בין בושה לגאווה

פרק א התאוריה הפסיכואנליטית וגיוסה לטיפולי המרה

השאלות שפרויד העלה הן שאלות שבני תקופתו לא חשבו לשאול.

— אוקטב מנוני

I: התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד ביסקסואליות מולדת

דעתו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד על ההומוסקסואליות מורכבת. בניסיונו להבין את הסיבות לתופעה ולהתפתחותה, הוא סבר שכל בני האדם נולדים ביסקסואלים, כלומר בעלי פוטנציאל להימשך מינית לנשים ולגברים, וכי בזמן התפתחותם אחת המשיכות גוברת על האחרת (פרויד, 2002א). הדעה המקובלת היום בבריאות הנפש היא כי רוב ההפרעות הנפשיות נגרמות מפעילות גומלין בין גורמים ביולוגיים מולדים לגורמים סביבתיים. דעה זו מבטאת גם את הגישה להומוסקסואליות ועולה בקנה אחד עם קביעתו של פרויד. פרויד היה רופא במקצועו ותפס את התאוריה הפסיכואנליטית בכללותה כהסבר ארעי עד מציאת סיבות ביולוגיות לתופעות נפשיות, לרבות לנטייה להימשך לשני המינים. הוא טען כי הביסקסואליות הטבועה בכל בני האדם גורמת לכמה מהם לבחור בסופו של דבר בהתנהגות המינית הגורמת להם סיפוק גדול יותר. רק איסורים תרבותיים, כך גרס, גורמים לרוב האנשים להדחיק את משיכתם לבני מינם. אלמלא איסורים אלה, היו אנשים בוחרים במה שגורם להם סיפוק גדול יותר. מחקרים מאוחרים יותר (Kinsey et al., 1948; Ruitenbeek, 1963; סילברשטיין ופיקנו, 2000) אכן מלמדים כי במשך החיים היו לנחקרים תקופות שקיימו יחסי מין עם גברים ותקופות שקיימו יחסי מין עם נשים.

"תסביך אדיפוס שלילי" — זהות מגדרית ונטייה מינית

אם כן, מה גורם לכך שיש אנשים שאינם מצליחים להדחיק את המשיכה לבני מינם? כדי לענות על שאלה זו יש להבין את תסביך אדיפוס המתרחש בשלב הפאלי להתפתחות האישיות בגיל 6-3. פרויד השתמש במיתוס היווני העתיק של אדיפוס, שהרג את אביו ושכב עם אימו (בלי לדעת זאת) כדי לתאר את המתרחש בשלב הפאלי. בשלב זה, טען פרויד, הבן מזדהה עם האם, חושק בה מינית וחרד שהאב יסרס אותו כעונש על כך. תהליך זה אינו מודע כמובן שכן הוא אסור על פי הצווים התרבותיים. חרדת הסירוס גורמת לבן להמיר את תשוקתו לאם בהזדהות עם אביו, וזו מאפשרת לו להימשך לנשים אחרות בבגרותו. פתרון מוצלח זה של תסביך אדיפוס הוא תנאי ליצירת זהות מינית גברית (פרויד, 2002א).

במילים אחרות, הטרוסקסואליות היא תוצאה של הדחקת המשיכה לגברים, המאפשרת פתרון מוצלח של "תסביך אדיפוס" ובעקבותיו התפתחות זהות גברית ומשיכה לנשים. לעומת זאת, הומוסקסואליות נחשבה בעיני פרויד תוצאה של כישלון בפתרון תסביך אדיפוס, שאותה כינה "תסביך אדיפוס שלילי", שסופו הדחקת המשיכה לנשים והישארות המשיכה לגברים במודע (Ritter & Terndrup, 2002). תסביך אדיפוס שלילי נוטה להתפתח עקב דפוסים שונים של הדינמיקה המשפחתית. ייתכן שבזמן שהילד נולד היו היחסים בין הוריו מרוחקים, והאם חיפשה את קרבתו של הבן כפיצוי על היעדר אינטימיות עם האב. ייתכן שהאב היה דמות חלשה ופסיבית מכדי לשמש דמות להזדהות נאותה או שהילד רואה בו דמות מאיימת מכדי לחבור אליה לצורך הזדהות. במקרים מסוימים הסיבה לכך היא שהאב נעדר פיזית.

תהליכים אלה (הדחקת המשיכה לנשים, ההזדהות עם האם והישארות המשיכה המודעת לגברים) מסבירים גם ביטויי נשיות ששכיחים בקרב גברים הומואים וביסקסואלים יותר מעמיתיהם ההטרוסקסואלים. תאורטית אפשר לטעון שהתורה הפסיכואנליטית אינה מסבירה מדוע יש גברים הומואים וביסקסואלים שאינם מגלים ביטויי נשיות, מה הדינמיקה המשפחתית המבדילה בין גברים הומואים לגברים ביסקסואלים ומה גורם לכך שבקרב הגברים הביסקסואלים יש כאלה הנמשכים יותר לנשים וכאלה הנמשכים יותר לגברים. מניסיוני אני למד כי אנמנזה מדוקדקת של המטופל המסוים העומד לפנינו עשויה לספק לשאלות אלו תשובות העולות בקנה אחד עם הטענות התאורטיות של פרויד.

כך או כך, ברור שזהות גברית היא רכיב שמשפיע מאוד על גיבוש הדימוי העצמי הכולל של הגבר. גברים הומואים וביסקסואלים בעלי אפיונים נשיים היו ועודם מושא ללעג ואף לאלימות פיזית של גברים הטרוסקסואלים המרגישים איום על גבריותם שלהם, בעיקר כשהיא עוד בתהליך גיבוש והתפתחות בגיל ההתבגרות. זיקה זו בין הומוסקסואליות ובין פגיעה בזהות הגברית אחראית במידה רבה להגדרת הנטייה המינית הפרעה נפשית ולטיפולי המרה פסיכואנליטיים (Bieber et al., 1962; Rado, 1940; Socarides, 1968, 1995), והיא מנוגדת לעמדתו של פרויד, שבאה לידי ביטוי במכתבו לאם אמריקנית (Freud, 1935; רובינשטיין, 2011א).

בצלמו ובדמותו — הומוסקסואליות ונרקיסיזם

"יש לי בקשה לבורא עולם: לקום מחר בבוקר עם גוף כזה", אמר אסי עזר, הומו מוצהר, ממנחי התוכנית "רק רוצים לרקוד", למראה גופו החלק והשרירי של מועמד הרוקד על עמוד (צפיר, 2010). כמיהה זו של גברים הומואים מסוימים לדמות למושאי תשוקתם ממחישה את הזיקה בין הומוסקסואליות לנרקיסיזם. פרויד (2007) מפרט את המנגנונים הנירוטיים בהומוסקסואליות. הוא טוען כי שנים אחדות לאחר גיל ההתבגרות הזדהותו של הבן ההומו או הביסקסואל עם האם והזיקה האינטימית אליה, המביאות להדחקת המשיכה לנשים אחרות, הופכות לחיפוש אובייקטים לאהבה שיוכל לזהות בהם את עצמו ולאהוב אותם כפי שהאם אהבה אותו. הנטייה לבחירה נרקיסיסטית של אובייקטים קלה מהפנייה אל נשים. היא כוללת משיכה לפין, חוסר יכולת לוותר על נוכחותו אצל אובייקט האהבה, הפחתה בערך האישה כאובייקט מיני וסלידה מהיעדר הפין בגופה.

במסה על הנטיות המיניות פרויד (2002א) מציין כי אצל היוונים הקדומים היה אפשר למצוא בקרב הגברים ההומואים את הגברים ההומואים הגבריים ביותר וכי היה ברור שלא אופיו הגברי של הנער הוא שהצית את אהבת הגבר אליו אלא דמיונו הגופני והנפשי של הנער לאישה. לפי תיאור זה, כשהנער נעשה לגבר, הוא אינו משמש עוד אובייקט מיני לגבר המבוגר, והוא מתחיל להימשך לנערים בעצמו. האובייקט המיני אינו אלא מעין צירוף תכונות נשיות וגבריות. לטענת פרויד, אפשרות הפשרה בין משיכה לגבר ובין משיכה לאישה מותנית במידה רבה בגבריותו של הגוף ואיברי המין, והאובייקט המיני הוא מעין השתקפות של האופי הדו־מיני של הגבר עצמו. למעשה, זוהי ההתייחסות הראשונה של פרויד למושג "נרקיסיזם" הנגזר מהמיתוס היווני על נרקיסוס, עלם יפה תואר שדחה בהתנשאות את חיזוריהם של נערים ונערות שחשקו בו. נמסיס, אלת הנקם, הענישה אותו על יהירותו וגרמה לו להתאהב בבבואתו. כאשר ראה את דמותו נשקפת אליו מן המים, התאהב בעצמו ולא יכול היה לנתק את מבטו מבבואתו, עד שמת מצמא והפך לפרח הנרקיס.

