בין מדבר לאוצר

כותרת העיתון "דבר" ביום הולדתי, 14.6.1936, כ"ד בסיוון תרצ"ו, בישרה: "שוב נשפך דם יהודי בדרך יריחו ובכביש ליד הקסטל". בעמוד 3 הופיעה מודעה קטנה: "ברכה שלוחה לחברינו, צבי ופניה שוחט, בהולדת בנם בכורם". על החתום: חבורת הבניין. בוני הארץ החרוצים לא יכלו לדעת שאהיה בנם הבכור, האמצעי והצעיר ביותר של צבי ופניה, בנם היחיד. למה הייתי כזה - האם בחרו הוריי שלא להביא ילדים נוספים לעולם, או שמא לא יכלו מסיבה רפואית כלשהי? מעולם לא ידעתי.

נדמה לי שבין כותרת העיתון לבין מודעת הברכה פרוס סיפור חיי, סיפור המשולב בחייה של הארץ הזו ובבנייתה, תרתי משמע. בתחילת דרכו היה אבי פועל בניין. על עבודתו בבניין הארץ למדתי מרשימה ארוכה שהשאיר אחריו ובה פירט בקפדנות את כל הפרויקטים שלהם היו שותף מיום עלייתו ארצה עד יום מותו. טביעות אצבעותיו חקוקות בבנייניה של הארץ ובעיקר של העיר תל אביב - מעונות עובדים, תחנות כוח, בתי מלון, מחנות ושדות תעופה לצבא הבריטי, בתי ספר ובנייני משרדים - ואף הגיעו מעבר לגבולות הארץ, לסוריה וללבנון. בזכות עבודתו זכה בתואר יקיר העיר תל אביב.

עם אבי עשיתי את ההסכם הכלכלי הראשון בחיי, ב-26.10.1948, בהיותי כבן 12. ברצינות תהומית ניסח אבי חוזה שבו סוכם כי צד א', הוא, מתחייב להכניס לקופת חיסכון על שם אברהם שוחט תשלום שבועי של 250 מיל או תשלום חודשי של לירה. צד ב', כלומר אני, רשאי להכניס לקופה כל סכום כסף שיהיה בידו, לנהל רישום מסודר ולא לעשות דבר בנוגע לכסף בלי להתייעץ קודם עם צד א'. המסמך בּוּיַל כחוק.

רצינות, משמעת, סדר וחיסכון הם רק חלק מהערכים שלמדתי מאבי הטוב.

***

אבי, צבי שוחט, נולד ב-1903 בניקולייב, עיירה קטנה ליד העיר פרוסקורוב ששינתה את שמה לחמלניצקי כשאוקראינה קיבלה את עצמאותה. אביו היה שוחט ומכאן שם משפחתנו. השפעות הציונות, שהגיעו עד לעיירה הקטנה, וגם המהפכה והפרעות עשו את שלהן, ובדצמבר 1920, לאחר שסיים את לימודיו ב"תיכון תרבות", עזב אבי את ניקולייב לבדו והחל במסעו ארצה. מאחור השאיר את הוריו ואת אחיו מוניה, ששירת בצבא האדום ונהרג ב-1942 בקרב על סטלינגרד.

בתקופת הקורונה, עם מרחבי הזמן הפנוי, מצאתי בקופסה שנשארה אחרי מות הוריי עשרה מכתבים שקיבל אבי ממשפחתו מ-1928 עד 1934, ונתתי אותם לתרגום. גיליתי מכתבים רוויי סבל ממשפחתו באוקראינה שבהם נכתב שאין להם מה לאכול ושהם סובלים מחרפת רעב. "שאלוהים יעזור לנו", כתבה אימו. המכתבים היו רוויי אמונה באלוהים. לפי אחד המכתבים, שלח להם אבי 34 לירות בחודש, סכום עתק באותם ימים.

