1
מאז נפטרה אשתו, נהג פרופ' אמריטוס הארי פוגלמן לכוון את השעון המעורר לתשע ורבע, ולעתים נדירות התעורר לפני צלצול ההשכמה. לפעמים המשיך לנמנם גם אחרי שהשעון שב וצלצל בשלישית. את הדברים החשובים שהיה עליו לעשות בשנת 2011, משמלאו לו שמונים וחמש, היה אפשר לבצע גם משעת בוקר מאוחרת. רק בימי שבת הקדים לקום ברבע לשבע, גם אם בלילה הקודם האזין לסימפוניה של מאהלר או קרא ספר עד שעה מאוחרת. כך נהג עד לאותה שבת גשומה בראשית ינואר, שאחריה שינה מהרגלו והחל להתעורר ברבע לשבע גם באמצע השבוע. עתה נוספו דברים חשובים לסדר יומו, שעל אף גילו המופלג היה עליו לעשותם בשעות בוקר מוקדמת, ובמפתיע לא התרעם בגינם.
באותה שבת קם בחופזה, התגלח, התרחץ ולבש את החליפה הכחולה, שאניטה קנתה לו למסיבת הפרישה שערכו לכבודו לפני עשר שנים בבית הספר לרוקחות. באותם ימים נראה מבוגר, אך לא זקן, והחליפה הלמה אותו להפליא. עכשיו נראה כאילו מישהו תלה את החליפה על הקולב הלא נכון. בצעירותו היה גבוה וחסון, אבל עם השנים נשחקה זקיפותו. הוא איבד משקל, במיוחד אחרי שאניטה נפטרה, משום שלא מצא כוח לבשל לעצמו, וכל הניסיונות שעשה לאכול באחת משפע המסעדות שנמצאו במרחק הליכה מביתו, אמנם השביעו את רעבונו, אבל הגבירו את תחושת בדידותו. לפעמים, כשלא התעצל לצאת לרחוב, קנה אוכל מוכן בסופרמרקט השכונתי, וישב לאכול ליד השולחן הקטן במטבח. בזמן הארוחה שוחח עם אניטה בקול ודן עמה בענייני היום כהרגלו משכבר. בזכות החברה העדיף לאכול בבית את המעט שנשאר בין קנייה לקנייה, או את זה שהצליח לרקוח, כמו חביתה, טוסט גבינה עם עגבנייה, ריזוטו עם פטריות שמפיניון ששמר במקפיא, ולעתים רחוקות גם מרק אפונה, לפי מתכון פשוט של אניטה, שזכר מהימים שעזר לה להכין. למזלו, נהג לומר, די בתיון, שתי קוביות סוכר, מעט מים רותחים וחלב כדי להכין כוס תה, ומאלה לא היה לו מחסור. מאידך, בשביל עוגיות השקדים שאהבה אניטה, ושהתחבבו גם עליו, נאלץ להרחיק עד אינגלנדס ליין, עשר דקות הליכה ביום שמש. לעתים עשה את הדרך עד למעדנייה וקנה עוגיות שקדים. כשחזר הביתה הכין שני ספלי תה, מתוך הרגל, או מפאת שכחה, ואכל עוגייה או שתיים. אלא שעתה טעמן היה שונה.
בשבע וחצי, כשיצא את ביתו הריק בן ארבע הקומות בשכונת בלסייז פארק בלונדון, עדיין שרר חושך בחוץ, והרוח העיפה את מעט העלים שנותרו על העצים. הוא רכס את המעיל, התענג על האוויר הצלול והלח של הבוקר והתבונן סביבו בשחר שעשה את ראשית דרכו למגר את הלילה. הסנאים שהתגוררו בעץ האלון הגדול שבחצר ביתו התרוצצו אנה ואנה בחיפוש אחרי בלוטים בשלים לארוחת הבוקר. פרופ' פוגלמן הסב את מבטו אל השמים, חייך לעצמו וחשב מה טוב שהעולם נוהג כמנהגו. אחר כך יצא את חצר ביתו, סגר אחריו את שער העץ הירוק ופתח את המטרייה.
