"איילנד היקר".
זה מה שהיא כתבה. בעט כדורי שחור. באותיות עשויות, מעובות בכוונה. איילנד יכול היה לראות אותה — רוכנת מעל המעטפה, מרוכזת, מעגלת אותיות, מעבה, מדגישה, חורטת כמעט.
הוא בהה במעטפה: לבנה, דקה ומלבנית, דחוסה בכיס המושב שלפניו, נשענת על המצע הקשיח של הוראות הבטיחות למטוס בואינג 747-400. הוא שיפשף את מצחו, עצם את עיניו, שלח יד ומשך את המעטפה מכיס המושב. שעות הטיסה הרבות ואצבעותיו שחזרו ונגעו בה סימנו עליה קמטים עדינים ואוזן מקופלת זעירה.
המעטפה חיכתה לו בפתח הדירה שלו. כמעט דרך עליה כשפתח את הדלת, הרצועה של הכלב בידו והמזוודות מאחוריו. חשב להשאיר אותה שם, על הארץ. חתומה. סגורה. עם רסיסי הרוק שלה על משולש החתימה.
האוויר הדחוס. המהום המנועים המונוטוני. היובש המייסר בקצות האצבעות. הסדקים בשפתיים. הצריבה בעיניים. הגרון. הלב. דואב. הראש. שלושים אלף רגל אל תוך השמים, והקרקע מחזירה אותו אליה. מושכת. גם אחרי כמעט שתים־עשרה שעות שבהן לא קם מכיסאו, מצמח זיפי זקן ליליים. זה אוחז בו ולא מרפה. המריא איתו, וגם ינחת. ציפורני העלבון הן חדות וארוכות. ומטונפות.
הגרון שלו גירד והוא השתעל. והשתעל. שיעול חזק, טורדני. המילים הכתובות על המעטפה רטטו על ברכיו. הוא ניסה להשתלט על השיעול היבש, חש במבטי הנוסעים ננעצים בו. לשווא. השיעול רק גבר.
הוא רצה לקפל את המעטפה לכדור קטן, כזה שידקור לו בכף היד, והוא ימעך, עד שכף ידו תנצח, והכדור יתרכך, והדיו שבפנים, או אולי העופרת — כי היא אהבה בדרך כלל לכתוב בעיפרון: פתקים, רשימות או סתם לקשקש כשדיברה, נניח, בטלפון — תימרח עד שלא יהיה אפשר לקרוא כלום מהמילים שלה.
"אדוני," הדיילת רכנה לעברו. הוא היה יכול ממש להרגיש את החזה שלה מבעד לבד הנוקשה של השמלה הכחולה, והמטפחת הירוקה, כחולה או כתומה, או אולי לבנה שעל צווארה — הוא ראה מטושטש — דיגדגה את מצחו, "נא ליישר את גב המושב. אנחנו נוחתים."
מה ההבדל בינה ובין רובוט, עם חיוך סתמי ועיניים מתות ואיפור מוגזם וגרביונים מיוחדים, תומכים, שעוטפים בחוזקה את העור כדי למנוע ורידים. הוא ידע. הוא הכיר. הוא הרגיש. הוא קילף בעצמו פעמים כה רבות, מעל רגליה של איילה. "סאפּוֹרט", היא קראה לגרביונים האלה שהיתה קונה בניו יורק. וגב המושב שלו נותר מיושר מתחילת הטיסה. אפילו את חגורת הבטיחות לא התיר. לילה, לפנות בוקר, בוקר, צהריים. כאן עכשיו חמש וחצי בבוקר־כמעט שש ושם — מה אכפת לו שם. והדיילת הזאת. היא סתם. מתוכנתת. אין רגש. קופסה ריקה.
וכאילו קראה את מחשבותיו, הדיילת סבה על עקבותיה והניחה את ידה על כתפו. "והכלב, בסדר. בדקנו."
הוא דאג לסנדי מהרגע שהכניס אותו לכלוב הפלסטיק הגדול והמסורג, שעם אחד מעובדי נמל התעופה הרים והניח על המסוע שלקח את הדוג־דה־בורדו הגדול שלו, מטושטש בכדורי הרגעה, מבטו מזוגג, פיו שמוט, לא מבין מה קורה. איילנד לא חשב שזה ישפיע עליו כך, אבל כשסנדי נעלם מאחורי השסעים של וילון הגומי השחור, חש כאילו בטנו מתרוקנת.