פרויד הבחין בין נרקיסיזם ראשוני, שהוא שלב פרימיטיבי אך נורמלי בהתפתחות שהתינוק משקיע בו את כל הליבידו (האנרגייה הפסיכו־מינית) שלו בעצמו, ובין נרקיסיזם שניוני, המתפתח לרוב עקב יחסים לקויים עם הדמויות שיש להן משמעות בחייו. בשלב זה, לאחר שהתינוק השקיע את הליבידו שלו בזולת, הוא מושך אותו בחזרה ומפנה אותו כלפי עצמו. רמה מסוימת של נרקיסיזם ראשוני מאפשרת לאדם לדאוג לעצמו ולספק את דחפיו וצרכיו והיא אף חיונית להישרדותו ולרווחתו, בלי שתפגע ביכולתו להשקיע בזולת. כך קורה בקשר זוגי בריא, שכל אחד מבני הזוג בו משקיע בזולת בלי לוותר על השקעה בעצמו. הדבר מאפשר נפרדוּת בריאה ומבורכת בין בני הזוג, בבחינת "שנינו יחד וכל אחד לחוד".2 לעומת זאת, גברים הומואים וביסקסואלים מתאפיינים בנרקיסיזם שניוני — הם מתייחסים לעצמם כאל אובייקט מיני ומחפשים אחר גברים הדומים להם. השקעתם הנרקיסיסטית בעצמם פוגעת בהשקעתם בזולת. זהו נרקיסיזם שניוני שהסובייקט מושך בו בחזרה את השקעתו הליבידינלית באובייקטים ומכוון אותה כלפי עצמו ולא כלפי הזולת (פרויד, 2002).

מכתב לאם אמריקנית — פסיכואנליזה כאמצעי לקבלת ההומוסקסואליות

עד כה פרסנו את ההסבר התאורטי של פרויד לתסביך אדיפוס שלילי הגורם למשיכה לבני אותו מין ואת הנרקיסיזם השניוני המאפיין משיכה זו. ועם זה, למד פרויד מניסיונו שאין כל סיכוי להמיר את המשיכה לגברים במשיכה לנשים בגלל הסיפוק שמפיקים גברים הומואים וביסקסואלים מיחסי מין עם בני מינם (Weideman, 1962). ואולם אין פירושו של דבר שלא ניתן להשתמש בפסיכואנליזה כדי לשפר את איכות חייהם של גברים הומואים וביסקסואלים בלי לנסות לשנות את נטייתם המינית. במכתב המפורסם לאם אמריקנית (רובינשטיין, 2011א;Freud, 1935 ), שפנתה אליו כדי לבדוק אם אפשר להמיר את משיכתו של בנה לגברים במשיכה לנשים, ביטא פרויד עמדה זאת:

שלום גב'...

אני מבין ממכתבך שבנך הוא הומוסקסואל. אני מתרשם מאוד מהעובדה שאינך מזכירה מילה זו בעצמך כשאת מתארת את התופעה. אם יורשה לשאול אותך, מדוע את נמנעת מכך? אין ספק שהומוסקסואליות אינה יתרון, אך אין היא דבר שיש להתבייש בו או להרגיש מושפל בגללו, אין היא יכולה להיות מסווגת כמחלה; אנו רואים בה צורה של תפקוד מיני הנוצר כתוצאה מעכבה מסוימת בהתפתחות המינית. אנשים רבים ונכבדים מאוד מהעת העתיקה ומימינו אנו היו והנם הומוסקסואלים, ביניהם כמה מהדמויות הנשגבות ביותר (אפלטון, מיכלאנג'לו, ליאונרדו דה־וינצ'י וכו'). חוסר צדק משווע ואכזרי הוא לרדוף הומוסקסואלים כאילו היו פושעים. אם אינך מאמינה לי, קראי את ספריו של הוולוק אליס.3

בכך שאת שואלת אם אני יכול לעזור, את מתכוונת, כך אני משער, אם אני יכול להכחיד את ההומוסקסואליות ולהחליפה בהטרוסקסואליות נורמלית. התשובה היא שככלל איננו יכולים להבטיח זאת. במספר מסוים של מקרים אנו יכולים להצליח לפתח את הניצנים הקמלים של הנטיות ההטרוסקסואליות הקיימות בכל הומוסקסואל, ברוב המקרים אין הדבר אפשרי. זו שאלה של מהות האדם וגילו. אי אפשר לחזות את תוצאות הטיפול. מה שאנליזה יכולה להציע לבנך הוא דבר שונה לחלוטין. אם הוא אומלל, נירוטי, נקרע על ידי הקונפליקטים שלו, עצור בחייו החברתיים, האנליזה יכולה להביאו לכדי הרמוניה, שלוות נפש, יעילות מרבית, בין שהוא יישאר הומוסקסואל ובין שישתנה...

בברכה,

פרויד

מתברר אפוא שעשרות שנים לפני ניסוח ניירות העמדה נגד טיפולי המרה של כל האיגודים המקצועיים העוסקים בבריאות הנפש, הטיפול שהציע פרויד לגברים הומואים וביסקסואלים היה פסיכותרפיה חיובית (Affirmative Psychotherapy) שתסייע למטופל לקבל את עצמו, לרבות את נטייתו המינית, ותתרום תרומה גדולה לרווחתו הנפשית.

II: גיוס הפסיכואנליזה לטיפולי המרה

בעיני פרויד, ההומוסקסואליות היא תוצאה של קיבעון בשלב הפאלי ונרקיסיזם שניוני המקשה על פרשנות יחסי ההעברה בטיפול פסיכואנליטי. למרות זאת המלצתו החד־משמעית ב"מכתב לאם אמריקנית" היא טיפול שישפר את איכות חייו של בנה — ולא ניסיון לשנות את הנטייה המינית שלו מהומוסקסואלית להטרוסקסואלית. למרבה הצער, הפסיכיאטרים הפסיכואנליטיקנים שפעלו בארצות הברית משנות החמישים של המאה העשרים השתמשו בתאוריה הפסיכואנליטית כדי להגדיר רשמית את ההומוסקסואליות הפרעה נפשית חמורה ביותר במדריך האבחון. אף על פי שראו בה הפרעה נפשית, הם התיימרו "לרפאה", כלומר להמיר את המשיכה לגברים במשיכה לנשים. בכמה מהמקרים הם עשו זאת בדרך ניטרלית לכאורה, כאנשי מקצוע חילונים או חסרי זיקה ברורה לדת, ובמקרים אחרים פעלו בשיתוף פעולה הדוק עם גורמים דתיים שהתנגדו להומוסקסואליות על רקע אידאולוגי־ערכי.

אתאיזם בשירות הדת?

פרויד (2008) שהגדיר את עצמו "יהודי חסר אל" תרם רבות לטיעונים הפסיכולוגיים נגד עצם ההנחה בדבר קיום האל. אף שפרויד ראה בהומוסקסואליות תוצאה של קיבעון בשלב הפאלי ושל נרקיסיזם שניוני, הוא העריך את הסיכוי להמירה בהטרוסקסואליות כאפסי. עם זה, הוא סבר שאפשר בהחלט להשתמש בפסיכואנליזה לשיפור איכות חייהם של הומוסקסואלים, בלי לשנות את נטייתם המינית.

רוב טיפולי ההמרה מוצעים כיום מטעם ארגונים דתיים, אשר בעיניהם הומוסקסואליות נחשבת חטא. עם זה, בניסיון לשוות להם חזות מקצועית, הם מגייסים הסברים פסיכואנליטיים. חיבור זה בין הדת לפסיכואנליזה הוא נדיר ומרתק בייחוד נוכח תפיסתו החד־משמעית של פרויד אשר לדת. הוא ראה באלוהים אשליה המבוססת על צורך ילדותי בדמות אב חזקה ובדת גורם העוזר לריסון דחפים אלימים בהתפתחות המוקדמת יותר של הציוויליזציה, ודעתו הייתה שיש לנטוש את הדת לטובת ההיגיון והמדע (Armstrong, 1993). במאמרו המפורסם על פעולות כפייתיות וטקסים דתיים (פרויד, 2002ד) הוא אף הגדירם הפרעה טורדנית־כפייתית ממוסדת. פרויד (2000) ראה בדת אשליה מסוכנת וכוזבת ותהה מה סיכוייה של החשיבה המדעית לגבור על התורות הדתיות.