בכל ימות השנה לא נפרד מהמטרייה, בעיקר משום ששמשה אותו כמקל הליכה ועזרה לו לייצב את צעדיו. בימים גשומים, כשנזקק לה כדי שלא להירטב, סירב לקחת מקל הליכה. דווקא בימים אלה נדרש למשענת יותר מתמיד, אלא שהבושה להיות זקן נתמך בן שמונים וחמש ולא צעיר נמרץ בן שבעים וחמש הכריעה את הכף. בעודו נאבק ברוח שלא תעיף את המטרייה ואותו בעקבותיה, פנה שמאלה לרחוב לנקאסטר דרייב, ואחרי מאתיים מטר חצה את הכביש וצעד בבלסייז סקוור עד לבית הכנסת השכונתי. לפני שתפס את מקומו לתפילת הבוקר שתה כוס תה ושוחח עם חבריו החדשים.
במשך שנים ביקר פרופ' אמריטוס הארי פוגלמן בבית הכנסת "בלסייז סקוור" בעיקר בחגים: בראש השנה, ביום הכיפורים ובעוד חג פה ושם. באי בית הכנסת הכירו אותו כתומך נלהב במדינת ישראל ולאו דווקא כיהודי שומר מצוות. הוא נהג לקיים רק את ההכרחי ביותר, בעיניו, כמובן, כמו הפרדה בין בשר לחלב במטבח. לאחרונה החל להקפיד גם על איסור נסיעה בשבת, להוציא מקרים חריגים פה ושם שבהם לא עלה הדבר בידו. מאז התאלמן לפני כשנתיים, אחרי שלושים ותשע שנות נישואין מאושרות לאניטה, החל לבקר בבית הכנסת השכונתי גם בשבתות, ואפשר שדקדק גם במצוות הנחת תפילין. כיוון שזה מכבר התחיל להשתתף בתפילות יום השבת, לא הכיר את לשון הקודש. הוא נעזר בסידור תפילה באותיות אנגליות, ידע להגות את המילים בשפת הקודש, אבל לא הבין את פשרן.
בשמונה ארבעים וחמש בערך קם שכנו מימין ויצא את אולם בית הכנסת. זה לא היה דבר חריג שמישהו פה ושם יצא לכמה דקות לצורך כלשהו, כדי להתפנות, או אפילו כדי לטלפן הביתה. אלא שזה היה מוזר בתכלית שבמקום שכנו הקבוע התיישב מישהו אחר ובלתי מוכר.
פרופ' פוגלמן כיבד את האיש בהצצה חפוזה כדי שלא להיחשב בלתי מנומס, והתרשם מלבושו החריג לתפילת שבת בבית הכנסת. הוא לבש חליפת עור של אופנוענים, רטובה מגשם וקרה משהות ממושכת בחוץ, נראה כבן שלושים וחמש, גבוה וחסון. מכמות טיפות הגשם על מעילו העריך פרופ' פוגלמן שלא הגיע רכוב על אופנוע, אבל בהחלט נמצא זמן קצר ללא מטרייה, וחשוף לקור זמן ממושך יותר. האיש בירך את פרופ' פוגלמן לשלום בתנועת ראש, הניח את סידור התפילה לפניו והתפלל, או שרק עשה עצמו. בזווית העין הבחין פרופ' פוגלמן באותיות עבריות. מבלי שהפסיק למלמל, סונטה של שייקספיר או עמוד ממדריך הטלפונים של צפון לונדון, הוציא הצעיר מבין דפי הסידור מעטפה לבנה והחליק אותה על השולחן המשופע לעבר פרופ' פוגלמן.
"בשבילי?" שאל פרופ' פוגלמן.
הצעיר סימן באצבע על פיו.
פרופ' פוגלמן המשיך ושאל ללא מילים.
