בית מאיה

 הפרק הראשון

הבית בליסבון שבני מאיה באו לגור בו בסתיו של 1875 נודע בקרב דיירי רחוב סָאוּ פְרַנְסִישְׁקוּ דֶה פָּאוּלָה ובכל רובע החלונות הירוקים כבית רָמַלְיֵטֶה, או פשוט רָמַלְיֵטֶה. למרות השם הרענן הזה של וילה כפרית היה רָמַלְיֵטֶה בית רחב מידות וקודר בעל קירות חמורי סבר. שורת גזוזטראות צרות מברזל נמתחה בקומתו הראשונה, ומעליה השתרך טור ביישן של חלונות קטנים שחסו בשולי הגג. אלה שיוו למבנה מראה עגמומי של אכסניה כנסייתית, כיאה לבניין מתקופת שלטונה של הוד מלכותה מריה הראשונה: בגלל פעמון קטן וצלב שהזדקר בראשו דמה הבית לסמינר של ישועים. השם רָמַלְיֵטֶה נבע בוודאי מציפוי האריחים המרובּע, שהונח במקום המיועד לסמל האצולה שמעולם לא הספיקו להציבו. על ציורו — זר חמניות גדול קשור בשנץ — בלט תאריך שהיה מורכב מאותיות וממספרים.

שנים רבות עמד הרָמַלְיֵטֶה בשיממונו, סורגי האשנבים בקומת הקרקע עטו קורי עכביש, והבניין כולו התכסה בגוונים של חורבן. בשנת 1858 ביקר בו מונסניור בּוּקָרִינִי, שגרירו של האפיפיור, מתוך כוונה לקבוע שם את משכנו, והוא הוקסם מצביונו הכנסייתי הרציני של המבנה ומן השלווה המנומנמת ששררה ברובע כולו. גם חלקו הפנימי של הבית גדול המידות מצא חן בעיניו: המבנה דמוי הארמון, התקרות המצופות ספינים והקירות המכוסים תמשיחים, שזה מכבר דהו מהם הוורדים בנזרים ופניהם של הקוּפִּידוֹנים הקטנים. אולם המונסניור שלבש בגדי כהונה של הגמון רומי עשיר, נזקק במעונו לחורשות ולמימיו של גן לתפארת, ואילו רָמַלְיֵטֶה לא ניחן אלא בגינת ירק דלה ולא מטופחת על רקע של מרפסת לבֵנים, גינה מופקרת לעשבים שוטים ובה רק ברוש אחד, ארז אחד, מפל מים זעיר חָרֵב, ברֵכה ריקה ממים מלאה עיי מפולת ופסל שיש (המונסניור זיהה בו מיד את ונוס מקִיתִירָה) שהשחיר באחת הפינות, הלום לחות איטית של ענפי בר. מלבד זאת דמי השכירות שדרש וִילָסָה הזקן, האפיטרופוס של בני מאיה, נראו למונסניור כה מופקעים, עד שהוא שאל את האיש בחיוך אם נדמה לו שהכנסייה שרויה עדיין בימי לֵאוֹן העשירי. וִילָסָה השיב שגם האצולה אינה חיה עוד בימי ז'וּאָוּ החמישי, והרָמַלְיֵטֶה הוסיף לעמוד בשיממונו.

תכליתה של אותה בקתה חסרת תועלת (כפי שכינה את הבית וִילָסָה הבן, אשר מונה אחרי מות אביו לשמש הגזבר של משפחת מאיה) בשלהי 1870 לא היתה אלא אחסון הרהיטים וכלי החרסינה מארמון המשפחה בבֶּנְפִיקָה. הארמון היה בית מגורים היסטורי כמעט שעמד למכירה פומבית במשך שנים רבות, עד שנקנה בידי קוֹמֶנְדָטוֹר מברזיל. באותה העת נמכרה נחלה אחרת של בית מאיה, טוּזֶ'יְרָה, ומתי מעט בליסבון אשר זכרו עדיין את בני משפחת מאיה וידעו שמאז התחייה התבודדו להם האצילים הללו באחוזתם, סנטה אוּלַוְיָה שעל גדות נהר הדוֹרוּ, שאלו את וִילָסָה אם אותם אנשים ירדו מנכסיהם.

"יש להם עדיין פת לחם," השיב וִילָסָה בחיוך, "וגם חמאה למריחה."

בני מאיה היו נצר למשפחה עתיקת יומין מבֶּיְרָה — תמיד מעוטת צאצאים, חסרת רציפות משני צדי אילן היוחסין שלה וגם בלי קרובים רבים — ועכשיו הצטמקה לשני גברים בלבד: אדון הבית, אָפוֹנְסוּ דָה מאיה, ישיש, כמעין אב קדמון, ודומה שעבר את גיל המאה, ונכדו קַרְלוּשׁ שלמד רפואה בקוּאִימְבְּרָה. כשפרש אָפוֹנְסוּ אחת ולתמיד לסנטה אוּלַוְיָה, כבר עלתה תשׂואת אחוזתו לחמישים אלף קְרוּזָדוּ, וכן הצטברו מאז חסכונות של עשרים שנה בכפר. לאלה הצטרפה הירושה של קרוב המשפחה האחרון, סֵבַּשְׁטִיאָוּ דָה מאיה שחי בנאפולי בגפו מאז 1830 ועסק בנומיסמטיקה, והאפיטרופוס הרשה לעצמו לחייך חיוך מלא ביטחון בשעה שדיבר על בני מאיה ועל פרוסת הלחם שלהם.

וִילָסָה הוא שהמליץ בעצם על מכירת טוּזֶ'יְרָה, אבל מעולם לא הסכים שאָפוֹנְסוּ ייפטר מבֶּנְפִיקָה, ולו משום שהכתלים בארמון המשפחה שם היו עדים למקרים רבים כל כך של מפח נפש. "כך," אמר וִילָסָה, "קורה לכל הכתלים." כתוצאה מכך לא היה לבני מאיה בית בליסבון, זולת הרָמַלְיֵטֶה שלא היה ראוי למגורים. אָפוֹנְסוּ בגילו המופלג אמנם אהב את הרוגע בסנטה אוּלַוְיָה, אולם נכדו — עלם טוב טעם וחובב מותרות שבילה את חופשותיו בפריז ובלונדון — לא רצה בתום לימודיו לקבור את עצמו בין הצוקים שלאורך הדוֹרוּ. ובכן, חודשים אחדים לפני שהבחור עזב את קוּאִימְבְּרָה, הדהים אָפוֹנְסוּ את וִילָסָה בהודעה שהוא החליט לבוא לגור ברָמַלְיֵטֶה! האפיטרופוס חיבר מיד דוח ומנה בו את חסרונותיו של הבית הגדול. בראשם עמד הצורך בשיפוצים רבים הכרוכים בהוצאות גדולות עד מאוד. אחריו הוזכר היעדר הגן, מן הסתם נקודה רגישה ביותר למי שעזב זה עתה את חורשותיה של סנטה אוּלַוְיָה. לבסוף צוין גם רמז לאגדה שלפיה צופנים כותלי הרָמַלְיֵטֶה סכנת מוות לבני מאיה, ולדברים אלה צירף האפיטרופוס בשיקול דעת את המשפט: "אף כי אני ממש מתבייש להזכיר הבלים כאלה במאה זו של ווֹלְטֵר, גִיזוֹ ופילוסופים ליברלים אחרים..."

אָפוֹנְסוּ צחק צחוק רועם למקרא המשפט הזה והשיב כי הנימוקים מצוינים, אבל הוא רוצה לבוא בצל קורתו במובן המסורתי של הביטוי. אם יש צורך בשיפוצים — יהי כן וביד רחבה, ואשר לאגדות ולאותות מבשרי רעות — די לפתוח את החלונות לרווחה ולתת לשמש לחדור.

הוד מעלתו אמר את דברו, ומכיוון שהחורף היה שחון התחילו העבודות מיד בהנהגתו של איזה אֶשְׁטֵוֶשׁ — אדריכל ופוליטיקאי ממקורביו של וִילָסָה. אומן זה הלהיב את האפיטרופוס במיזם מדרגות ראוותניות, ששני פסלים מצדיהן יסמלו את כיבוש גִינֵאָה והודו. כמו כן הפליג ברעיון ליצור בחדר האוכל אשד מחרסינה, אלא שאז הופיע בליסבון במפתיע קַרְלוּשׁ ועמו אדריכל מלונדון שהיה גם מעצב פנים, ולאחר שמיהר לבחון עמו כמה עיטורים וגוונים של בדי ריפוד, הפקיד את הלונדוני על ארבעת קירותיו של הרָמַלְיֵטֶה כדי שהאנגלי ייצור שם על פי שיקול דעתו ובטוב טעמו פְּנִים נוח, אשר ישלב בפאר שלו תבונה ואיפוק גם יחד.

וִילָסָה התרעם מרה על ביזוי האומן הפורטוגלי, ואֶשְׁטֵוֶשׁ הלך לצווח במרכז מפלגתו שהמדינה אבודה. גם אָפוֹנְסוּ הצטער על פיטוריו של אֶשְׁטֵוֶשׁ ואף דרש שתוטל על האיש המשימה של בניית האורוות. האומן כבר התכוון להיעתר, אלא שאז מונה לתפקיד מושל אזרחי במחוז.

בתום שנה שקַרְלוּשׁ הגיע בה תכופות לליסבון כדי להשתתף בעבודות, "ללטש את ליטושיו האסתטיים", נותרה מן הרָמַלְיֵטֶה הישן רק חזיתו העגמומית. אָפוֹנְסוּ לא רצה לשנותה מפני שהיא היתה חלק בלתי־נפרד מחזותו של הבית, ווִילָסָה הודה ללא היסוס שג'ונס בְּיוּל — כך כינה את האנגלי — הפך את הרָמַלְיֵטֶה ל"מוזיאון" בלי להפריז בהוצאות ותוך שימוש מושכל בעתיקות מבֶּנְפִיקָה.