על אף האתאיזם של פרויד ויחסו השלילי הקיצוני לדת, עד כדי תיאור חלקים מסוימים בה כעדות לפסיכופתולוגיה, ועל אף הערכתו את הסיכויים להמיר הומוסקסואליות בהטרוסקסואליות כאפסיים, מטפלי ההמרה השתמשו בתאוריה הפסיכואנליטית והתעלמו לחלוטין מהמסר החד־משמעי של פרויד ב"מכתב לאם אמריקנית". הם הבטיחו למטופליהם את מה שרצו לשמוע. המטופלים הדתיים סבלו מאוד מנטייתם המינית משום שהיא נחשבת חטא, אך גם המטופלים החילונים, שגדלו בסביבה הטרו־נורמטיבית, סבלו מנטייתם. הם הפנימו את עמדות הסביבה השליליות כלפי הומוסקסואליות ולעיתים קרובות היו קורבנות ללעג, נידוי ואף אלימות פיזית בגלל נטייתם המינית והתנהגותם הנשית. אני מביע את עמדתי החד־משמעית נגד טיפולי המרה ובעד טיפול שמטרתו לעזור למטופל לקבל את נטייתו המינית בכל מקום באתר ובפורום שאני מנהל. ואף על פי כן, רבים הם הורי הנערים, הבחורים והגברים ההומואים והביסקסואלים — וגם הגברים ההומואים והביסקסואלים עצמם — המפרשים את דבריי כרצונם ומבקשים שאשנה את הנטייה המינית של יקיריהם או שלהם עצמם.

אין ספק שהצגתו של פרויד את ההומוסקסואליות כנובעת מקיבעון בהתפתחות ומאופיינת בנרקיסיזם שניוני פתולוגי תרמה רבות להגדרת התופעה הפרעה נפשית בגרסאות המוקדמות של מדריכי האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (American Psychiatric Association, 1952, 1968). למרות זאת, אנשי האיגוד התעלמו לחלוטין מהשורה התחתונה של פרויד בסוגיה, שלפיה שינוי הנטייה המינית בטיפול הוא משימה בלתי אפשרית, ומטרת האנליזה היא שיפור רווחתם הרגשית של מטופלים הומואים וביסקסואלים — בלי לשנות את נטייתם המינית. גם כיום, יותר מארבעים שנה מאז ההחלטה שהתקבלה בשנת 1973 להסיר את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות במדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, עדיין יש פסיכיאטרים, פסיכולוגים וסקסולוגים חילונים בישראל ובעולם המבטיחים המרה מוצלחת של המשיכה לגברים במשיכה לנשים.

כך, למשל, תנועת ההומואים לשעבר (ex-gay movement) מאגדת בתוכה נוצרים דתיים שעברו טיפולי המרה מוצלחים לכאורה, הטוענים שלא זו בלבד שהצליחו להכחיד את המשיכה לבני מינם, אלא גם יצרו משיכה לבני המין האחר, שהתפתחה לכדי מערכת יחסים יציבה. ארגון הכמורה הראשון של תנועה זו, "אהבה בפעולה" (Love in Action), נוסד בשנת 1973 (בדיוק בשנה שהאיגוד הפסיכיאטרי האמריקני קיבל בה את ההחלטה למחוק את ההומוסקסואליות ממדריך ההפרעות הנפשיות). כעבור שלוש שנים הוא הקים עם ארגונים דומים את "יציאת ההמונים הבין־לאומית" (Exodus International), ארגון ההומואים לשעבר הגדול ביותר, בחסות "ברית יציאת ההמונים העולמית" (Exodus Global Alliance. Besen, 2003).

הארגון הלאומי לחקר ההומוסקסואליות והטיפול בה (National Association for Research & Therapy of Homosexuality, NARTH) מוביל את טיפולי ההמרה בארצות הברית ומציג את עצמו כגוף חילוני. עם זה, הוא משתף פעולה לעיתים קרובות עם קבוצות דתיות, ואתר האינטרנט שלו כולל מאמרים תאולוגיים רבים. כדי לחזק את תדמיתו המקצועית והחילונית עמדו בראשו הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן צ'רלס סוֹקָרידֶס והפסיכולוג הקליני ג'וזף ניקולוסי, שרתמו את התאוריה הפסיכואנליטית לצורך טיפולי המרה.

גם הארגון הישראלי "עצת נפש" אימץ את המונח המקורי של פרויד "נטיות הפוכות" (inversion). יסוד מרכזי בטיפולי ההמרה שמציע הארגון לקוח מתפיסתו של פרויד על תסביך אדיפוס שלילי, הכולל כישלון בתהליך ההזדהות עם האב או היעדר פיזי שלו. לצורך השלמת החסך הזה הארגון מציע הצטרפות לקבוצות גברים. מטרתן לחזק את התדמית הגברית של המשתתפים באמצעות הצבת מנחה הקבוצה כדמות הזדהות גברית הטרוסקסואלית. הארגון גם מפנה גברים הומואים וביסקסואלים (רובם או כולם דתיים) לפסיכיאטרים ופסיכולוגים מוסמכים, שפועלים שלא לפי קוד האתיקה המקצועית שנוסח בניירות העמדה נגד טיפולי המרה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (2011), איגוד הפסיכיאטרייה בישראל, איגוד העובדים הסוציאליים ומשרד הבריאות ("עצת נפש", ללא תאריך). גם רבנים וראשי ישיבות נוהגים להפנות תלמידי ישיבה קטינים בגיל ההתבגרות, המתייעצים עימם על נטייתם המינית, לפסיכיאטרים מהמגזר החרדי שמפרים את הקוד האתי המקצועי של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל. מטפלים אלה מספקים למטופלים מרשמים של תרופות לסירוס כימי, שהחוק מאפשר לרשום אותן רק לעברייני מין (הרוש, 2017).

טיפולי המרה פסיכואנליטיים בארצות הברית

שלא כמו עמדתו החד־משמעית של פרויד, מאמצע המאה העשרים פעלו בארצות הברית פסיכיאטרים פסיכואנליטיקנים4 שהציעו טיפולי המרה פסיכואנליטיים. הם פרסמו מחקרים אמפיריים שהצביעו לכאורה על השפעת הדינמיקה המשפחתית שתיאר פרויד על הנטייה המינית, ואלה עוררו ביקורת מתודולוגית קשה. מטפלים אלה פעלו נחרצות להגדרת ההומוסקסואליות הפרעה נפשית קשה אך ניתנת לריפוי במדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (American Psychiatric Association, 1952, 1968). פעילות זו עלתה בקנה אחד עם האווירה האנטי־הומוסקסואלית הקיצונית והחוקים ששררו בארצות הברית באותן שנים. על פי החוק היה אפשר להעניש על התנהגות שנחשבה סוטה, גם אם יחסי המין התקיימו בהסכמה בין בוגרים ובמרחב הפרטי שלהם. למצב זה תרם גם היחס החברתי שהתיר אלימות של גברים הטרוסקסואלים בכלל ואלימות מצד המשטרה בפרט כלפי קהילת הלהט"ב. אנשי המקצוע באותם ימים לא הקפידו לשמור את עמדותיהם האנטי־הומוסקסואליות בתוך ד' האמות של הקליניקה ובחוגים המקצועיים, ופעלו בשדה הפוליטי למניעת נישואי הומואים ולסביות והורות הומו־לסבית. הנה אפוא סקירה על הדמויות המרכזיות בזרם זה בפסיכיאטרייה, בפסיכולוגיה ובפסיכואנליזה.

שַנדוֹר רָאדוֹ: הומוסקסואליות כפיצוי על הטרוסקסואליות מאיימת

שנדור ראדו (1972-1890), רופא הונגרי שהיגר לארצות הברית, דחה את הנחתו של פרויד בדבר ביסקסואליות מולדת ואת תפיסת הקיבעון בשלב הפאלי כסיבה להדחקת המשיכה לנשים ופריצת המשיכה לגברים אחרים. לטענתו, הומוסקסואליות היא ניסיון לפצות על השגת הנאה מינית, כאשר הפורקן ההטרוסקסואלי הנורמלי מאיים מדי. ראדו (Rado, 1940) ראה בהומוסקסואליות תוצאה של תחושת חרדה המעכבת גירוי מיני "תקין" ומאלצת את האדם להפעיל מערכת אזעקה של גירויים מיניים כהסתגלות מפצה. לדעתו, תהליכי העכבות והפיצוי מתחילים בראשית הילדות ומביאים למצבו של ההומוסקסואל הבוגר. ההסתגלות המפצה על ההטרוסקסואליות המאיימת עלולה לגרום לאדם לחפש אחר צורות שונות של גירויים שראדו מגדירם חולניים, או ללבוש צורה של דפוס נוקשה שאי אפשר לשנותו, שהאדם תלוי בו לצורך סיפוק. ראדו הציג את תפיסתו זו כפתח לתאוריה קלינית עקבית שתשמש מדריך לטיפול, אף שהוא לא פירט איזה מין פיצוי מופיע בצורות השונות של התנהגות שאינה הטרוסקסואלית. מבחינתו, יהיו אשר יהיו צורות הפיצוי הללו, הן מתחילות בילדות ומגבירות את החרדה, וזו דורשת הסתגלות מפצה שגורמת להתפתחות הומוסקסואליות. במילים אחרות, מסיבות התפתחותיות שונות המשיכה לנשים מאיימת על הגבר, ולכן הוא נמנע ממנה. המשיכה לגברים, סבר ראדו, היא פיצוי לחוסר הזה, ולא תוצאה של פוטנציאל מולד להימשך לשני המינים אשר צד אחד שלו מודחק.

