בין שני גשרים

 פגישה ראשונה

פריז 1997

הן ישבו בבית קפה. “מה פתאום בית קפה?” חשבה ליז. מה קרה להן שהן הפכו לחברות שיושבות בבית קפה, כמו כולם. ליז הבינה שעליה לשתף את אודרי באירועים שקדמו לפרידה מדורון ולהחלטה לעזוב את כל מה שהיה אורח חייה בחמש־עשרה השנים האחרונות, אך היא לא הייתה בטוחה שהיא מוכנה לחשוף מעבר לעובדות היבשות. את הדבר החשוב ביותר, הכואב ביותר, שהשאירה בארץ הקשה והחמה, היא לא תספר. נטישה מבישה, תבוסנית, של חלק מנפשה ומגופה. “לא עושים סקס בדייט הראשון,” שכנעה את עצמה ליז, “ולא מספרים על הבור העמוק ביותר שנפלת בו.” אולי בדייט השלישי, אם יהיה אחד כזה.

אודרי נראתה דומה לילדה שהייתה. אותו שיער בלונדיני, כמעט ללא איפור, חוץ מפס כחול מיותר מתחת לעיניה הכחולות. דיבור מהיר, קופצני.

“אז מה תעשי עכשיו? איפה תגורי? במה תעבדי?”

יותר מדי שאלות וכל כך מעט תשובות.

היא אפילו עוד לא ידעה אם היא רוצה לחזור לחברות שלהן או מעדיפה להתחיל הכול מאפס. בת שלושים ושבע, גרושה, ללא ילדים, ללא עבודה, גרה אצל ההורים. היא לא הייתה בטוחה שיש מקום בתמונת הרקע הזאת לחברה שנוכחותה ליוותה את כל ילדותה ונעוריה, והפכה אותם לאפשריים ולפעמים למלהיבים.

כאשר ליז עזבה בגיל עשרים ושתיים היא הייתה בשיאה - תואר ראשון במתמטיקה עם ציונים שאפשרו לה להתקבל לכל מה שרק רצתה. אבל היא רצתה להמשיך במסלול ההצלחה בארץ הרחוקה. שעריה היו פתוחים לה אך סגורים לאודרי, שבאותה תקופה הסתובבה ללא מטרה, השמינה ומצאה את עצמה אחרי מות אביה, אדואר, לבד מול אִימה הבלתי אפשרית, קריסטין.

עם חלוף השנים הן הפסיקו לכתוב זו לזו את המכתבים השנונים, מלאי ההומור השחור, שיותר הסתירו משסיפרו את מה שעובר עליהן. טרז, אמא של ליז, היא זאת שסיפקה את העובדות המרכזיות - החתונות שלהן, לידות הילדות של אודרי, לימודים ומקומות עבודה. אך בלי השיחות האינסופיות לתוך הלילה, בלי להזכיר את החברים הלא מוצלחים מגיל חמש־עשרה, את המשחקים הסודיים מגיל עשר, העובדות נשארו קורות חיים משעממים.

ליז הרגישה לא בנוח, לבושה יפה מדי, מאופרת מדויק מדי. היא זאת שמתאימה לבית קפה הפריזאי, בעוד אודרי נשארה נאמנה לחברו ּת שלהן ולעקרונותיה - איסור על שמלות, ויתור על צבעים בהירים ולעג לבנות שהתלהבו מזוג נעליים חדשות. אודרי הייתה היוזמת, אבל ליז היא זאת שהלכה רחוק יותר כאשר הגיעה בגיל עשר עם תספורת קצרה ומאוד לא מוצלחת, והתגאתה בכך שמדי פעם חושבים שהיא בן. אבל להיות הצרפתייה היחידה בקיבוץ קטן בגליל זה מחייב. איך תסבירי - ועוד בעברית - שאת מתנגדת לכל האלגנטיות המזויפת הזאת? אז ליז שיחקה את המשחק, וגם ראתה בעיניו של דורון שזה החמיא לו. גופה התאים להפליא לשמלות הצמודות ולנעלי העקב הגבוהות, שנעלה בפעם הראשונה בחייה לארוחת יום שישי בחדר האוכל. היא חזרה מהביקורים אצל ההורים עם מזוודה עמוסת תכשירים וקופסאות קטנות עגולות בצבעים עדינים, ושָמחה לחלוק אותם עם נשות הקיבוץ ולשחק את המומחית לאיפור מחו”ל.