מה שהפתיע מיד היה החצר. לפנים היתה כה מדכאת, עירומה וזרועת טרשים, ואילו עתה בהקה ברצפתה המשובצת אבני שיש לבנות ואדומות, עטורה צמחי נוי, כַּדֵּי קִימְפֶּר ושני ספסלים פיאודליים ארוכים שקַרְלוּשׁ הביא מספרד, והיו מגולפים וחגיגיים כמו מקהלות בקתדרלה. המבואה שמעל לחצר היתה מצופה כמו אוהל מרופד מן המזרח והחניקה כל רחש פסיעות, והחדר היה מעוטר בספות ובכורסאות מכוסות שטיחים פרסיים, בצלחות מוּרִיּוֹת רחבות ובהן השתקפויות מתכתיות של נחושת, בשילוב הרמוני של גוונים כהים ובהירים, ובלובן השיש הצח שלהם בולטת דמות נערה החוששת מן הקור ומצטמררת כשכף רגלה הקטנה טובלת במים. מסדרון מרווח יצא משם מקושט בפריטים יקרי הערך מבֶּנְפִיקָה — תיבות גותיות, כדים גדולים מהודו וציורים עתיקים בעלי צביון דתי. מיטב אולמות הרָמַלְיֵטֶה נפתחו לגלריה הזאת. הטרקלין האצילי שהשימוש בו היה נדיר טבל כל כולו בבְּרוֹקָדִים מקטיפה בצבע ירוקת הסתיו, וחלש עליו לתפארת פרי מכחולו של קוֹנְסְטֶבְּל: דיוקן חמותו של אָפוֹנְסוּ, רוזנת רוּנָה, חובשת כובע בעל שלוש פינות מקושט בנוצות ולובשת שמלת שָׁנִי של ציידת אנגלייה על רקע נוף ערפילי. באולם הסמוך, הקטן יותר, נהגו לנגן מוזיקה, והוא דמה לחדר מן המאה השמונה־עשרה ברהיטיו העטורים זרי זהב ומרופדים בבדי משי שענפיהם מבריקים. שני גובלנים דהויים בגוונים של אפר כיסו את קירותיו ברועים ובחורָשים.

ממול עמד שולחן הביליארד מצופה בעור מודרני שג'ונס בְּיוּל הביא, וחסידות כסופות עופפו על משטחו בסבך ענפים ירוקים כבקבוק. לצדו נמצא חדר העישון שהיה האולם הנוח ביותר ברָמַלְיֵטֶה: ספותיו העות'מניות היו רחבות ורכות כמיטות, והנועם החם והאפלולי של הריפוד הארגמני והשחור הואר בחדוות צבעיהם המתרוננים של כלי החרס ההולנדיים הישנים.

בקצה המסדרון שכן חדר עבודתו של אָפוֹנְסוּ, חדר מצופה אריגי דמשק אדומים כמו לשכה ישנה של בישוף. שולחן המהגוני המוצק, המדפים הנמוכים מעץ אלון מגולף, הפאר החגיגי של כריכות הספרים — החזות המחמירה של הכול שם אמרה שלווה מלומדת. את זו הבליט עוד יותר ציור המיוחס לרובנס, שריד עתיק מעברו של הבית. בציור הציג ישו על הצלב מערומי אתלט על רקע של שקיעה סוערת וסמוקה. ליד האח סידר קַרְלוּשׁ פינה לסבא ובה מחיצה יפנית רקומה בזהב, פרווה של דוב לבן וכורסה מכובדת שריפודה הראה עדיין את סמל בית מאיה על אריג המשי הדהוי.

לאורך המסדרון בקומה השנייה שהיה מקושט בדיוקנאות של בני המשפחה, שכנו חדריו של אָפוֹנְסוּ. קַרְלוּשׁ הקצה לעצמו חדרים בפינת הבית, וכך זכה בכניסה פרטית ובחלונות שנשקפו אל הגינה. היו אלה שלושה חדרים צמודים בזה אחר זה, ללא דלתות ביניהם, מאוחדים באותו שטיח. המסעדים המרופדים והקירות המצופים במשי הביאו את וִילָסָה לומר שהטרקלינים אינם יאים לרופא, אלא לרקדנית.

לאחר שסודר בקפידה, נשאר הבית ריק מאדם בשעה שקַרְלוּשׁ שכבר סיים את חוק לימודיו, ערך מסע ארוך באירופה. רק ערב שובו של נכדו בסתיו הנאה של 1875 החליט אָפוֹנְסוּ לבסוף לנטוש את סנטה אוּלַוְיָה ולעבור לגור ברָמַלְיֵטֶה. זה עשרים וחמש שנים לא ראה את ליסבון, וימים ספורים אחרי בואו התוודה בפני וִילָסָה, שהוא שוב עורג לצללים שבסנטה אוּלַוְיָה. אבל מה לעשות! הוא לא רצה לחיות בנפרד מנכדו, וקַרְלוּשׁ מצדו, חדור רעיונות רציניים על קריירה פעילה, היה צריך בוודאי לגור בליסבון. יתרה מזאת, הקשיש לא סלד מרָמַלְיֵטֶה, אף כי נכדו התלהב מפאר המותרות באקלים הקר והִפריז בגובלנים, בווילונות כבדים ובבדי קטיפה. גם הרובע נעם לו מאוד, אותו רוגע מתוק של פרבר המתנמנם לו בשמש, והוא חיבב אפילו את גינת הירק שלו. מובן שלא השתוותה לגן של סנטה אוּלַוְיָה, אבל האווירה בה היתה מענגת נוכח החמניות הזקופות ליד מדרגות המרפסת, הברוש והארז המזדקנים בצוותא כשני ידידים עצובים, וונוס מקִיתִירָה שהיתה צחורת גוון כמו פסל בפארק, ודומה שהגיעה זה עתה מוֶרְסַאי, ממצולות המאה הגדולה. המים שוב נבעו ושפעו, המפל הקטן הרהיב ביופיו, שבוי בגומחת קונכיות ושוצף על שלושה מפלסי אבן מעוצבים בנועם פסטורלי, ובכי פסלה של אֵלָה ביתית שדמעותיה זלגו טיפין טיפין לתוך אגן שיש — כל אלה שיוו נופך נוגה לאותה פינה שטופת שמש בגינה.

בהתחלה העציב את אָפוֹנְסוּ הנוף שנשקף מן המרפסת. בשכבר הימים בוודאי יכלו לראות משם את הים. אולם הבתים שנבנו מסביב בשנים האחרונות הסתירו את האופק הנפלא, וכעת לא היה כל הנוף מול הרָמַלְיֵטֶה אלא רצועה צרה של מים וגבעה שביצבצה בין שני בניינים בני חמש קומות, מופרדים זה מזה בשסע רחוב. אָפוֹנְסוּ בכל זאת גילה בנוף הזה קסם של קרבה. המראה דמה לציור של ים שמסגרתו מסותתת אבנים לבנות, והוא תלוי בשמי התכלת לנוכח המרפסת וחושף באינסוף מגוונים של צבע ואור את האפיזודות החמקניות של חיי נהר שלווים. פעמים הראה מפרש של ספינה מטְרָפַרְיָה הבורחת בעדנה אל חסדי הרוח. פעמים גילה ספינת משוטים שמפרשיה פרושים כולם, והיא שטה במשב נינוח, בעצלתיים, לתוך האודם של בין הערביים, ולפרקים חשף את תוגתה של אוניית נוסעים גדולה המפליגה במורד הנהר, מסוגרת ומוכנה אלי נחשול, מגיחה לכהרף עין ותכף נעלמת כאילו נטרפה כבר בים המהוסס. במשך ימים תמימים צייר המראֶה על אבק הזהב של דומיית אחר הצהריים את דמותה השחורה של משחתת אנגלית... ותמיד הופיע ברקע נתח מן הגבעה הירוקה־השחורה ועל ראשו טחנת רוח שחדלה מעמלהּ ושני בתים צחורים בשולי המים — בתים עתירי מבע, או בוהקים ומחזירים זהרורי חמה מזגוגיותיהם הניצתות ויוקדות, או עוטים עליהם בערוב היום ארשת מהורהרת, מכוסים במיני ורוד ענוגים של דמדומי שקיעה, דומים כמעט לסומק האדם, והלומי יגון מצמרר בימות הסגריר, כה בודדים, כה לבנים, כאילו היו עירומים במזג האוויר הסוער.

המרפסת היתה מחוברת לחדר העבודה בשלוש דלתות זכוכית, ובאותו החדר היפה, דמוי לשכת בישוף, התרגל אָפוֹנְסוּ לבלות את עתותיו, ספון בפינה החמימה שנכדו הכין לו בחיבה ליד האח. שהותו הארוכה באנגליה חיבבה עליו את הבילוי השלו בקרבת האש. בסנטה אוּלַוְיָה נהגו להבעירה עד אפריל, ואחר כך היו מקשטים כל אח בהמוני פרחים כאילו היתה מזבח ביתי. דווקא שם, אפוף באותו ניחוח ובאותה רעננות, נהנה אָפוֹנְסוּ ממקטרתו במיטבה והתענג על כתבי טָקִיטוּס או על רַבְּלֶה האהוב עליו.

יחד עם זאת טרם נס לחו של אָפוֹנְסוּ, כפי שהוא עצמו ניסח זאת. בגילו היה קם על רגליו בקיץ ובחורף גם יחד מיד עם הנץ השחר והיה ממהר לצאת לאחוזה אחרי תפילת הבוקר הטובה שלו, דהיינו טבילה הגונה במים קרים. תמיד רחש חיבה למים מתוך אמונה טפלה, ונהג לומר כי אין דבר טוב לאדם מטעם המים, מצליל המים וממראה המים. יותר מכול ריתק אותו אל סנטה אוּלַוְיָה השפע הרב של מים חיים, מעיינות, מזרקות, האספקלריה השלווה של המים העומדים ופכפוכם המרענן של מי ההשקיה. לזכות כוחם המחזק של המים זקף אָפוֹנְסוּ את העובדה שמאז ראשית המאה לא סבל לא ממכאוב ולא ממחלה, אלא קיים את המסורת העשירה של משפחתו בתחום הבריאות, והצטיין בקשיחות ובעמידות נגד הצרות והשנים שעברו עליו בלי להותיר עקבות, כפי שעברו בלי להותיר עקבות שנים וסופות על אלוניו בסנטה אוּלַוְיָה.