ב-8.8.1921 הגיע אבי לנמל יפו. הוא עבד בייבוש ביצות בחדרה ובחווה החקלאית בשוּני. ב-1923 חזר לתל אביב, הצטרף ל"חבורת בניין" והיה שותף לבניית תחנת החשמל ברחוב החשמל, בית ביאליק וקומה נוספת בגימנסיה הרצליה. ב-1927 היה מבוני תחנת הכוח בנהריים. שנה אחר כך, בעקבות אבטלה חמורה שפשטה בארץ, ניתנה עדיפות בעבודה לבעלי משפחות, ורווקים רבים איבדו את מקומות עבודתם. אבי נסע לצרפת ובמשך שלוש שנים למד את מקצועות הבנייה. כששב ארצה, כבר היה מנהל עבודה ב"חבורת בניין", קואופרטיב מצליח שכל אחד מהחברים בו קיבל שכר ורווחים. כשהמשכורת הממוצעת לפועל היתה שמונה לירות, הם הרוויחו גם פי ארבעה וחמישה. בתקופה זו בנו את מעונות העובדים בתל אביב, את שכונת פקידי העירייה ברחוב מלצ'ט, מחנות לצבא הבריטי בסרפנד (צריפין) ובקסטינה (צומת מלאכי), שדה תעופה בבית דראס (באר טוביה) ואת משטרת פתח תקווה. ב-1941 נסע אבי לבנות מחנות צבאיים עבור הבריטים, בהתחלה בחומס בסוריה ולאחר מכן באזור צידון בלבנון.

ב-1942, כשגבר החשש שהגרמנים בראשות פילדמרשל רומל יגיעו גם לארץ ישראל, אמי ואני הצטרפנו לאבי בלבנון ובמשך כחצי שנה התגוררנו בווילה רחבת ידיים ומוקפת בוסתן גדול בצידון. מפתיע אותי כמה זיכרונות יש לי מהתקופה הזו, אף שהייתי בן שש בלבד. אני זוכר את בעל הבית גדול הממדים עם בגדיו המפוארים ובמיוחד את נעלי העור הלבנות שלו, שהשאירו עליי רושם עז; את בתו, ילדה עם שמלה פרחונית ורודה ותלתלי זהב, שהיתה אהבתי הראשונה, ואת הנערה חייט, שטיפלה בגן ובבית וטיפסה על העץ הגדול שהגיע עד חלון חדרי בקומה השנייה כדי לקבל ממני ממתקים. היא לא ידעה עברית ואני לא ידעתי ערבית ובכל זאת הסתדרנו. בסיום העבודה בלבנון יצאנו לטיול גדול עם שאר עובדי הבניין שהגיעו מארץ ישראל. תחנתנו הראשונה היתה ביירות, וטעם הגלידה המתוקה שאכלנו שם עומד עד היום בפי. אבל יותר מכול הרשים אותי הספּר שאליו נלקחתי ושסיפק שירות מיוחד ללקוחותיו: נער עם מניפה דאג למשבי רוח בפניי בזמן שסיפרו אותי. אני זוכר את עתיקות בעל בק, את המפל בג'זין ואת בית הקפה מעליו, את חורשות ארזי הלבנון. את כל השמות האלה שמעתי שוב שנים אחר כך, בזמן מלחמת לבנון הראשונה.

לאחר שובנו ארצה, בנה אבי את כפר הנוער הדסים ואת מכללת רופין בעמק חפר. בפרויקטים אלה החלה הקריירה שלי בענף הבנייה. תפקידי הראשון היה מיון מרצפות והוצאת הפגומות שאינן ראויות לשימוש. עם הגיעי לגיל תיכון, את החודש הראשון של חופשת הקיץ הקדשתי לעבודה בבניין (החודש השני הוקדש למחנות עבודה של תנועת הנוער), ולמדתי את מקצוע הברזלנות. כך עבדתי עם אבי במשך שלושה קֵיצים בבניית בית החולים בילינסון. היינו יוצאים מהבית ב-6:00, מצוידים בסנדוויצ'ים שהכינה אמי, וב-7:00 התחלנו בעבודה שנמשכה עד השעה 16:00.