עם זאת, ראדו לא הכחיש את קיומם של גורמים ביולוגיים מולדים, ודומה שהיה פתוח להתחשב בגורמים אלה יותר מהפסיכיאטרים הפסיכואנליטיקנים האחרים שהשתמשו בפסיכואנליזה כטיפול המרה. לדעתו, גורמים ביולוגיים מולדים — שעדיין אי אפשר להצביע עליהם — משמשים קרקע פורייה להתפתחות צורות מיניות חולניות, המפצות על היעדר המשיכה לנשים. כמו פרויד, גם ראדו היה רופא בהכשרתו, ובתור שכזה ציין שרב הנסתר על הגלוי במנגנונים הפיזיולוגיים הקובעים את אופייה של המשיכה המינית. הוא העלה את אפשרות קיומם של יסודות במערכת הפעולה של המין השני, כגון רפלקסים שמפעילים אותם הורמונים או גורמים ביו־כימיים אחרים, אשר רק לאחר גילוים יהיה אפשר לעמוד על תפקידם של הגורמים הפסיכולוגיים בעיצוב ההתנהגות המינית הסוטה.5 אמנם הוא הניח שקיים מנגנון פיצוי על היעדר הטרוסקסואליות, אך קרא לפסיכואנליטיקנים להמתין בסבלנות לגילוי הגורמים הביולוגיים שעשויים למלא תפקיד מרכזי בהבנת המשיכה לבני אותו מין, שנחשבה בעיניו סטייה חולנית מורכבת הרבה יותר מרק תוצר של דינמיקה משפחתית או סוג מסוים של כשל בהתקשרות. התייחסותו של ראדו להומוסקסואליות היא הטרו־נורמטיבית. כלומר הוא רואה בהטרוסקסואליות את הביטוי האחד והיחיד, או אולי האולטימטיבי, למיניות, ובהומוסקסואליות סטייה חולנית שיש לשאוף לריפויה, גם אם עדיין חסר לנו הידע המלא הדרוש כיצד לעשות זאת.

למרבה הצער, הן הפסיכיאטרים האחרים שבעיניהם הפסיכואנליזה היא האמצעי לריפוי ההומוסקסואליות והן ארגונים שמתהדרים בהצלחה ב"ריפוי" כמו מכון NARTH בארצות הברית או "עצת נפש" בישראל, התעלמו מקריאה זו. כאמור, הם התעלמו גם מקריאתו של פרויד להשתמש בפסיכואנליזה לשיפור איכות חייהם של גברים הומואים וביסקסואלים, בלי לנסות לשנות את נטייתם המינית. הם מיהרו לאמץ את ההסברים הפסיכולוגיים הטנטטיביים שהציעו ראדו ותאורטיקנים פסיכולוגיים אחרים, אשר ראו בדינמיקה המשפחתית את חזות הכול. אלה יצאו מן ההנחה השגויה שאם הומוסקסואליות אינה מולדת אלא תוצאה של דינמיקה שגויה או מוטעית, אזי אפשר לתקנה בטיפול ולהמיר את המשיכה לגברים במשיכה לנשים.

כיום אנו יודעים שיש תכונות אופי מולדות כמו מופנמות ובעיקר מֶזג (temperament) הממלאות תפקיד מרכזי בחרדה חברתית או בהפרעת אישיות הימנעותית, ושאפשר למתן אותן (או לפחות את ההתנהגות הנמנעת הנובעת מהן) באמצעים קלים יחסית (למשל, תרגול של דיבור בפני קהל בסדנאות ייעודיות לטיפול בחרדה חברתית שמנחים אנשי מקצוע מוסמכים). לעומת זאת, יש הפרעות שהתפתחו עקב גירוי סביבתי ברור (למשל, הפרעה פוסט־טראומטית, הנובעת מטראומה כמו פגיעה מינית מתמשכת בילדות ושכיחה בקרב הסובלות מהפרעת אישיות גבולית) והן קשות לטיפול, אף שהגורם להן אינו מולד.

מחקרו של בייבר ועמיתיו על מטופלים הומואים

ראדו פיתח תאוריה פסיכואנליטית משלו על ביסקסואליות וקרא, כמו פרויד, להמתין למציאת הסברים ביולוגיים מספקים יותר להומוסקסואליות. להבדיל ממנו, ארווין בייבר (1991-1909) התפרסם בזכות המחקר הפסיכואנליטי על הומוסקסואליות אצל גברים שערך עם עמיתיו (Bieber et al., 1962). המחקר עורר ביקורת מתודולוגית קשה, והאיגוד הפסיכיאטרי והאיגוד הפסיכולוגי האמריקניים דחו את טענות המחברים. אך בתקופתו הוא הקנה לבייבר מעמד של פסיכואנליטיקן מומחה לטיפולי המרה בהומוסקסואליות. המחקר עקב אחר טיפוליהם של שמונה פסיכואנליטיקנים ופסיכולוג קליני אחד במשך עשר שנים והשווה את הטיפול האנליטי ב־106 גברים הומואים למדגם של מאה מטופלים הטרוסקסואלים, אך התעלם מהבדלים מהותיים ורלוונטיים מאוד בין שתי הקבוצות. הנתונים נאספו באמצעות שאלון, ובו 450 פריטים, שאותו מילאו המטפלים — ולא המטופלים — על סמך התרשמותם מדיווחי המטופלים. המידע שנאסף התייחס לרגשותיהם של המטופלים כלפי הוריהם, אחיהם וחבריהם, לתפיסותיהם את ההשפעה שהייתה לדמויות אלו על פעילותם המינית, התוקפנית והעצמאית ולזיכרונותיהם על פעילויותיהם והעדפותיהם בתקופת הילדות.

ממצאי המחקר התפרסו על פני שלושה תחומים: יחסי הבן עם האם, יחסי הבן עם האב ודפוסים בהתפתחות. הפסיכואנליטיקנים הכירו כמובן את טענות התאוריה הפסיכואנליטית בדבר הסיבות המשוערות להומוסקסואליות, ותשובותיהם לשאלון הצביעו על יחס קרוב, מפתה ומתגרה (seductive), שתלטני וחונק של האימהות כלפי בניהן שנעשו הומואים וביסקסואלים בבגרותם. יחסם של האבות לאותם בנים, לעומת זאת, התאפיין בניתוק, בעוינות ובדחייה, יחס שעורר שנאה ופחד בקרב הבנים בתקופת הילדות הרבה יותר מיחסם של הורי המטופלים ההטרוסקסואלים. אף אחד מאבותיהם של 106 המטופלים ההומואים לא גילה יחס חם כלפי הבנים. בייבר ועמיתיו סיכמו את הממצאים וכתבו כי ברקע המשפחתי של ילדים שגדלים להיות גברים הומואים אפשר למצוא חוסר סיפוק ביחסים בין ההורים, קשר הדוק מדי בין האם לבנה, קִרבה של האם אל הבן ונטייה ברורה שלה לשלוט בו ולהגביל אותו, ובכלל זה לעיתים קרבה מינית שאינה הולמת של האם לבנה. רוב האימהות הללו קרובות, מחייבות ואינטימיות — קמ"א (Close, Binding and Intimate, CBI). הבן הוא לרוב הבן החביב עליה ביותר, והיא מעדיפה אותו בגלוי על בעלה. האם והבן מתחברים לכדי צמד (dyad) בעל צביון רומנטי, שנבדל מהאב ומשאר בני המשפחה. הבן מפתח תלות עמוקה באם, וזו נשארת לעיתים קרובות מוקד חייו והאדם האהוב עליו ביותר. הקשר בין האב לבן שונה לחלוטין. האבות עוינים, תחרותיים ואינם עושים דבר למניעת ההשפעות המזיקות של האם. דיווחי המטופלים על אביהם הם כמעט תמיד שליליים. האב כמעט לא קיים, מפגין דחייה, עוינות, קשיחות ואף אכזריות כלפי הבן, ללא שמץ של ביטויי חיבה או כבוד אליו. בנים שנעשים הומואים יוצאים מתקופת הילדות בתחושת פחד ושנאה עמוקה, אך מייחלים לחיבה ולקבלה אבהיות. ייחול זה לחיבה ולקבלה מצד גבר מתפתח למשיכה מינית ורומנטית לגברים (Bieber et al., 1962). לפי תיאורי הפסיכואנליטיקנים שמילאו את השאלונים על מטופליהם, תאמו המטופלים ההומואים את הסטראוטיפ של ילד, נער או גבר נשי (sissy), ועוד בילדותם, בתקופת החביון ובגיל ההתבגרות פחדו מפגיעה גופנית ונמנעו מפעילות תוקפנית המאפיינת ילדים ונערים הטרוסקסואלים.