אָפוֹנְסוּ היה די נמוך, מוצק, רחב כתפיים וחסון. פניו הרחבות וחוטמו הנשרי, עורו הוורדרד, הסמוק כמעט, שׂער שיבתו הגזוז קצר מאוד וזקנו הלבן, החד והארוך שיוו לו, לדברי קַרְלוּשׁ, מראה של גבר אמיץ מתקופות של גבורה בימי קדם, כמו היה דוֹם דוּאַרְטֶה דֶה מֵנֵזֶשׁ או אָפוֹנְסוּ דֶה אַלְבּוּקֶרְק. למשמע אמירה זו התחייך הישיש והזכיר לנכדו בבדיחות הדעת מה מתעתעת היא חזותם החיצונית של הדברים.

לא, לא היה זה מֵנֵזֶשׁ וגם לא אַלְבּוּקֶרְק, רק אב קדמון טוב לב ונעים הליכות שאהב את ספריו, את חמימות כורסתו ואת משחק הקלפים ליד האח. אָפוֹנְסוּ עצמו נהג לומר שהוא פשוט אנוכיי, אבל מחוות הנדיבות של לבו לא היו מעולם כה עמוקות ונרחבות כפי שהיו עתה, בימי זִקנתו. מקצת מרווחיו חמקו בין אצבעותיו מתוך פזרנות, בגמילות חסדים מכמירת לב. יותר ויותר אהב את העני ואת החלש. בסנטה אוּלַוְיָה היו הילדים רצים אליו מפתחי בתיהם, ערים לנועם ליטופיו ולסבלנותו. כל מה שחי זכה לחיבתו, והוא נמנה עם מי שאינם דורכים על קן נמלים וחסים אפילו על צמח צמא.

וִילָסָה נהג לומר שכאשר אָפוֹנְסוּ פוגש אותו לצד האח — לבוש בחלוק קטיפה ארוך ובלה במקצת, שקט, מחויך, ספרו בידו וחתולו הזקן לרגליו — הקשיש מזכיר לו תמיד את הסיפורים על הפטריארכים. אותו חתול אַנְגוֹרָה כבד ועצום, לבן ומנומר בכתמים אדמדמים, נהפך אחרי מותו של הכלב טוּבִּיאָשׁ, שהיה סן ברנרד נפלא, לרעהו הנאמן של אָפוֹנְסוּ. החתול שנולד בסנטה אוּלַוְיָה קיבל את השם בּוּנִיפַסְיוּ, ומשהגיע לגיל האהבה והציד ניתן לו כינוי אבירי יותר, דוֹם בּוּנִיפַסְיוּ דֶה קָלַטְרָוָה. עתה, נמנמן ושמנמן, הגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה של הכיבודים הכנסייתיים וזכה לתואר הכבוד "האב בּוּנִיפַסְיוּ"...

לא תמיד התנהל לו אורח החיים כך, נישא על מי מנוחות של נהר יפה בקיץ. האב הקדמון שעיניו נמלאו עכשיו אור של רוך לנוכח הוורדים, אשר קרא ליד האח בעונג את גִיזוֹ שלו, היה במשך זמן מה, לדעת אביו, היעקוביני האכזר ביותר בפורטוגל! אף על פי שזעמו המהפכני של הבחור המסכן הסתכם בקריאתם של רוּסוֹ, ווֹלְנֵי, הֶלְוֶטְיוּס והאנציקלופדיה, בהעפת זיקוקין דינור לכבוד החוקה וכן בחבישת כובע של ליברלים ובעניבת עניבה כחולה כל אימת שקרא בלשכת הבונים החופשיים אודות נתעבות לכבוד אדריכל העל של העולם, די היה באלה כדי להכעיס את אביו, קָאֵטָנוּ דָה מאיה, פורטוגלי מסורתי ונאמן שהצטלב למשמע השם רובספייר. בשוויון נפש היאה לאציל אדוק וחולני פיעם בו רק רגש חי אחד — האימה, האיבה ליעקוביני שבו ראה שורש פורה ראש ולענה, ולו ייחס את צרותיה של המולדת ואת בעיותיו שלו גם יחד, החל באובדן המושבות של ארצו וכלה בהתקפי השיגדון שלו. כדי לעקור מעמו את הרעה החולה של היעקובינים הרעיף קָאֵטָנוּ דָה מאיה את אהבתו על כבוד הנסיך דוֹם מִיגֵל, משיח איתן ומחזיר עטרה ליושנה מטעם ההשגחה העליונה... מכיוון שאיתרע מזלו של קָאֵטָנוּ ובנו נעשה יעקוביני, השתווה אסונו בעיניו רק לאסונו של איוב!

ראשית, ובתקווה שהעלם יסור מן הדרך הרעה, הסתפק האב בארשת מחמירה ובפנייה לעגנית אל בנו בכינוי "האזרח". אולם לאחר שנודע לו כי בנו, יורש נכסיו, הצטרף לאספסוף של נושאי לפידים בליל חגיגה אזרחית ויידה אבנים בחלונות המואפלים של השגריר האוסטרי, שליח הברית הקדושה, ראה קָאֵטָנוּ בבחור מעין מָארָה, וחמתו בערה בו להשחית. השיגדון האכזרי כבל אותו לכורסתו, ומחלתו לא איפשרה לו להנחית על הבונה החופשי מכות במקל מתוצרת הודו כיאה לאב פורטוגלי טוב, אבל הוא החליט לגרש את בנו מביתו בלי קצבה חודשית ובלי ברכה, מוקצה מחמת מיאוס כממזר! כי חס וחלילה אם אותו בונה חופשי יהיה קרוב לו קרבת דם!

דמעות אם ריככו את לבו, ומעל לכול שיכנעוהו נימוקי גיסתה של אשתו. אותה אישה שחייתה איתם בבֶּנְפִיקָה היתה גבירה אירית משכילה, מִינֶרְוָה מכובדת ומגוננת שלימדה את הילד אנגלית ורחשה לו חיבה כלתינוק. קָאֵטָנוּ דָה מאיה הסתפק אפוא בהגליית בנו אל האחוזה שבסנטה אוּלַוְיָה. אולם הוא לא הפסיק לקונן בחיק הכמרים שבאו לבֶּנְפִיקָה ושוב ושוב תינה בפניהם את האסון שפקד את ביתו. אותם קדושים ניחמו אותו והבטיחו לו שאלוהים, האל העתיק של אוֹרִיקֶה, לעולם לא ירשה לבן מאיה לכרות ברית עם בעל זבוב ועם המהפכה! ובהיעדר אבינו שבשמים תתייצב גבירתנו המדונה סוּלִידָד, הלוא היא פטרונית הבית וסנדקית הילד, לחולל את הנס הטוב.

והנס אכן אירע. כעבור חודשים אחדים חזר מָארָה היעקוביני מסנטה אוּלַוְיָה אכול חרטה במקצת ובעיקר הלום שעמום מחמת הבדידות ומסיבות התה של הבריגדיר סֵנָה שעלו בעגמומיותן ובטרחנותן רק על אמירת התפילה השלישית עם הדודניות קוּנְיָה. הוא בא לבקש מאביו ברכה וכמה אלפי קְרוּזָדוּאִים כדי לנסוע לאנגליה, אל אותה ארץ ברוכה באפרים ירוקים ובשערות זהב, שהדודה פָאנִי כה הרבתה לספר לו על אודותיה. אביו נשק לו, טובל כולו בדמע, ונעתר בשקיקה לכל בקשותיו. הוא ראה במאורע את התערבותה הברורה והמהוללת של גבירתנו, המדונה סוּלִידָד, ואפילו הנזיר זֵ'רוֹנִימוּ דָה קוֹנְסֶיְסָאוּ, הכומר המוודה שלו, הכריז על המאורע כעל נס שאינו נופל במאומה מנס ההתגלות בקַרְנָשִׁיד.

אָפוֹנְסוּ יצא לדרך. הימים היו ימי האביב, והצעיר הלך שבי אחרי קסמה של אנגליה הירוקה כולה, המשופעת בגני הפאר שלה ובאתרי הנופש המרובים, ארץ המידבקת בהרמוניה של מנהגיה האציליים, מסורתו של גזע כבד ראש וחזק עד מאוד. הוא מיהר אפוא לשכוח את שנאתו לכוהני המסדר המדוכדכים, את השעות המלהיבות שבילה בבית הקפה "רוֹמוּלָרֶשׁ" בעודו מדקלם מכתבי מִירָבּוֹ ואת הרפובליקה שרצה לכונן, רפובליקה קלאסית בסגנון ווֹלְטֵר ובראשה שלישייה של סְקִיפִּיוֹנִים וחגים לישות נשגבת. בימי מרד האַבְּרִילָדָה ניצב אָפוֹנְסוּ במרומי כרכרה ולאפו חוטם מלאכותי גדול, צפה במירוצי אֶפְּסוֹם והריע תרועות אימתניות, אדיש לגמרי לגורל אחיו, חברי מסדר הבונים החופשיים, שהנסיך דוֹם מִיגֵל דקר באותה שעה בחוד מקל מצויד בדורבן כשרכב על סוס אַלְטֶר אבירי בחוצות בַּיְרוּ אַלְטוּ.

