, נישק והניח על ראשו. נועה מעולם לא הבינה את רעיון הכיפה הקטנטנה. היא כיסתה אולי עשירית מפדחתו העצומה.

היא שלחה מסרון לציון רחמני: ברוך מהיחידה שלי ימשיך להיות על החקירה אבל הוא יעדכן אותי ואני אשים עין. ממה שקראתי בתיק זו עדיין נראית לי התאבדות.

כשהביטה בשעונה, ראתה שהגיע הזמן לצאת לשדה התעופה. היא נכנסה לשירותי הנשים, החליפה את המכנסיים בחצאית האדומה, עשתה עוד כמה תיקוני איפור ויצאה לדרך. הרדיו התעקש להשמיע את "חזרת פתאום" בביצועם של ג'וזי כץ ושמוליק קראוס. דווקא היום, דווקא עכשיו. אף שבדרך כלל לא האמינה באזהרות מקדימות מהסוג הזה, היא לא הצליחה להתחמק מהחשש שיש שם אות מבשר רעות. עד כדי כך התרגזה, שמייד סגרה את הרדיו. לא, אני לא צריכה אפילו שנייה כדי להתרגל אליו שוב, אני מורגלת לגמרי, כך חשבה לעצמה ורק קיוותה שגם הוא לא צריך זמן להתרגל. בסך הכול עברה פחות משנה מאז נפגשו בחקירה של היעלמות הנער היהודי ממוצא ישראלי, בנג'י קניסברג, באוקספורד. לא בדיוק נצח במונחי זוגיות, בעיקר זוגיות אוהבת כמו שלהם.

אבל ג'וזי ושמוליק כנראה ידעו מה הם שרים. היא חיכתה כמעט שעה וחצי מרגע הנחיתה עד שיצא, וכשיצא  זמן רב לאחר שאר הנוסעים בטיסה  היא לא זיהתה אותו. משום מה הוא החליט ממש ביום שלפני הטיסה לגלח לגמרי את רעמת השיער המפוארת והופיע בתספורת קצוצה לגמרי, כמעט קרחת. הוא כנראה חשב שזה יהיה רעיון נחמד להפתיע אותה אבל היא ממש לא אהבה הפתעות כאלה ולא הצליחה להתרגל למראה החדש.

שאר הרוג'ר לא השתנה. הגובה היה אותו גובה, הידיים הארוכות נותרו ארוכות, הכתפיים הרחבות נותרו כאלו והליכתו הבוטחת, הליכה של מנהיג שהולך לפני העדר, נותרה גם היא כשהייתה. נותרו גם הבגדים הרגילים  חולצת הכפתורים והג'ינס הצמוד, שהיו מונחים עליו במין רישול נונשלנטי ומחמיא, אבל הבלורית חסרה לה פתאום. היא ידעה שזה מטופש והייתה משוכנעת שהיא לא התאהבה בו רק בגלל השיער, אבל איכשהו היא התקשתה להתחבר למראה החדש. הראש שלו נראה עירום, קטן ונטוש, חלק גדול מהסקס־אפיל הרוקרי שלו נעלם לגמרי והיא לא הצליחה שלא להתחיל לחשב בראשה כמה זמן ייקח עד שהרעמה תופיע מחדש.

גרועה מכול הייתה העובדה שיחד עם רעמת התלתלים הלך לאיבוד גם המזג הנוח, הרוג'ר שלעולם לא מתרגז ושומר תמיד על חינניות מחויכת גם במצבי לחץ. פתאום, כאן בישראל, כל אלו התחלפו במצב רוח נרגן וכעוס. אחת המזוודות שלו לא הגיעה, והוא היה מלא טענות על הטיפול בכך ועל הטיסה באופן כללי. האוכל היה גרוע, המשיך והתלונן, והנוסעים שישבו לצידו דיברו בקול כל הלילה ולא נתנו לו לישון. חוץ מזה הייתה לו גם מיגרנה והשילוב של כל אלה עם העייפות הפכה אותו ליצור עצבני למדי.