הצעיר עודד אותו לקחת את המעטפה ושחרר את אחיזתו רק כאשר פרופ' פוגלמן הניח את ידו עליה, כאילו היה זה מרוץ שליחים.
פרופ' פוגלמן לקח את המעטפה והתכוון לפותחה.
"לא כאן," לחש הצעיר, "אחר כך."
פרופ' פוגלמן הצפין את המכתב בכיס הפנימי של מקטורנו.
מיד אחר כך אסף הצעיר את הסידור ויצא מאולם התפילה בצעדים של בן שלושים וחמש. פרופ' פוגלמן הלך אחריו בצעדים של בן שמונים וחמש. עד שהגיע לדלת הכניסה, הצעיר כבר היה הרחק משם, נעלם גם מחוץ לבית הכנסת, כאילו מעולם לא היה שם.
פרופ' פוגלמן היה סקרן. כיוון שכבר היה מחוץ לאולם התפילה, נכנס לשירותים וסגר אחריו את דלת אחד התאים, הוציא מכיס מקטורנו את המעטפה ושלף את המכתב. השולח היה שגריר ישראל בבריטניה, ופרופסור פוגלמן היה הנמען. הוא היה נרגש ונסער כמו שלא היה שנים. השגריר הזמין אותו לפגישה ביום ראשון, בבניין השגרירות, ובגלל אופייה ומטרתה ביקש לשמור בסוד את דבר קיומה. במילים אחרות לא לדבר עם איש. מתחת לחתימת השגריר נאמר שנהגו האישי יאסוף את פרופ' פוגלמן ביום ראשון, בשעה עשר מביתו ברחוב לנקסטר דרייב 2.
הוא רצה לספר לאניטה. להתייעץ אִתה. פעם, כשהיו צעירים, השתעשע במחשבה איך זה יהיה לעשות הכול בגפו. להחליט מבלי להתייעץ. למלא רק את רצונותיו מבלי להביא בחשבון גם את אלו של אניטה. הוא לא חשב על אפשרות כזו, שאניטה לא תהיה בחיים, אלא שהוא יהיה בגפו, ומה תהיה התחושה של זה. בינו לבינו חשב שזה יהיה נחמד, אבל לא מעשי. עכשיו, אחרי שלושים ותשע שנות נישואין שנקטעו, היה לו ברור שההרגל חזק יותר. עכשיו הוא יאלץ לדעת איך זה יהיה, כמו הרבה דברים קטנים אחרים שעשה בעל כורחו לבד וכלל לא מצא אותם משעשעים. הוא היה רק מחצית פרופ' פוגלמן ללא אניטה, ועד מחר בעשר יהיה עליו להשלים את החצי החסר. אבל איך? מה קרה שמדינת ישראל נזכרה בו? האם הפגישה קשורה לעברו או לעתידו?
פרופ' פוגלמן החזיר את המכתב לכיס מקטורנו, רחץ ידיים ויצא את השירותים. ילדים בני כל הגילאים שבאו לחגוג עם חתן בר המצווה השתובבו במבואת הכניסה. פרופ' פוגלמן ליטף את ראשו של אחד מהם ונכנס לאולם התפילה. להפתעתו שכנו לספסל חזר וישב במקומו. הוא נדחק בין המתפללים, ביקש סליחה משכנו והתיישב, הניח את הסידור לפניו, אך היה נסער מכדי לחזור לעבודת הקודש. מחשבותיו נדדו למקום אחר.
הוא שאל את עצמו כיצד פונים לשגריר. אדוני? כבוד השגריר? כבודו? מכובדי? שאלה פשוטה שהתשובה לה מסובכת! יש בוודאי נוסחה מוסכמת. אניטה הייתה טובה בדברים האלו. אני הבנתי בפרמקולוגיה, היא ־ בחיים.
קהל המתפללים נעמד על רגליו וגם פרופ' פוגלמן עשה כמותם, אף על פי שלא ידע מדוע ולמה. המחשבות התרוצצו לפניו: מי ממלא עכשיו את תפקיד שגריר ישראל בבריטניה? מה ללבוש? את החליפה הכחולה או החומה? יום ראשון מחר. למה חליפה?