כשאביו מת מיתה חטופה, נאלץ אָפוֹנְסוּ לחזור לליסבון. אז התוודע לדונה מריה אֵדוּאַרְדָה רוּנָה, בתו של רוזן רוּנָה, שחרחורת נאה, עדינה וחולנית במקצת. בתום תקופת האבלות נשא אותה לאישה. לשניים נולד בן, ועל דעתו של אָפוֹנְסוּ שרצה ילדים נוספים, עלו מיד רעיונות יפים היאים לפטריארך צעיר. לפיכך ביצע שיפוצים בארמון בֶּנְפִיקָה, נטע סביבו חורשות והכין קורת גג ומחסה מוצל לצאצאים האהובים שהיו עתידים להנעים לו את זִקנתו.

אבל הוא לא שכח את אנגליה. משום כך ערג אף ביתר שאת לליסבון של דוֹם מִיגֵל, ביושבו בעיר חסרת הסדר שהיתה בעיניו כמו טוּנִיס ברברית. בליסבון של ימיו נקשרה קנוניה אָפּוֹסְטוֹלִית קשוחה בין נזירים לבין עגלונים שהרעישו עולמות בבתי מרזח ובכנסיות, והעיר נמלאה באספסוף אדוק, מלוכלך ואכזר, הנע ונד בין מיסות חגיגיות לבין מלחמות שוורים, ונכסף ברוב מהומה לנסיך, אשר כה היטיב לגלם בעיניו את המידות הרעות ואת התשוקות...

מצב עניינים זה הכעיס את אָפוֹנְסוּ דָה מאיה, וכשהיה האיש שרוי בשלוות הבילוי הערבי במחיצת חברים וילדו על ברכיו, ביטא פעמים רבות את רוגזה של נפשו הישרה. מובן שלא דרש עוד כבימי בחרותו שליסבון תהיה בסגנון קָאטוֹ ומוּצְיוּס סְצֵבוֹלָה. אָפוֹנְסוּ כבר השלים אפילו עם מאמציה של האצולה להחזיק בזכות היתר ההיסטורית שלה. יחד עם זאת רצה שהאצולה תהיה נבונה והגונה כמו האריסטוקרטיה הטוֹרִית (חיבתו לאנגליה הביאה אותו לאידיאליזציה של המעמד הזה), שהיוותה דוגמה מוסרית בכל דבר ועניין, עיצבה את המנהגים והאצילה את השראתה על הספרות, חייתה באמידות והתבטאה בטוב טעם, שימשה מופת לרעיונות נשגבים ושיקפה את הליכותיהם של האצילים... בשום פנים ואופן לא היה יכול לסבול את העולם הבהמי והבזוי של ארמון המלוכה בקֵלוּז'.

מוצא פיו של אָפוֹנְסוּ נישא והגיע לקֵלוּז' כהרף עין, וכאשר התכנסו החצרות הכלליות פלשה המשטרה לבֶּנְפִיקָה "בחיפוש אחרי ניירות וכלי נשק מוסתרים".

אָפוֹנְסוּ דָה מאיה — בנו בזרועותיו ואשתו רועדת לידו — עקב אחרי החיפוש בשוויון נפש ובלי הגה וראה את המגירות נפרצות בקתות הרובים ואת ידיו המלוכלכות של המלשין מחטטות במזרני יצועו. כבוד השופט לא גילה במקום מאומה. הוא אף ניאות ללגום כוסית יין במזווה והתוודה בפני מנהל משק הבית "שהזמנים קשים..." למן אותו הבוקר נשארו חלונות הארמון הקטן סגורים, והשער הראשי לא נפתח עוד כדי לאפשר לכרכרה של הגברת לצאת. לא עברו אלא שבועות אחדים ואָפוֹנְסוּ דָה מאיה יצא לגלות לאנגליה בלוויית אשתו ובנו.

שם השתקע למשך תקופה ארוכה של חיי מותרות בפרברי לונדון קרוב לריצ'מונד, על רקע של פארק בין נופיו העדינים והשקטים של מחוז סָארֵי.

הודות לאשראי של רוזן רוּנָה — אציל שדונה קַרְלוֹטָה ז'וּאָקִינָה חיבבה, וכיום משמש כיועצו הקשוח של המלך דוֹם מִיגֵל — לא הוחרם רכושו של אָפוֹנְסוּ דָה מאיה, וכך עלה בידו לחיות ברווחה.

בהתחלה היו המהגרים הליברלים, פַּלְמֵלָה ואנשי בֶּלְפַסְט, באים עדיין להטריד את אָפוֹנְסוּ ולהטריחו. נפשו הישרה לא איחרה למחות לנוכח החלוקה המדרגית לכיתות, שנשתמרה בארץ הנוכרית ההיא בין מנוצחי אותו רעיון: האצילים ושופטי בית המשפט העליון חיים בעושר בפאר של לונדון, ואילו המון העם, הצבא, גווע ברעב אחרי הייסורים בגָלִיסְיָה ומצטופף בפחוני פְּלִימוּת אכול רימה ותולעה ומוכה קדחת. אָפוֹנְסוּ דָה מאיה התעמת מיד עם ראשי הליברלים, הואשם שהוא וִינְטִיסְט ודמגוג, ולבסוף חדל להאמין בליברליזם. הוא פרש מן החברה, אולם עדיין לא סגר את ארנקו, אלא הוסיף לנדב חמישים ואף מאה מטבעות בבת אחת... אף על פי כן כשעזבה המשלחת הפורטוגלית הראשונה את אנגליה וריכוזי המהגרים התרוקנו לאיטם, נשם אָפוֹנְסוּ סוף סוף לרווחה, וזאת היתה לדבריו הפעם הראשונה שאווירהּ של אנגליה נעם לו.

אמו שנשארה בבֶּנְפִיקָה נפטרה משבץ כעבור חודשים אחדים. הדודה פָאנִי באה אז לריצ'מונד כדי להשלים את אושרו של אָפוֹנְסוּ בשיקול דעתהּ, בתלתליה הלבנים ובהליכותיה, הליכות מִינֶרְוָה שומרת סוד. אָפוֹנְסוּ היה אפוא שרוי בחלומו, במעון אנגלי מכובד בין אילנות בני מאות שנים. כשראה איך בקר משובח ישֵׁן או רועה בכרי העשב הנרחבים מכל עבר, הוא חש שהכול סביבו בריא, חזק, חופשי ומוצק — כמו שאהב.

הוא טיפח קשרים, התעמק בספרות האנגלית האצילית והעשירה והתעניין בתרבות, בגידול סוסים ובגמילות חסדים כיאה לאציל באנגליה. הוא תיכנן בעונג להישאר שם לעד, באותה שלווה ובאותו הסדר.

אלא שאָפוֹנְסוּ הרגיש שאשתו אינה מאושרת. תמיד השתעלה בחדרים מהורהרת ועצובה. בערב היתה יושבת ליד האח, נאנחת ושותקת...

גבירה מסכנה! בלבה כירסמו כיסופים למולדתה, לקרובי משפחתה ולכנסיות של עירהּ. בת ליסבון אמיתית היתה, נמוכה ושחומה. אף כי לא התלוננה, ולמרות החיוך החיוור שהיה נסוך על פניה תדיר, מאז הגיעה לאנגליה חייתה באיבה עמומה לאותה ארץ של כופרים וללשונה הברברית. תמיד הצטמררה בקור, מכורבלת בפרוות, מביטה מבועתת בשמים הקודרים או בשלג שנערם על העצים. לבה מעולם לא קינן שם אלא הרחק בליסבון, בחצרות הכנסיות ובשכונות שטופות השמש. אדיקותה הדתית (אדיקות בית רוּנָה!) המרובה מאז ומתמיד רק הלכה וגברה, והיא הרגישה בכאב איך מתעצמת עוינותה של הסביבה לחסידי האפיפיור. רק בערב היתה באה על סיפוקה, כאשר מצאה לה מקלט בעליית הגג, בחברת המשרתות הפורטוגליות והתפללה את התפילה השלישית בעודה רוכנת על מחצלת, ושם, תוך כדי מלמול התפילה אָוֶה מריה במדינה פרוטסטנטית, היתה שואבת לה הנאה מן הקנוניה הקתולית!

מכיוון שתיעבה כל דבר אנגלי, לא הסכימה שבנה פֶּדְרִינְיוּ יִלמד במדרשה של ריצ'מונד. לשווא הוכיח לה אָפוֹנְסוּ שמדובר בבית ספר קתולי, היא לא רצתה, וזהו. אותה קתוליות בלי חגיגות ברוב עם, בלי מדורות בחג יוחנן המטביל, בלי פסלי אדון הפסיעות ובלי נזירים בחוצות — לא נראתה לה קתוליות. את נשמת פֶּדְרִינְיוּ שלה לא התכוונה להפקיר לכפירה, וכדי לחנכו ציוותה להביא מליסבון את האב וַשְׁקֶשׁ, כוהן הקפלה של רוזן רוּנָה. האב וַשְׁקֶשׁ לימד את הנער להטות את השמות בלטינית, ובראש ובראשונה הורה לו את הקַרְטִילְיָה. פניו של אָפוֹנְסוּ דָה מאיה קדרו כשחזר מציד או מרחובות לונדון, מן ההמולה של חיי החופש, ושמע איך קולו המנומנם של הכומר בוקע מחדר הלימודים ושואל כמו ממעמקי העלטה:

"כמה הם אויבי הנשמה?"

והדרדק המנומנם אף יותר מרבו ממלמל:

"שלושה: העולם, השטן והבשר..."

פֶּדְרִינְיוּ האומלל! אויב נשמתו היחיד היה כבוד הכומר השמן והמאוס, שגיהק מתחתית כורסתו והממחטה של טבק ההרחה פרושה על ברכיו...