מדי בוקר, ב-8:20, בישרה הקשת ברזל על צינור על הפסקה בת עשרים דקות לארוחת בוקר. באחד הימים, לא הגיע הצלצול המודיע על סיום ההפסקה. כששאלתי את מנהל העבודה מה קורה, הרגשתי שהוא מתחמק ממני. לבסוף סיפרו לי שהוכרזה שביתה כיוון שאבי סטר לפועל ועתה מחכים למזכיר מועצת פועלי פתח תקווה כדי שיישב את הסכסוך. נדהמתי. אבי מעולם לא הכה אותי ומעולם לא ראיתי אותו מכה מישהו אחר. לבסוף הגיע המזכיר, ובתום דין ודברים, וכנראה גם קנס כלשהו שהוטל על אבי, חודשה העבודה.

בדרך הביתה סיפר לי אבי מה אירע. באותם ימים הוכן הבטון באתרי הבנייה. במרתף הבניין היתה תחנה להכנת התערובת לבטון, שכללה חול, חצץ ושני שקי מלט. התערובת המוכנה נשלחה במעלית לקומות העליונות לצורך יציקת הגגות. במהלך היציקה עלה אבי לגג וגילה שהבטון דליל לחלוטין, דבר המהווה סיכון בטיחותי ליציבות הגג. הוא ירד למרתף ושאל את הפועל שהוסיף את שקי המלט כמה שקים שם בכל תערובת. הפועל ענה שלפעמים הוא שם בתערובת שק מלט אחד ולפעמים שניים, כראות עיניו. "לא נתתי לו סטירה," אמר לי אבי, "הפנים שלו פשוט הגיעו ליד שלי."

בקיץ 1951, בעיצומה של תקופת הצנע, קראו ראשי היישוב לגדל ירקות על כל חלקת אדמה. בחזית בניין בית החולים בילינסון ההולך ונבנה היתה קרקע של אדמת חמרה טובה, ואבי החליט שנקים בה גינת ירקות. בסיום יום העבודה בבניין טיפחנו את העגבניות, המלפפונים והחצילים שגדלו בגינתנו.

בלחץ ההסתדרות שולבה בתחילת שנות ה-40 "חבורת הבניין" בסולל בונה. למעשה ויתרו חברי הקואופרטיב על נכסיהם. בהסכם בין הצדדים אף נקבע שאם תהיה מחלוקת, הבוררים יהיו ראשי ההסתדרות, ברל כצנלסון ודוד רמז, ופסיקתם תהיה סופית. במסגרת עבודתו כמנהל עבודה בסולל בונה, היה אבי שותף לבניית בית ברל, המלונות דן ושרתון בתל אביב, השגרירות האמריקאית, בניין המשביר לצרכן, בניין מקורות, בית ספר הולץ, תחנת רדינג החדשה, בית ישראל אמריקה, בניין אגד ובית ידיעות אחרונות. חלק מהבניינים האלה כבר נהרסו מאז ובמקומם נבנו אחרים, מפוארים ורווחיים יותר.

***

אמי, פניה פרל, נולדה בשנת 1906 למשפחה אמידה בביאליסטוק, בצפון-מזרח פולין. אביה היה סוחר עצים ולמשפחה היו חמישה ילדים. ב-1933 הגיעה אמי ארצה לבדה. בבית קרוביה, משפחת לבבי, ברחוב ביאליק ברמת גן, פגשה את אבי, שהיה אף הוא קרוב של המשפחה מצד אחר.