כיוון שהתקשתה לזהות אותו בלי הבלורית והבינה שזה הוא רק כשהיו קרובים, לא הייתה ריצה באולם מקבלי הפנים. הם התחבקו חיבוק קצר מדי לטעמה ושפתותיהם בקושי נגעו אלו באלו כשהתנשקו. הוא ביקש שתצטרף אליו למשרד של 'בריטיש איירווייז' לטפל בנושא המזוודה, ועד שיצאו משדה התעופה השעה הייתה שלוש. בדרך לבית ששכרה עבורו השגרירות הוא נרדם, וכשהגיעו היא הייתה צריכה לנער אותו ממש כדי שיתעורר. כשנכנסו לבית הוא הניח את המזוודות בסלון ועשה סיבוב.

"זה הכול? חשבתי שהשגרירות יכולה להרשות לעצמה משהו יותר מרשים. אני בטוח שבריאד זה לא היה עובר."

"אתה רציני?" שאלה נועה, מנסה לאתר סימני סרקזם ללא הצלחה, "זה פי שניים גדול מהבית שלי ולמיטב זיכרוני גם מהבית שלך באוקספורד. ואתה הולך לגור כאן לבד. ושתדע שזה המיקום הכי טוב בישראל, צפון תל אביב." את המילה "צפון" אמרה בעברית. "ומה ריאד קשורה? אתה באמת היית רוצה להחליף את תל אביב עם ריאד?"

כשרוג'ר פאולר סיפר לה כמה חודשים לפני כן שהוא עומד להיות נספח המשטרה של בריטניה במזרח התיכון, הוא היה גאה מאוד בכך שהצליח לשכנע את שולחיו להיות מסונף לשגרירות בישראל ולא, כמו קודמיו בתפקיד לסעודיה. לטענתו, הוא עשה את זה כדי שיוכלו להיות יחד. היא כמובן שמחה, הרגישה מוחמאת וראתה בכך סימן מעודד לאפשרות של עתיד משותף. אבל האמת היא שהיא חשבה שתל אביב היא שדרוג רציני ביחס לריאד ושרוג'ר רק הרוויח מהשינוי הזה, גם בלי קשר אליה. עכשיו הבינה שזאת אולי הייתה השקפת עולמה הישראלית. מבחינתו אלו שתי ערים מזרח תיכוניות שלכל אחת מהן יש חסרונות ויתרונות. היא הרגישה פתאום את כובד האחריות שנפלה על כתפיה להצדיק את שינוי היעד.

"כן, לא יודע. משום מה חשבתי שתהיה בריכה וגינה גדולה יותר. לפחות השאירו שמפניה ושוקולד, נחמד מצידם."

נועה הסתכלה בו במבט רב משמעות כשהזכיר את השמפניה ואת השוקולד, אבל הוא לא הבין. הוא אחז בידה וניסה למשוך אותה לכיוון הספה אבל היא העיפה לו את היד בכעס.

"באמת?" היא אמרה, "מרגע שנָחַתָּ דיברנו רק על הטיסה הגרועה ועל הדיילים הלא נחמדים ועל המזוודות שנעלמו ועל כמה שאתה עייף. ועכשיו ההשוואות לריאד. אתה בכלל זוכר מי אני? כי זה לא מורגש." היא הרגישה דמעות עולות בגרונה אבל נלחמה בכל כוחה כדי לא לתת להן להגיע לעיניים. "שמע, עזבתי את המשרד היום, אפילו שחצי מהחוקרים שלי בחופש ואנחנו טובעים בעבודה, פשוט כי חשבתי שזה לא פייר לתת לך לנחות לבד וכי התגעגעתי. אבל אם אתה צריך להתאושש, קח את הזמן שלך וכשאתה מרגיש שנרגעת ושאתה מוכן להיפגש כמו שצריך, תתקשר, או־קיי?"

"אני מצטער, הייתה לי באמת טיסה גרועה. היה שם איזה ילד שפשוט לא הפסיק לבכות והוא עשה לכל המטוס חור בראש והיו מלא כיסי אוויר ואני גם ככה שונא לטוס. אז אני צריך טיפה זמן להתאוששות. והמבטא של האנשים כאן הורג אותי."

נועה ידעה שהסיומת של דבריו הייתה ניסיון שלו להתבדח אבל זה לא הצחיק אותה וכשהוא ניסה שוב להנהן לכיוון הספה היא ענתה בכעס.

"אתה יכול להזדיין עם המזוודות שלך ואני כנראה התגעגעתי למישהו או משהו אחר. תיהנה מהשמפניה ומהשוקולד שקיבלת מה'שגרירות'."

הוא עדיין לא הבין.