לפעמים היה אָפוֹנְסוּ נכנס לחדר סר וזעף, מפסיק את השיעור במצווֹת הדת, אוחז ביד פֶּדְרִינְיוּ ולוקח אותו בריצה אל מתחת לעצי התֶמְזָה כדי להמתיק לו את הגלולה המרה של הקַרְטִילְיָה באור הגדול של הנהר. אבל אמו של הילד רצה אל בנה בבהלה ומיהרה לעטוף אותו בשמיכה גדולה. אחר כך, בחוץ, היה הזאטוט שהתרגל לחיק המשרתות ולפינות המרופדות, נפחד מהרוח ומהעצים. אט אט היו השניים דורכים דוּמם על העלים היבשים בהליכה נעדרת שמחת חיים — הבן כולו חיל ורעדה לנוכח צלליו של היער החי, וכתפי האב משתוחחות כשראשו שוקע במחשבות עצובות מחמת חולשתו של בנו.

אולם אפילו המאמץ הקלוש ביותר של האב לעקור את הילד מזרועות האם שהפכוהו לרכרוכי ומהקַרְטִילְיָה הקטלנית של האב וַשְׁקֶשׁ, גרם לגבירה הענוגה התקפי חום מידיים, ואָפוֹנְסוּ לא העז עוד להמרות את פי החולה המסכנה, אשר ניחנה בסגולות כה רבות ואהבה אותו כל כך. או אז היה הולך ומלין בפני הדודה פָאנִי. האירית החכמה נהגה לתחוב את משקפיה בין דפי ספרה, שכללו חיבור מאת אָדִיסוֹן או שיר מאת פּוֹפּ, ולמשוך בכתפיה בתוגה. מה כבר יכלה לעשות?!

לבסוף הלך והתעצם שיעולה של מריה אֵדוּאַרְדָה כמו העצב במילותיה. היא החלה לדבר על רצונה האחרון לראות את השמש עוד פעם אחת. מדוע לא יוכלו לשוב למעונם שבבֶּנְפִיקָה, עכשיו כשהנסיך גם הוא גולה, ובמקום שוררים שלום ושלווה? אָפוֹנְסוּ לא נעתר לבקשתה: הוא לא רצה לראות את מגירותיו נפרצות שוב במהלומות של קתות רובים, וחייליו של דוֹם פֶּדְרוּ לא העניקו לו ערבויות יותר ממלשיניו של דוֹם מִיגֵל.

בעת ההיא פקד את הבית יגון: הדודה פָאנִי מתה מדלקת ריאות בימי הצינה של מרס. מותה החריף עוד יותר את המרה השחורה של מריה אֵדוּאַרְדָה. גם היא אהבה מאוד את האישה, בין השאר משום שהדודה היתה אירית וקתולית.

כדי להסיח את דעתה של אשתו מן האבל לקח אותה אָפוֹנְסוּ לאיטליה, אל וילה נעימה ליד רומא. שם לא חסרה לה שמש: היא קיבלה את קרניה בדיוק ובנדיבות מדי בוקר בבוקרו משמש שהציפה את המרפסות והזהיבה חורשות של דפנה והדס. יתרה מזאת, שם, למטה, בין אבני שיש, שכן מחמל נפשה בקדושתו, האפיפיור!

אלא שהגבירה העצובה לא נטשה את קינותיה. היא התייסרה בגעגועיה לליסבון, לתפילות התשעה שלה, לקדושים הנערצים של הרובע שלה, לתהלוכות הדתיות המשתרכות באוושה של הכאה איטית על חטא בשעות אחר הצהריים, כשהשמש קופחת והאובך מעיק...

צריך היה להרגיעה, לחזור לבֶּנְפִיקָה.

אז החלו חיים חסרי נועם. מריה אֵדוּאַרְדָה נחלשה אט אט ונראתה מיום ליום חיוורת יותר. במשך שבועות תמימים ישבה על הספה וידיה השקופות משולבות על הפרוות העבות שהביאה מאנגליה. האב וַשְׁקֶשׁ השתלט על נפשה המבועתת שראתה באלוהים אדון אכזר, וכך נהפך הכומר למושל הבית במלוא מובן המילה. מעתה ואילך היה אָפוֹנְסוּ מוצא בפרוזדורים חדשות לבקרים אנשי כנסייה כאלה ואחרים, עוטי גלימה ובדידות, והוא זיהה בהם פרנציסקנים שהכיר זה מכבר או נזיר קָפּוּצִ'ינִי צנום שהחל לשרוץ ברובע. הבית הדיף עיפוש של מלתחת כמרים, ומחדרי הגבירה בקע השכם והערב לחש דואב ועמום של תפילת לָדָאִינְיָה.

כל אותם גברים קדושים אכלו בביתו ושתו את יין הפּוֹרְטוּ שהחזיק במזווה שלו. חשבונות הגזבר הופיעו עמוסים לעייפה בתשלומים הרחומים שהגבירה העבירה מדי חודש בחודשו. נזיר אחד ושמו פַּטְרִיסְיוּ מכר לה מאתיים תפילות במחיר קְרוּזָדוּ לתפילה, וכל זה לעילוי נשמתו של דוֹם ז'וּזֶה הראשון.

האובססיה הדתית הזאת שסבבה את אָפוֹנְסוּ מכל עבר דחפה אותו אל אתאיזם רווי טינה. הוא רצה שהכנסיות והמנזרים ייסגרו, שפסלי הקדושים ירוסקו באבחות גרזן, שהכמרים והנזירים ייטבחו... כשקול התפילות בבית התגלגל אל אוזניו, היה אָפוֹנְסוּ מסתלק והולך לקצה האחוזה, ושם היה מתמסר לקריאה בווֹלְטֵר שלו מתחת לשיחים המטפסים במצפור, או יוצא לשפוך את מר לבו בפני חברו משכבר הימים, הקולונל סֵקֶיְרָה, שגר באחד ממשקי קֵלוּז'.

פֶּדְרִינְיוּ שצמח בינתיים כבר נהפך כמעט לגבר. הוא נשאר נמוך ועצבני כמו מריה אֵדוּאַרְדָה וירש רק קצת מבני מאיה ומכוחם. פניו היפות הסגלגלות שצבען שחום חם ושתי עיניו הנהדרות שלא היה אפשר לעמוד בפניהן, מוכנות תמיד להתלחלח, שיוו לו מראה של ערבי יפה תואר. הוא התפתח בלאט בלי לגלות שום סקרנות, אדיש לצעצועים, לחיות, לפרחים ולספרים. בנפשו הסבילה והרדומה למחצה לא פיעמה, כפי הנראה, שום תשוקה עזה. רק מדי פעם בפעם אמר שבחפץ לב היה חוזר לאיטליה. אף על פי שחש תרעומת כלפי האב וַשְׁקֶשׁ, לא הרהיב עוז בנפשו להמרות את פיו. בכול היה אדם חלש, והדכדוך התמידי של כלל הווייתו התפרץ לפרקים במשברים של מרה שחורה. אלה גרמו לו אלם, דיכאון וחיוורון וחרשו טבעות שחורות סביב ארובות עיניו. נדמה שזִקנה קפצה עליו. הרגש הער והעז היחיד שקינן בלבו עד אז היה אהבתו היתרה לאמו.

אָפוֹנְסוּ רצה לשלוח את בנו לקוּאִימְבְּרָה, אבל עצם המחשבה להיפרד מפֶּדְרוּ שלה הביאה את הגבירה המסכנה לכרוע על ברכיה בפני אָפוֹנְסוּ במלמולים וברעד. לנוכח ידיה המפצירות ולמראה דמעות שליש שזלגו על פני השעווה של האומללה, הרים בעלה ידיים, מטבע הדברים. הילד נשאר בבֶּנְפִיקָה והוסיף לטייל את טיוליו האיטיים על גב סוס, מלֻווה במשרת במדים שהשתרך מאחוריו, וכמו כן החל ללגום ג'ין במסבאות של ליסבון... אחר כך התגלתה אצלו גם נטייה עזה לאהבהבים: כשהיה בן תשע־עשרה כבר הוליד ממזרון...

אָפוֹנְסוּ דָה מאיה התנחם במחשבה, שלמרות אותה התפנקות מצערת לא חסרו לבחור גם מעלות. בנוסף לשכלו החריף התברך בבריאות, וכמו כל בני מאיה ניחן גם באומץ לב. לא עבר זמן רב מאז גירש מעליו בשוט שלושה בריונים חמושים במקל שגידפו אותו בדרך, והוא בגפו.

כשגססה אמו גסיסה נוראה של אדוקה קנאית, מתחבטת במשך ימים באימי הגיהינום, סבל פֶּדְרוּ במכאובו מהתפרצויות של טירוף. אז נדר את הנדר ההיסטרי שאם רק תישאר אמו בחיים, הוא יישן במשך שנה תמימה על מרצפות החצר. כשמתה עליו אמו, ארון הקבורה נלקח והכמרים עזבו, שקע פֶּדְרוּ בהלך נפש עגמומי ובקיהיון נטול דמעות. מכיוון שלא רצה להיחלץ ממצבו, שכב בעקשנות של מכה על חטא סרוח אפיים על מיטתו. חודשים רבים לא הרפתה ממנו העצבות העמומה, ואָפוֹנְסוּ דָה מאיה כבר אמר נואש כשראה את הבחור, בנו ויורשו, יוצא בצעדי נזיר מדי יום ביומו, קודר באבלו הכבד, לפקוד את קבר האם.

אותו יגון מופרז וחולני הגיע לבסוף אל קצו. אחריו הגיע כמעט בלי שלב מעבר תורָם של חיי הוללות סוערים מתובלים בהפקרות נדושה, ופֶּדְרוּ נגרר אחרי רומנטיזם אווילי, וניסה להטביע את געגועיו לאמו בבתי בושת ובמסבאות. אולם פרץ החיוניות שהופיע בפתאומיות כזאת ובא לידי ביטוי בשצף קצף נטול כל איזון, נשחק ומוצָה אף הוא עד מהרה.

