בילי שייקספיר – חלק ב’

פרק 1

ענבר

אני מצמצם את הפער בשלושה צעדים ביני לבין מי שאני חושב שעומדת מולי, ומטפס על הדלפק. היא נרתעת לאחור אבל לא מהר מספיק, ואני תופס בצידי ראשה ומקרב אותה אליי. הלסת שלי ננעלת וכל פעימה שפועמת בתוכי היא כמו תזכורת למה שקרה לי בניו־יורק; לאווה, לצער, להפסדים, לבושה, והיא...

אני בוחן את קווי המתאר של פניה החיוורות כמו טורף המריח את הטרף שעומד מולו, ושוקל את צעדיו לפני שהוא נועל עליו את שיניו. אני גוהר מעליה ומקרב אותה עד שאני כמעט יכול להריח את הדם שלה. לא את הבושם שלה, לא את הבל פיה, רק דם — דם סמיך שמתחנן שאשאב אותו ממנה לתוכי עד שלא יישאר ממנה כלום. רק עור ועצמות. בלי רוח, בלי ישות.

בלי. פאקינג. כלום.

היא לא מדברת, היא לא מצייצת, לעזאזל היא אפילו לא נושמת. תנשמי כל עוד את יכולה, ציידת שדים קטנה, כי כשאני אגמור איתך את תתחנני שאאפשר לך לנשום.

"מי את?" אני לוחש אל תוך שפתיה שנפשקו מעט. דריה מנסה להתקרב אליי כדי שאשחרר את אחותה, אבל המבט שאני שולח לעברה משתק גם אותה.

"ענבר, מה אתה עושה? מה קרה?" קולו המודאג של עידן חולף מעליי כמו משב רוח קל. זה מרעיד מעט אבל לא יותר מזה. אני רוצה לשמוע את זה ממנה אבל שום דבר לא יוצא מהפה הזה שלה, וכשהיא לא עונה אני שואל שוב, "מי. את?!" הלחישה שלי רועמת, ונראה שכל אחת משתי המילים שנשאלו מחזיקות על הכתפיים שלהן את היקום כולו. תמונות ברורות יותר של השיחה שלנו לפני שש שנים מסתובבות סביבנו כמו סערה שמתהווה אט־אט, מתלפפות סביב גרוני ומלבות את הכעס שרק הולך ומבעבע בתוכי.

היא לא עונה לי, עיניה מביטות בי באימה ובבהלה. כן ציידת שדים קטנה, את צריכה לפחד אבל את צריכה גם לענות לי.

"מי את?!" אני שואג. עיניה ממצמצות בבעתה כשאני מהדק את האחיזה בראשה, לא שוכח שאני עדיין נמצא על הדלפק ושבכל רגע יכול להיכנס מישהו.

"קו־קוראים לי בילי ברקת." זה לא מספיק לי.

"מי את, בילי ברקת?" היא בולעת את הרוק ונראה כי לראשונה היא מרשה לעצמה לשאוף אוויר. היא עוצמת את עיניה כאילו כדי להתכונן לתת את התשובה שחשבה שלעולם לא תיתן לי.

"אני עיתונאית."

"איזה סוג של עיתונאית?"

"עיתונאית חוקרת." אני שואב את כל הכוחות שיש בי כדי להסוות את הרעד החד שחותך אותי ואת הסחרחורת שמאיימת להפיל אותי. "ענבר, אני..."

"את מה?" אני קוטע אותה ומטה מעט את ראשי כדי לבחון אותה טוב יותר, "את רוצה לומר לי שאת מצטערת? שלא התכוונת שאגלה את זה ככה?" אני שוב מהדק את האחיזה שלי, מקרב את פי אל אוזנה ומחכך את הלחי שלי בלחייה לא מפספס את ההשתנקות שלה, "מי את חושבת שאני, אה?" אני מטלטל מעט את ראשה. עיניה מתמלאות דמעות, אבל כל מה שאני רואה זו אישה שהשתמשה בכל האמצעים שעמדו לרשותה כדי לשחק בי, ורק היא ואלוהים יודעים למה.