היא לקחה את התיק שלה, הלכה בצעדים נחרצים לעבר הדלת ויצאה, מקללת בליבה אותו ואת עצמה. איזה מטומטמת, כמה נאיבית היא. תמיד אותו דבר. חושבת שהפעם יהיה משהו אחר, רציני יותר. למה? מפני שהיו להם שבועיים מדליקים יחד באנגליה וקצת צ'טים מאז בסקייפ? מבחינתו את רק סקס קל, חוויה אקזוטית. כשפתחה את דלת הניידת, שמעה את צעדי הריצה שלו. הוא התנשף, פניו עדיין אדמוניות מדי מהמפגש עם החום הישראלי ומהעייפות, שם ידו על כתפה ואמר אולי עשר פעמים שהוא מצטער. "סורי, סורי, סורי, סורי," הוא חזר בתחינה והוסיף גם כמה "פורגיב מי." אחר כך הוא הסביר שהיא חייבת להבין שהוא לא ישן שני לילות רצופים ועם כל ההתרגשות לקראת המעבר והכאב ראש הזה שלא נותן לו מנוחה מאתמול, הכול יצא פתאום לא מוצלח. הוא הציע שהוא ילך לישון ואחר כך ילך לקנות מצרכים ויבשל לשניהם ארוחת ערב, עם השמפניה והשוקולד לקינוח. רק כשהזכיר את אלה וראה את מבטה, הבין סוף־סוף את טעותו.

"זה ממך, אה?"

נועה הנהנה בלי לומר דבר, דמעה חצופה שהצליחה לעבור את כל המחסומים מהגרון לעיניים זלגה במורד לחייה.

"ברור," הוא נאנח. "מה לשגרירות ולשמפניה ולשוקולד? לא מדובר הרי בשגרירות הצרפתית. רגע, החוברת שהייתה שם על השולחן ‘Israel and its culture’, היא גם ממך?"

"לא, זה באמת מהשגרירות."

"טוב אז אני אכניס את השמפניה למקרר ואחטוף תנומה, ואחר כך אתחיל להכין לנו משהו טעים לארוחת ערב. ונקנח בשוקולד שלך? תני לי עוד הזדמנות."

נועה הנהנה, הוא נראה עכשיו קצת יותר הרוג'ר של אוקספורד, ויכול להיות שאם היה מנסה עכשיו להציע סקס של התפייסות היא הייתה נענית, אבל היא החליטה לא ליזום כלום ולתת לו ללכת לישון, מה גם שהיא הייתה צריכה לאסוף את הילדים.

כששבה לדירה שלו חמש שעות מאוחר יותר, האווירה הייתה אחרת לגמרי. נועה זכרה שרוג'ר בשלן מעולה אבל בכל זאת פקפקה ביכולתו לארגן ארוחת ערב בזמן הקצר שהיה לו ולמעשה לא הייתה בטוחה שבכלל יתעורר לפני שתגיע. אבל הוא הפתיע. הוא הצליח למצוא מישהו בשגרירות שייקח אותו לקניות, וכשהגיעה חיכה לה שולחן מלא מאזטים שקנה בשוק וכללו עלי גפן, פלאפל, חומוס עם פטריות, חצילונים חריפים, סלט ירקות קצוץ דק, טאבולה וזיתים סוריים דפוקים. בנוסף ציפו לה פרוסות חצילים מגולגלות עם גבינת עיזים וסינייה של דג מוסר בטחינה עם תפוחי אדמה בלימון שהוא הכין על פי ספר המתכונים המזרח תיכוני שהביא איתו מאנגליה. חוץ מהתעקשותו לעשות מהפיתה טוסט ולקרוא לה Pita Bread, הכול נראה די מושלם. הדגים ותפוחי האדמה היו טעימים להפליא. הם אכלו במרפסת שלו וחיסלו תוך כדי כך בקבוק מרלו שהיא הביאה עימה.

"אז מה, אתה מתחיל חפיפה ממחר?"

"לא, הבחור שאני מחליף אמור להגיע מריאד לחפיפה, אבל הוא עדיין בסעודיה. הוא יגיע רק בעוד שבועיים, עד אז יש לי זמן להתארגנות שזה אומר טיולים, בישולים, מסעדות וזמן איכות איתך. מה אצלך, עסוקה?"

"כן. בעיקרון אני מנסה להאציל קצת סמכויות לחוקרים הצעירים שלי ולא לנהל תיקים באופן אישי, אבל חסרים לי כרגע אנשים אז אני צריכה לפעמים לעשות עבודת שטח. לא לקחתי חופש בינתיים כי לא ידעתי מה התוכניות שלך."