בתום שנה של מהומות בבית הקפה "מָרָרֶה", של ציפייה לפרים והתגרות בהם, של סוסים רצוצים ושל רקיעות רגליים בתיאטרון סָאוּ קַרְלוּשׁ, התחילו מופיעים שוב המשברים הישנים של התוגה העצבנית. ימי הנכאים חזרו ארוכים כמדבריות, ופֶּדְרוּ בילה את זמנו בבית, מפהק מחדר לחדר, או מתחת לעץ במשק, שרוע מלוא קומתו אפיים ארצה כאילו התרסק על קרקע המרירות. באותה העת נעשה גם אדוק בדתו. הוא קרא על חיי הקדושים וביקר תדיר בכנסייה כדי להשתתף בטקס אכילת לחם הקודש. דכדוכי נפש פתאומיים כאלה הובילו לפנים את החלשים למנזרים.

השינוי הציק לאָפוֹנְסוּ דָה מאיה. האב היה מעדיף שבנו יחזור מליסבון לפנות בוקר, שתוי ומותש מליל הוללות, ובלבד שלא יראה אותו שם פעמיו לכנסיית בֶּנְפִיקָה כשספר תפילות מתחת לבית שחיו ועל פניו ארשת של קשיש.

על דעתו של אָפוֹנְסוּ שבה ועלתה אז מחשבה שעינתה אותו שלא בטובתו מדי פעם בפעם. אָפוֹנְסוּ מצא קווי דמיון רבים בין פֶּדְרוּ לבין סבהּ של אשתו המנוחה, אחד מבני רוּנָה שדיוקן שלו נשמר בבֶּנְפִיקָה. אותו אדם חריג שהשתמשו באזכורו כדי להפחיד את ילדי המשפחה, איבד את שפיות דעתו, וכיוון שהאמין כי הוא יהודה איש קריות, הלך ותלה את עצמו על עץ תאנה.

אבל ביום בהיר אחד תמו ונשלמו פרצי הפריצות ומשברי הנפש. פֶּדְרוּ דָה מאיה התאהב! היתה זו אהבה בנוסח רוֹמֵאוֹ, והיא באה כחתף בהחלפת מבטים גורלית ומסנוורת — אחת מאותן תשוקות המסתערות על אדם, פוקדות אותו כסופה, עוקרות את רצונו, את שיקול דעתו ואת כבודו לזולת ומדרדרות אותו אלי תהום.

באחד הימים כשפֶּדְרוּ ישב אחר הצהריים ב"מָרָרֶה", ראה איך בצדו האחר של הרחוב, בפתח ביתה של התופרת המפורסמת מאדאם לֵוָיָן, נעצרת מרכבה כחולה ובה קשיש בכובע לבן ועמו גברת בהירה העוטה סודר קשמיר.

הקשיש — נמוך וחסון, בעל זקן ששיבה זרקה בו, פנים שזופות של ספן ותיק והבעה נרגנת — נשען על משרת המרכבה בשעה שירד ממנה כאילו הצר את צעדיו שיגרון. הוא עבר את מפתן ביתה של התופרת, גורר את רגלו, והגברת שהתלוותה אליו הפנתה אט אט את ראשה והביטה לרגע ב"מָרָרֶה".

מתחת לכובעה השחור המעוטר בוורדים זעירים התאדווה הזהב האדמדם של שערותיה הבלונדיניות על מצחה הקצר והקלאסי. עיניה הנפלאות האירו את כל כולה. הקור החוויר עוד יותר את שיש עורה, ולנוכח צדודית הפסל המחמירה שלה, למראה החיטוב האצילי של כתפיה וזרועותיה העטויות סודר, היה נדמה לפֶּדְרוּ ברגעים ההם שהוא צופה בדבר מה אלמותי שהוא למעלה מן העולם הזה.

הוא לא הכיר אותה. אבל בחור אחד גבוה, חיוור וצנום, בעל שפם שחור ובגדים שחורים, שנשען על משקוף בתנוחה שהביעה שעמום ועישן, הבחין בהתעניינותו העזה של פֶּדְרוּ ובמבטו הדלוק והנרעש, ועקב אחרי המרכבה ששעטה במעלה שִׁיאָדוּ. לאחר מכן אחז בזרועו של פֶּדְרוּ ולחש לו באוזן בקול עבה ואיטי:

"רוצה שאגיד לך את שמה, פֶּדְרוּ שלי? את השם, המוצא, התאריכים ואת עיקר עיסוקיה? התִקנה אז לידידך אָלֶנְקָר, לאָלֶנְקָר הצמא שלך, בקבוק שמפניה?"

השמפניה הגיעה, ולאחר שהעביר אָלֶנְקָר את אצבעותיו הצנומות בתלתלי רעמתו ועל שולי שפמו, נשען על כיסאו ושיחרר בכוח את חפתי חולצתו, הוא פתח ואמר:

"באיזה ערב סתיו מוזהב..."

"אַנְדְרֶה," קרא פֶּדְרוּ למלצר והלם בידו על השולחן, "קח מפה את השמפניה!"

אָלֶנְקָר חיקה את השחקן אֵפִּיפַנְיוּ כשצעק:

"מה, בלי להרוות את צימאונן של שפתי?"

ובכן איפשרו לשמפניה להישאר, אבל נאמר לידיד אָלֶנְקָר לשכוח שהוא המשורר שכתב את "אורות השחר" ולהסביר מה טיבם של נוסעי המרכבה הכחולה בלשון נוצרית מעשית.

"בבקשה, פֶּדְרוּ שלי, הנה לך!"

שנתיים קודם לכן, בדיוק כשפֶּדְרוּ איבד את אמו, הגיח אותו הקשיש, אבא מוֹנְפוֹרְטֶה, בחוצות ליסבון והתפרץ אל חיי החברה שלה באותה מרכבה ממש, ובתו היפה לצדו. איש לא הכיר אותם. השניים שכרו לעצמם את הקומה הראשונה בארמון הקטן של משפחת וַרְגָשׁ ברובע אָרוֹיוּשׁ. הבחורה החלה להופיע בסָאוּ קַרְלוּשׁ ולהרשים, להרשים באופן העלול לעשות שַׁמות, כך סיפר אָלֶנְקָר לפֶּדְרוּ. כשחצתה את אולם התיאטרון היו הכתפיים נשמטות, עד כדי כך סינוור את רואיו הזיו המופלא שהקרינה בהדרה הקסום. צעדים של אֵלָה נשאו את שובל שמלותיה, מלבושיה תמיד נדיבי מחשוף כבערבי בכורה, ואף על פי שהיתה רווקה, זהרה בתכשיטיה. אביה מעולם לא שילב את זרועו בזרועה. הוא פסע בעקבותיה, הדור בעניבה לבנה גדולה של מנהל משק, ובזוהר הבהיר הקורן מבתו נראה שזוף יותר ומוכן אף יותר לעלות על סיפון. לפעמים הצטנף הלום אימה כמעט, נושא בידו את המִשְׁקָף, את הליברית, שקית ממתקים, את המניפה של בתו ואת מטרייתה. אבל רק בתא היציע, כשאלומת אור הוטלה על צוואר השנהב ועל צמות הזהב, הציגה אישה זו באמת ובתמים את התגלמות האידיאל של הרנסנס, כמו היתה דוגמנית של טִיצִיאָן. בלילה הראשון שראה אותה, הצביע אָלֶנְקָר עליה ועל שחומות העור שנכחו באולם התיאטרון וקרא:

"בחורים! הרי היא כמו דוּקָט מזהב טהור בין פרוטות נחושת ישנות מימי המלך ז'וּאָוּ השישי!"

מָגַלְיָאִישׁ, השודד הנבזה, כתב את הדימוי הזה בגיליון של העיתון "הפורטוגלי", אבל האמרה היתה שלו, של אָלֶנְקָר!

מטבע הדברים החלו הבחורים לשוטט סביב הארמון באָרוֹיוּשׁ, אבל בבית ההוא מעולם לא נפתח שום חלון. המשרתים שנשאלו על כך, סיפרו רק ששם הבחורה מריה ושם האדון מָנוּאֵל. לבסוף שוחדה אחת המשרתות בשש מעות והואילה בטובה לפצות קצת את פיה: "האיש שתקן, רועד מפני בתו וישן בערסל, ואילו הגברת חיה לה בצמר גפן, מקננת בין בדי משי כחול צעקני ומבלה את כל עתותיה בקריאת רומנים." לא היה במידע הזה כדי לספק את שקיקתה של ליסבון לדעת. התחיל מעקב שיטתי, יעיל וסבלני אחרי הגברת, ואָלֶנְקָר נמנה עם העוקבים.

נודעו דברים נוראים. מוצאו של אבא מוֹנְפוֹרְטֶה היה באיים האָזוֹרִיִּים. כשהיה צעיר מאוד אילצו אותו דקירת סכין בקטטה וגופה שצנחה בקרן רחוב להימלט על סיפונה של אניית בְּרִיג אמריקנית. לאחר זמן, אחד ששמו סִילְוָה — אפיטרופוס בביתו של טָוֶיְרָה שהכיר את מוֹנְפוֹרְטֶה באיים האָזוֹרִיִּים כאשר נסע להוואנה ללמוד לגדל טבק, תחום שבני טָוֶיְרָה רצו להקנות לחקלאים באיים — פגש את האיש (ששמו האמיתי היה פוֹרְטֶה) מסתובב על הרציף בנעלי בית ומנסה להסתנן אל אונייה שעמדה להפליג לניו אורלינס. בנקודה הזאת השתררה עלטה על סיפורו של מוֹנְפוֹרְטֶה. נראה שעבד זמן מה כמנהל המשק באחד ממטעי וִירְגִ'ינְיָה. בסופו של דבר כששב והופיע מתחת לכיפת השמים, פיקד כרב חובל על הבְּרִיג "נוֹבָה לִינְדָה" והוביל בתאי המטען עבדים שחורים לברזיל, להוואנה ולניו אורלינס.