"אתה מכאיב לי," היא לוחשת ויד עדינה וקטנה נחה על הזרוע שלי. עיניי זזות לשבריר שנייה אל אחותה שמסמנת לי את הסימן בבקשה בעיניים מפצירות. אני משחרר את ידיי ממנה וקופץ מעבר לדלפק, ישר אל המרחב הפרטי של בילי. היא צועדת צעד אחורה, אבל נבלמת על־ידי הקיר שמאחוריה.

"מה זאת אומרת עיתונאית חוקרת?" שואל עידן, "ואיך לעזאזל זה קשור אליך?" הוא עוקף את הדלפק ונעמד לצד אחותה המבוהלת. מעניין מה החלק שלה בכל הדבר הזה.

"עידן שאל אותך שאלה." דמעה נושרת מעיניה ואז עוד אחת. על הזין שלי הדמעות שלה, היא פאקינג עיתונאית מזוינת, "תעני לו!" היא שוב נבהלת מהשאגה שלי, ואני מבין שאנחנו מסתובבים במעגלים. אני עייף, עייף כל־כך.

"אחי, תכיר." אני תופס לה את היד ומרים את השרוול שמכסה את הכוויות שלה, "זה שייקספיר. בילי, תכירי, זה אחי, עידן." לכאורה, שתי דמויות שמעולם לא נפגשו, אבל באופן זדוני מאוד ומניפולטיבי הן דווקא כן נפגשו ולא מעט פעמים. ראשו נהדף אחורה וזווית פיו מתעוותת מעט.

"מה השטויות האלה?" אין לי כוח להסביר לו, הוא יבין לבד בעוד כמה רגעים. אני חוזר להביט בה.

"כל הלילה חשבתי עליך ועל הכוויות המזדיינות שחטפת, שאלתי את עצמי אם אתה בסדר. במשך שבועיים אני דואג לך, שובר את ראש מה קרה ולמה עזבת בפתאומיות כזו." אני מדבר אליה בלשון זכר ואני אפילו לא יודע למה, וממהר לשנות את זה, "הכנסתי אותך לממלכה שלי, לחיים שלי, למשפחה שלי, לפחדים שלי ולכעסים שלי." זיכרון הפעם הראשונה שבה שייקספיר נכנס למסעדה וביקש ממני את בלוק הציור כדי לכתוב לי כי הוא לא מדבר עולה בראשי, ואלוהים אני רוצה להרביץ לעצמי.

"את יודעת, אלמה, אשתו של אחי, אשתו הטובה כל־כך של אחי, שבעוד כמה שנים תתעוור ולא תוכל לראות את הילד שלה שאמור להיוולד עוד מעט, נלחמת יום־יום כדי להמשיך לראות. לראות את הילד שלה, את הבעל שלה ואת כל האנשים שהיא אוהבת, בעוד את לקחת נכות שלא שייכת לך ועשית בה שימוש מכוער וציני. מי עושה דברים כאלה? קיבינימט! יש לך אחות שלא שומעת ולא מדברת. באיזו זכות, אה? באיזו זכות?!" כל הגוף שלי מזמזם מזעם טהור וסמיך.

"אחי, חאלס. בוא נלך. עוד שנייה ייכנסו אנשים," מבקש עידן בטון רגוע שמצליח לבלבל אותי אבל רק לרגע. את מה שיש לו להגיד לי הוא לא יגיד לי כאן.

"מה חיפשת אצלנו? עבור מי את עובדת?"

"ענבר, תקשיב לי..." קולה חנוק כשהיא מתחננת להשד יודע מה.

"אני לא רוצה להקשיב, תעני לי על מה ששאלתי אותך ואני הולך." היא גורפת לאחור את שערות ראשה בשתי ידיה ומנגבת דמעה סוררת מלחייה.

"פאק, זה מסובך." השפה שלה רועדת.

"תעני לי."

"תדע שזה לא משנה, כי אחרי מה שסיפרתם לי הבנתי שאין לי כלום. בגלל זה עזבתי מוקדם מהצפוי." היא צוחקת עליי? ואם היא כן הייתה מוצאת מה היא הייתה עושה? מפרסמת את זה?