כאשר היא לא קיבלה תשובה לשאלותיה המהירות, שינתה אודרי את הטון ואת הקצב: “מה קרה עם דורון? אימא שלך סיפרה לי שאתם מתקדמים עם הטיפולים. לא הבנתי שיש ביניכם בעיות.”

“כן. הפרידה הייתה מהירה, מהירה ואכזרית,” ענתה ליז. “אבל אל תדאגי, לא ויתרתי על אף שלב. בכיתי, צעקתי, השפלתי את עצמי. אבל התברר שהתקופה הצרפתית של דורון נגמרה. הוא עבר לגור עם מישהי מהקיבוץ. הם ישבו ביחד על הסירים בגיל שנתיים, ובגיל שמונה־עשרה התגייסו לצבא. לא איזו עולה חדשה שלא מבינה כלום בסלנג הצה”לי. חוץ מזה, היא יודעת לעשות ילדים, יש לה שניים משלה, ואם הבנתי נכון, עוד מעט יהיה גם אחד של שניהם ביחד. עזבי, את יודעת שאף פעם לא הייתי טובה בלבחור חבר. אפילו עם חבר לחופשה של שבוע הייתי מסתבכת. אז כנראה בעל זה היה גדול עליי.”

“לא נכון,” אמרה אודרי, “את מחמירה עם עצמך. אני יכולה להיזכר באחד או שניים שהיו ממש נחמדים. ואיך קראו לזה שהגיע מהדרום עד לפריז כי התנשקת איתו באיזו חופשת סקי בגיל שש־עשרה?”

שתיהן נכנסו בקלות לסגנון הדיבור המוכר. בלי דרמות, בלי רומנטיקה מוגזמת. טון ענייני שאודרי השתמשה בו בקביעות וליז חזרה עליו בכל פעם שניסתה לשלוט על הדמעות.

“סטפאן, קראו לו סטפאן, והוא לא גר בדרום, אלא באיזה חור במרכז. אבל תודה על הניסיון לעודד אותי.”

אודרי חייכה אליה, “כל כך התרגשתי לקראת הפגישה שלנו, וגם דאגתי באיזה מצב רגשי אמצא אותך. אבל את נראית ממש טוב, ונחמד לשבת איתך אחרי כל השנים שכמעט לא נפגשנו ולא הייתה לנו שיחה אמיתית. מעניין מה הייתה אומרת מדאם בנואה ששמה לעצמה כמטרה חינוכית מרכזית להפריד בינינו.”

ואז הגיע הצחוק, הצחוק הפשוט, המשחרר, מלא שמחה. הצחוק שלהן, שכל הסובבים אותן סבלו ממנו - מורות, בנות הכיתה, חברים ראשונים - צחוק שאמר להם: אנחנו שתינו יחידה אחת, ואין באמת בינינו מרחב למישהו אחר.

“למרות כל האמירות המרושעות של המורות, ובעיקר של מדאם בנואה, הצלחת ובגדול,” אמרה ליז, וענן קטן, אפור בהיר של עצב, המבשר על ענן שחור יותר של קנאה, מצא את מקומו מעל ראשה.

פריז 1970

מדאם בנואה אמרה בטון חצי משועמם לאימא האלגנטית היושבת מולה, “כרגיל, אודרי נמצאת בקבוצת התלמידות המועמדות להישאר כיתה. אז אין טעם לחברות עם ליז. זה לא גורם לה להשקיע בלימודים.”