במסעותיו ברח מאוניות הצי הבריטי, הרוויח הון עתק מבּשׂר האפריקנים, ועכשיו, בעל ממון, כבוד ורכוש, הלך להאזין לקוֹרֵלִי בתיאטרון סָאוּ קַרְלוּשׁ. "אלא שהכרוניקה הנוראה הזאת," סיפר אָלֶנְקָר, "אפֵלה וחסרת ראיות מספיקות, נכשלה פה ושם..."

"ומה עם הבת שלו?" שאל פֶּדְרוּ שהקשיב לדבריו רציני וחיוור.

עליה לא ידע החבר אָלֶנְקָר לספר דבר. "איפה הוליד אותה בהירה ויפה כל כך? מי היא אמא שלה, ואיפה היא? ממי למדה להתעטף בסודר הקשמיר שלה בתנועה מלכותית כזאת?..."

"אלה, פֶּדְרוּ שלי, תעלומות שליסבון הערמומית לא הצליחה אף פעם לפענח, ורק אלוהים יודע את פתרונן!"

מכל מקום, כשליסבון גילתה את האגדה הזאת על דמים וכושים, שככה ההתלהבות מן הבחורה לבית מוֹנְפוֹרְטֶה. לכל הרוחות! בעורקיה של יוּנוֹ זורם דם של רוצח, והיפהפייה של טִיצִיאָן היא בת של סוחר כושים! הגברות נהנו לבוז לאותה אישה בהירה, יפת מראה ועתירת תכשיטים והדביקו לה תכף ומיד את הכינוי "סוחרת הכושים"! כששבה היפהפייה והופיעה בתיאטרון, העמידה דונה מריה דָה גָמָה פנים שהיא מסתירה את ראשה מאחורי מניפתה, משום שנדמָה לה שהיא רואה בבחורה (בייחוד כשזו עדתה את אבני האודם היפות שלה) את הדם הנוטף מסכינו של אביה! הוציאו את דיבתה רעה באופן נתעב ביותר. לפיכך, לאחר שבילו האב ובתו בליסבון את חורפּם הראשון, הם הסתלקו מהעיר. ולא בכדי: תכף ומיד נֶאמר עליהם ובשצף קצף, שמצבם הכלכלי בכי רע, שהמשטרה רודפת אחרי הקשיש, אלף השמצות ומה לא... מוֹנְפוֹרְטֶה שהיה גבוה משכמו ומעלה וסבל משיגרון במפרקים, העדיף לבלות בנעימים ובעושר, לטבול במימי מרחצאות המרפא בהרי הפירינאים... שם התוודע אליהם מֵלוּ.

"אהה! אז מֵלוּ מכיר אותם?" שאל פֶּדְרוּ.

"בוודאי, פֶּדְרוּ שלי, מֵלוּ מכיר אותם."

כעבור רגע קט עזב פֶּדְרוּ את "מָרָרֶה", ולפני שחזר הביתה באותו הלילה שוטט סביב ארמון וַרְגָשׁ האפל והאילם כמשחר לטרף למרות הגשם הקר והטורדני. שבועיים לאחר מכן, כשאָלֶנְקָר נכנס לסָאוּ קַרְלוּשׁ בסוף המערכה הראשונה של "הסַפָּר מסֵבִילְיָה", הוא נדהם לראות את פֶּדְרוּ דָה מאיה יושב ביציעם של בני מוֹנְפוֹרְטֶה ליד מריה, וקמליה אדומה בדש הטוקסידו שלו, כאותן הקמליות בזֵר המונח על מסעד הקטיפה.

מריה מוֹנְפוֹרְטֶה מעולם לא נראתה יפה כל כך. לבושה ותסרוקתה הראוותניים היו עלבון לליסבון והביאו את נשות העיר לומר ש"האישה מתלבשת כמו מוקיון". משי שמלתה של מריה היה בצבע החיטה, ובצמותיה היו שזורים שני ורדים צהובים ושיבולת. אבני לשם קישטו את צווארה ואת זרועותיה. הגוונים של שדה תבואה בשלה ושטופת שמש אשר התמזגו בזהב שׂערהּ והאירו את עור השנהב שלה, שטפו ביפעה את חיטוביה ושיוו לה את הדרה הקסום של קֵרֶס. ברקע ביצבץ שפמו הצהבהב הגדול של מֵלוּ ששוחח בעמידה עם אבא מוֹנְפוֹרְטֶה. זה נחבא כדרכו בפינה חשוכה של היציע.

אָלֶנְקָר נחפז אל התא של משפחת גָמָה לצפות במתרחש. פֶּדְרוּ חזר אל מושבו ונעץ מבטו במריה בידיים שלובות. היא הוסיפה לעמוד כמו אלה שוות נפש במשך זמן מה, אבל לאחר מכן, בעת הדואט של רוֹסִינָה ולִינְדוֹרוֹ, לטשה בו פעמיים את עיניה הכחולות והעמוקות, ומבטה היה מחמיר וממושך. אָלֶנְקָר רץ עד "מָרָרֶה" וזרועותיו מתנופפות באוויר כדי להשמיע ברבים את הבשורה.

דבר אהבתו של פֶּדְרוּ דָה מאיה לסוחרת הכושים התפשט ברחבי ליסבון כאש בשדה קוצים. ולא בכדי, שהרי האיש הביע את אהבתו בפומבי ובסגנון הקדום, נטוע בלי נוע בפינת הרחוב מול ארמונה הקטן של משפחת וַרְגָשׁ, עיניו נעוצות בחלונה והוא חיוור מאקסטזה.

מדי יום ביומו כתב לה שני מכתבים על שישה דפי נייר. היו אלה שירים פזורים שחיבר בבית הקפה "מָרָרֶה", וכל יושבי המקום ידעו בדיוק למי מיועדים הדפים המשובצים שנערמו מולו על מגש הג'ין. כשניגש חבר כזה או אחר אל פתח בית הקפה ושאל על פֶּדְרוּ דָה מאיה, היו המלצרים משיבים בטבעיות גמורה:

"דוֹם פֶּדְרוּ? הוא כותב לנערה."

וכאשר היה חברו מתקרב אליו, היה הוא עצמו מושיט לרעהו את ידו וקורא אליו מדושן עונג בחיוכו היפה והגלוי:

"רק רגע, חביבי, אני כותב למריה!"

ידידיו הוותיקים של אָפוֹנְסוּ דה מאיה אשר באו לשחק קלפים בבֶּנְפִיקָה — ובראש ובראשונה וִילָסָה, הגזבר של בני מאיה שחרד עד מאוד לשמו הטוב של הבית — נחפזו לספר לאביו של פֶּדְרִינְיוּ את החדשות על דבר התאהבותו של בנו. אָפוֹנְסוּ כבר חשד בעניין, שהרי מדי יום ביומו ראה איך אחד ממשרתי המשק יוצא ובידו זר גדוש במיטב הקמליות שבגן. כל בוקר השכים אָפוֹנְסוּ וגילה במסדרון את החדרן של פֶּדְרוּ שם פעמיו אל חדרו של הבחור ומריח ברוב הנאה את הניחוח שהדיפה מעטפה חתומה בשעווה זהובה. אָפוֹנְסוּ לא מצא שום פסול בכך שרגש כלשהו, אנושי ועז, עוקר את בנו מן ההוללות הרועשת, ממשחקי המזל ומן התוגות חסרות השחר ששב ומופיע בהן תמיד ספר התפילות השחור...

אלא שאָפוֹנְסוּ לא ידע דבר וחצי דבר על שמם של בני מוֹנְפוֹרְטֶה ועל עצם קיומם. הפרטים שידידיו גילו לו — אותה דקירה באיים האָזוֹרִיִּים, השוט שהניף מנהל המשק במטע שבווירג'יניה, הבְּרִיג "נוֹבָה לִינְדָה" וסיפור מעלליו האפלים של הקשיש — כל אלה ציערו מאוד את אָפוֹנְסוּ דָה מאיה.

באחד הלילות, כשהקולונל סֵקֶיְרָה סיפר בעיצומו של משחק הקלפים שהוא ראה את מריה מוֹנְפוֹרְטֶה ואת פֶּדְרוּ מטיילים ברכיבה על סוס — "שניהם בסדר גמור והדורים מאוד", שתק אָפוֹנְסוּ לרגע ואחר כך אמר ברוגז:

"בסופו של דבר לכל הבחורים יש מאהבות... כך נהוג ומקובל. אלה החיים, ולא יעלה על הדעת לנסות לדכא דברים כאלה, אבל האישה הזאת עם אבא כמו זה שיש לה נראית לי גרועה אפילו בתור מאהבת."

וִילָסָה הפסיק לטרוף את הקלפים, ובשעה שיישר את משקפי הזהב על אפו, קרא מזועזע:

"מאהֶבֶת?! אבל הבחורה רווקה, אדוני, נערה ישרה וצנועה!"

אָפוֹנְסוּ דה מאיה פיטם את מקטרתו. ידיו החלו לרעוד, וכאשר פנה אל הגזבר, אמר לו בקול שגם הוא רעד קמעה:

"רק אל תגיד לי שאתה חושב שהבן שלי רוצה להתחתן עם היצור הזה..."

וִילָסָה נאלם דום, ואילו סֵקֶיְרָה מילמל:

"זה לא, ברור שלא..."

והמשחק נמשך זמן מה בדומייה.

בהדרגה החל אָפוֹנְסוּ דָה מאיה להרגיש אי שביעות רצון. במשך שבועות תמימים לא אכל פֶּדְרוּ ארוחת ערב בבֶּנְפִיקָה. אם הצליח אביו לראותו בבוקר, לא היה זה אלא לשעה קלה, כשהבן ירד לפת שחרית וידו כבר בכפפה, נחפז וקורן מאושר, ושאל בצעקה אגב פנייה כלפי הבית פנימה אם סוסו כבר מאוכף. לאחר מכן לגם בעמידה מן התה, שאל אגב אורחא "האם אבא רוצה משהו?", היטיב את שפמו מול ראי וֵנֶצְיָה גדול שניצב מעל לאח והלך לדרכו שמח וטוב לב. פעמים אחרות לא יצא מחדרו במשך כל היום. עם רדת הערב היו האורות נדלקים, וכשעלה האב המודאג לחדרו של בנו, היה מוצא אותו שרוע על המיטה וראשו בין ידיו.