את השם איילנד המציאו לו לפני שנים, בתיכון. וזה נדבק. כינוי שנעשה לשם.
שערו היה מלא וגלי, הגיע עד עורפו וכיסה את קצות אוזניו. הוא נהג למשוך אותו לאחור, כשהוא מפריד באצבעות בין קווצות השיער. במצחו הגבוה נחרתו סדקים של שמש ומלח.
יותר משבועיים לא היה בים.
עיניו היו מלוכסנות מעט בחלקן הפנימי ואת כל שטחן הציף גוון כחול צלול, ששיווה להן מראה של שני פנסים בוהקים. שפתו העליונה היתה דקה וכשפיו היה סגור, נבלעה וכמעט לא נראתה. אפו היה שבור מעט וסנטרו מחודד. אין הרבה מורים־גברים בחטיבת הביניים, בני ארבעים ושלוש. לא בסביבתו, לפחות. לא כאלה שנראים כמוהו, לפחות. והוא שם לב איך התלמידות שלו הביטו בו.
זה, עד שעשה מעצמו צחוק.
כן. אפשר לומר שהוא היה חתיך. נטע זר בנוף המקומי — של חטיבת ביניים ביישוב שקיבל רק לאחרונה מעמד של עיר. אולי רק לבושו התאים למקצוע שלו, אפילו כעת, חולצת כפתורים משובצת בצבעי אפור־לבן מתחת לסווטשירט כחול עם רוכסן סגור, ומעליהם ז'קט כותנה חום שאיכשהו השתלב מצוין עם יתר הפריטים. מעין לבוש מוֹרי שכזה. ועד לפני שבועיים וקצת היה על פניו חיוך קטן, בפה סגור, שליווה אותו רוב שעות היום, הבעה קבועה ושלווה. של שלמות. של סיפוק. של ביטחון.
הוא היה מורה ללשון ולהבעה בכתב, ובשנה האחרונה גם בעל פה. הוא שיכנע את מנהלת בית הספר שפעם בשבועיים ילמד את התלמידים כיצד לדבר מול קהל. שיעורי "הבעה בעל פה", כך קרא להם — נמנע בכוונה משימוש במילים רטוריקה ותורת הנאום, כדי לא להרתיע את תלמידיו. הוא עצמו זכר נאומים גדולים כמעט בעל פה וקיבץ במהלך השנים נאומים שונים שהותירו בו חותם. התלמידים אהבו את השיעורים האלה. מאוד. לא פעם התעלמו מן הצלצול ונותרו בכיתה גם בהפסקה ולא היה להם אכפת.
הוא נהג להראות לתלמידים סרטונים של נואמים וניתח את שפת הגוף שלהם, מקפיא את התנועה. מצביע על הפה. על כף היד. על המבט. הוא ציטט באוזניהם את בנג'מין פרנקלין שאמר שנואם טוב הוא אדם בעל שטף של מילים ומעט היגיון, וטען והזכיר להם שוב ושוב שנואם צריך גם גוף אמין. כי שפת הגוף חשובה לא פחות.
לעולם לא יוכל לעמוד שוב מול תלמידיו.
גוף המתכת הענקי הנמיך. שקיות אשפה עצומות המתינו, מאובטחות בארונות המטבח המוארך. "הייתי הראשונה מהקורס שקיבלה גאלי אחורי," איילה התגאתה באוזניו. והרי ידוע שגאלי אחורי זה התפקיד הכי אחראי. להאכיל מטוס מלא בנוסעים, לחתום ולקבל על עצמך את האחריות על המספר הנכון של המגשים, מנות האוכל והציוד, לארגן, לתקתק, כדי שצ'יק־צ'ק יוכלו להוריד תריסים ולהרדים את הנוסעים.
הוא ישאיר את המכתב כאן.
איילנד קיפל את המעטפה לחצי, אבל כעבור רגע פרש אותה. תנועה אחת נוספת, קדימה, ממנו והלאה, והוא קורע את משולש המעטפה, תנועה פחות נחושה וחסרת מזל והוא פוצע את האצבע. חותך אותה עם הנייר. הוא ליטף את חוד הנייר.
הוא הביט שוב במעטפה. "איילנד היקר".