האימהות התחלפו, והמורה המשיכה בלי להרים את ראשה מהניירות שלפניה, “הגיע הזמן שתעזרי לבת שלך לבחור חברה מתאימה יותר. אני רואה שכבר כמה חודשים ליז לא קיבלה לוח הצטיינות.”

“על איזו חברה את מדברת?” שאלה טרז, שידעה טוב מאוד את התשובה, אבל רצתה להרוויח קצת זמן. בדרך כלל שיחות עם מורים על ליז לא היו מפתיעות. תלמידה טובה, התנהגות טובה. מקסימום איזו הערה שולית על רגישותה המוגזמת עם הדמעות שבאות בקלות רבה מדי, ואז טרז חוזרת הביתה, שקטה וגאה בילדתה הקטנה. שיחות עם המורים על גבריאל תמיד היו לה מסובכות יותר. היא לא הייתה בטוחה מה תפקידה, להסכים עם המורות על האופי המרדן של בנה ולנזוף בו, או להגן עליו ולהצדיק את התנהגותו על ידי בגרותו וידיעתו הרחבה בהרבה מילדים בני גילו.

“אודרי, תלמידה מבית טוב, אבא מהנדס, אימא עורכת דין, אבל ילדה לא מחונכת, מגיעה לבית ספר לא מסודרת, הישגים נמוכים,” המורה עוד לא הרימה את ראשה מהניירות שלפניה, “יש בכיתה שלי כמה תלמידות שהייתי ממליצה לליז להתקרב לחבורה שלהן.”

“טוב, אדבר איתה על הנושא,” אמרה טרז, והרגישה איך היא בוגדת ברגע זה ברגשותיה העזים לחברה של בתה. היא אוהבת את הילדה הזאת, היא מזהה אצלה את הכאב והעלבונות המוכרים לה היטב, של הילדה הפחות אהובה במשפחה.

המורה נראתה מרוצה מהתשובה.

“ומאיפה שם המשפחה שלכם? בעלך נולד בצרפת?” הפעם המורה הרימה את ראשה והסתכלה לטרז בעיניים.

“שם יהודי. בעלי יהודי, נולד בצרפת, פריזאי, פרופסור באוניברסיטה. כותב ספרים.” טרז הייתה מבולבלת, זרקה מילים, הוסיפה מידע לא רלוונטי, ואז עצרה, נשמה עמוק ועשתה חישוב מהיר. המורה מבוגרת ממנה בלא מעט שנים, מעניין מה היא עשתה כאשר פריז התמלאה דגלים אדומים ושחורים. היא הייתה רוצה לספר על שתי אחיותיו הגדולות של ז’קוב שנולדו רחוק מפה במזרח, אך גדלו והתחנכו בפריז ונעצרו על ידי שוטרים צרפתים לפני שנשלחו להירצח באושוויץ.

הפעם הייתה זאת טרז שהסתכלה למורה בעיניים והוסיפה, “רצית להגיד עוד משהו? משהו שקשור להישגים הלימודיים של ליז? איך היא בקריאה? בחשבון?” קולה ענייני, כמעט קשה.

המורה שוב הסתכלה על רשימותיה. “בקריאה היא טובה מאוד, בחשבון היא המובילה בכיתה. את מבינה שזה לא הגיוני שהייתי חייבת לקחת ממנה את לוח ההצטיינות? את צריכה לראות אותה נכנסת לכיתה אחרי ההפסקה הגדולה, עם שיער מפוזר, חלוק חצי פתוח, צוחקת בקול רם ותמיד ביחד עם אודרי.”

“גם לאבא שלה וגם לי הלוחות האלה לא חשובים,” ענתה האם. “אדבר איתה על התנהגותה, אבל לא אגיד מילה על אודרי.” באותו רגע היא הבינה שהרכות שבקולה כשביטאה את שמה של הילדה הסגירה את הקשר ביניהן.