"מה חיפשת?"

"מידע."

"איזה מידע?

"זה לא רלוונטי, אני לא אעשה בו שימוש."

"אחי, בוא נלך." עידן מניח את היד על הכתף שלי ומושך אותי, אבל אני נשאר נטוע במקומי.

"אצל מי את עובדת?"

"אני עובדת בעיתון."

"איזה עיתון?"

"'אנשים'." הבטן שלי מתהפכת, מדובר באחד העיתונים הגדולים בארץ.

אחי מנצל את ההלם שלי ומושך אותי ואני נותן לו, הוא צודק. אני עצבני, עייף ובעיקר מרגיש נבגד כי לשום מחשבה, תובנה או רצון אין מקום כאן, מול האישה הזאת ששיחקה לי במוח ובעיקר בלב. אהבתי את שייקספיר, נקשרתי אליו. הוא היה חשוב לי ולמסעדה.

שיט אני חייב לצאת מפה כדי להתאפס.

זה לא נגמר.

אני עוקף את הבר ומתרחק לכיוון דלת היציאה כשקולה עוצר אותי.

"זוכר שאמרת לי באותו יום שנפגשנו בבר שאם ארצה אדע היכן למצוא אותך? אני רוצה שתאפשר לי לנצל את הזכות הזאת." בא לי לומר לה שתדחוף את הזכות הזאת לתחת עד שתצא לה מהגרון אבל במחשבה שנייה היא יותר ממוזמנת, נראה אותה מעיזה. אני לא אומר כלום ויוצא.

"ענבר, תעצור רגע." אני לא מסוגל להקשיב לו ונותן פקודה לרגליים שלי להמשיך לנוע. הים נגלה אליי כשאני מסיים לרדת במדרגות ופונה לכיוון המזח.

"ענבר, ס'עאאאמק! כואב לי, אתה מוכן לפחות להאט קצת?" אני מאט ומטה את ראשי לעברו.

"סליחה." אנחנו מתבוננים זה בזה בשתיקה, הרוח מתחזקת מעט והשמיים נצבעים בגוונים מאיימים. תמיד רציתי להיות כאן בגשם.

המבט שלו, לעזאזל המבט הזה שלו שלופת אותי בגרון ושתמיד ידע איך לאסוף אותי עוד כשהייתי קטן, ניצב עכשיו מולי כמו יסוד בטבע, כזה שאי־אפשר יהיה לשבור לעולם. ואלוהים יודע איך הוא תמיד מצליח, כי בכל היקר לי גם בעוד אלף גלגולים אני לא אשכח לה את מה שהיא עשתה. הוא מתקרב אליי, חופן בידו הבריאה את עורפי ומצמיד את מצחו למצחי.

"אני תכף אתן לך להקיא את החרא הזה שגילינו עכשיו החוצה, אבל לפני כן רציתי רק להבהיר נקודה אחת מזוינת למקרה ששכחת — אתה החצי שלי, ענבר. כואב לך — כואב לי, רע לך — רע לי. תמיד ביחד. גוף אחד, נשמה אחת. תזכור את זה כי מה שלא יהיה אנחנו תמיד נהיה בסדר." הוא מהדק את גופי אליו ומחבק אותי כשגשם מתחיל לטפטף. אני לא זז, מאפשר לגשם לשטוף ממני את הזעזוע, ההלם והזעם. אני יודע שזה רגעי אבל לעת עתה כנראה שזה בדיוק מה שאני צריך.

לאחר כמה רגעים אני מתנתק ממנו כי משהו בחוזק שהוא משדר גורם לי לכעוס על עצמי עוד יותר.

"בוא נלך," אני אומר, "שלא תרטיב את התחבושת שלך."

"זין על התחבושת. בוא נלך לראות קצת גלים על המזח, תראה." הוא מצביע על הים הגועש, "אפילו הים איתך." אנחנו הולכים בשתיקה עד קצה המזח, מתבוננים בגלים כשהם מתנפצים על קיר החומה ושולחים נתזים לכל עבר.