לא הפליא אותו שהתחילה את המכתב על המעטפה. זה התאים לה. הפליא אותו שלא העתיקה איזשהו ציטוט מאוסף הציטוטים שלה. היא לא היתה סופרת או משוררת או משהו כזה. דיילת אוויר. רק דיילת אוויר. אישה בת שלושים ושבע שרצתה להמשיך לדייל. לא רובוטית כמו ההיא שאמרה לו שסנדי בסדר. אישה נעימה. יפה וחכמה. באמת חכמה.
תמיד, מכל טיסה, איילה היתה חוזרת רעננה וזוהרת, פותחת את המזוודה הכחולה־קשיחה והכבר שרוטה שלה, ומוציאה קודם כול את נעלי הריצה ובגדי ההתעמלות. היא תמיד רצה, בכל מקום שהגיעה אליו. אספה זיכרונות דרך כפות הרגליים והקילומטרים שגמאה.
ככה, אגב, פגש אותה. בעצם, נתקל בה. הוא יצא מהים, חושב על הנאום של דה גול שהתכוון להקריא לתלמידיו. כששחה החליט היכן יעשה זאת. יֵצאו מהכיתה — דרך החלונות — אל רחבת הדשא של בית הספר. הוא יעמוד מולם ויקריא את הנאום הזה של דה גול מ־1940 אחרי שנמלט ללונדון, הנאום ששודר ברדיו ולא נישא מול קהל.
הוא לא חשב שגם הוא יימלט.
בכל אופן, יצא מהמים וחשב על המשפט, "האם נאמרה המילה האחרונה? האם עלינו לזנוח כל תקווה? לא! צרפת אינה אבודה."
ובדיוק כשחשב שוב על "צרפת אינה אבודה", בום. היתקלות. הוא חטף ישר בסרעפת. כאב משתק, ולרגע התקשה לנשום ולא הבין מה פגע בו. וכשראה אותה, הופתע. לגמרי הופתע. כי היא היתה קלילה כל כך. עדינה. ויפה. הבחורה הכי יפה שראה. והיא אחזה בו כאילו הכירו מזמן והתנצלה. ועזרה לו להזדקף. והוא עוד התקשה לנשום. וכשהתרומם בקושי, היא חייכה, ועיניה אמרו בהלה, אבל רק לרגע, ובמקום לדבר היא הסירה את האוזניות מעל אוזניה ותקעה אותן באוזניו, העבירה מאוזן לאוזן, כאילו הם משפחה וזה מותר ככה, מפה לפה, והוא הופתע כי הוא שמע את תיסלם שרים "חצבים פורחים" ולא איזה מוזיקת ריצה קלאסית יותר, באוזניו לפחות, שהוא היה מעדיף לוּ הספורט שבחר היה אחר משחייה יומיומית בים.
"יש לי קטע כזה. אני לפעמים פשוט עוצמת עיניים. נו. עניין של אומץ. לא יודעת. אולי שיגעון. מעדיפה לעשות את זה בריצה ולא, נניח, בנהיגה," היא אמרה לו כמה רגעים אחרי, כשהם ישבו על החוף.
הוא הביט בה, הדי המכה עוד פועמים בו, והאמין שהבחורה הזאת מסוגלת לנהוג בעיניים עצומות.
היא הושיטה לו יד. "אני איילה שֶלוֹ. כן. ככה. כמו המילה 'שלו', למשל — התפוח שלו, אבל במלעיל ולא כמו שכל מי שקורא את השם שלי מהכתב אומר: 'שלו', במשמעות של רגוע. בילבלתי אותך?" היא שאלה וצחקה. היד שלה קצת רעדה והיא חייכה ואמרה, "סליחה. קצת נבהלתי מעצמי. ואני מצטערת."
איילה שֶלוֹ. השם חדר למקום שקודם היו בו נאומים של דה גול וצרפת וקצת מצ'רצ'יל — "לפנינו חודשים רבים, רבים ביותר, של מאבק וסבל." איילה שלו.
איילנד הרחיק את אצבעו מן הרווח שבשולי המעטפה, הידק את המשולש והצמיד בין אצבעותיו, התכופף מעט ושלף מתחת למושב שלפניו תיק גב, קיפל את המעטפה בזהירות והכניס אותה לתא הקטן בחזית.