“אני רואה שלמרות אמירותייך בתחילת שיחתנו את מעודדת את החברות הזאת במקום למנוע אותה, כמו שהייתי מצפה מהורה אחראי,” האשימה המורה.

“כן,” ענתה טרז, בזמן שקמה מהכיסא הלא נוח ויצאה מהכיתה.

שתי האימהות, טרז וקריסטין, יצאו ביחד משער בית הספר. הקשר בין בנותיהן איחד אותן לרגע.

קריסטין דיברה ראשונה. “ראית את הגרביים הלבנים והסנדלים? ומי בגיל שלה הולכת עם שתי צמות מגולגלות על הראש? מסכנות התלמידות שלה.”

טרז עצרה צחוק קטן וענתה, “היא באמת מתלבשת כמו לפני המלחמה.” קריסטין חייכה חיוך של ניצחון. הנה שוב היא הצליחה לגרום לבן לווייתה להזניח את עקרונותיו. טרז, למרות הכבוד הילדותי והפרובינציאלי שלה לכל בעל סמכות, רופא או פקיד בנק, לעגה ללא בושה למורה העלובה של בתה. קריסטין ידעה על עצמה שהיא נמצאת במקצוע הנכון.

הן הגיעו לגשר בלי שהזכירו את דרישת המורה להפריד בין הבנות. אימה של ליז היססה לרגע. “אולי היא מצפה להזמנה או לתודה ממני,” חשבה קריסטין, שלא התכוונה להגיד מילה, ואז טרז התחילה לחצות את הגשר הרחב. קריסטין הסתכלה עליה בהרהור. שתיהן עברו מסלול דומה, כל אחת עברה מכפר שונה, אך נידח באותה מידה, לעיר הגדולה. אך בעיני קריסטין, אצל טרז שום דבר לא היה מדויק. לא התספורת, לא הנעליים, לא אורך החצאית. הייתה בה איזו כבדות שהסגירה את הכפר. קריסטין הייתה מודעת לכך שהיא, לעומת זאת, נראתה כאילו נולדה והתחנכה באחד הבניינים של האי הקטן והנחשק שהיא הייתה חלק ממנו היום. זה דרש הרבה מחשבות ומאמצים, אבל דמותה של טרז, אפורה וסתמית, שהגיעה ברגע זה לצד השני של הגשר, הזכירה לה שזה היה שווה. היא עוד יכלה לראות אותה נכנסת ונעלמת בתוך הבניין הבורגני עם החיקוי של ציפוי האבן, שהיא גרה בו ביחד עם הפרופסור הקטן שלה, בנה והילדה הטובה.

מה היא כבר עשתה פה בעיר המבטיחה והמקיימת למי שמוכן לעבוד בשביל זה? שיא הקריירה שלה הוא להדפיס את ספריו של בעלה, ספרים שרק סטודנטים משועממים קוראים. היא, קריסטין, נלחמה והמשיכה להילחם כדי להיות שייכת למצליחים באמת, ואף מורה לא תגיד לה איך לחנך את בתה.

לפעמים היא שכחה את קיומה של אודרי. יומה במשרד היה ארוך, ובסופי שבוע הילדה בילתה עם ליז ומשפחתה. זה היה סידור מוצלח, כי כאשר הן היו ביחד, היא לא ידעה לתפקד כאימא, והרבה פעמים היא דיברה אליה כמו בבית משפט מול עד של הצד השני, שכל מטרתה להפוך אותו ללא רלוונטי. בזה היא הייתה טובה מאוד.

היום היא דאגה בגלל השיחה המיותרת בבית הספר, שהיא לא הייתה זקוקה לה כדי לדעת שבתה כישלון, היא יצאה מוקדם מהמשרד, והמחשבה שדברים נסגרים בלעדיה לא עזבה אותה. בדרך כלל, בין הנשים היא הייתה האחרונה לעזוב, שווה בין הגברים, דורשת את התיקים הנחשבים, שום החלטה לא התקבלה בלי שהיא הייתה מעורבת בה. היא חצתה את האי לאורכו, דרך הרחוב המרכזי עם החנויות היוקרתיות כשהיא עוצרת פה ושם. היא יכלה להרשות לעצמה מה שאמא של ליז לא העזה לרצות. היא נכנסה לחנות וקנתה את הצעיף היקר ביותר. יצאה מהחנות, שוב נכנסה, והוסיפה זוג כפפות בצבע תואם.