"איך אתה יכול להיות ככה?" אני שואל.

"איך ככה? שָׁלֵו? רגוע? שלא תטעה, ענבר, זה רק המנגנון שעובד. כמו שהפעלתי אותו אני יכול לכבות אותו, וכשזה יקרה גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא יעזור לה. אל תדאג כל דבר בזמנו." הוא צודק, כל דבר בזמנו. הוא לא סתם אמר את זה ואני מחליט להיאחז בזה.

"אני לא מאמין," אני מנענע בראשי ופולט גיחוך שצורב את גרוני. רק לפני שבועיים היא נישקה אותי, אני נישקתי אותה.

היא הייתה יכולה להיות במיטה שלי עוד באותו ערב, אבל הייתי גמור כל־כך שלא התעקשתי והסתפקתי בלמזמז אותה. לא לקחתי מספר טלפון כי רציתי להשאיר לה את ההחלטה, רציתי שהיא תבוא אליי. הדרך בה סיימנו את הערב לא השאירה סיכוי שלא אראה אותה שוב. היה בה משהו שהדליק אותי בטירוף עוד באותו יום, כשהיא באה אליי להתראיין לתפקיד.

"אני לא מאמין שזאת אותה אחת שרבת איתה."

"איך בכלל זיהית אותה מהר כל־כך?" אני שואל, "אתה חושב שהיא ידעה שזה אני כל הזמן הזה?"

"אני לא יודע. מה שבטוח זה שיש לה מראה בהחלט לא רגיל, כזה שאי־אפשר לשכוח. אני זוכר שבאותו ערב כשהתערבתי ביניכם הייתי ככה קרוב לבקש את הטלפון שלה."

"באמת?"

"נראה לך? ממתי המראה הבלונדיני עושה לי את זה?" למרות הניסיון שלו להקליל את האווירה אני זוקר גבה לעברו כי הוא חתיכת שקרן, המראה הבלונדיני ועוד איך עושה לו את זה. "טוב, איך הגענו לדבר עליו?" הוא מתיז בחוסר סבלנות.

"יש לו שם אתה יודע, קוראים לו אייל," אני אומר, המבט שלו מתקדר מייד ובצדק. זו הייתה טעות להזכיר אותו עכשיו ובכלל. אני משחרר נשיפה ארוכה ומנענע בתסכול את ראשי.

"איך לא ראיתי את זה, עידן? קיבינימט, איך לא שמתי לב? אני עד כדי כך מטומטם?"

"אנחנו לא ראינו את זה. ולא, אנחנו לא מטומטמים, ענבר. היא פשוט הייתה ממש טובה. אני צנצנת אם היא לא עשתה את זה בעבר."

"אני לא מבין, אתה רוצה לומר לי שבשביל להיכנס למסעדה שלנו היא הייתה צריכה ללמוד איך להכין עוגות? זה לא הגיוני. ראית איך היא אופה."

"ראיתי איך היא אופה וראיתי גם את המקום שאליו הבאת אותי עכשיו שבמקרה שייך לאחותה. אז..."

"אימא שלה..." המילים משתחררות ממני בלחישה.

"של מי? של שייקספיר?"

"אתה זוכר שהיא סיפרה לנו על אימא שלה כשהיא הכינה את הסנט הונורה?"

"אז זה העסק שלה?"

"כן, כשהיא נפטרה אחותה לקחה את המושכות."

"איך אתה יודע?"

"בפעם הקודמת שהייתי פה אחותה סיפרה לי, ועכשיו הכול מתחבר לי."

"מה מתחבר? שהיא ידעה כל הזמן הזה לאפות?"

"כן. היא למדה את כל מה שהיא יודעת מאימא שלה. את זה אני זוכר כי באחת השיחות שלנו הוא... פאק, היא סיפרה לי על אימא שלה ועל העסק המצליח שלה."

"לפחות בדבר אחד היא לא שיקרה." אז למה היא לא רצתה להיכנס למטבח באותו יום, כשהיא באה להתראיין אצלי בפעם הראשונה?

"על מה אתה חושב?"