אחר כך, התיק עדיין על ברכיו, הגביה מעט את האגן, התאמץ להתרומם במושבו הצפוף כשחגורת הבטיחות מגבילה את תנועתו, ומשך מהכיס האחורי של מכנסי הקורדרוי שלו נייר מקופל — כרטיס הטיסה. הוא פרש את הנייר לפניו ונעץ מבטים בשמה המודפס. AYALA SHELO.
הוא מוכרח להפסיק לאהוב אותה.
איילנד הביט בנייר רגע אחד נוסף ומחשבה מטורפת (נוספת) עלתה בראשו. הוא יאכל את הנייר. ילעס ויבלע. ויגמור עם העלבון הזה. הוא קימט ומעך את הנייר לכדי כדור עגול וקירב אל פיו. הוא התנשף. השפה העליונה שלו התכסתה בטיפות זיעה. הנייר כבר ליטף את העור המבוקע של שפתיו כשהבחין בנער שישב ליד המעבר ונעץ בו זוג אישונים רחבים. איילנד הרפה מכדור הנייר, והוא התגלגל אל מתחת למושב שלפניו. הנער מיהר להסיט את מבטו.
המטוס הנמיך וחתך את העננים. איילנד נשען לאחור ושילב את ידיו כנגד חזהו — כפי שנהג לעשות כשעמד במרכז הכיתה והיה מרוכז בתלמיד שדיבר מולו — כפות ידיו תחובות מתחת לבתי השחי ואגודליו זקורים מעלה. הוא היה דרוך. לְמה. הוא לא ידע. חיכה. כמו אז. כשהדקות הצטברו. והוא המתין. ונדרך.
היא צדקה. המראה היה פנטסטי. גשר העץ נראה כמרחף באוויר, והפנסים, שהונחו במרווחים מדודים זה מזה על המעקה בשני צדדיו, נראו כמו גחליליות גדולות שמחזיקות את החבלים. ובקצה השני של הגשר ראה שטיח של ראשים ועיניים נוצצות. וממול, מרחוק, באופק, בד החופה הלבן מתנועע בעדינות עם רוח קרירה של תחילת האביב, ממתין לשניהם.
איילנד העדיף משהו צנוע. הוא היה מבוגר מדי ויתום מדי בשביל הפקה גדולה. מבחינתו טוב הפשוט — הוא, והיא, מתחתנים. רבנות. משרד. חדר. עירייה. לא משנה היכן. אבל הוא לא אמר כלום. מרגע שביקש שתתחתן איתו, נתן לה להחליט. לקבוע. והיא, חמודה כזאת, רצה, בדקה, אירגנה, הכינה וסגרה. הכול בטוב. אבל משהו בחתונה שינה אותה. הוא ניסה לגלגל לאחור את האירועים. להבין איך הופתע כל כך והתרסק ככה.
כל הדרך לגן האירועים היא חייכה אליו ואחזה בידו. עוטפת בכף ידה את האצבע והאמה שלו. היא שאלה אותו פעמיים אם השמלה שלה לא מתקמטת ואם האיפור מעל העפעף השמאלי בסדר, כי היא כבר שמה לב שיש לה שם חור קטן, חשוף, איכשהו הצללית התפספסה שם. את מתרגשת, הוא חשב, וליטף בעדינות את לחייה.
והם צעדו פנימה באור כתמתם של שקיעה וקריאת התפעלות נשמעה מסביב, וכשראה את המדשאה הרחבה והצמחייה המוריקה והאגם ברקע, הוא חש שלבו מתרחב. התחשק לו לדפוק על איזה קיר מרוב שמחה.
היא צדקה. הגן היה יפהפה. טוב שנתן לה לעשות מה שרצתה. טוב שנתן לה להחליט.
ואז היא נעצרה במקומה, ולשבריר רגע הוא לא שם לב שהיא לא לצדו והמשיך קדימה, וכשראה שהיא עומדת הסתובב אליה וראה שהאף שלה האדים ושהעיניים מבריקות, אבל אפילו לא הספיק להתקרב אליה, לבדוק, והיא כבר מיהרה להדביק את צעדיו. משהו גס היה בצעדיה — הם לא התאימו למראה שלה, הענוג. הכלתי. אבל כמעט מיד היא כבר ניצבה מולו והניחה את שתי כפות ידיה על חזהו, על הוורוד הבהיר־בהיר של חולצתו המגוהצת, והוא בלע את רוקו ואת בליל החרדה שאחז בו לרגע והעביר בגבו צמרמורת מכאיבה.