הדירה הייתה מוארת באור יום. היא ניגשה לחלון הגבוה והסתכלה דרכו אל נוטרדם. מפה הקתדרלה נראית יפהפייה, מסתורית ואלגנטית. הזווית שאוהבי העיר הגדולה מעדיפים, והזווית ששייכת לה. התיירים צילמו אותה מהכיכר הרחבה והעממית וראו רק את הצד המוכר יותר, הצפוי מדי, שני מגדלים מרובעים משני הצדדים של השער הענק. מחלונה, קריסטין ראתה אותה מוקפת גינה מושלמת עם עצים גבוהים וספסלים ירוקים. בין דירתה בקומה השנייה לבניין המפורסם הפריד רק גשר קטן המותר להולכי רגל בלבד.

על הגשר שיחקה קבוצת ילדים בכדור. היא הבחינה בין הבנים בשתי בנות פרועות שיער. הילדה בשיער הבלונדיני רצה מהר מכולם. תנועותיה היו חדות. המשחק שלה היה פראי, כמעט אלים. היא לא ויתרה לאף אחד - לא לבנים הגבוהים ממנה, ולא לילדה בשיער השטני. קריסטין עקבה אחריה, חשה בגופה את האנרגיה שלה, את נחישותה.

לפתע הילדה עצרה, התנשפה כשידיה על מותניה, הרימה את ראשה לכיוון הדירה בקומה השנייה, ולרגע קט מבטיהן של האם ובתה נפגשו.

“את לא יכולה לשחק פה. זה גשר רק לילדים של האי. עופי מפה.”

ליז הצמידה עקב אל עקב, והסקטים המחוברים לנעליה ברצועות עור ציירו חצי עיגול מושלם, ובביטחון שהסתיר את הדמעות, היא הצטרפה לבנים. היא לא תיתן לנטלי, ה”חברה הכי טובה” הקודמת של אודרי, להרוס לה את ההנאה.

נטלי הייתה יפה, צמות חומות ועבות, עיניים כהות וחוצפה טבעית ומדויקת. היא גם הייתה שייכת לקבוצת הבנות הקשוחות של הכיתה, כמו אודרי. לפעמים בחצר של בית הספר הייתה אומרת לליז בקול שקט ורציני: “אני לא מבינה למה קוראים לזה נקודת חן, למה שיש לך על הלחי. אני הייתי קוראת לזה נקודת כיעור, ותראי, עוד מעט יצמחו עליה שערות שחורות.”

ופעם אחת בטון תוקפני יותר: “את יהודייה נכון?”

אודרי, שהייתה בקרבת מקום, ענתה במקום ליז, “כן, אז מה?”

“אז רצחת את ישו,” אמרה נטלי לליז, מתעלמת מנוכחותה של אודרי ובטוחה בצדקתה ובניצחונה על יריבתה.

שלושתן הלכו מכות. אודרי התחילה, וליז הצטרפה באיחור קל.

בזמן שהקיפו את החצר כשידיהן מאחורי הגב, העונש הקבוע למי שמתנהג כמו “בנים פראיים ולא מחונכים”, לפי הגדרתה של מדאם לורן, ניסתה ליז להבין מה הקשר שלה עם ישו ורציחתו. היא ידעה מי הוא ישו. עם שערו הארוך וגופו הרזה הוא נראה נחמד וקצת מסכן ובעיקר הזכיר לה את גבריאל.

לגבריאל היה שיער חום ארוך, כהה משערה, אך עיניים ירוקות בהירות משלה. הוא גם עשה ניסיון כושל לגדל זקן. ליז העריצה אותו.

