בין אמת לנאמנות

זאב גריס

פגשתי את אהוד לוז לראשונה כאשר שנינו התחלנו ללמד בתכנית החדשה ללימודי יהדות בסמינר "אורנים", בקרית טבעון, בשנת 1976. הוא חזר מלימודיו לתואר שלישי בארצות הברית ואני התחלתי את לימודי לתואר שלישי בירושלים. אמנם שמעתי, כבר קודם לכן, על אודות אהוד כמורה נערץ בבית הספר התיכון המשותף: "בית ירח" שבעמק הירדן, בהיותי בין השנים ‎1963- 1969, קשור לקבוצת מסדה בעמק, כחבר גרעין וכחבר הקיבוץ, אבל לא נפגשנו שם – בעמק. אהוד לוז הספיק לפני לימודיו בארצות הברית ללמוד היסטוריה של עם ישראל בימי בית שני לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים ולחזור לביתו בקיבוץ דגניה ב' ולהוראה למשך כמה וכמה שנים בבית הספר "בית ירח" שנזכר לעיל.

מי שבוחן את רשימת פרסומיו ישתאה על מוטת התעניינותו הרחבה והמקיפה, שמעט יש כדוגמתה בדור בו הכל מתמחים בעניין אחד ושאר נושאים הקשורים בו, אינם מעניינם של הלומדים.

עבודת הדוקטור שלו בהדרכת פרופ' בן הלפרן, שכתבה באוניברסיטת ברנדייס שבארצות הברית, הפכה לספר בעברית, שתורגם לאנגלית, בהוצאת ה־Jewish Publiction Society, היוקרתית בפילדלפיה. זהו חיבור רב ערך לכל מי שמבקש ללמוד על התגבשות הלאומיות היהודית־העברית במזרח אירופה והמאבק בין שומרי המסורת למבקשי השינוי בחיי היהודים. שם ספרו הוא : מקבילים נפגשים: דת ולאומיות בתנועה הציונית במזרח־אירופה בראשיתה (1904-1882) , תל אביב, עם עובד, ספריית אפקים בעריכת אהוביה מלכין, תשמ"ה. בספר בחן אהוד לוז את סערות הנפש הפרטיות והסערות הציבוריות שחוו יהודי מזרח אירופה, מקורן וטיבן בתוך התגבשות התנועה הלאומית, את יצירתם של זרמי מחשבה חדשים וטיפוח זרמים ישנים בין יהודי מזרח אירופה, עד ראשית העלייה השנייה.

כעבור שלש־עשרה שנה ראה אור ספרו השני: מאבק בנחל יבוק: עצמה, מוסר וזהות יהודית, ירושלים, מאגנס, תשנ"ח. ספר שזיכה את מחברו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית, לשנת 1998 ושאף הוא תורגם לאנגלית על שום חשיבותו, בהוצאת אוניברסיטת Yale, בעלת המעמד המרכזי בעולם הספר המחקרי במדעי הרוח בארצות הברית. בספר זה הציג המחבר לראשונה לקורא העברי, תמונה רחבה ומקיפה של יחסם של גורמים שונים בתנועה הציונית כלפי השימוש בכח ועמד על השאלות המוסריות שהתחבטו בהן בכתב, אלה שנדרשו לכך מבין מנהיגי הדור בעלי המעמד הציבורי. כמו כן הוא עמד גם על הרקע להתלבטויות של אלה שחוו את חזרתם של היהודים לאחוז בנשק ואת המשתמע מהשתתפותם בעצמם במלחמות ובמאבקים אלימים, או שליחת בניהם לשדה המערכה.

אהוד לוז גאל משכחה את כתבי אהרן שמואל תמרת, שכינויו הספרותי היה: "אחד הרבנים המרגישים" בהוציאו לאור מבחר מהם עם מבוא מפרי עטו, פציפיזם לאור התורה: "מכתב אחד הרבנים המרגישים", ירושלים, מרכז דינור, תשנ"ב.

בשנים האלה ולאחריהן פרסם אהוד לוז מאמרים רבים, שחלק מייצג מתוכם הוא אסף לאחרונה, על פי חלוקה לנושאים ומדורים בספרו: כלים שלובים: מחשבות על ציונו ועל חינוך יהודי, ערך, דוד ברק־גורודצקי, תל אביב, המרכז לחינוך יהודי ע"ש מלטון, הספרייה לחינוך יהודי ע"ש מיכאל רוזנק, האוניברסיטה העברית ומכון מופ"ת, מכללת לוינסקי. כל מי שיקרא בספר זה ימצא בו מאמרים מעמיקים על הגותם של חכמי ישראל החל במקס וינר וכלה בדוד הרטמן, ובתוך כך הטיל אור על פועלם של שני תלמידי חכמים נשכחים, שמעון ראבידוביץ – הוגה הדעות המקורי וממייסדי ארגון "ברית עברית עולמית" ושמואל אלכסנדרוב, שהיה חברו של הראי"ה – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, והשאיר מכתבים וכתבים מלאי עניין בשאלות קיומו של עם ישראל ותרבותו. כל זאת עשה אהוד לוז יחד עם בחינת הספרות העברית כמשקפת מבט מצד המשורר נתן אלתרמן על טיבו של הזמן היסטורי היהודי, הנס, או המופת, שבהקמת מדינת היהודים – שירים, או "מדרשים" כהגדרת אהוד לוז, שכתב אלתרמן ב"הטור השביעי" המפורסם שלו, שראה אור בעיתון "דבר", אחרי מלחמת העצמאות. בכך הצטרף אהוד לוז לברוך קורצווייל ולאליעזר שביד שקדמו לו בניתוח מקומה של הספרות העברית החדשה בעיצוב החוויה הציונית, גיבוש התודעה של קוראיהם ועיצוב זהותם והזדהותם עם מפעל בנין האומה, לו הם שותפים.