ז'ניה, אחותה של אמי, הגיעה לארץ שנתיים אחריה, גרה עם משפחתה לא הרחק מאיתנו ונפטרה בגיל צעיר מסרטן. אחיהן הצעיר, ווה, נסע ללמוד רפואה בפריז, כי לא יכול היה להתקבל ללימודים בפולין בגלל הנומרוס קלאוזוס, ושירת כרופא קצין בצבא דה גול. ב-1944, לאחר שפריז שוחררה, חילצתי מתיבת הדואר שלנו בעזרת שני זרדים גלויה צבעונית כתובה ביידיש ומיד הבנתי שהיא מצרפת. רצתי במדרגות וצעקתי לאמי: "ווה חי! ווה חי"! כל חיי שמרתי על קשר עם הדוד, שעבד בקליניקה שלו בפריז.

הוריי, שהגיעו מאוקראינה ומפולין, ידעו שקרוביהם שנותרו מאחור עוברים את המלחמה והשואה במקומות שנכבשו על ידי הגרמנים. לאורך כל תקופת המלחמה לא היה להם מושג מה קרה עם בני המשפחה - האם הם חיים? ואם כן, היכן הם נמצאים? תחושת אי-הוודאות המכבידה והדאגה היו חלק בלתי נפרד מהאווירה בבית. אמי לא החמיצה ולו גם שידור אחד של התוכנית "המדור לחיפוש קרובים", ששודרה בקול ירושלים ואחר כך בקול ישראל. המדור חיבר בין המשפחות שחיו בארץ לבין קרוביהן שניצלו והתפזרו באירופה. לצערם של הוריי, מעולם לא שמעו בתוכנית שם של מישהו מקרוביהם.

אני זוכר לפרטי פרטים את הרגע שבו נודע לאמי על אשר אירע למשפחתה בפולין. חברה של אחותה ליזה, שעברה את השואה יחד איתה בפולין, הגיעה לארץ בתחילת 1946 כעולה בלתי חוקית. במהלך המלחמה היא הסתתרה במשך כמה שנים בביתו של איכר פולני, במרתף מתחת לאדמה. לאחר המלחמה הכירה את בעלה, פרטיזן לשעבר. השניים איתרו את משפחתנו ובאו לביתנו לספר על אשר אירע. ישבנו בסלון, מסביב לשולחן - אבי ואמי ואני - והזוג שהגיע מהשואה. שיחתם התנהלה ביידיש ובפולנית ואני התעקשתי שאמי תתרגם לי כל מילה ממה שסופר.

החברה סיפרה לאמי כי הוריה ואחיה שלמה נרצחו בלובלין ב-1942, באחת מהאקציות שהשמידו יהדות מפוארת זו, ואילו אחותה ליזה הצליחה להימלט מהגטו בלובלין, חיה במסתור בבית פולני באחד הכפרים, נישאה ליהודי, שגם הוא היה בין המסתתרים, וכך הם ניצלו ועתה הם חיים בפולין. לימים עברה ליזה עם משפחתה לארצות הברית. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי מניצולים על זוועות המלחמה.

כשהגעתי ללובלין, בשנת 2012, במסגרת סיור שארגן חבר ילדותי חנוך גוטפרוינד, שנולד בפולין והכירהּ היטב, החלטתי לחפש את המקום שבו נרצחו סבי, סבתי ודודי. בידיי היו דפי העדות שאמי מסרה ליד ושם על היום שבו נרצחו בני משפחתה בלובלין. לפני הנסיעה בדקתי ביד ושם היכן המקום שבו נרצחו היהודים בתאריך הנקוב בדפי העדות. חיפשנו את המקום, הנמצא במרחק כמה קילומטרים מלובלין, אבל לא מצאנו כל שילוט שמכוון אליו. פולני שפגשנו וביקשנו את עזרתו הוליך אותנו חצי קילומטר לתוך היער, שם גילינו מצבה לזכר כ-30 אלף האנשים שרצחו הנאצים במקום, כולל סבי יהודה, סבתי בלומה ודודי שלמה. כשאמרתי מול המצבה קדיש לזכרם, לא יכולתי לעצור את דמעותיי.

