בית התה על פס המוות

אבישי המשיך לגרור רגליים בשלג. הוא לא ידע לאן, רק שצריך להמשיך לגרור רגליים.   הוא המשיך לגרור רגליים והתחיל להיפרד, לומר RIP לעצמו. מאוחר מדי בשביל קדיש.   אבישי המשיך לגרור רגליים ולתכנן תוך כדי כך הלוויה לעצמו. לחשוב מה יתנגן בה, מה ייאמר בה. שיגידו רק אמת. שיגידו לאחותו לא לבכות, לא להיות עצובה, שהוא בגן עדן עם אבא. שישקרו. הוא המשיך לגרור רגליים, וביקש שיעטפו אותו בתכריכים של שאנל. גם ככה ילך לגיהינום ואי־אפשר למנוע את זה. המשיך לגרור רגליים, עצם עיניים ושילב זרועות, ניסה לדמיין את התנוחה האחרונה, את הרגע שישימו אותו בבוץ, וייתנו לו להיות עם הכוכבים.   אבישי המשיך לגרור רגליים, ולא ידע אם הוא גומר רשע חוטא או צדיק ירא. רצה להיות גאה, אבל איכשהו התבייש.   המשיך לגרור רגליים עד שמעל הרכס זרחה שמש חמימה, הרוח שככה, השמים התבהרו, ועשרות גופות של מטיילים נחשפו מבעד לשלג. מסוקי צבא נפאל חגו מלמעלה, מחפשים את מי שעוד ניתן להציל. חייל נגלה באופק, נפנף לאבישי ושלח קריאת חילוץ במכשיר הקשר.   אבישי התקדם לעברו בשקט, ממשיך לגרור את הגופה ברגליים.   החייל ביקש ממנו לעזוב אותה ולעלות למסוק, אבל אבישי לא הגיב. הוא אחז ברגליים הקפואות שלה, סירב להרפות, עד שהחייל משך אותו בכוח אל תוך המסוק.       כעבור עשר דקות הם נחתו בכפר מוקטינאת, במורד פס ההרים. על הקרקע המתינו מטיילים ישראלים ואנשי השגרירות, שקיבלו את פניו בחום, באוכל ובביגוד. "אתה גיבור," אמרו לו, "פעלת נכון." הם שפשפו את ידיו ורגליו, ליפפו עוד ועוד שכבות חמות, אבל אבישי לא הגיב.   הוא עצם עיניים.             אסון כבד בנפאל   אחד ממסלולי הטיול היפים ביותר בעולם הפך לשדה קטל כשמאות תרמילאים נלכדו בסופת שלגים קטלנית בגובה 5,416 מטר • עשרות מטיילים מכל רחבי העולם נספו על פס ההרים, עוד עשרות נפגעו קשה מהקור, ביניהם קבוצת ישראלים שנקלעה ללב הסערה   שליחי ״ידיעות היום״ מדווחים מנפאל   14.10.2014           16.10.2014 מרפאת המטיילים, קטמנדו     חדר 102 אבישי פקח עיניים.   ״Dai no! No enter! ״ זיהה את זעקותיה של אחות המרפאה וזינק בבת אחת ממיטת האשפוז לתנוחת קרב. הוא פתח את דלת החדר בבעיטה והציץ החוצה. בקצה המסדרון הוא ראה אותה מתעמתת עם אדם זר, חצי מוכר. ״יניב?״ שאל בהיסוס, מתקשה להחליט אם הוא רואה נכון או שאלה התרופות שמטשטשות את הכול.   ״תוריד אותה מהגב'שלי, אבשי,״ צעק האדם חזרה לעברו, ״באתי לדבר איתך.״   חתך הדיבור הזה. לאבישי כבר לא היה ספק. ״זה בסדר,״ מיהר לסמן לאחות המבוהלת, ״He's family.״   יניב דחף את האחות הצדה ורץ לעבר אבישי. ״דבר,״ הורה ותפס לו בחלוק האשפוז, ״אין לנו זמן.