בין דת לדעת – חלק ב’

פתיחה

הדו-פרצופים בזיקת איש הדעת ואיש הדת מעורים בישות עצמה

י"ד סולובייצ'יק, איש ההלכה גלוי ונסתר, עמ' 19

 

המבחינה בסתירה בין דת לדעת היא העין המעיינת

א"ח

 

ספר זה הוא השלישי בטרילוגיה שלי על המחשבה הדתית המודרנית מראשית המאה התשע-עשרה ועד היום. המחקר הראשון שלי התמקד ברקע ההיסטורי והרעיוני לצמיחת הדתיות המודרנית ביהדות אירופה. מטרתי הייתה לאתר את ההוגים הדתיים הראשונים בתקופה המודרנית, שתופעות המודרנה לא נדחו על ידם ואשר ביקשו לשלבם עם המסורת היהודית של שמירת התורה והמצוות. כך התוודעתי לרב שמשון רפאל הירש (רש"ר, 1808-1888) מפרנקפורט, גרמניה; לשמואל דוד לוצאטו (שד"ל, 1800-1865) מפדובה, איטליה; ולרב צבי הירש חיוּת (מהר"ץ, 1805-1855) מז'ולקווה, גליציה. השלושה פיתחו במאה התשע-עשרה הגות ענפה בניסיונם להתמודד עם הקשיים שהציבו התופעות המודרניות בפני המאמינים בהתגלות. תוך עיון מעמיק ומקיף בהגות זו למדתי את דרכי השילוב – בין הדת לדעת, בין המסורת למודרנה, בין הֶיגדי התבונה שבאו לידי ביטוי בפילוסופיה ובמדע לבין היגדי ההתגלות שבאו לידי ביטוי בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה – שמציע כל אחד מהשלושה. את ממצאי המחקר הגשתי לסנאט האוניברסיטה העברית לצורך קבלת תואר דוקטור, ומאוחר יותר עיבדתי את המחקר לספר שכותרתו הדרך הממוצעת. לצורך ההבחנה בין העמדות השונות בתחום זה השתמשתי במחקר שלי במודל של שלום רוזנברג, שאותו שיניתי והרחבתי במקצת. על-פי מודל זה קבעתי כי חיות מחזיק בעמדת "הזהות המגבילה" של ריה"ל בעקבות המועתזילים תלמידי אלגזאלי, לפיה שני התחומים זהים עקרונית (ולכן עקרונית, לא תיתכן ביניהם סתירה), אך במקרים שמתגלה קושי או סתירה לכאורה – קובעת ההתגלות שבכתבי הקודש. זוהי עמדה "פונדמנטליסטית קלאסית". הירש מחזיק גם הוא בעמדה דומה, אך הוא כבר נאלץ להודות כי יש מצבים שבהם המדע הסותר הוכיח את עמדתו מול המקובל במסורת, ולפיכך הוא עובר במקרים כאלה (ורק בהם) לעמדת "הזהות המפרשת" של הרמב"ם בעקבות הרציונליסטים האריסטוטליים אלפרבי ואבן סינא, לפיה התחומים אכן זהים עקרונית (ולא תיתכן ביניהם סתירה) אך במקרים שמתגלים קושי או סתירה לכאורה – התבונה קובעת, ויש לפרש על פיה את כתבי הקודש באופן אלגורי. קראתי לעמדה לא עקיבה זו של הירש עמדה "ניאו-פונדמנטליסטית" על-פי הגדרותיו של ג'יימס בר.