אבי קיבל לראשונה מידע על משפחתו כמה חודשים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ממכתב ששלחה מברית המועצות לאה, אשתו של אחיו מוניה. במכתבה סיפרה כי אחיו נהרג במלחמה, אימו - סבתי - נפטרה, והיא ובתה ניצלו לאחר שהצליחו לברוח מאוקראינה לקווקז והיום הן גרות בנובוסיבירסק ברוסיה. מאז, מדי כמה שנים הגיעו משם גלויות שנשאו בולים עם דמויותיהם של סטלין ולנין. אלה היו הקשרים היחידים עם בני המשפחה, ועם מותם של הוריי נותק הקשר לחלוטין.

ב-1991, עם פתיחת מסך הברזל, היגרה לאה עם משפחתה לארצות הברית. שלוש שנים לאחר מכן, לקראת אחת מנסיעותיי כשר האוצר לארצות הברית, הצלחתי להשיג את כתובתם בניו יורק והגעתי לביקור בביתם. לאה, קשישה בכיסא גלגלים, פרצה בבכי כשראתה אותי. על השולחן עמדה ערמת עיתונים מהארץ עם תמונות שלי. אני לא ידעתי עליהם דבר, אבל הם עקבו אחר מסלול חיי. ניהלנו שיחה מרגשת ביידיש הקלוקלת שלי.

למרות אותה פגישה מוצלחת, הקשר שוב ניתק עד שגיליתי באחרונה את המכתבים שקיבל אבי מאוקראינה והחלטתי לחדש אותו. התברר לי שדודה לאה, בתה ובעלה כבר נפטרו, אבל נכדתה שמחה על חידוש הקשר. ממנה נודע לי שלדודי היתה בת נוספת, שמתה מרעב במלחמה. מאז אנחנו משוחחים בטלפון מפעם לפעם ובאחרונה אף הגיעה עם משפחתה לביקור בישראל ואירחנו אותם בביתנו. התרגשתי לגלות שגם נכדיי מצאו שפה משותפת עם בני המשפחה שלא הכירו.

***

הוריי נישאו ב-1934 ואת רוב חייהם המשותפים עשו בדירה במעונות עובדים ח' ברחוב נחום בתל אביב, שבה גרו עד יום מותם - דירת שלושה חדרים, 75 מ"ר, עם הול ושתי מרפסות, שנחשבה למפוארת במושגי התקופה.

בשל מצוקת הדיור בתקופת מלחמת העולם והקריאה לחלוק דירות עם משפחה נוספת, במשך 11 שנה גרו איתנו בני הזוג הלברשטיין ושתי בנותיהם. במטבח פצפון נחלק השיש בין שתי המשפחות, מקרר קרח אחד עמד במטבח והשני בסלון. אני לא זוכר מחלוקות ומריבות בין הצדדים שחלקו את הדירה, ובאחרונה מצאתי אישור לכך בשיחה שניהלתי עם הבת רבקה, שהיתה גדולה ממני בשנתיים. היא סיפרה לי שלא רק שהורינו לא רבו מעולם, אמי היא זו שהאכילה אותה, כיוון שהוריה עבדו מבוקר עד ערב מחוץ לבית. כשביקשה לעצמה קצת שקט מהדירה הצפופה, הוסיפה רבקה, עלתה לגג הבניין ושם הכינה את שיעורי הבית.

אמי אמנם סיימה את הסמינר למורות בווילנה, אך מעולם לא עבדה מחוץ לבית ועיקר עבודתה היה לגדל אותי. הייתי ילד אידיאלי לאם פולנייה. אכלתי הכול. הופתעתי כששמעתי על ילדים שנגעלים מתרד או מקרום חלב. עוד לא נולד המאכל שלא אהבתי. אמי היטיבה לבשל אוכל יהודי מזרח-אירופי, כמו כבד קצוץ, רגל קרושה וגפילטע פיש מהקרפיון שקודם שחה באמבטיה בביתנו. ממנה למדתי להכין את הצ'ולנט שבישלתי בשבתות חורפיות לכל חברי נחל עוז. עד היום אני מכין לילדיי ולנכדיי, פעמיים בשנה, צ'ולנט ברוח סבתא: תערובת של שעועית לבנה, שעועית שחורה, שום, תפוחי אדמה, עצמות ובשר שמן. רק את הקישקע אני לא מכין לבד כמו אמי, שמילאה גרוגרת תרנגולת בשומן אווז וקמח ותפרה בעצמה, ואני קונה אותו מוכן. בלילה אני קם מדי שעתיים כדי לבדוק את מידת המים, המליחות והגוון. מה שבטוח, אני משאיר לילדיי את המתכון ליום שאחריי.