על כל אלה נוספו עיונים בתפיסת היהדות של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ומה בין הלכה לאגדה בכתבי חיים נחמן ביאליק והראי"ה קוק, יחד עם דיון באופן שבו ליאו שטראוס קרא את המקרא. את הקובץ חותמים כמה מאמרים המבררים את דרכו של החינוך הציוני, הן לאור ביקורתם של מרדכי מרטין בובר ותלמידו עקיבא ארנסט סימון, הן באמצעות תיאורו של אהוד לוז את בעיותיו של החינוך היהודי במסגרת החינוך של הזרם הכללי – הממלכתי במדינת ישראל – תיאור שמסתיים במתן הנחיות לבוני תכניות לימוד לעיצוב דרכי ההוראה של המקורות היהודייים.

  לצד כל אלה הלך וגבה הר גדול ונישא נוסף ביצירתו, עת פנה ללימוד כתביו של ההוגה היהודי הגדול: ליאו שטראוס, שליצירתו הקדיש אהוד לוז כמה וכמה מאמרים ויזם הוצאה לאור של שלשה ספרים מתורגמים לעברית מכתביו בתוספת מבואות והערות מאירי עיניים, מעשה ידיו – כל אלה מתוארים בפירוט בפתח דבר לספר הנוכחי, המוגש עתה לציבור הקוראים כמונוגרפיה רחבה ראשונה בעברית על יצירת ליאו שטראוס. לא במקרה דבקה נפשו של אהוד לוז ביצירת ליאו שטראוס, שכן מצא בה מעיין נובע להרווית צרכיו הרוחניים ומצע היכול לחבר את היהודי החושב בן זמננו אל המסורת ולחזק את נאמנותו לה, בשילוב של אלה עם רדיפת האמת ואחיזה בה.

מראשית פרסומיו ניכר כי אהוד לוז חיפש אחר מקור לעגן בו את תפישתו כי הכרח לחבר את הדת עם חיי עיון והגות במדינת היהודים. המפגש עם הגותו של ליאו שטראוס היה מפגש מכונן עם המקור הזה. ניכר בספרו החדש של אהוד לוז, כי ראייתו של שטראוס את ההכרח לחבר את התיאולוגיה־הדת עם הפילוסופיה־ההגות החופשית, במדינת היהודים, חוזר ומופיע בספר בלבושים שונים לכל אורכו. המשתמע מכך הוא כי לדעת אהוד לוז זהו המאפיין העיקרי של הקשר בין פילוסופיה פוליטית ליהדות בהגותו של שטראוס. מדינה ליהודים וריבונות אינן מספיקות כדי לפתור את "הבעייה היהודית", שהיא בעיית החיים המודרניים, המעמידים את מיצוי חיי האדם בהגשמת הנאותיו הגשמיות מעל לכל. הוא חושש, כמו שטראוס, שאם ישלוט בחיינו בארץ הליברליזם הקיצוני, המתכחש למסורת, להיסטוריה ולשותפות הגורל היהודי, יומט חורבן על מדינת ישראל.

כלומר הוא מצא בדברי שטראוס חיבור של הדת עם הדעת ובסיס לשיח מחודש בציבור היהודי בישראל, על ארגון חיי המדינה היהודית לאור תפיסת עולמו של הוגה יהודי גדול זה, אבי הפילוסופיה המדינית השמרנית־ליברלית בארצות הברית. אין זה מקרה שראשית דרכו של אהוד לוז בשדה החינוך הייתה כמורה בבית ספר "בית ירח" בעמק הירדן וכי רוב חייו המקצועיים עבד כמורה במכללת "אורנים" ובאוניברסיטת חיפה; ושעם פרישתו מההוראה, שימש כמורה בהתנדבות משך כמה וכמה שנים במדרשה הקדם־צבאית למנהיגות "עין־פרת", בכפר אדומים. הוא ראה בהוראה ובכתיבה מפעל חיים. בכל אלה התגבשה שיטת הוראתו ויחסו החינוכי לתלמידים בני דורות שונים ויכולתו למצות בעבודתו את שאיפתו להטביע חותם בנפשות הלומדים, על פי הכלל ש"דבר היוצא מן הלב נכנס ללב". כך היה אהוד לוז למורה דרך ומורה לחיים לתלמידיו ולקוראי חיבוריו, המובילם לדרך לימוד עצמאית במקורות ישראל, שהופכת לאמצעי לבניית מחוייבותם לעם, לארץ ולמסורת הגדולה של חכמי ישראל ויוצריו לאורך הדורות.