התגלית שלי הייתה בהסבר עמדתו של שד"ל. לכאורה הוא מציג עמדות סותרות ולא קוהרנטיות בנושא זה, וכך גם חשבו החוקרים שקדמו לי. אולם דומני שהצלחתי להראות לאחר שעיינתי ברוב כתביו לפי סדר כתיבתם, כי עמדתו השתנתה והתפתחה במהלך חייו ועמדתו הסופית הייתה מעין עמדת "האמת הכפולה". זוהי עמדה ימי-ביניימית סכולסטית נדירה יותר, שבה מחזיקים ר' יצחק אלבלג (סוף המאה ה-13) וכן ר' אליה דלמדיגו (1460-1497) בעקבות האָוֶורואיסטים הנוצרים תלמידי אבן-רוּשְד (אָבֶרוֹאֶס). כמה פרשנים מודרניים של הרמב"ם מהאסכולה השטראוסיאנית סבורים כי גם הרמב"ם בכבודו ובעצמו החזיק בעמדה זו, ועל כך בהמשך בפרק על ליאו שטראוס. לפי עמדה זו אי-אפשר להתחמק מהסתירות ומהקשיים על-ידי הרמוניה אשלייתית כלשהי בין מסקנות התבונה לבין מסקנות ההתגלות. מדובר בשתי אמיתות מלאות ולעיתים סותרות, שבעולמו של האדם ובהכרתו אינן ניתנות לאיחוי. אני קראתי לעמדה זו עמדה "דיאלקטית בלתי פתירה", וכך הפכתי אותה לסכולסטית פחות ולקיומית יותר; לפיה אין לחגוג את שתי האמיתות אלא להתלבט במתח שביניהן שאין ממנו מוצא אלא בגאולה. לפי העמדה "הדיאלקטית הפתירה", מבית מדרשם של יוהאן גוטליב פיכטה (1762-1814) ופרידריך הגל (1770-1831), התזה והאנטיתזה הקיימות בכל אחד משלבי המהלך ההיסטורי של התפתחות הרוח והאמונה הדתית, מתאחות מדי פעם לזמן קצר או ארוך בסינתזה, והסתירה נפתרת, וחוזר חלילה. בניגוד לכך, קובעת העמדה הבלתי פתירה, מבית מדרשו של פרידריך וילהלם שלינג (1775-1854), כי סינתזה ממושכת או קבועה בעולם הזה היא אשליה, ויש לחיות באותה עת עם שתי האמיתות בהשלמה ובהבנה. את המהלך הזה של פיכטה, הגל ושלינג על ההתפתחות ההיסטורית של קִדמה לקראת גאולה, ניצלו הוגי היהדות כדי לנסות לפתור גם את הסתירות שבין ההתגלות לתבונה. חשוב להדגיש כי עמדת האמת הכפולה עומדת לא רק בניגוד לעמדה הדיאלקטית הפתירה שבה מחזיק נחמן קרוכמל (רנ"ק, 1785-1840), הן לגבי המהלך ההיסטורי והן לקושי שבין דת ודעת על-פי פיכטה והגל, אלא גם בניגוד לעמדת "התחומים הנפרדים" שבה מחזיק ישעיהו ליבוביץ (1903-1994) מיסודה של עמדת בית מדרש ההשכלה של משה מנדלסון (1729-1786), לפיה שני התחומים, הדת והדעת, הם שני חלקים של האמת האחת הגדולה, חלקים שכל אחד מהם עוסק בתחום שונה ונפרד ובשפה שונה, ולכן לא תיתכן ביניהם סתירה.

בספרי השני, לדעת תורה, שהוא פירוש פופולרי לחומש, אני מראה בין היתר, תוך כדי קריאת פשט צמודה של הטקסט המקראי, כי כבר בתורה יש ניצנים ורמזים לסתירות שאין ליישבן אלא להודות כי הן מעידות על גישת אמת כפולה כבר בזמן המקרא.