עם גיל ההתבגרות, הוא הכניס לדירה את הצעקות, את העימותים הגלויים מול ההורים, וחשף את חוסר האונים שלהם. הם לא ידעו איך לעצור את אלימותו של הנער הצעיר. ליז כבר הכירה, בלי להבין, את הביטויים שהוא השתמש בהם בקביעות: “החברה הבורגנית הדפוקה”, “מהפכת הסטודנטים”, “אהבה חופשית”.

לפני שנתיים, ביום אביבי אחד, כאשר גבריאל עוד למד בתיכון וגר בבית המשפחה, ליז ואימה לא הצליחו להגיע לרופא השיניים ברובע הלטיני. ליז ראתה את האבנים המרובעות והאפורות מפוזרות בכל מקום, הבורות באמצע הכביש, חלונות הראווה השבורים. לפעמים היא הצליחה לפענח את אחת הכתובות הפראיות והצבעוניות על הקירות ואז התגלו לה משפטים מסתוריים “אסור לאסור”, “שכח מכל מה שלמדת”, “התחל לחלום”. משפט אחד נראה לה קשור איכשהו אליהם: “כולנו יהודים גרמנים”. היא פנתה לאימה לבקש הסבר כאשר מרחוק נשמעו גלים של קולות צעירים ומלהיטים, ולפתע הופיעה קבוצת שוטרים מכוסים במגנים ארוכים, מתקדמת בצעדים כבדים ומאיימים לכיוון הצעקות. הן מיהרו לחזור הביתה.

בשעה שבע וחצי גבריאל לא הגיע לארוחת הערב. ההורים לא דיברו, לא אכלו. רק הקשיבו לחדשות ברדיו. כל ניסיון של ליז להגיד מילה גרמה לתגובה עצבנית, לא מוכרת. היא אכלה את האטריות שלה אחת־אחת.

דלת הכניסה נפתחה וגבריאל הופיע. פרוע, מתנשף. חילופי צעקות היו בינו לבין הוריו, צעקות מורכבות ממילים שליז לא הבינה, כלים נשברו. מישהו נתן למישהו סטירה. היא שמעה את הצליל של יד הפוגשת בעוצמה לחי. היו עוד צעקות. חזקות יותר. מפחידות יותר.

עכשיו ללא גבריאל הדירה נראתה גדולה מדי וריקה. ליז אהבה להסתכל בסתר על האיש הצעיר המוחזק על הצלב ולחשוב על אחיה הגדול.

העוינות של נטלי הייתה גלויה ומובנת לליז, ורוב הזמן היא הצליחה להתנער ממנה, אבל על הגשר היא הייתה פגיעה יותר. העובדה שהיא הייתה היחידה שגרה בצד הלא נכון של הנהר החלישה אותה. את הבנים ששיחקו על הגשר זה לא עניין. היא הייתה מהירה על הסקטים, טובה במחניים, לא עושה סיפור מדברים פעוטים כמו נפילות, דחיפות ומכנסיים קרועים בברכיים. זה הספיק להם. מזל שחוץ מאודרי וליז כמעט לא באו בנות. אבל נטלי הייתה צרה אמיתית. מופיעה אחרי תקופה ארוכה שלא ראו אותה, ומיד מתחילה לארגן קבוצה נגדה, תמיד על אותו נושא כואב. “חייבים לעשות חוקים, לשמור על הבלעדיות שלנו על הגשר וקודם כול לדאוג להעיף מפה כל מי שלא שייך לאי,” הייתה מכריזה, וליז הייתה היחידה שהתאימה לקריטריון הזה. מאפיינים אחרים לא היו לילדי הגשר, חלק התגוררו, כמו אודרי, בדירות גדולות ויוקרתיות וחלק היו בנים של שוערים המתגוררים בדירת חדר בכניסת בניין או בן של עוזרת בית הגרה מתחת לגג עם שירותים משותפים לכל הקומה. דירתה הבורגנית ומלאת אור עם החלונות הגבוהים הפונים לגינה המטופחת שרק לגננים בסרבלים כחולים היה אישור להתהלך בה, לא עזרה לליז. לפעמים זה הצליח לנטלי, והיה מתחיל איזה ויכוח שנגמר ברגע שמישהו הביא כדור. אבל זה הספיק כדי להשאיר את ליז במעמד חברתי נחות, אחת שאולי יום אחד תאבד את הזכות להיות שייכת לקבוצה של “ילדי הגשר”.