והרגע שלא מצא אותה, שלא מצאו אותה בכל הגן־אירועים־הנוצץ. וכולם חיכו. החזיקו נרות עם מגן מהשעווה הרותחת. והוא עמד בפתח הגשר לחייהם המשותפים רשמית — מרחוק הכסות המתנפנפת — ממתין לה.
והדי־ג'יי שאל מה קורה. הוא רצה ללחוץ על פליי. ושיתנגנו המילים: "הבחורה שלי". כי זה היה הסיכום ביניהם שהוא הבהיר לה בפשטות: אני לא רוקד ואת השיר לחופה — אני בוחר. הפתעה לך. ואת פניה שטף חיוך ענקי והוא היה מבסוט. וידע שזה יצחיק אותה. הוא אהב להצחיק אותה. והדי־ג'יי לחץ על הפליי ויזהר אשדות שר עם ה־ש' החורקת שליטפה את המילים "עם הבחורה שלי". והוא הביט סביבו, עדיין עם החיוך הזה, הכמעט מסופק, וחשב עוד רגע היא תצוץ לידו ותבקש סליחה — שנעלמה ככה — ותלחש לו, "הייתי חייבת פיפי."
ולפתע נדרך. כמו עכשיו כמעט. ובהלה ענקית שטפה אותו. מישהו חטף אותה. חדר פנימה אל גן העדן שלהם, שהיא בחרה, וגרר אותה בכוח. סתם לה את הפה, הרים אותה בידיים שחורות, מזהם את שמלתה ואת עורה. לוקח לו את איילה שלו.
האפשרות שבחרה לא להיות שם אפילו לא עלתה על דעתו.
אמא שלה התיישבה על הדשא ואבא שלה רץ מהאגם אל החדרים האחוריים ואל המטבח. ורק איילנד ניצב קפוא. לא הצליח לזוז. ובתוך המהומה שהחלה להתגבר, הוא התקשר למשטרה. חטפו לי את הכלה. ותוך כמה רגעים הגיעה למקום ניידת משטרה. וגם אמבולנס. שניהם היו כמובן מיותרים.
הגלגלים נגעו בקרקע בתנועת גלישה רכה, ומלבד רעידת התאים הקלה מעל ראשי הנוסעים, לא הורגשה שום חבטה. מישהו צחק ליד, "נו, א־מחייע, הפעם לא נתנו את ההגה בידיים של המתלמד." והוא שמע המהומים מגחכים מסביב. שוב גיחוכים. עם מבטים מתלכסנים ואנשים צוחקים. הוא מרגיש כבר את הגירוד מתחיל. בפנים. לא. הוא לא שומע כלום. זהו זה. רק בליל של מילים עוטף אותו. החדות מתפוגגת. מתרחקת. הוא לא מבין כלום. האוזניים מעורפלות. טוב מאוד. הוא לא מנסה לשחרר את הלחץ. אפילו שהוא רוצה מאוד לפהק עכשיו, הוא יתאפק. שיישאר. הערפל. זה מצוין לו. ערפל.
אביגייל –
בית הקפה של נורה אפרון /ורד שנבל
קסם של ספר!
ליב ואיילנד מגיעים כל אחד בנפרד ומסיבותיו שלו לניו יורק. לשם הם בורחים, שם הם מסתתרים, מנסים להתחיל את הכל מחדש.
ליב חיה את מאחורי הקלעים. מצלמת סצנות, מחברת, מוסיפה ועורכת לסרטונים. זה מה שמניע אותה, את זה היא אוהבת לעשות. לא בחורה צעירה, ליב. כבר ראתה דבר או שניים בחייה והלב שלה, שהתמלא והתרוקן פעם אחר פעם נדמה כי נסגר, נדמה כי היתה רוצה לסגור אותו.
איילנד הוא מורה שאוהב נאומים. נדיר לקרוא על אנשים שכ”כ אוהבים נאומים. הוא זוכר בע”פ נאומים ארוכים של גדולי העולם אך הנאום שלו, זה שאמר לאהובתו שם, מתחת לחלונה היה הנאום ששינה את חייו.
שניהם בורחים מכאב ומאנשים. מחפשים את האנונימיות והלבד בניו יורק הרחוקה. הגורל רוצה אחרת וכשהם נפגשים בבית קפה בו עובדת ליב מתחיל מבלי שהם עדיין ידעו השינוי המיוחל בחייהם.