״ הוא שלף מהכיס האחורי עט ופנקס שחור קטן. היו לו תנועות חדות כאלו, כמעט מאיימות, ואבישי אכן חשש. העיניים עדיין סירבו להיפתח לגמרי, אבל האם זה באמת אותו יניב מהטרק? זה עם הבייבי־פייס והתסרוקת הסא״לית, עם הפאסון והביטחון, ההתנשאות והאנטיפתיות, אבל גם מי שידע להיות רך, במיוחד כשהיה לידה?   יניב הישיר אליו מבט, אבל אבישי התקשה לזהות אותו. זה מבט אחר. זה אדם אחר, אדם בשליחות.   ״דבר כבר!״ פקד יניב בתקיפות. הוא משך את אבישי חזרה לתוך החדר והתיישב על קצה הכיסא שליד המיטה. ״דבר, אבשי. שפוך הכול. מה היה? מהרגע שהתפצלנו ועד הסוף.״   ״באת לתחקר אותי? זה מה שכל כך דחוף לך עכשיו? החיפושים עדיין נמשכים ובזה אתה מתעסק?״   יניב מחץ בכוח את העט שהחזיק ביד. ״אתה לא הסיפור פה, אבשי. לא באתי בשבילך. לא באתי לביקור תנחומים, וגם לא באתי לחפש אשמים. צוות החילוץ צריך את זה, אז תוציא לרגע אחד את הראש מהתחת ופשוט שתף פעולה."         חדר 101   יעל התעוררה מעוצמת הרעש שהדהד במסדרון. היא הסתכלה סביבה - הכול נראה מטושטש, אבל גם ככה לא רצתה לראות. עד אתמול עוד באמת האמינה שהכול יהיה בסדר. קצת כוויות בידיים, והרגליים עדיין נראות זוועה - אבל בטח הכול יסתדר תוך שבועיים־שלושה. זה גם מה שאמרה האחות הנפאלית שנכנסה כל כמה שעות לחדר כדי לשים לה את היד בקערת מים חמימים ולחבוש מחדש. יעל העדיפה להקשיב לה ולא לרופא הבריטי החמוץ. מה הוא מבין? נראה אותו שורד משמרת אחת בבילינסון עם גישה כזאת. לפני יומיים הוא הגיח פתאום משום מקום והתחיל לגעור בה, ״למה הורדת את הכפפות שם בשלג?״   ויעל לא ידעה בכלל איך להתחיל להסביר. הוא אמר לה שהאצבעות ביד ימין סבלו זמן רב מדי מחוסר אספקת דם, ושעכשיו הוא חייב לקטוע את כולן לפני שהמצב יחמיר. אגב, הוסיף בנונשלנטיות, כפות הידיים יהיו רגישות עוד כמה שנים ולכן צריך כנראה להימנע מלגעת בדברים. באנשים. בטלפונים.   "כנראה." איך בכלל מעכלים בשורה כזאת? ומה זאת אומרת "חייב לקטוע את כולן"? יעל לא הבינה. אלה האצבעות שלה, וזאת החלטה פרטית שלה. אף אחד לא ייקח לה אותן בלי אישור. הרי היא זו שהולכת להעביר את המשך החיים עם פרופורציות גופניות כמו בציור של ילד בן שש. שואו קצת רספקט.   אבל היו לה כאבים מטורפים בכל פעם שהיד זזה. והאצבעות התחילו להתקפל, ובכל שעה שעברה הן נצבעו בגון סגול עמוק עוד יותר. מי בכלל חשב עליהן לפני כן? כמו המכשירים שמעריכים אותם רק ברגע שהם מתקלקלים. אבל עכשיו היא ניסתה למתוח כל דקה שנותרה לה בחברתן. היא התחילה לדבר אליהן. עודדה אותן לצאת, להרגיש, הכריחה אותן לאחוז בכוס קפה, להחזיק עט, לשלוח לאמא הודעה, כל כך ניסתה שירגישו, אבל כלום, גם לא נמלול. קפואות. מתות.   החמוץ חזר ואמר שהיא מבזבזת את הזמן שלו ושלה, שאם היא לא תחתום על המסמך שמאשר את הניתוח, הוא ייאלץ להעביר אותה לרופא אחר במרפאה. היא ידעה שאין שום רופא אחר במרפאה.   