המצב השתנה כאשר האביב הגיע, וליז כבר לא יכלה להשתמש בסוודרים רחבים ובמעילים עבים כדי להסתיר את העובדה שהיא הבת הראשונה שצומחים לה שדיים. היא לא ויתרה בקלות, הסתפרה קצר, סירבה בתוקף ללבוש חזייה, האמינה שאם היא תהיה קשוחה יותר, תלך מכות וכבר לא תהיה הילדה הטובה והיפה של משפחתה, היא תהפוך לבן. לבן דודה הצעיר ממנה בשנתיים היה איבר קטן ודי נחמד, כזה היא איחלה לעצמה. היא לא רצתה פתח. היא רצתה להרגיש סגורה, סגורה ומוגנת.

אבל הבנים שמו לב, בעיקר פול, שהתחיל להתייחס אליה כאילו היא הפכה לנסיכה עדינה ואקזוטית שהגיעה מארץ רחוקה. ליז התרחקה ממנו, לעגה לו וגרמה לו, לפול, הגבוה בין הבנים, להסתובב עם מבט רך וטובעני כמו של גור כלב נטוש.

אך גופה המשיך להשתנות בכיוון הלא נכון, ופער הגובה בינה לבין אודרי הלך ונהיה למטרד. “זאת אחותך הקטנה?” “לא יכול להיות שאתן באותו גיל”. ליז הייתה מסמיקה בזמן שאודרי רק נהנתה להוסיף לבלבול. “אני המבוגרת, אני גדולה ממנה בשבועיים” - מה שהיה נכון. ובכל זאת, דבר טוב יצא מזה - נטלי הייתה מספיק חכמה להבין שכמו בקרב על אודרי, גם בקרב על הגשר היא הפסידה לליז.

פריז 1997

“עוד לא התרגלתי לעובדה שאת יותר גבוהה ממני. באיזה גיל עברת אותי? שש־עשרה? שבע־עשרה?” שאלה ליז.

“בגיל שבע־עשרה היינו בדיוק באותו גובה. כן, אני יודעת, הייתי בפיגור מטורף. רק שיחקתי אותה שזה לא מפריע לי,” הוסיפה אודרי מידע שהפתיע את ליז. “אז זהו? את נשארת בצרפת? בפריז?”

“כן, כרגע ראיתי רק אותך, אני לא בטוחה שאני מעוניינת לחדש קשרים אחרים.”

“הגעת בתקופה קשה בשבילי. לפטריק אין עבודה כבר כמה חודשים, אז הייתי צריכה להוסיף מטופלים בקליניקה ואני עובדת מלא. אבל אני ממש רוצה שנמשיך להיפגש. את רוצה לבוא אליי ביום ראשון?”

“אולי נעשה איזה סופשבוע בבואסי?” הציעה ליז. “להיות שם ביחד, זה בטח ירגיש מוזר. מוזר ומרגש.”

“רעיון מקסים!” התלהבה אודרי, “אני גם אשמח להיות שם עם אימא שלך. את יודעת, היא נשארה בשבילי ‘האימא של ימי ראשון’.”

“טוב,” אמרה ליז, מדמיינת את סוף השבוע שלה עם אודרי, לבד, בבית הקטן בכפר, שהיה בילדותן התפאורה המתאימה ביותר למשחקיהן הסודיים.

“אז תבואי עם פטריק והבנות.”