"מה עם אלון ושני?"

רוג'ר הגה את שמם של ילדיה של נועה במבטא הבריטי הכבד שלו, במלעיל, וזה שעשע אותה אבל היא העריכה את העובדה שזכר את השמות.

"הם בסדר. תקופה רגועה, כמעט לא רבים אבל עדיין מתחרים ביניהם. בעיקר הקטנה, כל עיסוק שאחיה מתחיל, היא חייבת גם כן. הוא התחיל לאסוף מטבעות אז היא התחילה לאסוף מדבקות. הוא קיבל מחמאות על ההתקדמות שלו בגיטרה, אז היא גם רוצה. שכנעתי אותה להתחיל עם חלילית והאמת שהיא מוכשרת מאוד. התקדמה במהירות. לפני כמה ימים הם ניגנו איזה קטע ביחד, שניהם. לא אמרו לי כלום, הייתי במטבח, הכנתי ארוחת ערב ופתאום אני שומעת אותם במין הרמוניה כזאת של מתחילים, אתה יודע, קצת חורקת אבל בכל זאת מתחברת למנגינה. הפסקתי לחתוך את הסלט ושכנעתי את עצמי שהדמעות זה מהבצל."

"אני לא יכול לחכות לראות את האחים פלגריני בפעולה."

"כן, אולי יהיו לך כמה טיפים, בעיקר לאלון, כגיטריסט לגיטריסט מתחיל."

"בסיסט אבל למי אכפת."

הם פינו את הכלים לכיור, רוג'ר שטף והיא ניגבה.

"איך קראו ללהקה שלך תזכיר לי?" שאלה.

"סקס און דה ביץ'."

"אה נכון." היא נזכרה ואז הוסיפה לאחר כמה שניות של שתיקה "קצת אוברייטד, לא?"

"מה, הלהקה?" שאל רוג'ר.

"לא. סקס על החוף. עם כל החול וזה."

"אה. לא יודע. אף פעם לא יצא לי."

"מה אתה אומר?! בכל אלפי הקילומטרים של האיים הבריטיים? לא מאמינה!"

"קר מדי אצלנו," אמר בחיוך, "אולי עכשיו כשאני כאן, אני אשלים את המחסור הזה."

הם הניחו את הכלים מידיהם והסתכלו זה על זה לרגע בלי לזוז, תוהים מי יעשה את הצעד הראשון. נועה לא התאפקה. היא העיפה ממנו את סינר המשבצות הירוק־לבן שאלוהים יודע היכן הוא מצא וגררה אותו לכיוון הספה של הסלון, מעיפה את הנעליים שלה בדרך. הם הסתערו זה על זה, מנסים להשלים בשניות את כל מה שהפסידו בעשרת החודשים האחרונים. גופיהם היו להוטים לגעת מהר יותר משכפתורי בגדיהם נענו לאצבעות הפותחות אותם. כשהיו עירומים לבסוף, נפלו על הספה, נאחזים זה בזה, כמעט מתגוששים. הם התנשקו והתחבקו, הסניפו ונגעו, החליפו ביניהם ידיים ושדיים ובטנים, לחיים וצווארים ורגליים שנפתחו ונסגרו, והתנועעו והרעידו זה את זה והתנשפו ונאנקו וצעקו עד שגופיהם סגרו את פערי המרחק, הזמן והגעגוע.

אחר כך רוג'ר ירד על ארבע, התקרב אליה, נעץ בה את עיניו הגדולות ושאל אותה אם היא עדיין חושבת שהיא התגעגעה למישהו אחר. היא לקחה מגזין שעמד לצד המיטה, גלגלה אותו קלות והצליפה בראשו. "שתוק אידיוט," אמרה. רוג'ר טיפס חזרה על המיטה והם שכבו מחובקים ובשקט עשרים דקות. אחר כך עברו לאמבטיה משותפת שאת רובה העבירה נועה ישובה על רוג'ר, מתנועעת עליו בקלילות ומנשקת כל פיסה פנויה בצווארו ובלחייו לפני שהיא חוזרת ללשונו. כשהיא נרדמה במיטה הזוגית הגדולה, גבה העירום צמוד לבטנו של רוג'ר שנרדם הרבה לפניה, השעה הייתה שלוש וחצי.