נו, טוב, אניטה: חליפה. כחולה, כחולה.
"בוקר טוב, אדוני השגריר!"
"פרופ' הארי פוגלמן. נעים מאוד."
פרופ' פוגלמן נשאר לסעודה שנערכה לכבוד חתן בר המצווה, ילד עם קול צפצפני ופצעי בגרות שלא העידו על התבגרותו. אף שזו הייתה ארוחה קלה לבאי בית הכנסת, לא בוקר ולא צהריים, תהיה זו הסעודה היחידה של פרופ' פוגלמן לאותו יום. הוא אכל סלט תפוחי אדמה במיונז, דג מלוח, סלט ביצים עם לחמנייה מאתמול ומדי פעם לגם כוסית וודקה. בשתים–עשרה בצהריים סיים לאכול ויצא מבית הכנסת. לשמחתו הגשם פסק והוא יכול היה להשתמש במטרייה במקום במקל הליכה, כדי לאזן את השפעת הוודקה על יציבותו.
נותרו לו קצת פחות מעשרים ושתיים שעות.
פרופ' פוגלמן חזר לביתו הריק. שלושת ילדיו התפזרו בעולם. הצעיר למד כימיה בטורונטו, בתו השתייכה לצוות האומות המאוחדות ובכל פעם נשלחה למקום אחר, והשלישי, שהיה בעצם הראשון, עשה כסף בניו יורק. כל עוד אניטה הייתה בחיים העסיקה אותו והוא אותה. כשהתאלמן החל לכתוב את זיכרונותיו, כי זה כל מה שנותר לו לעשות. באותה שבת נמנם מול האח עם שמיכת צמר לרגליו והבטיח לעצמו שמאוחר יותר ימשיך לכתוב.
למחרת בעשר עצרה יגואר אדומה ליד בית מספר שלוש ברחוב לנקאסטר דרייב. אחרי שדומם את המנוע יצא מתוכה צעיר כבן שלושים וחמש, שדמה כמו שתי טיפות וודקה לאופנוען–בלי–אופנוע. הפעם הזכיר לבושו את זה של נהג בוס: חליפת צמר שחורה, חולצה לבנה, עניבה כחולה וכובע מצחייה שחור. הוא צעד עד דלת הכניסה לביתו של פרופ' פוגלמן וצלצל בפעמון.
פרופ' פוגלמן פתח את הדלת.
"זוברובסקי," הציג עצמו האופנוען, "באתי לקחת אותך."
"לאן?"
"לשגרירות."
"איזו?"
"ישראל."
"בסדר," אמר פרופר פוגלמן, "יהודי בגילי צריך להיות זהיר."
"בהחלט," אמר זוברובסקי.
"אני רק אקח את המעיל."
הוא חיכה עד שפרופ' פוגלמן נעל את דלת הכניסה. אחר כך המתין עד שעבר על פניו ורק אז צעד בעקבותיו, סגר את השער הירוק ופתח את דלת המושב האחורי של המכונית.
"בבקשה."
"תודה."
פרופ' פוגלמן התרווח במושב האחורי. מנוע היגואר זמזם כמו דבורה מרוצה שפורקת מעליה מטען כבד של אבקת פרחים, ומערכת המתלים החליקה את המהמורות בכביש. פרופ' פוגלמן חייך לעצמו וחשב כמה נעים ונוח להיות בצד המשפיע והקובע.
בעשר ושלושים הגיעו לשגרירות ישראל. פרופ' פוגלמן עבר בדיקה ביטחונית מקוצרת ונכנס בעקבות זוברובסקי לבניין. הם עלו במדרגות ללשכת השגריר בקומה השנייה. צעירים וצעירות בלבוש בלתי פורמלי ומבוגרים קצת יותר בחליפות מחויטות חלפו על פניהם. פרופ' פוגלמן שם לב שזוברובסקי בירך לשלום את כולם, בעוד חלקם הקדים אותו. לרגע התעורר בלבו ספק שמא האיש שהלך לפניו הוא אכן רק נהגו האישי של שגריר ישראל בבריטניה, או מישהו אחר, ובעקבות ההמולה הרבה שאל את עצמו אם הגיע לשגרירות ביום ראשון, או באחד מימי אמצע השבוע.