בספרי השלישי, שכותרתו האמת הכפולה אני מייחד פרק שלם לחקירה, לניתוח ולפירוט עמדתו המתפתחת של שד"ל בנושא היחס בין התבונה וההתגלות, בעיקר בנושאי בחירה חופשית, השגחה ושכר ועונש, עד שהגיע למסקנה שאי-אפשר ליישב בהכרה האנושית את הסתירה שיש בתחום זה (כמו בתחומים אחרים) בין מסקנות הפילוסופיה המטוהרת והמדע הדוגלים בסיבתיות ובדטרמיניזם, לבין ההתגלות כפי שהיא מגולמת בתורה המטוהרת מפרשנויות שגויות, הדוגלת בבחירה חופשית, בהשגחה ובשכר ועונש. כמו כן אני מראה שם בפרק אחר כי משה דוד קאסוטו (1883-1951) הושפע משד"ל גם בנושא זה. פרק נוסף אני מייחד להגותו הדיאלקטית של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה, 1865-1935) ומנסה להראות בו כי גם אצלו הייתה התפתחות, והגותו הפכה דיאלקטית רק לאחר עלייתו ארצה, עד אשר הגיע בסופו של דבר להבנה כי לא ניתן לאחות את הקרע שבנשמתו, והבין שיש אמת כפולה. הוא לא קיבל בהשלמה את ההבנה הזאת, ונאבק כל ימיו ללא הצלחה לקיים ניסיונות איחוי. הפרק האחרון בספר יוחד גם לסקירה תמציתית של העמדות הדיאלקטיות בהגות היהודית, בניסיון לפתור את הסתירות בין הקודש והחול, החל מזו הקבלית-התאוסופית לדורותיה, שיש לה המשך בהגות המהר"ל, בחסידות וברב קוק, וכלה בהוגים הפילוסופים של זמננו שאותם הזכרתי שם: הוותיקים כמו הרב יוסף דב סולובייצ'יק (הגרי"ד, 1903-1993) וליאו שטראוס (1899-1973), והחיים עימנו, חבֵרַיי: מיכה גודמן, אבינועם רוזנק, פרשן הרב קוק ומשה מאיר. היום אני יודע שיש להוסיף עליהם בין הוותיקים את הרב אברהם יהושע השל (1907-1972), את שמואל הוגו ברגמן (1883-1975), את עקיבא ארנסט סימון (1900-1988), את הרב אמיל פקנהיים (1916-2003), את הרב מרדכי ברויאר (1921-2007) ודודו הרב יצחק ברויאר (1883-1946), ואת הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר 1949-2007), ובין החיים עימנו את תמר רוס, את חיים אוטו רכניצר, פרשנו של שטראוס ואת אלחנן שילה. העמדה הדיאלקטית הפתירה היא מורכבת ודורשת הצגת פתרון. יותר ממנה מסובכת עמדת האמת הכפולה, שכן היא עמדה פרדוקסלית וקשה לעיכול ולהבנה. אך למרבה הפלא, יותר ויותר הוגים מאמינים מגיעים למסקנה כי אלו העמדות היחידות שאפשר לקבל ללא אשליות וללא אפולוגטיקה. לכל אלה מן האחרונים, ההוגים של זמננו, בהם לא דנתי עד עתה בפירוט, ייחדתי ספר זה, פרק לכל הוגה. בשאלת ההתפתחות הדיאלקטית בהיסטוריה כמעט ואיני דן בספר זה, והוא ייוחד לסתירה בין הדת והדעת כפי שהתייחסו אליה הוגים מאמינים דיאלקטיים.

זה המקום להודות לישראל כרמל ולצוותו, במיוחד למעין אל-און פדר ולדנה שילר. דנה שקדה על עריכת הספר בחוכמה, בינה ודעת, ומעין דאגה להופעתו החיצונית הנאה. הוצאת כרמל גם עמדה מאחוריי בשני ספריי הקודמים, והוציאה אותם לאור בהצלחה רבה. תודה גם לציפי פישר שעימדה ועיצבה את הספר בכישרון רב. תודה מיוחדת לצייר הפסל, האומן המפורסם מלונדון, דיויד ברויאר וייל, אשר נענה לבקשתי להשתמש באחד מהציורים שבאלבומו הנהדר כדי לעטר בו את כריכת הספר ללא תשלום. את החוב העיקרי אני חב לרעייתי גולי, שבלעדיה כלום לא היה מתרחש. הספר מוקדש לעשרת נכדיי היקרים, שנוכחותם מחזקת ונותנת טעם לחיים.