הדינמיקה המשפחתית המתוארת במחקרו של בייבר וההתנהגות הנשית האופיינית לילדים, נערים וגברים הומואים וביסקסואלים6 נמצאו גם בכמה מהמחקרים המבוקרים היטב בני זמננו, שהתבססו על מדגמים לא קליניים מתוך האוכלוסייה הכללית (למשל, גלוברזון־אשכנזי, 1986; Lippa, 2005, 2007; Skidmore, 2006). אולם המחקר של בייבר ועמיתיו לוקה בליקויים מתודולוגיים רבים — כמו ההתבססות על דיווחי מטפלים שהכירו את התאוריה הפסיכואנליטית על התנהגותם של מטופלים קליניים שסבלו מהפרעות נפשיות קשות — ואין הוא יכול לשמש בסיס ראוי למסקנותיהם. הנושא ראוי בהחלט להתייחסות טיפולית כחלק מפסיכותרפיה חיובית (affirmative) שמטרתה לעזור למטופל לקבל את נטייתו המינית ולא לשנותה.

בייבר ועמיתיו דחו את האפשרות של השפעת גורמים ביולוגיים שהעלו פרויד וראדו ואת טענתו של פרויד על הביסקסואליות המולדת. הם התנגדו גם לטענה שיש שלב הומוסקסואלי כלשהו בהתפתחות הנפשית המינית, בהסתמכם על כך ש־41 אחוזים מהמטופלים ההטרוסקסואלים לא דיווחו על כל "בעיה". בייבר ועמיתיו לא הכירו בקיומה של הומוסקסואליות סמויה וטענו שהומוסקסואליות היא למעשה "הטרוסקסואליות סמויה". הם התעלמו לחלוטין מהנתונים האמפיריים של קינסי (Kinsey et al., 1948), שפורסמו 14 שנים לפני פרסום מחקרם, על מספר גדול הרבה יותר של גברים הומואים שנדגם מתוך האוכלוסייה הכללית ולא מתוך אוכלוסייה קלינית ועל דרגות הביניים שבין הומוסקסואליות בלעדית להטרוסקסואליות בלעדית. כנגד זאת, טענו בייבר ועמיתיו בדבקות שרק אחוז אחד או שניים מהגברים הם הומואים, מסקנה חסרת תוקף כשהיא מתבססת על מחקר שנערך אך ורק בקרב מטופלים קליניים.

המחקר עורר בזמנו הדים רבים. כמעט כל מאמר פסיכואנליטי שפורסם לאחר שראה אור ספרם של בייבר ועמיתיו בשנת 1962 התייחס אליו בהערכה, למעט דיונים אחדים ב־International Journal of Psychoanalysis וב־Psychoanalytic Quarterly. רבים ראו בתוצאות המחקר הוכחה מחקרית מוחצת שחיכו לה שנים רבות לטענות התאוריה הפסיכואנליטית בנוגע להומוסקסואליות. עוצמת ההשפעה של המחקר התבטאה, בין היתר, בהנצחת הסטראוטיפים השליליים על גברים הומואים בכלי התקשורת. כך, למשל, בשנת 1964 פרסם המגזין Life מאמר ששאב את השראתו מספרם של בייבר ועמיתיו וכלל קריקטורות על אימותיהם החונקות של גברים הומואים. על אף הפגמים המתודולוגיים הרבים, נהיה ספרם של בייבר ועמיתיו למחקר המצוטט ביותר בספרות המקצועית העוסקת בנטייה המינית ובטיפולי ההמרה.

ואולם לא זו בלבד שהמחקר התבסס על התרשמותם של פסיכואנליטיקנים שהכירו היטב את הטענות התאורטיות על מטופליהם אלא שהם גם לא טרחו לבחון כל התאמה במשתני הרקע בין המטופלים ההומואים ובין עמיתיהם ההטרוסקסואלים בקבוצת הביקורת. המחקר כלל אך ורק מטופלים, ומתשובותיהם של מטפליהם הוסקו מסקנות בנוגע להבדלים בין גברים הומואים לעמיתיהם ההטרוסקסואלים באוכלוסייה הכללית. בייבר עצמו אבחן במדגם שלו 28 סכיזופרנים, 31 נירוטים ו־42 מטופלים שסבלו מהפרעות אישיות. אמנם קבוצות דומות של מטופלים הסובלים מהפרעות אלה נכללו גם בקבוצת הביקורת ההטרוסקסואלית, אך המחקר כולו מתייחס לגברים הסובלים מהפרעות נפשיות בינוניות עד חמורות. יתר על כן, תשעים אחוזים מהמטופלים ההומואים התאמצו מאוד להסתיר את נטייתם המינית ו־64 אחוזים מהם רצו "להירפא" ממנה. ייתכן מאוד אפוא שההפרעות הנפשיות שלהם קשורות הן לגילויי ההומופוביה הקשים שמהם סבלו מצד גברים הטרוסקסואלים והן לעמדות ההומופוביות של חברת הרוב ההטרוסקסואלית שבתוכה גדלו ואת עמדותיה הפנימו — ואין בהן ביטוי לכך שהנטייה המינית עצמה היא הפרעה נפשית. מחקר השוואתי בין גברים הומואים לגברים הטרוסקסואלים שאינם נמצאים בטיפול ואינם מאובחנים כסובלים מהפרעות נפשיות כה קשות יכול היה להניב תוצאות אחרות.

סביר להניח שאנשים שאינם נמצאים בטיפול מקבלים את עצמם ואת זולתם יותר מהמטופלים במדגם של בייבר ועמיתיו. קינסי (Kinsey et al., 1948) וחוקרים רבים אחרים מתחו ביקורת רבה על הסקת המסקנות בנוגע לאוכלוסייה הכללית ממדגם שכולו מטופלים, אך בייבר ועמיתיו התעלמו מן הביקורת והמשיכו לדבוק בהכללת התוצאות על כלל האוכלוסייה. בתגובתו לביקורת ציטט בייבר מחקרים שגילו תוצאות דומות בקרב בני נוער הומואים מאושפזים, חיילים שנכלאו בשל פעילות הומוסקסואלית במלחמת העולם השנייה, אוכלוסיות אסירים ומחקר שנערך על מעמדות סוציו־אקונומיים נמוכים בבית חולים עירוני.7

צ'רלס סוֹקָרידֶס: הומוסקסואליות — חירות שהרחיקה לכת

להיטותו של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן האמריקני צ'רלס סוקרידס (2005-1922) לטיפולי המרה היא אולי העזה ביותר בקרב אנשי המקצוע. היא משתווה, ואולי אף גוברת, על זו של אנשי הדת שהטיפו לכך. להבדיל מראדו ומבייבר, סוקרידס מת בשנת 2005, כלומר עשרות שנים לאחר הוצאת ההומוסקסואליות ממדריכי האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני ושל ארגון הבריאות העולמי ולאחר שהאיגודים המקצועיים של בריאות הנפש בעולם כולו פרסמו ניירות עמדה בגנות טיפולי המרה. סוקרידס היה בן 83 במותו, ועד יומו האחרון עסק בפעילות אינטנסיבית ביותר באגודה הלאומית למחקר הומוסקסואליות וטיפול בה (National Association for Research & Therapy of Homosexuality, NARTH), עמותה שמתיימרת להיות מדעית ומקצועית ומציעה טיפולי המרה לגברים הומואים. הלוחמנות הקיצונית שאפיינה את מאבקו בעד טיפולי המרה ממחישה עד כמה דק הגבול בין עמדות אישיות לעמדות מקצועיות כשמדובר בהומוסקסואליות ומה כבד משקלו של המטען הפוליטי והאידאולוגי המלווה את ההתייחסות הקלינית לתופעה. הפרסים הרבים שקיבל מאיגודים מקצועיים שונים על פועלו גם בשנותיו האחרונות מעידים למעשה עד כמה ההכרה בהומוסקסואליות כנטייה מינית נורמטיבית בקרב חוגי בריאות הנפש היא עניין נזיל גם בימינו.