הוריי היו אנשים קוראי ספר, חובבי תיאטרון ובעלי עמדה פוליטית מובהקת. אבי האמין בחינוך ספרטני משהו, שכלל מקלחות קרות כל השנה, רחצה בים גם בסתיו ומלתחה שמכילה רק מכנסיים קצרים - כילד לא היו לי כלל מכנסיים ארוכים - ובכל זאת הם היו הורים טובים וחמים והייתי קשור אליהם מאוד. כשעזבתי את הבית לשירות בנח"ל, כתבתי להם מדי כמה ימים, והמכתב שכתבתי להוריי מהשל"ת הראשון בצרעה ב-14.6.1955, ביום הולדתי ה-19, מעיד על עוצמת אהבתי אליהם:

את 18 השנים הראשונות עשיתי בבית. 18 ימי הולדת עברו לי יחד איתכם בבית, ואילו הפעם אני מרוחק מכם מבחינת מרחק, אבל אהבתי לכם ישנה וקיימת. אולי לא תחושו בי על ידכם, אבל האמינו לי - אני איתכם. בכל אופן, המים זורמים והגדיים הפכו לתיישים. בן שנה, גיל שש - שנת לכתי לבית הספר, הבר מצווה שבה הוטל עליי עול מצוות לפי המסורת הדתית, גיל 18 יצאתי לצבא ונזרקתי לחיים. אבל גם הצבא וגם ההכשרה לא ירחיקוני מכם. שום מרחק ושום מצב לא יצליחו להשכיח מלבי אתכם ואת אהבתכם אליי. אולי תתפלאו קצת על הסנטימנטליות במכתב, אבל הבן שלכם אינו כל כך רע וקשה - הוא גם זוכר אתכם ואוהב אתכם. אתם לבד בוודאי מרגישים את מה שאני מרגיש. אני מסיים כי אני לא רוצה ללכלך את המכתב הזה בדברי חולין על מצבי. הרגשתי שהמכתב הזה הוא קודש לרגשותיי ביום הולדתי ה-19.

כשקבעתי את ביתי בערד, אהבו הוריי את המקום כמעט כמוני. מדי יום חמישי, כשהגעתי במסגרת עבודתי לעיר הגדולה, הקפדתי על ארוחת צהריים בביתם ופעם בשבועיים לקחתי אותם לבלות איתנו את סוף השבוע בערד. אמי נפטרה בשנת 1978 ואבי הלך לעולמו שנה וחצי אחריה - שניהם חלו בסרטן ומתו מוות מהיר ונטול סבל - והם נקברו לבקשתם בערד. כשאני מגיע לביקורים בערד, אני נוהג לבקר בבית העלמין, אבל אני לא זקוק למצבה כדי להיות קרוב להוריי. הם מלווים אותי כל חיי ואני מרבה לחשוב עליהם.

הם היו במחשבותיי גם במעמד השבעתי לשר האוצר מעל דוכן מליאת הכנסת, ב-13.7.1992, שאותו פתחתי במילים: "אני, אברהם בייגה שוחט, בנם של צבי ופניה שוחט, הוריי האהובים זיכרונם לברכה." במעמד מרגש זה חשבתי כמה היו גאים ומאושרים לראות את בנם-יחידם מתמנה לשר בממשלת ישראל.

בזכות שני האנשים האלה למדתי לאהוב את הארץ ובזכותם עברתי את החיים הציבוריים כשהאמת היא נר לרגליי.