זוברובסקי פתח את הדלת ללשכתו של השגריר.
"כנס, כנס," האיץ בפרופ' פוגלמן והמשיך להחזיק את הדלת.
פרופ' פוגלמן ראה שלושה אנשים. אחד מהשלושה לבש בגדי טניס, ישב מאחורי מכתבה גדולה ורגליו על השולחן. השני ישב מימינו, לבש חולצת טי ומכנסי ג'ינס ונעל נעלי הליכה מגושמות. השלישי ישב משמאל לראשון, לבש חליפה מבד משי מבריק ושערותיו היו מרוחות בג'ל. פרופ' פוגלמן ראה רק את פלג גופו העליון, כי המכתבה הסתירה את השאר. ניסיון חייו לימד אותו שהמקפיד מכולם בלבושו, הוא ככל הנראה הזוטר שבהם, וזה המרשה לעצמו להופיע בבגדי ספורט, הוא כנראה הבכיר. לאיש מהשלושה לא היה שפם, אבל גם ללא סממן הזכריות הזה, זיהה אפו המנוסה של הפרופסור לפרמקולוגיה עקבות ברורים של טסטוסטרון. תצלומיהם של הנשיא, ראש הממשלה והרמטכ"ל היו תלויים מאחורי השלושה. שני כיסאות פנויים ניצבו בחזית השולחן. נוסף עליהם עמד באוויר ריח חזק של בוקר יום ראשון, כמו זה שאחרי המקלחת.
פרופ' פוגלמן הזדקף במקומו. האיש בבגדי הטניס סימן לו להיכנס. זוברובסקי סגר את הדלת והניח את ידו על גבו.
"בוא," אמר זוברובסקי וזירז אותו קלות בידו.
פרופ' פוגלמן התקרב אל השלושה.
"נעים מאוד," אמר האיש בבגדי הטניס וקם ממקומו ללחוץ את ידו של פרופ' פוגלמן. "אבירם חץ," אמר, "אני שגריר ישראל בבריטניה. אתה יכול לקרוא לי אבי."
"נעים מאוד, פרופסור הארי פוגלמן. אתה יכול לקרוא לי פוגלמן."
השלושה צחקו.
"שב, בבקשה," אמר השגריר.
פרופ' פוגלמן התיישב באחד הכיסאות הפנויים וזוברובסקי לידו.
"אנחנו אסירי תודה שבאת אלינו היום," אמר השגריר והפנה את ראשו לימין ולשמאל.
נו, נו, חשב פרופ' פוגלמן, בסך הכול הייתי צריך להחליט אם להשתתף בשיגור החללית הבריטית הראשונה למסעה סביב כדור הארץ, או לבוא לשגרירות ישראל, וברור שלא התלבטתי.
"לצערי אני לא יכול להישאר," אמר השגריר, "הזמינו לי מגרש לאחת–עשרה ויש לי הרגשה שהיום אנצח. אני יכול להבטיח לך שאתה בידיים טובות. חשוב לי להדגיש שכל מה שיוצע לך, יוחלט ויוסכם בחדר הזה הוא במאה אחוז על דעתי. אני עומד מאחורי הדברים."
השגריר לחץ שוב את ידו של פרופ' פוגלמן ויצא את החדר. הריח של יום ראשון בבוקר נדף ממנו.
כולם נותרו לשבת במקומותיהם.
זכות הדיבור עברה לבכיר בחדר.
"קוראים לי גיורא," אמר האיש בחולצת הטי והנעליים המגושמות, "נעים לי מאוד לפגוש אותך, פרופסור פוגלמן. קראתי הרבה על המחקרים שלך בפרמקולוגיה."