סוקרידס היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן פעיל בעיר ניו יורק משנת 1954 עד יום מותו. הוא טיפל בגברים הומואים רבים ודיווח ששליש מהם נעשו הטרוסקסואלים בעקבות טיפולו. הוא ראה בהומוסקסואליות מעין הסתגלות שאפשר לטפל בה ולשנותה. שלא כמו פרויד, שגרס כי ההומוסקסואליות היא תוצאה של קיבעון בשלב הפאלי (השלישי מתוך חמשת שלבי התפתחות האישיות), טען סוקרידס שהומוסקסואליות בקרב גברים מתפתחת בדרך כלל בשנות החיים הראשונות, בשלבים הטרום־אדיפליים, והדבר מעיד על רמת החומרה הגבוהה שייחס להפרעה. טיעוניו על הגורמים להתפתחותה דומים מאוד לאלה של בייבר ועמיתיו. הוא ראה בהומוסקסואליות אצל גברים תוצאה של אם שתלטנית המונעת מבנה להיפרד ממנה ואב חלש או דוחה שאינו משמש מודל הזדהות ראוי לבנו. כמו פרויד, גם סוקרידס ראה בהומוסקסואליות תוצאה של קיבעון בהתפתחות, שאותו הגדיר מחדש קונפליקט. מודל הקונפליקט שלו מציע התערבויות טיפוליות שמטרתן להעלות למודעות את המאבקים הלא מודעים כדי להפחית את התסמינים ההומוסקסואליים. סוקרידס יישם את המודל המבני8 של פרויד (Freud, 1926) להבנת התופעה. לטענתו, ההומוסקסואליות היא מצב נירוטי שהדחף המיני משנה בו את צורתו כדי להרגיש סיפוק מהפעולה הסוטה הנובעת ממאבק נפשי פנימי בין האני (ego) ובין הסתמי (id). לדעתו, פעולה סוטה זו מייצגת פשרה שצריכה לעמוד גם בדרישות האני העליון (super-ego), וסיפוק הדחף מתרחש במוסווה, כאשר התוכן האמיתי שלו נותר לא מודע. הואיל וההומוסקסואליות מוגדרת כפשרה בין כוחות פנימיים מנוגדים, היא עונה על ההגדרה הפסיכואנליטית של הפרעה נפשית. טענותיו של סוקרידס כמו אלו של פרויד אינן ניתנות להוכחה או להפרכה, שכן הסתמי, האני והאני העליון אינם ניתנים לצפייה ישירה. אפשר להבינם רק דדוקטיבית, על בסיס ההיגיון הפנימי של התאוריה ושל המקובל בפילוסופיה, ולא בהסקה אינדוקטיבית הנסמכת על מחקר אמפירי־תצפיתי בהתנהגות (Drescher, 1998a).

בעיני סוקרידס סביבת המוצא של הגבר ההומוסקסואל היא משפחה שהאם שולטת בה בדרך כלל, ואילו האב נעדר, חלש, מנותק או בעל נטיות סאדיסטיות (Socarides, 1968). הוא טען כי שיעור ההצלחה של טיפולי ההמרה הפסיכואנליטיים שלו הוא 35 אחוזים (Socarides, 1995). סוקרידס עצמו, שהתא המשפחתי ההטרוסקסואלי הצטייר בעיניו כהתגלמות הנורמליות והבריאות הנפשית, התגרש שלוש פעמים עשרות שנים לפני ממדי שיעורי הגירושים שאנו עדים להם כיום בעולם המערבי. למרבה האירוניה, בנו מנישואיו הראשונים ריצ'רד סוקרידס הוא הומו מוצהר ששימש היועץ הבכיר של ביל קלינטון לענייני להט"ב בה בעת שאביו כיהן כנשיא NARTH, הארגון המוביל את טיפולי ההמרה. בריאיון חושפני לניו יורק טיימס התבטא סוקרידס: "אני שואל את עצמי: האם נכשלתי בגידול בני? שהרי משהו בוודאי קרה — זה לא בגנים שלך — משהו קורה בקשר עם האם ועם האב. חשבתי על כך בכאב ובצער, כמו הורים רבים אחרים. לרוע המזל, לא הייתי יכול למלא את תפקיד הפסיכותרפיסט של בני. רכבתי על הסוס שקיבלתי".

"לא קל לאף אחד לגדול כגיי", אמר הבן ריצ'רד בריאיון בטלפון מהבית הלבן, "אך ההצהרות הבוטות של אבי על מרפא להומוסקסואליות בוודאי שלא עשו את ההתמודדות קלה יותר". הדבר לא היה קל גם לסוקרידס האב, שהקדיש את ספרו הראשון ההומוסקסואל הגלוי (Socarides, 1968) לבנו שגדל להיות הומוסקסואל מוצהר ופעיל פוליטית. עם זאת, סוקרידס לא חזר בו מהתאוריה שלו בריאיון ואמר: "לפעמים אירועים כמו גירושים מצטלבים, ולפני שאתה יודע זאת, חלה הפרעה בזהות המגדרית. דברים כאלה יכולים לקרות במשפחות טובות ויכולים לקרות גם במשפחות רקובות". הבן הגדיר את יחסיו עם אביו מתוחים ועם זה לא הכחיש שהיו ביניהם יחסים. על השקפתו של אביו הוא אמר: "הוא יוצא מתוך עמדה בסיסית של רצון לעזור למטופליו, אך אני חושב שמחקריו ודעותיו בנושא אינן עוזרות ובצורתן הקיצונית אפילו מזיקות" (Dunlap, 1995). סוקרידס הבן העיד כי אביו לא ניסה מעולם לשנות את נטייתו המינית וגם לא הפנה אותו למטפלי המרה אחרים.

בשנת 1995, 22 שנים לאחר החלטת האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני להסיר את ההומוסקסואליות ממדריך אבחון ההפרעות הנפשיות, פרסם סוקרידס (Socarides, 1995) ספר שכותרתו הומוסקסואליות: חירות שהרחיקה לכת. הכותרת מבטאת ביטוי ממצה וגלוי את השקפתו. בהקדמה כתב שהספר מציג בגובה העיניים תמונה מלאה של התופעה בצורת שאלות שכיחות ותשובות להן, והזהיר את הקוראים מפני התיאורים הגסים, הגרפיים, אפילו הפורנוגרפיים המופיעים בספר, שעלולים לגרום להם להלם. סוקרידס הדגיש שהתיאורים הבוטים לא נכתבו מתוך כוונה לשעשע את הקוראים או להציג דעות קדומות, אלא כעניין המתבקש מהנושא עצמו. בספר סוקרידס מותח ביקורת על מחקרו של סיימון לוויי (LeVay, 1993) על ההבדלים בין מבנה המוח של גברים הומואים ובין זה של עמיתיהם ההטרוסקסואלים. הוא טוען, בין היתר, שייתכן שהבדלים אלה נובעים מהשפעת מחלת האיידס על מוחותיהם של הגברים ההומואים. אמנם סוקרידס מוקיע ניסיונות לשנות את הנטייה המינית באמצעות לובוטומיה (כריתת האונה הקדמית של המוח — טיפול בחולי נפש אלימים שהיה מקובל בשנות החמישים עד שנות השבעים של המאה העשרים) או התניה מרתיעה (aversive conditioning), טיפול המרה התנהגותי שהמטופל נחשף בו לגירוי מיני הומוסקסואלי תוך כדי מתן הלם חשמלי מכאיב כדי להכחיד את משיכתו לבני מינו. אולם הוא טורח לציין שהתנגדותו לטיפולים רדיקליים אלה אינה נובעת מטעמים הומניים, כי אם מכך שהם מטפלים רק בתסמינים ולא בשורש הבעיה. בספרו זה הוא אף הרחיק לכת והציג את הרוצח הסדרתי והקניבל ג'פרי דאהמר9 כדוגמה קיצונית לגבר ההומו המצוי, בטענה שכל גבר הומו משתמש באותו מנגנון נפשי נתעב כדי להתאחד עם גופם של מאהביו. לטענתו, רוב הגברים ההומואים היו רוצים להגיע לאיחוד כזה אך נמנעים ממנו. דאהמר היה פסיכוטי ולכן הרחיק לכת בהגשמת ההפרעה ההומוסקסואלית שלו וחצה את הגבול.

הוצאת ההומוסקסואליות מהמהדורה השנייה של מדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני הייתה, לדעת סוקרידס, שגיאה שגרמה את מגפת האיידס. הוא משווה את הקהילה הגאה האמריקנית לילדים מבולבלים ואת האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני להוריהם. הוא מותח ביקורת על רוברט שפיצר מאוניברסיטת קולומביה, יושב ראש כוח המשימה שהכין את המהדורה השלישית של מדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (American Psychological Association, 1980) והוביל את המאבק להסרת ההומוסקסואליות ממדריך האבחון — לטענת סוקרידס, שפיצר, כמי שלא כתב מעולם מאמר על הומוסקסואליות, חצה את הגבול בין הגישה המדעית ובין הפוליטיקה והאידאולוגיה של קהילת הלהט"ב. לטענתו, ההצבעה בעד הוצאת ההומוסקסואליות ממדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני זכתה לרוב של 65 אחוזים בלבד והושפעה קשות מבקשת התמיכה ששלח כוח המשימה הגאה הלאומי ל־18,000 חברי האיגוד. בכך למעשה סוקרידס מפקפק בכושר השיפוט המקצועי של הפסיכיאטרים ומתייחס אליהם כאילו היו מריונטות המופעלות בידי לסביות והומואים לוחמניים. סוקרידס בערוב ימיו נלחם בהתרת נישואים בין בני אותו מין. אפשר להסכים עם הטענות הקליניות של סוקרידס או להתנגד להן, אך אין ספק שהאיש עשה את המאבק לתפיסת ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית ולהטפה המתמדת להמירה בהטרוסקסואליות למפעל חיים פוליטי־אידאולוגי לא פחות ממקצועי.

