בחזרה מהירח

עם ציקוֹרְיָה לא מתווכחים

לאורלי קסטל־בלום

חורף ת"ו ש"ין יו"ד אל"ף. כמעט שנה לאחר השלג.

גם לקבוצת גבע הגיעה שבת המלכה.

ישנתי, כבכל שבת, במיטה המתקפלת, הצהבהבה, ששלף אבא מתחת למיטה שלו ושל אמא, בחדרם הקטן שבצריף הרכבת.

הם לא נזקקו למיטה שלישית, כי היה להם אז ילד אחד, בן שלוש וחצי.

לא קראו כך לצריף בגלל רכבת העמק, אלא כי הייתה שם שורה קצרה של צריפים שנמשכו זה אחר זה כקרונות. באחד מהם, דרומי יותר, היה חפור סליק שהתגלה מחדש שנים רבות אחר כך, אבל אז לא ידעתי זאת, ודומני שעדיין לא ידעתי סליק מהו. בן שלוש וחצי.

הזיכרון הראשון שלי, בכלל, הוא עלה תאנה רוקד ברוח, רקוּם בווילון שהֵצל על החלון המביט מערבה, אל התנים שייללו בלילות.

היה עוד חלון, שהביט צפונה, אל הגחליליות.

אבא ואמא עוד היו חברים, או שרק נדמה היה לי, בן שלוש וחצי.

הזמנת את הג'יפ, שאלה אמא שוב. הזמנתי, אמר אבא. לא נעלנו את הדלת. אי אפשר היה לנעול אותה. לא הייתה סיבה לנעול אותה.

הג'יפ היה פתוח. ישבתי מאחור ושאפתי את ריח הבנזין השרוף. הדרך מזרחה, לבית השיטה, הייתה קצרה אפילו בטרקטור. הג'יפ גמא אותה בן רגע, אבל הספקתי להיבהל משתי משאיות שבאו מולנו בזו אחר זו, שועטות מעמק בית שאן לעמק חרוד. הופתעתי מאוד כשלא התנגשנו בהן.

הגענו לבית השיטה. אבא כיבה את המנוע של הג'יפ. אמא הושיטה ידיים ואני שוב מביט אל שניהם מלמטה למעלה. מעל ראשו של אבא אני רואה ציפורים חגות בגובה עצום. אבא הרים את מבטו והסביר:

אלו ציפורים שאוכלות נבלות. לא רואים כאלו בגבע או בדגניה או בגניגר. רק בבית השיטה וביָגוּר ובבית אלפא.

אמא צחקה ולא הבנתי למה.

נכנסנו לַחדר של עזָריה ושל רות. אף אחד לא התחבק עם אף אחד, אבל הייתה שִׂמחה גדולה באוויר.

אמא שאלה את עזריה על הסורים, שעצרו אותו בחרמון שש שנים קודם, לפני שנולדתי, כשאבא לָחם עם הבריטים באיטליה ועוד לא הכיר את אמא.

עזריה אלון צחק ואמר שלסורים אין קרניים. שאל את אבא על הפגישה ברומא עם האפיפיור.

מאיסֶעס, גיחך אבא, עם תנועת היד ההיא שלו, כלפי מטה, מהמרפק עד האצבעות.

האצבעות היו קצת שחורות מגריז או משמן.

אבא עדיין לא בנה אז בתים אלא תיקן מכונות.

נדמה לי שכבר אז חשתי שהוא עושה דברים שלא אדע לעשות אף פעם.

הרבה שנים אחר כך ביקשתי ממנו שילַמד אותי לרתך. מה אתה צריך את זה, השיב כדרכו, חומק שוב מהיד המושטת.

רות הגישה קפה ושאלה אותי, בן שלוש וחצי, מה נשמע בגבע.

מישהו נכנס, טפח על שכמו של עזריה ואמר, למה בעצם פירקו את הפלמ"ח. תשאל את בן־גוריון, או את טבנקין, השיב עזריה בלי לחייך.

לרגע היה צער בחדר הקטן ההוא בבית השיטה, שהיו בו ציור של גוטמן וכמה כלניות לבנות, אך גם בו לא היו רדיו או טלפון, וגם אותו לא היה טעם לנעול.

מי זה טבנקין, שאלתי.

על השאלה הזאת השיב לי בערב סבא, אבא של אבא. אבל על בן־גוריון לא רצה לדבר. אחרי חג העשור, אביב ת"ו שי"ן יו"ד חי"ת, סיפר לי איך אמר לברל, מה אתה צריך את הבן־גוריון הזה.

לפני שאבא התניע את הג'יפ אמרה לו אמא, עכשיו תדע להעריך את הקפה שלי. אבא צחק ואמר, זה היה ציקוֹרְיָה.

מה זה ציקוריה, שאלתי.

אמא הסבירה על הצֶנע ועל דב יוסף.

בדרך הקצרה חזרה, מערבה, ראיתי איך אמא מניחה את כף ידה השמאלית על גב ידו הימנית של אבא, היד שהעבירה מהלכים.

היו לג'יפ שלושה מהלכים קדימה ואחד אחורה.

הוא ניער מיד את כף ידה והביט שמאלה. אמא הסתכלה ימינה.

לא הצלחתי לשכוח את זה.

לאחר שאבא הלך לעולמו שאלתי את אמא על הנסיעה ההיא אל הציקוריה.

מה פתאום, אמרה אמא, בכלל לא היינו חברים של רות ועזריה. ובית השיטה היה בקיבוץ המאוחד, מי דיבר איתם.

אמרה וסובבה אלַי, בן שלוש וחצי, את גבה.

עם ציקוריה לא מתווכחים, חשבתי ולא אמרתי.