"שום דבר, אני כבר לא יודע על מה לחשוב." אני גורף את שערותיי לאחור ונושף נשיפה של ייאוש, "מה, לעזאזל, היא חיפשה אצלנו? מה היא חשבה שהיא תמצא? ואיך בכלל היא הגיעה אלינו? אני לא מצליח להבין למה היא עשתה את זה."

"לא נעים לי לומר לך, אבל לא היית מבין גם אם היית נשאר שם עוד שעתיים. היא גססה לך בין הידיים ואפילו לא ירית בה, זאת לא חוכמה זה קל מדי."

"אף פעם לא אהבנו קל מדי." אני מחזיר.

"קל זה משעמם."

"קל זה מהיר מדי."

"אנחנו אוהבים להתאמץ."

"ומשום שאנחנו אוהבים להתאמץ תפעיל את המוח השייקספירי שלך." הוא דוקר את הרקה שלי באצבע המורה שלו.

"היא מכירה אותו בדיוק כמוני אם לא יותר."

"אולי, אבל איך שאני רואה את זה היא לא המציאה את הגלגל. שייקספיר אהב לחפש את הדמויות הנשיות שלו לגברים בעלילות שהוא בנה. בניגוד אליה אתה יכול לחשוב על תוכנית מקורית יותר. תראה, ענבר, אני עוד לא הבנתי עד הסוף מה היא חיפשה אצלנו. אבל אם אני יכול לנחש זה קשור לאותה כתבה שבה כנראה הוצגנו בתור מי שלא מעסיקים נשים במטבחים שלנו, אחרת היא לא הייתה מתחפשת לגבר. היא עיתונאית חוקרת, לא?"

"אתה חושב שהיא חיפשה חומר מרשיע עלינו?"

"יכול להיות. מה שבטוח זה שהיא חיפשה עלינו מידע, והדרך להוציא אותו מאיתנו הצריך ממנה לשנות את זהותה מהיסוד."

"בת של..."

"שמור את זה למחזה שלך," הוא קוטע אותי.

"למה שלי?" הוא מסתובב אליי כך שהוא נעמד מולי וחוסם לי את הנוף כדי לקבל את מלוא תשומת הלב שלי.

"זוכר איך היית כשחזרת מניו־יורק ומה קרה יומיים אחר כך? אל תענה לי, זאת הייתה שאלה רטורית. זה נכון שסער עזר לנו כלכלית אבל למי שייך המוח היצירתי והלב הטהור הזה?" הוא מניח את כף ידו על החזה שלי, "מי חשב והגה תוכנית להרים את המסעדה בחזרה? מי היה הרוח הלוחמת שכיבתה את כל הכעסים והבושה שחנקו אותי? מי אמר לי שהוא החצי שלי כי אני החצי שלו? ומי אמר לי שהוא הגב שלי ושאנחנו נהיה בסדר?" אני פותח את הפה אבל כלום לא יוצא, "תקשיב לי, ענבר, יש לך הזדמנות של פעם בחיים לשכתב את שייקספיר, ולתת לכתבת בשקל הזאת להיות הדמות הראשית." אני מנענע בראשי.

"אתה הוזה, אין מצב. אני צריך להבין קודם עם מי יש לי עסק."

"אנחנו נבין, סבלנות. תראה, אתה לא חייב להסכים איתי עכשיו, תחשוב על זה קצת, תישן על זה ומשם נתקדם."

"ואני בעל המוח היצירתי, אה?"

"אני רק המפתח שמפעיל את הסטרטר. מי שהולך להסיע את המכונית הזאת זה רק אתה. מדי פעם אם תצטרך כיוון פרונט אני מבטיח לעזור." הוא קורץ לי.

"נניח שאני אסכים לזה." חיוך מתפשט על הפרצוף של התאום שלי ואני ממהר לכבות לו את ההתלהבות, "אמרתי נניח. אנחנו צריכים לדבר על זה עם שחר וסער, כי אם אני חושב על מה שאתה חושב אנחנו חייבים לוודא שזה אפשרי."

"אז קדימה, למה אנחנו מחכים?"