ג'וזף נִיקוֹלוֹסִי (2017-1947): התרמית הגאה (The Gay Deception)

בדור הנפילים של הפסיכואנליטיקנים שפעלו בארצות הברית מאמצע המאה הקודמת היו רופאים פסיכיאטרים, ואילו ג'וזף ניקולוסי היה דווקא פסיכולוג קליני שהקים את ארגון NARTH והיה נשיאו עד שמת לאחרונה. כמו סוקרידס, הוא לא חסך את עמדתו האנטי־הומוסקסואלית מקוראיו כבר בכותרת אחד מפרסומיו. סוקרידס השתמש במילים "חירות שהרחיקה לכת" (Socarides, 1995); ניקולוסי, לעומתו, בחר במילים "התרמית הגאה" להכתיר את אחד מפרקי ספרו (Nicolosi, 1999).

בגישתו של ניקולוסי יש שינוי חשוב בטיפולי ההמרה. הוא מציע שילוב בין גישה רוחנית לגישה פסיכואנליטית. ניקולוסי טוען שאת כולנו, נשים וגברים כאחד, מניעה עוצמת האהבה הרומנטית. תהליכי ההתאהבות שואבים את כוחם מהדחף הלא מודע להיות לאדם שלם. בקרב הטרוסקסואלים הדחף המניע הוא למזג את הקיטוב גבר־אישה באמצעות הכמיהה לזולת, ואילו בקרב הומוסקסואלים הדחף המניע הוא ניסיון למלא חלל שחסר בשלמות המגדר (Nicolosi, 1991, pp. 109-110). בטענה זאת מצטרף ניקולוסי אל קודמיו ששללו את הנחת היסוד של פרויד (2002) בדבר קיומה של ביסקסואליות מולדת, כלומר של פוטנציאל להימשך לבני שני המינים ושל הדחקת המשיכה לגברים אחרים כתגובה לאיסורים החברתיים־תרבותיים. ניקולוסי איתר את מקור ההומוסקסואליות לא רק בדינמיקה המשפחתית אלא גם בדחייה מצד חברת הבנים בתקופת הילדות.

נוסף על הטיעונים הפסיכואנליטיים, נשען ניקולוסי על ספרות מתחום הייעוץ של אנשי הכמורה וכתב מאמר בעל נטייה דתית על הומוסקסואליות במסווה של מסמך מדעי. במאמרו הגדיר בריאות נפשית "הלימה לערכים המסורתיים". טיפול ההמרה של ניקולוסי "מכיר במשמעות של הבדלים בין המינים, בערך המשפחה ובערכים השמרניים, ובחשיבות שיש למניעת בלבול מגדרי בילדים" (עמ' 23). הוא מבקר תאוריות בנות זמננו הרואות בהומוסקסואליות גרסה שונה של מיניות נורמלית, ועושה זאת בלהט של אדיקות דתית: "לא הבנתי מעולם את ההיגיון בהנחה שלפיה אם ארבעה אחוזים מכל האנשים הם הומוסקסואלים, אזי הומוסקסואליות חייבת להיות גרסה נורמלית של המיניות האנושית. כך גם בנוגע לטענה שאם היא קיימת בתרבויות אחרות ובמינים תת־אנושיים, בתנאים מסוימים, אז היא נורמלית. היגיון כזה יהיה שווה למסקנה כי הואיל ואחוז מסוים של אנשים שובר רגל בסקי בכל חורף, רגל שבורה היא מצב טבעי שלא כדאי להימנע ממנו" (עמ' 132). השימוש לרעה של ניקולוסי במונחים פסיכואנליטיים כדי לחזק את גישתו המוסרנית עורר ביקורת חריפה מצד פסיכואנליטיקנים מומחים למחקר וטיפול בתחום הנטייה המינית והזהות המגדרית (Drescher, 1998a).

עבודתו מוּנעת מאידיאליזציה של ההטרוסקסואליות, משמשים בה סטראוטיפים מבזים של הומוסקסואלים, וניכרת נטייה לראות בדעותיו הקדומות אמיתות אוניברסליות. כך הוא טוען: "זוגיות הומוסקסואלית מתאפיינת בכך שהיא קצרה, נדיפה, מרובת מאבקים, ויכוחים, פרדות, פיוסים ורוויית אכזבות מתמשכות. היא נושאת אופי של רומנים עזים, שהמשיכה בהם נותרת מינית בעיקר, מאופיינת בהתאהבות עיוורת, לעולם אינה מתפתחת לכלל אהבה בוגרת ונעשית לקשר ידידות ארוך טווח תוך כדי קיום יחסי מין מזדמנים מחוץ למערכת היחסים. המחקר מגלה שלעולם אין ביחסים אלה מרכיבים בוגרים של עקביות שקטה, אמון, תלות הדדית ונאמנות מינית המאפיינת נישואים הטרוסקסואליים המתפקדים ברמה גבוהה" (Nicolosi, 1991, p. 110). ג'וזף ניקולוסי מת במארס 2017, בגיל שבעים, חמש שנים אחרי שמדינת קליפורניה חוקקה חוק האוסר על טיפולי המרה בקטינים, שמנע בעדו לקבל קטינים נוספים לטיפולי המרה. הנה עדותו של גבריאל אָרָנָה, עיתונאי אמריקני בכיר, בוגר אוניברסיטת יל ונשוי לגבר, המתאר את טיפול ההמרה שלו אצל ניקולוסי כשהיה נער מתבגר:

בפגישה הראשונה של אבי ושלי עם ניקולוסי הוא הסביר מה פירוש ריפוי (מהומוסקסואליות). ניקולוסי הודה כי השינוי לא יהיה מוחלט. אף שלעולם לא ארגיש ריגוש למראה אישה ברחוב, תפחת משיכתי לגברים. כבר מהבטחה זו אנו למדים על האפשרות המעציבה שהמטופל עתיד להישאר, במידה רבה, קירח מכאן ומכאן. המשיכה לגברים תפחת אך לא תתפתח משיכה לנשים.

אָרָנָה מציין שהשלים עם נטייתו המינית לפני המפגש עם ניקולוסי, אם הייתה רצויה ואם לאו. אלא שיום אחד, כשחזר מבית הספר, מצא את אימו ממררת בבכי לאחר שגילתה במחשב שלו וידוי על משיכתו המינית לאחד מחבריו לספסל הלימודים. היא תיארה לו את חיי הבדידות העגומים הצפויים לו כהומוסקסואל. ארנה — ספק מפחד, ספק מרצון לרַצות את הוריו — טס עם אביו למרפאתו של ניקולוסי והסכים להתחיל בטיפול. הוא עזב את המרפאה ובידיו ספרו האחרון של ניקולוסי הומוסקסואליות: תיאורי מקרים של טיפולי המרה (Nicolosi, 1993), שאלון שתוצאותיו העידו על נשיותו של ארנה בילדותו ועל ההקנטות שסבל בשל כך מבני גילו, ודף הסבר המתאר את "הקשר המשולש" המוביל להומוסקסואליות: אב פסיבי ומרוחק, אם מעורבת יתר על המידה וילד רגיש, דפוס שהיטיב לתאר את מצבו. לפי ניקולוסי, הזדהותו של הבן עם אימו היא צעד החורג מהמערך הביולוגי והאבולוציוני, ולכן אי אפשר אף פעם להגיע לכדי שלמות במערכת יחסים בין גברים.