כתיבת הספר כתובה בצורה מעניינת. הווה, זכרונות מהעבר ונגיעות מהעתיד. יש משהו מיוחד ומרתק בצורת הכתיבה הזו. גם השיחות בין הדמויות מיוחדות ומתאימות לספר. משפטים קצרים המכילים המון בתוכם, קצת כמו לתת לנו הקוראים להמשיך בדמיוננו את המשך השיחה.
עוד דבר מרתק בספר הן הדמויות. מלבד ליב ואיילנד אנו מכירים את חייו של ניסן, בעל בית הקפה שבו עובדת ליב. ליבו רחב, צחוקו רועם ועברו כואב.
טריפ, ידידה של ליב שהיה שם עבורה לכל אורך הדרך על מוזריותו ואהבתו אליה. דונה, השומרת חמורת הסבר בבניין בו מתגוררים ליב ואיילנד ואף סנדי, הכלב של איילנד. שלל הדמויות האלה ואחרות מוסיפות כל אחת בדרכה נדבך נוסף לעלילת הסיפור. אין דמות שנואה או רעה, אין דמות שמעייפת או חוזרת על עצמה. כפי שליב מחברת קטעי צילום כך עשתה הסופרת בצורה מצויינת עם הדמויות.
כיף אמיתי לקרוא את הספר הזה. כיף לעצור את הנשימה דווקא בשני בדפים האחרונים. הוא משאיר חיוך, אופטימיות ותחושה שהנה, קראנו ספר נפלא. לא בכינו, לא כעסנו, לא הרגשנו שהספר נמרח. דיוק, זה בדיוק התיאור של הספר.
הוצאת כנרת זמורה ביתן
עורכת: עלמה כהן ורדי
מירי (בעלים מאומתים) –
בית הקפה של נורה אפרון
ספר מקסים, נוגע בכל קשת הרגשות שלנו – עצב, שמחה, אהבה, שנאה, כאב, אושר, את כל זה מביעה הסופרת דרך הדמויות אשר חלקן מקבל תפקיד מרכזי בעלילה וחלקן משני. העלילה מתרחשת בניו יורק אליה הגיעו גיבורי הספר כל אחד מסיבותיו הוא, סיבות אשר מתגלות לנו עם התפתחות העלילה ושופכות אור על דרך התנהלותן הרגשית והמעשית של הדמויות. הספר כתוב בצורה מיוחדת אשר מביאה כל פעם נקודת מבט של דמות אחרת. לעיתים שתי נקודות מבט על אותה סיטואציה, לרוב מנקודת מבטה של הגיבורה.
לסיכום: נהנתי מאד, אהבתי מאד, וממליצה בחום!
רות (בעלים מאומתים) –
בית הקפה של נורה אפרון
ספר מקסים ורהוט. ספר שגורם לך להתמודד עם שאלות קיומיות יומיומיות של החיים. התמודדות עם בדידות. עם חברות. התאקלמות במקום זר ומנוכר. גבורי הסיפור הם שלושה אנשים בודדים שהספר מפגיש בינהם. האהבה בספר היא מרומזת קודם כל תאהב את עצמך ואז החיים יאהבו אותך בחזרה. רומן לא שגרתי. עמוק. גרם לי להתבוננות פנימית והכל תוך כתיבה יפה ורהוטה. ממליצה בחום
לימור –
בית הקפה של נורה אפרון
הוקסמתי מהספר שני אנשים שמגיעים לניו יורק כל אחד וסיבותיו עימו הם נפגשים במקרה בבית הקפה של נורה ושם מתחיל השינוי.
שולה גולד –
בית הקפה של נורה אפרון
‘בית הקפה של נורה אפרון’, מביא את סיפורם של מספר דמויות למודות עצב רב ובדידות. כשהבדידות תופסת, מתוך בחירה, חלק נרחב מחייהם. וכל העצב והבדידות מתרחשים תחת נופיה של ניו יורק. כשברקע התסריט וסט הצילומים של הסרט ‘אופטימיות היא שם המשחק’ בכיכובם של בראדלי קופר וג’ניפר לורנס.