"תודה, זה היה לפני הרבה שנים."
"יחד עם זאת."
"אתה מתעניין בפרמקולוגיה?"
"אני מתעניין בך, פרופסור פוגלמן."
"אני כבר לא מעניין איש..."
"אותנו אתה מעניין."
"נו, טוב..."
"לענייננו," אמר גיורא, "אני אחראי על אבטחת אישים ישראלים בחו"ל. באחרונה נודע לנו שארגון טרור מוסלמי מתכנן לחטוף ישראלי שגר בבלסייז פארק ברחוב לנקסטר דרייב. האיש שירת בדרגת תת–אלוף באמ"ן והייתה לו גישה לסודות רבים. אם הידוע לו יתגלה, ייגרם נזק גדול למדינה."
פרופ' פוגלמן תייק לעצמו הערה שהמטרה של גיורא היא לשמור על הסודות שיודע האיש ולא על האדם שאוצר אותן. מילא, חשב, אולי יסתבר ששתי המטרות אחת היא.
"אנחנו צריכים לשמור עליו, מבלי שידע שאנחנו עושים זאת, וגם מבלי שהטרוריסטים יבחינו בנו, כדי שנוכל לתפוס אותם. לכן אנחנו מבקשים את רשותך להשתמש בקומה העליונה של ביתך לתצפת משם את דירתו. זה מאוד יעזור לנו. לצערי, כצפוי במקרים כאלה, אסור לי לחשוף את זהותו של האיש, אבל אתה בוודאי תנחש בעצמך. אתה גר שם, לא אני. אנחנו נשתדל לא להפריע לך ונקבל בברכה כל מה שתוכל לעשות כדי לסייע לנו בתקופה שנהיה בביתך. כל נזק, ולו הקטן ביותר, שייגרם לביתך בגללנו ־ יתוקן."
פרופ' פוגלמן שקע בכיסא, מאוכזב. היו לו ציפיות אחרות מהפגישה עם השגריר כשקרא בפעם הראשונה את מכתב ההזמנה. זה לא היה הוא שהם רצו בטובתו, זה הבית שלו שהם רצו לטובתם.
אילו אניטה הייתה בחיים, ייתכן שלא היה מזמין את אנשיו של גיורא לתצפת את דירתו של השכן. אניטה הקפידה מאוד על ניקיון השטיח בחדר המדרגות, וכך גם על השירותים הצמודים לחדר האורחים שבקומה העליונה. היא לא סבלה מושב אסלה מורם תדיר וטיפות מים שלא במקומן על משטח הכיור. בשל כך המעיטו לארח. אלא שמאז הלכה לעולמה, פרופ' פוגלמן שוב לא הקפיד בכל אלה כפי שנאלץ לעשות כשהייתה בחיים. עתה הטריד אותו השקט בבית הגדול. בינו לבינו שקל אפשרות למכור את הבית ולעבור לדירה צנועה, אלא שעדיין לא היה לו כוח לבצע שינויים גדולים ביוזמתו נוסף לאלה שנכפו עליו, והוא חי מיום ליום. באותו יום השתכנע שהזדמן לו לעשות משהו כדי לשבור את השקט המטריד בביתו מבלי לעבור לדירה צנועה, ולו לזמן מה. מה שהכריע את הכף היה האפשרות לשמור על חייו של הישראלי, שהיה לו נדמה מיהו, והעובדה שלמישהו היה פרופ' פוגלמן נכס בעל חשיבות.
"כמה זמן יימשך המבצע?" שאל פרופ' פוגלמן.
"קשה לומר."
"בכל זאת?"
"שבוע שבועיים. אולי חודש."
"לא יותר?"
"אולי גם יותר... עד שנתפוס את החוליה שמתכננת לחטוף את האיש."
"ואם לא תתפסו?"
"אנחנו לא קבלני הצלחות, אבל יש לנו ניסיון."
"מה תעשו אם לא אסכים?"
"לא חשבנו שזו אפשרות..."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.