בגלל המרחק הגאוגרפי התנהל הטיפול בטלפון במשך יותר משלוש שנים, מגיל 14 עד שסיים ארנה את לימודיו בבית הספר התיכון. ניקולוסי צירף את הנער לקבוצה של ארבעה-חמישה גברים הומוסקסואלים בני ארבעים עד חמישים, כולם מטופליו הפרטניים של ניקולוסי. הם סיפרו על אורח החיים האומלל שלהם כהומוסקסואלים, ובכלל זה בילוי בברים מפוקפקים, שימוש בסמים, הפקרות מינית, קשרים שהסתיימו עד מהרה ותת־תרבות הומוסקסואלית המאופיינת במרדף אובססיבי אחרי צעירים. אכן, מסע הפחדה שיש בו כדי לעורר רתיעה עזה ממה שצפוי לנער שכבר השלים עם נטייתו המינית, לטוב ולרע, לפני הגיעו לניקולוסי. "כמו רב המלמד את תלמידיו את התורה", ארנה מתאר. הוא מספר:

ניקולוסי עודד אותי לראות את חיי היום־יום שלי מבעד לעדשת התאוריות שלו. באחד מספריו, טיפול המרה בהומוסקסואליות בגברים (Nicolosi, 1991), קראתי שהוא מנסה למלא תפקיד של דמות אב תומכת שחסרה למטופליו. אכן התחלתי לראותו ככזה. שוחחנו על זהותי הגברית הפגועה שהתבטאה במשיכתי לבנים. ניקולוסי שאל אותי על משיכתי לנערים בבית הספר ועל מה שאהבתי בהם. האם היה זה המבנה הגופני המושך, המקובלות של אותם נערים, או הביטחון ששאבתי מהם? שיחות אלו הסתיימו תמיד בהכוונה מחדש: האם הייתי רוצה לדמות להם? איך הייתי מרגיש אילו אחד מאותם בחורים היה מחבק אותי? האם הייתי רוצה שהם יחבבו אותי ויקבלו אותי? ברור שרציתי להיות מושך כמו חבריי לכיתה שאותם הערצתי; ברור שרציתי שאלה יקבלו ויאהבו אותי. קו התשאול גרם לי להרגיש גרוע יותר. ניקולוסי הסביר, שיחה אחר שיחה, שהרגשתי פגום משום שלא קיבלתי אישור מספק על גבריותי בילדותי, והדבר גרם לי להאמין שמשיכתי לגברים הייתה תוצאה של כישלוני להתחבר עם אבי. כל אימת שחשתי פגוע מחבריי הבנים שלא הזמינו אותי למסיבה חוויתי דחייה מאבי [...] הוריי הופתעו מההאשמות שכוונו כלפיהם כאחראים למצבי... משהתברר שניקולוסי ראה בהם אחראים למצבי, הם חדלו להופיע במרפאתו של ניקולוסי ולהתעניין בתוכן השיחות והסתפקו במימון הטיפול. הייתי מאושר לקרוא תיגר על הוריי. כאשר כעסתי עליהם על שלא אפשרו לי לחזור הביתה מאוחר או סירבו לתת לי מספיק כסף, הייתה לי דמות סמכות אשר יכולתי לתת בה אמון ואשר הקנתה תוקף לכל דבר שתפסתי כביטוי של אי־צדק. כל תלונה שלי על הוריי פורשה כהוכחה לכישלונם. ככל שהמשכתי בטיפול הרגשתי שאני רוכש תובנות על הגורמים לנטייתי המינית, אלא שמשיכתי לבנים לא נעלמה. בעידודו של ניקולוסי, סיפרתי לחברתי הטובה ביותר שעליי להתרחק ממנה וליצור קשרים א־מיניים כנים. ניקולוסי הכיר לי את אחד ממטופליו האחרים ריאן קנדל, שהיה בן גילי וגר בקולורדו. שוחחנו בטלפון כל כמה ימים. רוב השיחות היו שיחות חולין. דיברנו על חברינו ועל אנשים שלא אהבנו, כשאנו חוזרים על כל התלאות והניצחונות בבית הספר, אך לעיתים קרובות סטינו משיחת הרֵעים שאישר המטפל, שהייתה אמורה "לתקן" אותנו. פלרטטנו זה עם זה, חוויה שהייתה חדשה עבורי, שכן לא היו הומוסקסואלים מוצהרים בבית ספרי. ריאן ואני תיארנו את המראה החיצוני שלנו זה לזה. הוא אמר שיש לו שיער ועיניים חומים, שהוא נמוך אך חמוד, ואני אמרתי שאני גבוה ורזה (אם כי לא סיפרתי על עורי הפגום) [...] כמה שבועות לאחר מכן תפסה אותי עובדת משק הבית שלנו עם נער בחצר האחורית. הדבר סימן את סוף הטיפול עבורי. הוריי היו משוכנעים שהטיפול נכשל הואיל וניקולוסי האשים אותם בנטייתי המינית במקום לייחס אותה להצקות שסבלתי מבני גילי בילדותי [Arana, 2012].

כטיפול המרה, סופו הטוב של הטיפול הוא כמובן כישלון. אולם בולטות בו כמה שגיאות טיפוליות בוטות, שהן על גבול הרשלנות המקצועית. שגיאות אלו זועקות בייחוד בהתחשב בעובדה שניקולוסי התיימר לערוך טיפול פסיכו־דינמי (המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה). ביניהן היו ניהול השיחות הטיפוליות בטלפון עם נער מתבגר במקום להפנות אותו למטפל באזור מגוריו; מפגשים עם ההורים תוך כדי הטיפול בנער, כלומר הפרה של החיסיון ושל הרגשת הביטחון שהטיפול אמור להעניק לו; יצירת קשר בין ארנה למטופל אחר של ניקולוסי ביוזמת המטפל והכנסת נער לקבוצת מטופלים מבוגרים ממנו בעשרות שנים, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם הכללים הבסיסיים של הרכבת קבוצת טיפול. דברים אלה נעשו כדי לעורר בנער, שכבר קיבל את נטייתו המינית מתוך ראייה מפוכחת שאי אפשר לשנותה, רתיעה מהחיים המלאים סבל הצפויים לו בעולם ההומוסקסואלי.

2 קשרים זוגיים רבים (ואולי גם קשרים בין־אישיים בכלל) נעשים הרסניים ואף מתפרקים כשאת מקומה של נפרדוּת זו תופסת “סימביוזה", קשר תלותי קיצוני בין “שניים שהם אחד" ללא יכולת של אחד מבני הזוג להבחין בין צרכיו לצורכי בן הזוג. לעיתים קרובות, המטרה בטיפול זוגי היא לפתח נפרדוּת כדי להבריא את הקשר ובכך לאפשר את המשכיותו (Firestone, 1987). פרויד מתאר את הקשר הקרוב מאוד בין האם לבן כאחד הגורמים להומוסקסואליות. הוא מתאר אף כמה מהקשרים בין גברים. אפשר להמשיג קשרים אלה כקשרים סימביוטיים, רוויי חרדת נטישה, הפועלת לעיתים קרובות כנבואה המגשימה את עצמה.

3 פיזיקאי, סקסולוג ומהפכן חברתי בריטי.

4 שלא כמו עמדתו של פרויד, בארצות הברית של אותן שנים הוגבל ההיתר לעסוק בפסיכואנליזה לפסיכיאטרים בלבד מחשש לדה־לגיטימציה של התחום ותפיסתו כרפואת אליל. לכן גם השימוש בפסיכואנליזה לצורך טיפולי המרה נעשה בידי פסיכיאטרים. בשנות השמונים השתנו הגדרות אלה, וכפי שנראה בהמשך הספר, ג'וזף ניקולוסי — שנהג כמותם ואף הקים את ארגון NARTH — היה פסיכולוג קליני.

5 פרויד ראה את התאוריה הפסיכואנליטית שלו כולה כארעית עד מציאת הסברים פיזיולוגיים להתנהגות, ואילו ראדו מבטא כאן את הגישה המקובלת כיום בפסיכולוגיה ובפסיכיאטרייה, הרואה בהתנהגות האנושית באשר היא (תקינה או פתולוגית) תוצאה של יחסי גומלין בין נטייה ביולוגית מוקדמת להשפעות סביבתיות מוקדמות.

6 שני הנושאים ראויים להתייחסות כבדת משקל בגישות הטיפוליות השונות המוצגות בשער השלישי של הספר כחלק מפסיכותרפיה חיובית (affirmative) שמטרתה לעזור למטופל לקבל את נטייתו המינית. למשל, התנהגות נשית בקרב ילדים ובני נוער היא מושא ללעג אשר, לפי מחקרים רבים, הוא המקור לשכיחות הגדולה יחסית של הפרעות נפשיות בקרבם בילדות, בהתבגרות ובבגרות.

7 כפי שנראה בפרק ד, קינסי היה קשוב לביקורות שנמתחו על מחקרו הרבה יותר מבייבר, ותוצאות מחקרו נותרו דומות לתוצאות המקוריות שלו, גם לאחר ניפוי המשתתפים הסוטים מן המדגם.

8 מודל זה מחלק את הנפש לשלושה מבנים: הסתמי (id), שהוא החלק המולד הכולל את דחפי המין והתוקפנות; האני (ego), שתפקידו לדאוג שהדחפים יסופקו בדרך נורמטיבית מבחינה חברתית־תרבותית, והאני העליון (super-ego), הכולל את האיסורים המוסריים. תפקידו של האני לנווט בין הדחפים לתנאי המציאות מצד אחד ובין הדחפים לאיסורים המוסריים מצד אחר.

9 ג'פרי ליונל דאהמר (1994-1960), הידוע גם בכינוי “הקניבל ממילווקי" היה רוצח סדרתי, עבריין מין וקניבל אמריקני שרצח 17 גברים בשנים 1991-1978. הוא הורשע ב־15 רציחות ונידון ל־15 מאסרי עולם ולעוד מאסר עולם על רצח נוסף. הוא הוכה למוות בידי אסיר אחר בבית הסוהר.