"מה יש לך?" שאל האב.

"מיגרנה," היה בנו משיב בקול צרוד ועמום.

אָפוֹנְסוּ היה יורד אז רגוז ורואה בכל אותה חרדה פחדנית ביטוי למכתב שלא הגיע, או אולי לוורד שבנו העניק ליקירתו והיא לא תחבה בין שערותיה.

לאחר זמן אירע לעתים שבין שני משחקים או תוך כדי שיחה מסביב למגש התה העירו ידידיו של אָפוֹנְסוּ הערות שעוררו בו דאגה, מכיוון שהגיעו מן הגברים שהתגוררו בליסבון והכירו את רחשיה. הוא, לעומת זאת, בילה במשקו חורף וקיץ כאחד בין ספריו וורדיו. סֵקֶיְרָה הטוב תהה, למשל, למה לא יערוך פֶּדְרוּ מסע ארוך לגרמניה או למזרח כדי לקנות דעת. ולוּאִיז' רוּנָה הישיש, דודנו של אָפוֹנְסוּ, הביע אגב עיסוק בזוטות את געגועיו לזמנים שבהם היה רב־פקד במשטרה חופשי לצוות על גירושן של בריות בלתי־רצויות מליסבון... מובן שהרמז התייחס לעלמה לבית מוֹנְפוֹרְטֶה, מובן שסברו כי היא מסוכנת.

בקיץ יצא פֶּדְרוּ לסִינְטְרָה. לאָפוֹנְסוּ נודע שבני מוֹנְפוֹרְטֶה שכרו שם בית. כעבור ימים אחדים הופיע וִילָסָה בבֶּנְפִיקָה והוא מודאג מאוד. יום קודם לכן ביקר פֶּדְרוּ בלשכת הגזבר וביקש ממנו מידע על הרכוש השייך למשפחה ועל הדרך שתאפשר לו למשוך כסף. פֶּדְרוּ אמר לוִילָסָה שבספטמבר, כשייחשב לבגיר, ממילא יהיה זכאי לעיזבונה של אמו.

"אבל זה לא מצא חן בעיני, אדוני, ממש לא מצא חן בעיני..."

"למה, וִילָסָה? הבחור זקוק לכסף כדי לתת מתנות לבחורה... האהבה היא בגדר מותרות, וִילָסָה."

"הלוואי שזה העניין, אדוני, מהפה שלך לשערי שמים!"

אותו אֵמון אצילי כל כך של אָפוֹנְסוּ דה מאיה בגאוות המשפחה ובערכיו של בנו הנובעים מייחוסו הספיק כדי להרגיע את וִילָסָה.

כעבור כמה ימים ראה סוף סוף אָפוֹנְסוּ דה מאיה את מריה מוֹנְפוֹרְטֶה. הוא סעד את לבו במשקו של סֵקֶיְרָה, בקרבת מקום לקֵלוּז'. השניים ישבו ושתו קפה במצפור יפה נוף כשהמרכבה הכחולה שרשתות כיסו את סוסיה עלתה על הדרך הצרה שנמתחה לאורך החומה. מריה חסתה בצל שמשיית שָׁנִי חיננית. שפע גדילים קישטו את שולי שמלתה הוורודה וכמעט כיסו את ברכיו של פֶּדְרוּ שישב לידה. שנצי כובעה הקשורים בלולאה גדולה שכיסתה את כל חזהּ היו ורודים גם הם. פניה חמורות הסבר והטהורות כשיש יווני נראו מעוררות הערצה ממש, והן היו מוארות באור הכחול הכהה שעלה מעיניה והשתלב בין נימי הוורוד של עורה. במושב ממולה שגזרי קְרֵטוֹן של תופרת תפסו כמעט את כולו, הצטנף לו אביה, האדון מוֹנְפוֹרְטֶה. לראשו חבש מגבעת קש, ומכנסי כותנה עבים כיסו את רגליו. הוא החזיק בזרועו את השמיכה הקטנה של בתו ובין ברכיו את השמשייה. השניים שתקו ולא הבחינו במצפור, והמרכבה עברה בטלטולים איטיים בדרך הירוקה והרעננה, מתחת לענפים שהתחככו קלות בשמשייתה של מריה. סֵקֶיְרָה הצמיד את ספל הקפה לשפתיו ומילמל בעיניים בורקות:

"אלוהים, כמה שהיא יפה!"

אָפוֹנְסוּ לא השיב, והסתכל בראש שחוח בשמשיית השָׁנִי שנטתה עתה אל פֶּדְרוּ, כמעט מסתירה אותו וכמו מקיפה את כולו ככתם דם רחב המתפשט במרכבה מתחת לירוק העצוב של הענפים.

הסתיו חלף והגיע החורף, קר מאין כמוהו. באחד הבקרים נכנס פֶּדְרוּ לחדר הספרייה, שם קרא אביו ליד האח. פֶּדְרוּ שמע את אביו מברך אותו לשלום, העיף לרגע מבט בעיתון הפרוש, ולפתע פתאום נפנה אליו.

"אבא," אמר במאמץ להיראות צלול ונחוש בדעתו, "באתי לבקש ממך רשות לשאת לאישה גברת ששמה מריה מוֹנְפוֹרְטֶה."

אָפוֹנְסוּ הניח את הספר הפתוח על ברכיו והגיב בקול מחמיר ואיטי:

"לא סיפרת לי על זה... אני חושב שהיא בתו של רוצח, של סוחר כושים, וקוראים לה גם בכינוי 'סוחרת הכושים'..."

"אבא!"

אָפוֹנְסוּ קם על רגליו, קשוח ונחרץ כמו היה התגלמותו של כבוד ביתו.

"מה עוד יש לך לומר לי? אתה גורם לי להסמיק מבושה!"

פֶּדְרוּ, לבן יותר מהממחטה שאחז בידו, קרא, רועד כולו, כמעט ביבבות:

"אתה יכול להיות בטוח, אבא, שאתחתן איתה ויהי מה!"

כשיצא טרק את הדלת בזעם. בפרוזדור קרא למשרתו בקול רם כדי שאביו ישמע את דבריו, וציווה עליו לקחת את המזוודות למלון אירופה.

יומיים לאחר מכן הגיע וִילָסָה לבֶּנְפִיקָה בעיניים דומעות וסיפר שהבחור התחתן עם עלות השחר. לפי מה שאמר לו סֶרְזְ'יוּ, האפיטרופוס של בית מוֹנְפוֹרְטֶה — הוסיף — מתכוון פֶּדְרוּ לנסוע עם כלתו לאיטליה.

באותה שעה ישב אָפוֹנְסוּ דָה מאיה לשולחן ארוחת הבוקר ליד האח. באמצע השולחן נשרו העלים מפרחיו של הזר שבאגרטל היפני מחמת חומן העז של להבות עצי ההסקה, וליד הסכו"ם של פֶּדְרוּ הונח הגיליון של "העטרה", כתב עת לשירה שהצעיר נהג לקבל. אָפוֹנְסוּ שישב חמור סבר ודומם שמע את דברי הגזבר והוסיף לפרוש את מפיתו אט אט.

"כבר אכלת ארוחת בוקר, וִילָסָה?"

הגזבר השתאה לנוכח שלוות הנפש הזו ומילמל:

"כן, אדוני, כבר אכלתי..."

אָפוֹנְסוּ הצביע על הסכו"ם של פֶּדְרוּ ואמר למשרת:

"קח משם את הסכו"ם, טֶיְשֶׁיְרָה. מעכשיו ואילך תהיה על השולחן הזה רק מערכת סכו"ם אחת... שב, וִילָסָה, שב."

טֶיְשֶׁיְרָה שהיה עדיין חדש בבית הסיר באדישות את הסכו"ם של הצעיר. וִילָסָה התיישב. מסביב היה הכול שקט ורגוע, בדיוק כמו בשאר הבקרים שבהם אכל ארוחת בוקר בבֶּנְפִיקָה. צעדי המשרת נבלעו בשטיח הרך. האש רחשה בעליצות והתיזה רסיסי פז על כלי הכסף המבריקים. השמש המאופקת שהאירה בחוץ בצבעו הכחול של החורף גרמה לגבישי הכפור לנצנץ על הענפים היבשים, והתוכי שבחלון, קשקשן גדול שחונך בידי פֶּדְרוּ, גידף נמרצות את האחים קַבְּרָל. לבסוף נעמד אָפוֹנְסוּ והביט בפיזור דעת במשק ובטווסים שעל המרפסת. לאחר שיצא מן החדר, נשען בכוח על זרועו של וִילָסָה כאילו פקד אותו הרטט הראשון של הזִקנה, וכמי שמצא חברות אמיצה לאחר שנעזב לנפשו. השניים התקדמו בשתיקה לאורך המסדרון. בספרייה ניגש אָפוֹנְסוּ אל כורסתו, תפס את מקומו ליד החלון והחל לפטם את מקטרתו בדממה. וִילָסָה טייל לאורך המדפים הגבוהים בראש שחוח ועל קצות בהונותיו כאילו היה מתהלך בחדרו של חולה. להקה של אנקורים באה לצייץ רגע על אמירי אילן גבוה שהתחכך בגזוזטרה. לאחר מכן השתרר שקט, ואָפוֹנְסוּ דָה מאיה אמר:

"ובכן, וִילָסָה, בסופו של דבר סַלְדַנְיָה פוטר מתפקידיו..."

בן שיחו השיב באופן מעורפל ומכני:

"נכון, אדוני, נכון..."

ולא דיברו עוד על פֶּדְרוּ דָה מאיה.