בית בפורטוגל

חודשים רבים טרם המבול, בלילנו הראשון כתיירים בליסבון, התעוררה אורית מחלום ביעותים. בחלומה היינו נואשים מאוד לחזור לעיר שממנה הגענו, אך לא ידענו מהי העיר. צעדנו בין טיפות של כל מיני התרחשויות מוזרות. היא זכרה שמצאנו בניין וטיפסנו לגג. נשכבנו על שולי הבטון של בריכה ישנה ואנשים באו ונחו סביבנו. נדמה היה לה שחזרנו למקום שלנו, שנחלצנו מן הנסיגה בזמן, אבל כבר לא היינו חלק ממנו. "זה היה דומה לדיבור בשפה שהכרת וששכחת ואתה חורק שיניים בדברך", זכרה את התחושה. העיר הפורטוגלית נגעה ללבה, הציפה אותה, הטילה בה בלבול רב.

אהובתי העצובה לפעמים, השמחה תמיד. אהובתי החכמה שתלתליה כחורש פרוע, שבנתה את עצמה במו ידיה מחורבן ביתה, מתאהבת בעצב בליסבון כמו התנגן באוזניה הפאדו כשיר ערש שהיא זוכרת מילדות שלא היתה לה. "מאז הגענו לפורטוגל, אני מטולטלת. כאילו טיפסתי ושקעתי עם הסמטאות", היא חשה כי העיר הפסואית מטילה עליה את מצבי הרוח הגחמניים שלה. כל המעברים שאנו מגלים מן היופי אל בתי מתים חרבים. הדלתות הנעולות.

"אני מרגישה פה כפי שלא הרגשתי בשום עיר", החללים האפלים, ההיעדרות העמוקה. טלטלות של רגש. מהפכי נפש. עיר צבעונית, מתפוררת. חורבה נשענת על ארמון, עצמותיו הנחשפות של בניין השב לאדמה. עורקי הברזל. חיים לצד רפאים. לונה פארק ובית קברות. כל מה שהיה ואיננו עוד ובכל זאת נוכח מאוד בהעדרו. וילונות אכולי שנים מתעופפים ככנפי עש מחלון פתוח.

היא מחפשת את המילה המדויקת.

אני מקריא לה מאנריקה וילה–מאטאס הספרדי שתיאר את ליסבון ב"המסע האנכי" שלו, כ"עיר מבוכית, עם מצפים המשקיפים על מראות מתישים, והאמת הנצחית הריקה של השמים, עצובים ושובי לב מאינכמוהם. עיר אווירית שנדמית מגיחה כמו נחש מעורו. עיר שאתה מהלך בה גם פעם ראשונה וחש שכל חייך היית שם". אהובתי אומרת: "ליסבון מעלה משקע מקרקעית נפשי. אולי דברים שצריכים להישאר בתחתיתה." היא מחפשת חלונות נטושים. דמות ממתינה במסגרת החלון.

בשכונת גראסה שבה שוכן חדרנו השכור אנו שותים אספרסו חזק נהדר בקפה דה מונטה, שנראה כדירת משפחה: בעלת הבית, ילדיה, אנשי השכונה, הברמן והמלצרית, מי שבא ומי שיוצא, מי שמגיש ומי ששותה. לברמן השחור כעץ הבנה של הקפה קוראים דמיס במבי. אמו ג'מייקאית והשם בא לו מאביו האנגולאי. הוא כמעט עשרים שנים בליסבון, "כי האנשים חמים וקרובים ללב". בנה של בעלת המקום הוא ילד הסנדקאות שלו.

בית הקפה הקטן צבוע, כמו הרבה מקומות פה, באדום כהה כאיבר פנימי של חיה, מלא בצעצועים, כאילו ילדי בעלת הבית חיים איתה פה. כרזת אלמודובר תלויה לצד כרזות טום ווייטס ופרננדו פסואה. הצטברות של חיים אמנותיים וחיים שימושיים בלי הפרדה. ילדים, מטריות, אמפנדוס, עוגת תפוזים רטובה, עוגת שוקולד והקפה מעורר המתים. ישישה שאצבעותיה מעוקמות משיגרון מתעקשת לכלות לבדה עוגה גדולה. גבר מחוספס כיורד ים משחק עם ילד הבית במכונית צעצוע כחולה. גבר כרסתן מסביר בהתלהבות דבר מה לאישה כחושה, כשיחה בין דב לאנפה. האלמנות הזקנות נמוכות, לבושן מיושן, כאילו חיו במאה אחרת מנכדותיהן הפרועות למראה.