ליב, שאמה נפטרה בילדותה, נטשה את ארוסה רגע לפני החתונה לאחר פגישה מקרית עם האחד שמתגלה כאהבת חייה. אבל, לאחר זוגיות קצרה של 4 חודשים נהרג הבחור ועולמה חרב עליה. ליב מרגישה צורך לנוטש הכל ובורחת לניו יורק. שם כנראה הבדידות קלה יותר. בניו יורק מגיעה ליב לבית קפה של ניסן ש”מאמץ” אותה, מעניק לה עבודה, עוזר לה למצוא מקום מגורים ומטפל לה במסמכים. במשך הזמן מוצאת ליב טעם לחייה בתחביב שממלא את עולמה והוא צילום מאחורי הקלעים בסט צילומים של סרטים ומפתחת חלום להשתלב בעולם הקולנוע.
איילנד, מורה במקצועו. בחור שבחורות אהבו לאהוב אבל אותן הוא לא רצה. כשמצא את האחת והם עמדו להתחתן, רגע לפני החופה היא חוטפת רגלים קרות ונעלמת. בעקבות אירוע משפיל מחליט איילנד לעזוב את הכול ולברוח לניו יורק, תוך ניסיון להתגבר על אובססיית האהבה שלו לחברתו לשעבר.
ניסן, בעל בית קפה אשר חי בניו יורק כבר שלושים שנה. בילדותו גילה את זהותו המינית, אבל אמו לא אהבה את מה שהתגלה, השפילה ונידתה אותו. את תקופת התבגרותו בילה בפנימייה בבדידות ללא משפחה ואחרי הצבא ירד מהארץ ולא חזר. לאחר שנים בניו יורק הוא פתח בית קפה שבמקרה היה בשכונה בה גרה הבמאית/תסריטאית נורה אפרון אשר השתמשה בבית הקפה כסט צילומים לכמה מסרטיה. את צעדיו הראשונים ליציאה מתוך בועת הבדידות מתחיל ניסן לבצע ברגע פגישתו עם ליב כשנוצר בניהם חיבור מיידי.
חייהם של השלושה משתלבות לסירוגין זה עם זה. כל אחד עם סיפורו העצוב ובדידותו. ומגלים שהבדידות ביחד נסבלת כשבעקיפין התמיכה אחד בשני עוזרת להם לצאת מתוך מעגל קסמים של עצבות, להצליח להרים את הראש ולנסות להתקדם לשלב הבא בחייהם. כשתסריט הסרט המצולם ברקע משתלב כחלק מהעלילה והקורא מקבל מידי פעם “טיפים” מה יקרה בעתידם של הדמויות.
עם כל העצב, הסיפור נכתב בעדינות ורגישות ואינו יוצר מועקה אצל הקורא, אלא להיפך עושה טוב על הלב.
מומלץ בחום.
שירי –
בית הקפה של נורה אפרון
הספר הזה גם קסם לי וגם נמרח מדי בעיניי. מצד אחד, ממש אהבתי את הרעיון, והעלילה הייתה יכולה להיות ממש ממש מעניינת, אבל משהו בכתיבה הרס לי את זה. במהלך קריאת הספר פעמים רבות התעוררה בי תחושה כאילו אין בו בכלל התקדמות, תחושה של תקיעות במקום. לכן, אני ממליצה על קריאתו רק לאנשים עם סבלנות. קריאה מהנה!
מיקי –
בית הקפה של נורה אפרון
ספר רגיש ומהורהר, שלוש דמויות שמזמינות אותך לתוך עולמן, דורש קצת התעמקות וקצת סבלנות אבל התוצאה שווה את זה
נופר –
בית הקפה של נורה אפרון
החיים כמשל לאהבה
כמותם, האהבה יודעת לקום מעפר אך תמיד דועכת לאט לאט אל מותה
או שהאהבה משל לחיים
שכמותם מתפרצת כשהנסיבות מתאימות אבל תמיד מחפשת סיבה לקיומה במתח שבין הפריחה לחידלון.
גלית –
בית הקפה של נורה אפרון
סיפור רגיש ומהורהר, שלוש דמויות שמזמינות אותך לתוך עולמן, דורש קצת התעמקות וקצת סבלנות אבל התוצאה שווה את זה.לא יכולתי להניח עד לסיום.
מומלץ מאד
עינת –
בית הקפה של נורה אפרון
סיפור מקסים ונוגע ללב על שלוש דמויות בודדות מבחירה. המפגש בינהן וההתמודדות דלהן עם הבדידות לבד וביחד. לטעמי הספר נתקע לפרקים אך ההתמדה בסוף השתלמה.