אבל יעל המשיכה להתעקש. לא היתה מוכנה לאבד אותן, אף לא אחת. היא הרגישה שהיא חייבת להילחם, גם בשם שאר המטיילים. כל חלק חי שנותר בה נותר חלק חי מהם. אז היא היתה מוכנה לנסות הכול - דיקור, קמעות, רבנים, מכופפי כפיות, איזה אושו אחד שהגיע עם משחות נחשים. מיה הביאה אותו. היא הרגישה כל כך רע שברגע האחרון הבריזה מהטרק, עד שהתרוצצה בחצי נפאל כדי למצוא טיפול אלטרנטיבי עתיק. אבל האצבעות רק הלכו והתקשו. החמוץ אמר שאם היא תמשיך להקליד ככה על המחשב, הן פשוט יישברו, ומשם זה כבר יכול להגיע לנמק ולקטיעה של כל היד.       בסוף היא נכנעה. הבינה שאין ברירה אלא להתמודד עם זה. החתימה אתמול על המסמך היתה אחת ההחלטות הכי מפחידות שקיבלה בחייה. ועכשיו, יום אחרי כן, היא לא רוצה להסתכל ימינה. יעבור עוד הרבה זמן עד שתהיה מסוגלת. האחות סיפרה לה שהחמוץ דווקא ממש השתדל, שבמקום לכרות אותן מהשורש הוא השאיר כמה סנטימטרים, ובכל חיתוך ניסה לראות כמה אפשר עוד להציל. אבל בתום הניתוח נותרו רק מפרקי אצבעות. וכאבים, לעזאזל. כאבים שלא עוזבים. היא לא הבינה איך אפשר להרגיש כאב כזה חד של אצבעות, גם כשהן בכלל לא שם.   אז היא פשוט העדיפה לישון. להתחנף לאחות שתביא עוד מנת אוקסיקוד כדי להעלים את הצעקות מהחדר שממול, ולישון.         חדר 103 ״אתם משקרים. כולכם משקרים. איפה היא? מה קרה לה? אתם משקרים לי!״   סתיו כבר קרא בכל אתרי החדשות שיש עוד הרוגים ישראלים, אבל עד שלא קיבל בשורה רשמית סירב להאמין. החמוץ הכפיל לו את מינון כדורי השינה, אחר כך שילש, אבל סתיו לא הצליח לישון ברציפות יותר משעתיים. ״לא יודע מה זה להירדם כשאני לא מחובק איתה,״ אמר למיכה, וכשבשאר חלקי המרפאה שררה חשיכה מוחלטת, בשני החדרים שלהם סירב האור להיכבות. האחיות כבר התרגלו. גם לביטים של הטראנס. הן ידעו שסתיו צריך אותם ברקע.   הידיעה על האסון התפשטה מהר ברחבי הטאמל, רובע התיירים של קטמנדו. לפי כמות המבקרים שהגיעו כדי להיות לצדו במרפאה, נדמה היה שחצי מהשכבה של סתיו מטיילת באוקטובר בהימלאיה. כמה צעדים משם, בהמשך המסדרון, נותר החדר של מיכה חרישי. מפעם לפעם הגיעו הרב של בית חב"ד, וגם איזו תרמילאית קשישה ומעט תימהונית שמעולם לא פגש קודם. חוץ מהם שום אורח לא הגיע לבקר אותו. אבל מיכה לא התיימר להיות סתיו, וגם מעולם לא הכחיש שלילד יש כריזמה, אלא שבזמן הטרק הוא התקשה לתת לכל הקסם הזה לסחוף אותו. כמעט עשור ושני תארים הפרידו ביניהם. ״זה ילד,״ אמר אז לליאורה, ״על מה כבר נדבר איתו?״   גם במרפאה הם לא דיברו הרבה. בשעות הלילה המאוחרות, כשזרם המבקרים של סתיו פסק, נכנס אליו מיכה בשקט לחדר, והשניים פשוט בכו זה על כתפו של זה. "אתה היחיד שמבין אותי,״ אמר לו סתיו, ״אני רק רוצה שיבוא כבר הבוקר... לגלות שכל זה לא קרה.״